אוצר:מיזמים/עלון שבועי/תשפ"א/יתרו

נושא בפרשה

השמיר

בפרשתן (שמות כ כב) כתוב:
"ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה".

ציווי דומה מופיע בדברים (כז ה-ו) בנוגע למזבח האבנים שהצטוו ישראל להקים בהר עיבל עם כניסתם לארץ ישראל:

"ובנית שם מזבח לה' אלקיך מזבח אבנים, לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך וגו'".

פשוטו של מקרא אינו אוסר שימוש בכלי ברזל לחיתוך האבנים אלא בנוגע לאבני המזבח, משמע אם כן שבנוגע לשאר האבנים הנצרכים לבית המקדש, לבנין הבית עצמו ההיכל וקודש הקודשים, אין כל איסור בשימוש בכלי ברזל. וכך אכן נדרש הפסוק במכילתא (מס' דבחודש יא): לא תבנה אתהן גזית, בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי הקדשים.

דיוק זה מהווה לכאורה סתירה לפסוק מפורש המוזכר בפרשת בנין בית המקדש על ידי שלמה, שם נאמר (מלכים א' ו ז) ומקבות והגזרן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. הרי שכלי ברזל לחיתוך האבנים לא נמצאו כלל בבנין הבית ולא רק בבנין המזבח.

חכמים במכילתא נזקקו לקושיא זו, ואמרו: ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע.

שימוש בכלי ברזל מחוץ לבית המקדש

אמנם לאמיתו של דבר נחלקו בדבר זה תנאים, דעת רבי נחמיה שאכן לא נאסרה עבודה בברזל אלא בתוך הבית אך חציבת האבנים וחיתוכם מחוץ לבית המקדש התאפשרה אף בכלי ברזל, ואילו דעתו של רבי יהודה שהפסוק הנזכר מצטמצם רק לעבודות שנעשו בתוך הבית, אלא מתייחס להכנת האבנים כבר בעת חציבתם, גם שם נאסרה העבודה בכלי ברזל.

כיצד אם כן נחצבו, לדעת רבי יהודה, סלעי הענק ששימשו לבנין בית המקדש? לשם כך באה לעזרתו של שלמה המלך השמיר, בריה קטנה, פלאית, שביכולתה לבקע סלעים ואין דבר העומד בפניה. וכך מובא במסכת סוטה (מח:) ומקורה מתוספתא (סוטה פט"ו ה"א):

"ת"ר שמיר שבו בנה שלמה את בית המקדש שנאמר והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, דברים ככתבן דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר כל אלה אבנים יקרות וגו' מגוררות במגרה. אם כן מה ת"ל לא נשמע בבית בהבנותו שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים. אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי ר' נחמיה באבני ביתו".

על טבעו של השמיר ואופן פעולתו נעמוד בהרחבה בהמשך הדברים. אך ראשית נבוא לעסוק בביאור מחלוקתם של רבי יהודה ורבי נחמיה.

חיתוך אבני מזבח בשמיר

מעניין שהראשונים נחלקו האם הועילה השמיר לחיתוך אבני המזבח המוזכרים בפרשתנו, בהם לכולי עלמא נאסרה עבודת ברזל.

דעת הרמב"ן (שמות כ כב) שאכן אם בא לסתת אותן [-את אבני המזבח] בכלי חסף או בשמיר, הרי זה מותר. ואילו דעת התוספות בחולין (יח. ד"ה וכמה) שהשמיר לא התאים לסיתות אבני המזבח, זאת מאחר שעל אבני המזבח להיות חלקות בצורה מושלמת, שלא תחגור בהם הציפורן, ואילו חיתוך השמיר לא הגיע לרמה זו והיו בו פגימות קלות.

