אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/עקב

יום ג' - רבי אברהם שיראנו

שכר שמיעה ורבים בהאי עלמא איכא

"והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד" (דברים ז יב)

בפרשת ואתחנן מסתיימת במילים "ושמרת את המצוה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (פסוק יא).

ובביאור סמיכות הפוסקים יש לבאר על פי מה שכתב בספר ברכת שמואל (פ' עקב) שאף ששכר המצוות אינו אלא לעולם הבא, אבל שכר שמיעה יש בעולם הזה. ועוד, שאף שליחיד אין שכר בעולם הזה על מצוותיו, אבל לא כן לרבים - יש להם שכר גם בעולם הזה. ובזה ביאר את הכתוב 'והיה עקב תשמעון... ושמר ה' אלקיך' וגו', כי 'תשמעון' הוא שכר שמיעה, ו'תשמעון' הוא לשון רבים.

ומה יומתק לפי זה סמיכות הפסוקים, שהרי מהפסוק "אשר אנכי מצוך היום לעשותם' דרשו חז"ל 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם', והתחיל הכתוב בלשון יחיד 'ושמרת' 'מצוך' ודיבר על עשיית המצות 'לעשותם', שבזה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל 'והיה עקב תשמעון' - שמיעה ורבים, אז 'ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד'. (לאברהם למקנה, חי' הלכות מסכת קידושין פ"א קנג:).

יום ד' - רבי יעקב ליינר מאיזביצה

פרי בטן תלוי במזל או בזכות?

"וברך פרי בטנך" (דברים ז יג)

מכאן משמע שבנים תלויים בזכויות האדם ובמעשיו הטובים. ואילו בגמרא במסכת מועד קטן (כח.) מבואר שחיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. גם בזוהר הקדוש (פנחס רטז:) איתא: ואינון דלא ידעי רזא דא, אמרי, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מלתא. הפך המבואר בבבלי.

אמנם באמת אין בכך סתירה, כי בעולם הזה קודם הבירור, יש שצועק ואינו נענה. ואף אם התפלל תפילה שלמה, והוא טוב במעשיו אינו נענה, כיון שאינו טוב בתולה - כי לא נולד מזרע טוב, ואף ש'בנים לא יומתו על אבות' (דברים כד טז) אבל מכל מקום אין תפילתו יכולה להיות מעומק הלב כל כך. אבל לעתיד לבוא יברר השי"ת איך הכל תלוי בזכות. ונמצא ששנים הדברים אמת - בעולם הזה קודם הבירור 'במזלא תליא מילתא', אך לעתיד לבוא אחר הבירור יתברר איך הכל 'בזכותא תליא מילתא'. (בית יעקב).

יום ג' - רבי צבי הירש פרידמן מליסקא

השפע לאומות ירד דרך ישראל

"ברוך תהיה מכל העמים" (דברים ז יד)

יבואר על פי דברי הזוהר הידועים שכשהיו ישראל במעלה העליונה היה השפע יורד להם, ואומות העולם היו מקבלים השפע מישראל. ואילו עכשיו בעוונותינו הרבים הוא להפך, שהם לוקחים השפע ונותנים מעט מזעיר לישראל.

זהו שאמר הכתוב 'ברוך תהיה מכל העמים' - שכל השפע היורד לכל העמים יהיה ביד ישראל, ולא כמו עכשיו שבעוה"ר מתברכים ישראל על ידי האומות. (אך פרי תבואה).

יום ב' - רבי נתן נטע שפירא

'המן' מן השמים נגד 'המן' האגגי

"ויענך וירעיבך ויאכילך את המן" (דברים ח ג)

מכאן למדו רמז לסעודת פורים מן התורה - 'ויאכילך את המן'. כי המן שירד לישראל יניקתו היתה מאותיות 'מן' שב'מצנפ"ך', מצד הקדושה. ומשם היתה גם יניקת המן האגגי - מצד הסטרא אחרא.

