אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/כי תצא

יום ו' - רבי נחום מרדכי פרלוב

שלא יגדיל מעלתו ויקטין מעלת חבירו

"לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כה יד)

על פסוק זה אמרו חז"ל במדרש (ילקו"ש פרשת כי תצא): רבי חוניא פתח, אם ראית דור שמדותיו של שקר, דע שהאגרדמין [- פקיד המלכות] מתגרה בו ונוטל מה שבידיהם... אמר רבי לוי, אף משה רמזה לישראל, "לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה", אם עשית כן דע שהאגרדמין מתגרה בו, ומה טעם "כי תועבת ה' אלקיך כל עשוה אלה". מה כתיב בתריה, "זכור את אשר עשה לך עמלק".

על דרך המוסר יש לבאר את דברי חז"ל כך: איפה ואיפה דרשו חז"ל בספרי, שהוא הנוטל בגדולה ומחזיר בקטנה, פירושו, כי המידות הנכונות הם שלא יגדיל האדם את ערך מעלותיו שהוא רוצה להקנות לחבירו, בחשבו שדעותיו הן מופתיות וראויות לרבים. ומאידך, גם לא יקטין ערך דעותיו וקנייניו הרוחניים של חבירו, שצריך הוא לרכוש ממנו.

בהעוותו מאזני צדק באופן זה, גורם לידי 'ויבא עמלק'. שהרי ענין עמלק התבאר במדרש (תנחומא כי תצא ט) משל לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד לתורה. בא בן בליעל וקפץ לתוכה - אע"פ שנכוונה הקרה לפני אחרים. דהיינו שאף שהיו ישראל באותה שעה בשיא תפארתם כשיצאו ממצרים, וכל עמי מזרח ומערב נבהלו מפניהם, לא חשש עמלק וקפץ לאמבטי הרותחת וקיררה בפני אחרים - על ידי שהקטין ערך מעלתם בפני אחרים. (פאר נחום).

שבת - רבי אריה ליבוש בולחובר

כפייה על עיוות המידות אף שמתן שכרה בצדה

"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן... למען יאריכו ימיך על האדמה" (דברים כה יג-טו)

בגמרא בחולין (קי:) מובא שפעם כשהיה רמי בר דקולי אצל רב חסדא, הביאו לשם אדם שלא כיבד את אביו ואת אמו, וכפתוהו לכופו על קיום מצות עשה זו. ואמר להם רמי בר דקולי שיניחוהו לנפשו, שכן כך שנינו בברייתא: כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה, אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה.

ובירושלמי (ב"ב סו"פ המוכר את הספינה) הקשה למה ממנים 'אגר דמים' על המידות, דהיינו אדם ממונה מטעם בית דין לבדוק שלא יזייפו את המידות, הלא מצוה זו היא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה שאין בית דין מוזהרים עליה. ויישב הירושלמי שאף שאין ב"ד מוזהרין על זה אך אם רצו כופים.

ובגמרא בכתובות (מט:) מסופר שפעם כפה רבא את רב נתן בר אמי, והוציא ממנו ארבע מאות זוז לצדקה. והקשו התוספות (ד"ה אכפייה): ואם תאמר, היאך כפה אותו בשביל צדקה, והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב 'בגלל הדבר הזה יברכך', ואמרינן בפרק כל הבשר: כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ומקושייתם מבואר שהם חולקים על יישוב הירושלמי, וסוברים שאין ב"ד יכולים לכוף, ואם כן לשיטתם חזרה קושיית הירושלמי מפני מה ממנים אגר דמים על המדות.

ונראה ליישב את דעת התוספות, בהקדם ספק המשנה למלך (עבדים פ"ג הי"ד) אם כופים על הענקה. ויסד המשנה למלך שכל דין זה אינו אלא באופן שהשכר נכתב בצדה ממש, שאז כוונת התורה לומר שזה העונש על אי קיום המצוה - שאינו מקבל את השכר הכתוב בצדה. משא"כ הענקה שאצל הציווי לא כתוב כלל מתן שכר, אף שאחר כך מפרש הכתוב השכר, לא נאמר בו כלל זה של 'כל מ"ע שמתן שכרה בצדה, אין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה'.

עפ"ז יש ליישב את קושיית הירושלמי, שכן מצות המדות נשנה ציוויה בשני מקומות, בפרשת קדושים (ויקרא יט לה-לו) "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק וגו' יהיה לכם" וגו', ובפרשתנו פרשת כי תצא (דברים כה יג-טו): "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וגו' ולא יהיה לך בביתך איפה ואיפה וגו' אבן שלמה וצדק יהיה לך וגו' למען יאריכו ימיך על האדמה" וגו'.

נמצא שאמנם העשה בפרשת כי תצא נכתב בצדו המתן שכר, אך הלא העשה בפרשת קדושים לא נכתב המתן שכר בצדו, וממילא כופין על מצוה זו מכח העשה שבפרשת קדושים. (שו"ת שם אריה הוספות סימן ג).