חיתוך אבני החושן

עד כה לא ראינו צורך בשמיר בבית המקדש אלא לדעתו של רבי יהודה, שהרי לדעת רבי נחמיה ניתן היה לבנות את בית המקדש מאבנים שנסתתו בכלי ברזל מחוץ לבית המקדש. גם בנית המזבח לא הצריכה את השמיר, לדעת התוספות כיון שהשמיר לא היה עוזר לחיתוכם ולדעת הרמב"ן אף שהשמיר היה יכול להועיל בחיתוך האבנים לצורך המזבח אך לא היה בו צורך, כיון שאת המזבח היה ניתן לבנות מאבנים קטנות בלי שום פגימה כמו חלוקי אבנים של נחל, וכפי שמבואר במסכת זבחים (נד.) שאכן כך נעשה.

מאחר שפשוט היה לחז"ל שהשמיר נצרך לבנין בית המקדש [כפי שיובא להלן ממעשה שלמה ואשמדאי, וכמבואר במשנה בסוטה (מח.) משחרב בית המקדש בטל השמיר] מבררת הגמרא בסוטה לשם מה נצרך השמיר לדעתו של רבי נחמיה. וכך ממשיכה הגמרא בסוטה:

"ורבי נחמיה שמיר למאי אתא [-למה בא] מיבעי ליה [-הוצרכו לו] לכדתניא אבנים הללו אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר פתוחי חותם 'ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במלואותם. אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן, כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום".

אם כן, כך היא הצעת הדברים:

דעת רבי יהודה שבשמיר בנה שלמה את בית המקדש, כפי שמשמע מהכתוב בפסוק והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה. לדעתו של רבי יהודה אכן בנה שלמה את בית המקדש מאבנים שלמות שלא נגע בהם כלי ברזל אף לא מחוץ לבית המקדש, אפשרות זו ניתנת להסבר אך ורק על ידי השמיר שבכוחו לבקע את האבן.

רבי נחמיה מוכיח מהכתובים עצמם שבית המקדש לא נבנה בדרך זו, שהרי כך נאמר: כל אלה אבנים יקרות כמידות גזית מגוררות במגרה. אם אכן השתמשו במגרה לצורך חיתוכם של האבנים מה צורך יש בתולעת השמיר. דעת רבי המובאת בגמרא ממצעת בין השיטות: נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו

הגמרא מוסיפה שלדעת רבי נחמיה הוצרכו בבית המקדש לשמיר לחיתוך האבנים הטובות שהיו בבגדי הכהן הגדול.

חיתוך אבני האפוד

נחלקו הראשונים באילו אבנים הוצרכו לשימוש בשמיר: דעת רש"י (סוטה מח:) שבין באבני החושן ובין באבני האפוד נעשה שימוש בתולעת השמיר.

לעומת זאת סובר הרמב"ן (שמות כה ז) שאכן אבני האפוד בהם נאמר (שמות כח יא) מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח וגו' היו עושין בהם חריץ בכתיבת השמות כאשר יעשו חרשי האבן, והנה לא היו במלאותם, אבל באבני החושן כתוב (שמות כח יז) ומלאת בו מלואת אבן וכתיב (שם פסוק כ) יהיו במלאותם, לכן לא הוזכר בהם מעשה חרש ולא היה למשה רבינו עצה בהם זולתי בשמיר שהזכירו רבותינו.

הרמב"ן מוסיף שאף שבגמרא בגיטין (סח.) מובא שמשה השתמש בשמיר לצורך אבני האפוד, כוונת הגמרא לאבני החושן שכן החושן יקראו לו אפוד דרך העברה מפני שהוא מחובר בו.

גם הרמב"ם בפירוש המשנה (סוטה פ"ט מי"ב) הזכיר רק שבו פתחו אורים ותומים ולא הזכיר את אבני האפוד.

מהו השמיר?

אנו מוצאים בדברי חז"ל פרטים שונים אודות אותו יצור פלאי, השמיר.

בגמרא בסוטה שם מובא:

"ת"ר שמיר זה ברייתו כשעורה ומששת ימי בראשית נברא ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו במה משמרין אותו כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני של אבר מליאה סובי שעורין".