וכך בהלל הגדול (תהילים קלו כד) נאמר "ויפרקנו מצרינו... נותן לחם לכל בשר". שכנגד צרינו 'המן' הוא 'נותן לחם' - סופי תיבות 'מן'. וכן הקדים ואמר "שבשפלינו זכר לנו", 'זכר' רמז לפרשת 'זכור' שהיא קודם לפורים. ובסוף המזמור אמר 'הודו לא-ל השמים', ונקט שם זה דוקא, כי המן רצה לאבד שם ישראל שיש בסוף שמם את שם 'א-ל'. ולכן אמרה אסתר 'א-לי א-לי למה עזבתני'. ועל זה אמר דוד 'הודו לא-ל השמים' - 'השמים' דוקא, כמו שנאמר 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים' (דברים כה טז). (מגלה עמוקות פורים דרוש ג)

יום ד' - רבי בן ציון יאדלר

ענווה - הכח לנצח את היצר

"ורם לבבך ושכחת" (דברים ח יד)

פעם אחת שאלו גאון אחד: מה טעם אנו רואים נערים יראי ה' מאמינים בה' ובתורתו, ובשעה שיוצאים לאוויר העולם להרוויח את פרנסתם וליהנות מיגיע כפם אזי מתחילים הם להתקלקל, ובעוה"ר יש מהם שיוצאים לתרבות רעה?

חלילה - השיב להם - דבר זה מפורש במשנה תורה בפרשת עקב בפסוק "ורב ללבך ושכחת" וגו'. כי עם השלשה "בישליקעס" [- מטבע מזמן הטורקים, שכר של יום עבודה בזמנם] הראשונים שמרוויח ביגיע כפיו, נכנס בלבו נדנוד של גאווה, שעד עתה היה סמוך על שולחן אחרים ועכשיו הרוויח שלשה בישליקעס, ונדנוד הגאווה הזה הוא נדנוד כפירה ל"ע. וככל שמרוויח יותר ביגיעת כפיו כך מתגברת מידת הגאווה בלבו - היא מידת הכפירה. זהו שאמר הכתוב דברים ברורים "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך".

התורה מודיעה לנו את הכח איך לנצח את היצר כשהוא עוסק בענין הפרנסה, וחכמי המוסר מבארים זאת במשל ממלכים הנלחמים זה בזה, שהנצחון תלוי בחכמה לדעת במה לנצח את חבירו. כך גם במלחמת היצר מגלה לנו התורה את הכחל נצח את היצר - במידת העוונה והשפלות. לכך ציוותה התורה, "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ועל ידי זה תסתלק ממנו מדת הגאווה. (בטוב ירושלים עמ' תטז).

יום א' - רבי חיים כהן

חרטה בענייני העולם מקורה בכפירה

"וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח יח)

אונקלוס תרגם: ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין.

ידוע בשם הבעל שם טוב הקדוש שהקשה לפמ"ש חז"ל שהרשעים מלאי חרטות, אם כן - שתמיד יש בקרבם הרהורי חרטה על העבירות שבידם - מדוע קורא להם רשעים, הרי אמרו (קידושין מט:) שהמקדש את האשה על מנת שאני צדיק ונמצא רשע, הרי זו מקדושת, שמא הרהר תשובה בלבו.

אלא, ביאר הבעש"ט, חרטה זו שיש לרשעים, אינה על עבירות שבידם אלא על מילי דעלמא. כי באמת על האדם לדעת שכל מאורעותיו וכל מעשיו הם בהשגחת השם יתברך, והוא הנותן במחשבתו לעשות את כל אשר הוא עושה, כמבואר בתרגום הנזכר 'ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין'. ואם כן מה לו לאדם להתחרט על שעשה - אין זאת אלא שאינו מאמין בהשגחת השם, ולכן 'רשע' הוא. (אורות חיים).