וכך נמצא בהרחבה בתוספתא (סוטה פט"ו ה"א):

"אמר רבי יודה מה טיבו של שמיר זה בריה היתה מששת ימי בראשית כשנותנין [אותו] על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס ולא עוד אלא כשנותנין אותו על גבי ברזל הוא בוקע ויורד מלפניו ואין כל דבר יכול לעמוד בו כיצד עושין לו כורכין אותו במוכין של צמר ונותנין אותו לתוך טנא של עופרת מלא סובין של שעורין".

במדרש תהילים (מזמור עח):

"והשמיר שהוא כמין שעורה, והיה נתון בכלי מלא מוכין של עופרת".

דימוים של חז"ל בין השמיר לשעורה, יכול להתפרש הן לענין גודלו של השמיר כפי שמשמע מלשון הגמא בסוטה ברייתו כשעורה, והן לענין צורתו וטיבו וכדברי חז"ל במדרש (הו"ד גם באברבנאל מלכים א' ה): והשמיר הוא כמין שעורה.

האם השמיר היה נס

רב האי גאון (בתשובותו לקירואן, גנזי קדם קמא ח"ה, תורתן של גאונים פ"ו, הו"ד בהרחבה להלן) כתב שלא היה מעשה נס אלא שכל הפריטים שהיו מאותו השמיר כך היה דרכם. אלא שהשמיר הוא נדיר ביותר כך שאף שלמה לא הצליח להגיע לשמיר אלא באמצעות אשמדאי. ומשחרב בית המקדש בטל השמיר ולא נמצא ממנו כלום.

יש שרצו ללמוד ממה שהביאה המשנה באבות והברייתא המובאת במסכת פסחים את השמיר עם כמה מהניסים, כמו באר מרים המן ופתיחת פי האתון, שאף השמיר פעולתו היתה בנס. אך כמובן שאין מכאן כל הוכחה שהרי נמנו שם גם: הלוחות, המערה שעמד בה אליהו, האור והצבת.

המהרש"א (ח"א סוטה שם) הביא דברי הרמב"ם בפיהמ"ש (אבות פ"ה מ"ו) שאכן מפרש את המכנה המשותף בין כל הדברים המובאים במשנה שנבראו בערב שבת בין השמשות, שכל אותם הדברים הם דברים מופתיים ובא התנא לחדש שכל אלו המופתים הוטבעו בטבע הדברים כבר בששת ימי בראשית.

אלא שביחס לשמיר מבאר המהרש"א את כוונת הרמב"ם שזהו דבר נפלא דבר קטן שברייתו רק כשעורה ואין כל דבר קשה עומד בפניו ואין משמרין אותו רק בדבר רך בספוגין של צמר, שכן הושם דבר נפלא בטבע מששת ימי בראשית. נמצא שאף אם נבאר שכל אותם דברים יש בהם משום נס ופלא, אין הכוונה בהכרח לעצם פעולת הביקוע על ידי השמיר אלא לשילוב שבין כוחו העצום בביקוע הסלעים ושמירתו בתוך דבר רך כספוגים של צמר.

השמיר – חי צומח או דומם

ההנחה הרווחת היא שהשמיר היה יצור חי, כעין תולעת (לשון רש"י בפסחים: כמין תולעת) שבכוחה היה לבקוע סלעים, גם הרמב"ם הלך בדרך זו ונקט שהשמיר הוא נחש אוכל אבנים (פיהמ"ש סוטה פ"ט מי"ב) ובאבות (פ"ה מ"ו) כתב: ושמיר הוא שרץ קטן חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם.

וכך גם מביא האברבנאל (מלכים א' ה) וז"ל:

"אמנם שאר החכמים אמרו שגם כן בהר לא היו פוסלים אותם בכלי ברזל אלא בתולע אחד שנקרא שמיר שכאשר היו נותנים אותו על גבי האבנים היו מתבקעות, ואמרו שהיה כמין שעורה והיה נתון לתוך קנה של עופרת מלאה סובין, ושבו היה פוסל משה כל אבני האפוד. ואמרו בענין השמיר דברים לא ראיתי להביאם הנה לפי שהם דרך דרש, ועקר דבריהם בזה תמצא במסכת סוטה פרק עגלה ערופה ובמסכת גיטין פ' מי שאחזו". אם כן אף האברבנאל למד בפשטות דברי חז"ל שכוונתם לתולעת אלא שהוא תמה על דבריהם ונוקט שעיקר דבריהם על דרך דרש.