שבת - רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ מרדומסק

יראת שמים ע"י התדבקות לצדיק הירא

"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו' (דברים י יב)

בגמרא במסכת ברכות (לג:): אמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה'. ומקשינן: אטו יראה מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי, אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג ו) "יראת ה' היא אוצרו". ומתרצינן: אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא, משל לאדם שמבקשים הימנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול.

יש מפרשים כוונת דברי חז"ל כך: "אין, לגבי משה" - המה בני ישראל הסמוכים לצדיק, למשה, ולמדים ממנו "מילתא זוטרתא היא".

עפ"ז יש לבאר את הכתוב לגבי משה, "ויראו מגשת אליו", שכך פירושו: "ויראו" - היינו שנעשו יראי שמים, "מגשת אליו" - היינו ממה שנגשו אליו, כי הוא ביראתו הגדולה השפיע עליהם יראת שמים. (ברכת שלמה פ' וארא)

שבת - רבי דוב בער אליעזרוב

ענווה מביאה לידי יראה

"ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו' (דברים י יב)

על מאמרו של רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה'. מקשה הגמרא בברכות (לג:): אטו יראה מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי, אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיה לג ו) "יראת ה' היא אוצרו". ומיישבת הגמרא: אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא.

ויש לבאר דבריהם על פי מה שכתב הרמב"ן באגרתו הידועה: "וכאשר תתנהג במידת הענווה תעלה על לבך מדת היראה" - הרי שעל ידי מידת הענווה קל יותר לבוא אל מידת היראה.

זהו שאמרו חכמינו: 'אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא', כי אם יהיה האדם בבחינת משה, שהתורה מעידה עליו שהיה ענו מכל האדם, אזי יוכל בקלות יותר משאר כל אדם לזכות למדרגת זו של 'כי אם ליראה'. (דבר ציון).

שפתותיו דובבות

שפתי לא אכלא

"אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי. בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. (תהילים מ ח-ט)

אז אמרתי הנה באתי - להקשות על עצמי ב' קושיות, האחת 'במגילת ספר' - דהיינו מה שהעלתי את ספרי על מכבש הדפוס, הגם שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם בכתב. והב' 'כתוב עלי' מה שנכתב הספר על שמי, ויש לחוש בו ליוהרא.

על זה בא כמתרץ ואמר 'לעשות רצונך אלקי חפצתי' - וכמו שאמרו חז"ל שמשום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' והתירו להעלות את הספרים - אף תורה שבעל פה - עלי מכבש הדפוס. 'ותורתך בתוך מעי' - על ידי שיהיו הדברים כתובים.

והוסיף ונתן טעם ליישב הקושיא הב' איך קרא שם הספר על שמו ולא חש ליוהרא, כי בעבור קריאת הספר על שמי תתעורר הנשמה להחיותו להיות שפתותיו דובבות בקבר. וזהו שאמר 'הנה שפתי לא אכלא' - שברצוני על ידי קריאת הספר על שמי, שיקויים בי מקרא שכתוב 'והגית בו יומם ולילה' גם אחר מותי.

ובעבור זה כתב הרוקח שכל מחבר ספר רק את שמו ירמוז על שם הספר, בכדי שכשיוזכר שמו אשר הוא שם הנשמה - כמו שמצאנו שהקב"ה אומר 'אלעזר בני אומר, מאיר בני אומר' הגם שעדיין האו בלי גוף ואפילו הכי קורא לנשמה בשם הגוף - תתעורר הנשמה לבוא אל הגוף להחיותו להיות שפתותיו דובבות בקבר, ובשה מקיים מצות והגית בו יומם ולילה - 'ולילה' הוא כינוי לקבר, כמשאמר הכתוב 'ולחושך קרא לילה' - שגם בו יהגה בתורה.

ואף שלכאורה יש לחוש ליוהרא, לזה הוסיף 'ה' אתה ידעת' - שאתה ידעת לבי וכליותי שלא כיוונתי לזה.

 (רבי אהרן אלחאדיף זצ"ל, נלב"ע ט"ו אב תרס"ט, מפי אהרן חתימת הספר)