בריה בפני עצמה

בביאור חסדי דוד על התוספתא (שם) דקדק לשון חז"ל בריה היתה שהיתה זו בריה בפני עצמה ואינה מכלל השרצים, כי דבר טמא מסתבר שהיה מאוס למלאכת שמים, ולכן אמרו רבותינו ז"ל דבריה הואי כלומר בריה בפני עצמה שאינה מכלל הבעלי חיים. אמנם גם לדבריו היה השמיר יצור חי אלא שלא היה מכלל שאר בעלי החיים אלא מין בפני עצמו.

קוץ או מחצב אבני רובין

בספר מעשי ה' (סוף פרשת יתרו) הביא מחלוקת המפרשים בענין השמיר, י"א שהוא מין קוץ חזק כמו שנאמר שמיר ושית. וי"א שהוא אבן חזק. והוסיף שלדעתו הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי"ן, שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ"י שהיא אבן טובה אדומה, כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד, ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי"ל וכן בלשון אשכנז שמורל"ק מלשון שמיר. והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית. בעל מעשי ה' אף מוכיח את טענתו: והעד מה שנאמר כשמיר חזק מצור נתתי מצחך, ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור. מעניין שבהמשך דבריו כותב "ואם היה תולעת ממש כמאמרם ז"ל" כו', משמע שאף הוא מבין שמדברי חז"ל משמע שהשמיר היא תולעת אלא שהוא מעיר שמפשט הכתובים משמע שלא היתה זו תולעת.

אבן חזקה

הביאור אותו מביא מעשי ה' בשם יש אומרים, לפיו השמיר הוא למעשה אבן חזקה, הוצע מאוחר יותר גם על ידי מפרשים נוספים.

התורה תמימה (שמות כב יא) ביאר אף הוא שהשמיר הוא צור חזק ושכן תרגומו של הפסוק מצור החלמיש בפרשת עקב, וכ"מ ביחזקאל (ג ט) כשמיר חזק מצור נתתי מצחך. יש שהביאו כראיה מקורות שונים שבהם מבואר שהשמיר מתפרש בהם כאבן וכדבר חזק ולא כבעל חי שהוא רך ורק עם כוחות בקיעה חזקים. כך בירמיה (יז) בצפורן שמיר חרושה. ביחזקאל (ג) כשמיר חזק מצור נתתי מצחך. בזכריה (ז) ולבם שמו שמיר.

גם מפרשי המקרא הלכו בדרך זו, באבן עזרא (זכריה ז יב) פירשו שהוא אבן, בהגהת רש"י ליחזקאל (ג) כתב שתרגום ירושלמי של צור הוא שמיר.

גם בשפות העמים ישנה הקבלה בין שמיר ובין אבן קשה, כך ביוונית ובסורית שמיר היא קורונדום ובתרגום השבעים (איוב מא ז) מתרגמים צור קורנדום.

וכך כותב בנדון זה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן לב בשולי התשובה): "בביאור הגר"א בתוספתא סוטה שם ראיתי שמגיה במקום בריה היתה וכו' דצ"ל ברייתו כשעורה וכו'. והרהרתי דאולי כוונתו בזה לומר דלא היתה בריה חיה אלא דוממת שנבראה בששת ימי בראשית, כמו שהתנא באבות שם קורא גם להכתב והמכתב וכו' בלשון "נבראו".

ואמנם הרמב"ם בפיהמ"ש באבות שם וכן המאירי בסוטה שם והרע"ב מבארים שהיה כמין תולעת. אבל מהמשנה באבות וסוטה וכן מהגמרא שם וגם לרבות מהגמרא בגיטין דף סח. אין הכרח שהיה דבר חי. ובערוך ערך שמיר מתרגם דיאמאנט [- יהלום] ומביא דוגמא מהתרגום ירושלמי דעה"פ המוציא לך מים מצור החלמיש, כמתגרם שמיר טינרא, וכן ושמן מחלמיש צור. ויוצא לפי זה שלא היה בעל חי".
(עי"ש שרצה לומר כן גם בדעת ר"י בתוס' בשבת דף צד. ד"ה שהחי).

דם תולעת

האברבנאל אחרי שמציג את דברי חז"ל כדרך דרוש, מביא מה שמצא בפירושו של אחד מחכמי הנוצרים, אשר מדבריו יש סיוע לדברי חז"ל, וכה דבריו:

"ומצאתי בפירוש חכם אחד מחכמי הנוצרים שכתב שבימי שלמה היו פוסלים האבנים עם דם תולע אחד, שכל מה שהיו רושמים באותו דם היה נחתך ביושר, ושהיה כענין דם השעירים שכאשר ישימו אותו על אבן הספיר הנקרא דיאמנט"ו (יהלום) יחתוך אותו, מה שלא יוכל לעשות שום ברזל, ושזה היה ענין השמיר אשר אמרו שהיה מחתך האבנים, ר"ל בדמו, ושבזה הדרך בעצמו פסל בצלאל אבני החושן הקשים בטבעם. והמאמר הזה יסייע מאד למה שאמרו חז"ל בשמיר, ברוך שבחר בדבירהם. ואולי לזה רמזו באמרם שהיה השמיר כשעורה לשתוף השם שהיה כמו דם השעיר בענינו, ושהיה בקנה של עופרת לפי שעל העופרת עושים פתוח הספיר".

מדבריו משמע שהוא רוצה להעמיס כדברי אותו חכם נוצרי בדברי חז"ל הקדושים, אלא שקצת קשה לומר שכוונתם לדם התולע דבר שאין לו רמז בדבריהם. ובפרט לשם מה הוצרכו לאחסנו בתנאים מיוחדים בתוך קנה עופרת עם מוכין שעה שכבעל חי כלל אין לו כח מיוחד לבקיעת אבנים אלא רק באמצעות שימוש בדמו.

גם מה שכתוב בגמרא בסוטה שהיה כותב על האבנים בדיו, לא משמע שהיה משרטט על האבנים בדם, כי אם כן לא היה צורך כלל בכתיבה הראשונית באמצעות הדיו. גם הלשון ומראה להן שמיר מבחוץ לא משמע כן.

אופן חיתוך השמיר

אנו מוצאים בדברי חז"ל שימושים שונים שבהם נעשה שימוש בשמיר. מחד גיסא חיתוכים גסים דוגמת חיתוך אבני בנין המקדש, ומאידך חיתוכים עדינים לפיתוח שמות השבטים על אבני החושן.

חילוק נוסף אנו מוצאים בין חיתוך אבני המקדש ובין פיתוח אבני החושן. בעוד חיתוך אבני המקדש היה מפולש מצד לצד, היה פיתוח אבני החושן בשכבה דקה בקליפתה של האבן. הרי לא מצינו שמ"ם וסמ"ך שבאבנים החושן בנס היו עומדות (והאבנים עצמם נקבעו בתוך משבצות זהב אך החלק הפנימי כיצד עמד).

יש שרצו לומר שאכן בדבר זה עצמו נחלקו רבי נחמיה ורבי יהודה, לדעת רבי יהודה ששלמה עשה שימוש בשמיר אף לאבני המקדש ע"כ שהיה חיתוכה גס, ואילו לדעת רבי נחמיה עשה בהם שימוש לאבני החושן מאחר שחיתוכה היה עדין.

אלא שאין בכך די בכדי ליישב את דעתו של רבי יהודה שהרי לכאורה אינו אלא מוסיף אף את אבני המקדש אך לא בא לחלוק על דעת רבי נחמיה שנעשה בהם שימוש אף באבני החושן.

כך גם כתבו להדיא התוספות בזבחים (נד: ד"ה אבנים) שאף הוא מודה שהשמיר נצרך אף לאבני האפוד. ראייתם היא מלשון הגמרא בגיטין (סח.) "איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד". מאחר שכל נדון הגמרא שם עוסק על בנית בית המקדש באמצעות השמיר, דבר שנכון רק לדעת רבי יהודה, ולמרות זאת נקטה הגמרא שהשמיר שימש את משה לצורך אבני האפוד, מבואר אם כן שלדעת רבי יהודה נצרך השמיר גם לשם בנין הבית וגם לשם אבני האפוד.

אם כן חזרה הקושיא למקומה, כיצד פעל השמיר מחד גיסא בחיתוכים עדינים שאין מפולשים ומאידך בחיתוכים גסים ומפולשים בסלעי ענק.

שתי פעולות חיתוך אלו ניתן למצוא להן רמז בדברי חז"ל בסוטה המשווה באין פעולת הביקוע של השמיר ובין ביקועים אחרים המתרחשים בטבע. וכך אמרו:

"אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום".

אופן ביקוע התאנה הוא לכל אורכה, אין חלקה העליון של התאנה נדחק לצדדים אלא התאנה כולה נפתחת כפתיחת ספר, וכלוחי פנקס (לשון התוספתא). לעומת זאת ביקוע האדמה אינו מתרחש לכל עומקה אלא דווקא בשכבות העליונות של הקרקע בהם נדחת האדמה ומתכווצת ובכך נבקעת.

יתכן וחז"ל כיוונו לרמוז בכך על אופן פעולתו של השמיר. פעמים שהוא מבקע את החפץ עליו הוא מונח כבקיעת התאנה, כך התרחש בבקיעת הסלעים לצורך בנין המקדש. סלע שנפתח לצדדים כספר פעולה זו פועלת בו לכל אורכו והרי הוא נבקע לכל אורכו. ואילו פעמים שהשמיר מבקע את החפץ כבקיעת הבקעה דוחק את השכבות העליונות של החפץ בלי לחסרם אך מאידך לא פועל בהם לכל עומקם. בקיעה זו היא שהתרחשה בפיתוח אבני החושן. חידה אחת נותרה לנו ללא פתרון, מהו אותו כח של השמיר הפלאי, ומפני מה פועל את פעולתו על הסלע באופן אחד ועל אבני החושן באופן אחר.

עוד צריך להתבונן בפרט המובא במסכת סוטה, לפיו היה כותב על האבנים בדיו ואז מראה להן שמיר מבחוץ. לכאורה הרישום בדיו לא היה חלק מתהליך הביקוע אלא נועד רק לכוון את המבקע כך שהחיתוך יהיה בצורה מדוייקת. שהרי הדוכיפת חתכה את הזכוכית שעל קנה בלי הרישום בדיו.

גם מהצורך בשימור השמיר בתנאי אחסון מיוחדים מוכיח שלא נדרשו פעולות נוספות לצורך הביקוע אלא די בעצם הנחת השמיר כדי לבקע את הדבר עליו הוא הונח. אך מאידך בלשון הגמרא משמע קצת שסימון הדיו הועיל בדרך זו או אחרת לכוון את השמיר או למקד את פעולתו לנקודה מסויימת.

בריאת וגניזת השמיר

בגמרא בסוטה ובתוספתא מובא שבריאתו של השמיר היתה בששת ימי בראשית.

ברייתו של השמיר בששת ימי בראשית מופיעה גם במשנה באבות (פ"ה מ"ו) והיא דעתו של רבי יאשיה בשם אביו המובאת במסכת פסחים (נד.) לפיה השמיר נברא בערב שבת בין השמשות.

הרמב"ם (פיהמ"ש סוטה פ"ט מי"ב) כתב שהשמיר היה מצוי בזמן מן הזמנים.

במשנה בסוטה (מח.) מובא שעם חורבן הבית בטל גם השמיר.

בתשובתו של רב האי גאון לקירואן (הו"ד לעיל) נקט שהשמיר היה נדיר ביותר, כך שאף שלמה לא הצליח להשיגו אלא באמצעות אשמדאי. ומשחרב בית המקדש בטל השמיר ולא נמצא ממנו כלום.

לדבריו משמע שגניזת השמיר לא היתה ניסית אלא שבלאו הכי היה השמיר נדיר מאד, ובאותה התקופה נכחד השמיר ולא נמצאו ממנו עוד פרטים.

מעניין להשוות דבר זה למסופר במדרש (ויק"ר כב) על רשב"ח שסגר את קנו של הדוכיפת במסמרים, ובא תרנגול הבר והביא מין צמח ונקב הברזל על ידו, ואמר רשב"ח כי מוטב שיגנז צמח זה. משמע שגניזתו של אותו הצמח היתה ניסית, ויש לדון מכך גם בנוגע לשמיר.

הזמן שבטל השמיר

הפענח רזא תמה על דברי הגמרא בסוטה שהשמיר שימש לאבני החושן, כיצד עשו את אבני החושן בזמן בית שני, והניח בקושיא.

המאירי (קידושין לא. ד"ה כבוד) יישב שמאחר שלא היה בידם אפשרות לחקוק את השמות לא עשו זאת. ובביאור חסדי דוד על התוספתא (מנחות פ"ו) יישב שדין במילואתם לא מעכב ובזמן שלא היה שמיר חקקו באיזמל. וכן נקט הקרן אורה (סוטה שם) בדעת הרמב"ם שכיון שהיא בריה שאינה מצויה ושלמה המלך ע"ה כמה תחבולות עשה עד שמצאו לא מסתבר ליה דאם אין שמיר ליכא אבני חושן ואפוד, אלא לא אמרו כן אלא לכתחלה ולמצוה אם אפשר ע"י שמיר, אבן אם אין שמיר מפתחין כדרך כל פיתוחי חותם.

מבוארת דעתם שהשמיר בטל בחורבן בית ראשון. אמנם אמנם בתוס' בזבחים (נד: ד"ה אבנים) נקטו להדיא שבטל בחורבן בית שני, וכן נקטו התוס' רי"ד (ע"ז כג:), הריטב"א (קידושין שם) והר"ן (שם), וכ"ה באמרי נועם (קידושין שם).

השמיר בזמן הזה

בספר תורתן של גאונים (פ"ו) מובאת תשובתו של רב האי גאון לקירואן שם נדרש לשאלה האם בשמיר היה מעשה נסים, והאם קיים הוא אף בזמן הזה. בתשובותו הוא מתייחס ליצור כלשהו שהיה קיים בזמנם שגם באמצעותו היה אפשר לחצוב בסלע, והוא מתייחס לאפשרות לזהות ביצור זה את השמיר המופיע בחז"ל. וכך הוא כותב:

המאס (שמיר בערבית, ופתרונו: חד, נגיעה או יהלום) הזה שמצוי עכשיו צריכין לשחוק ממנו כלום ולערבו עם המים ולהניחו על מקום הפיתוח, ועיקר פיתוח שמסרטין בברזל והאבן מיתחסרת מה שנפסל ממנה בפיתוח, אבל זה השמיר שנשתמש בו משה מראה לה ממנו מבחוץ והן מתבקעות מאיליהן ואין חסרות כתאנה זו שמתבקעת בימי החמה ואין חסירה כלום כו'.

כלומר, רב האי מחלק בין צורת הפיתוח של השמיר שלא חיסרה מהאבן אלא האבן נחלקה לשנים כתאנה המתבקעת, ובין צורת הפיתוח של המאס שהיה מצוי בזמנם שתערובת משחיקתו בתוספת מים הצליחה לרכך את האבן ואפשרה את חיסור האבן באמצעות ברזל. אם כן 3 חילוקים מצאנו בין המאס והשמיר:

1. השמיר לא חיסר את האבן אלא רק חילקה כתאנה, בעוד המאס חיסר את האבן על ידי ריכוך האבן.
2. השמיר חילק בעצמו את האבן, בעוד המאס רק ריכך את האבן ואפשר לברזל לחצוב באבן.
3. השמיר חילק את האבן בחייו בעוד המאס חיסר את האבן על ידי עירוב מים בשחיקתו (רב האי אינו מחלק חילוק זה להדיא, אך כך עולה מדבריו).