אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/כי תבא

יום ג' - רבי מנחם מנשה

הברכה בפרשת הקללות

"והיה כי תבא אל הארץ" (דברים כו א)

הקשה האור החיים הלא אין 'והיה' אלא לשון שמחה, והוא פלא, הלא בפרשתנו צ"ח קללות ומה שמחה יש כאן.

ונראה לומר כי רמז הכתוב לבעל תשובה שעוונותיו נעשים לו לזכויות, וכמו שאמרו חז"ל על כל הקללות שבפרשה שאם הופכים את קריאת הפסוק יהיו לברכות - כך בעל תשובה עוונותיו נהפכות לו לזכויות. (אהבת חיים).

יום ו' - רבי ניסים אברהם אשכנזי

לעתיד לבא אפילו אילנות סרק עושים פרי

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו ב)

במדרש (ש"ר טו כא) על הפסוק "החודש הזה לכם", דרשו חז"ל: מוצאין אנו עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבוא... השלישית, עושה האילנות ליתן פרותיהן בכל חודש וחודש.

ובגמרא בסוף מסכת כתובות (קיב:) איתא: עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר (יואל ב כב) "כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם".

לדבר זה רמז הכתוב שלפנינו: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" היינו בזמן מלכנו משיחנו תיקח הפירות מ'כל פרי האדמה', דהיינו שכל האילנות יעשו פרי האדמה, "אשר תביא מארצך" בכל חדש וחדש. (דרש אברהם).

יום א' - רבי ברוך ירושלמי

בית המקדש לפני ארץ ישראל

"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת" (דברים כו ט)

פירש רש"י: ויביאנו אל המקום הזה, זה בית המקדש. וצריך ביאור, מדוע אם כן מקדים הכתוב את בית המקדש לפני ביאת ישראל אל ארץ ישראל.

ויבואר על פי מה שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (שמות יט ד) "ואשא אתכם על כנפי נשרים": וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין [- מרעמסס], ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא, למעבד תמן פסחא. ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין. ומתמן קריבית יתכון לאולפן אורייתי.

הרי שכבר בליל פסח באו בני ישראל לבית המקדש, לעשות שם את הפסח, ונמצא שאכן קודם כל "ויביאנו אל המקום הזה", ורק כעבור ארבעים שנה "ויתן לנו את הארץ הזאת" (ברוך מבנים).

יום ג' - רבי משה אליקים בריעה הופשטיין מקוז'ניץ

שבח תהלות ישראל

"ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח ג)

ידוע שהגם שיש לו להשם יתברך אלפי אלפים ורבי רבבות כתות וחיילות של מלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש ומלאכים ושרפים, וכל מלאך יש לו אלף פיות ואלף לשונות מקלסים, אשר אין לספר ואין לשער גודל ערך השבחים והתהילות היוצאים מפיהם. מכל מקום אין לו להשם יתברך כביכול שום תענוג מהם ומעבודתם, כי אם מהשבח והתהילה של האדם השפל שבעולם הזה כשעומד לפניו להללו ולשבחו בכוונה שלמה ואמיתית, בפנימיות וכוונת הלב. וממנו בא עיקר ההתעוררות במרום, וגודל ההתפארות לשכינת עוזו יתברך.

זהו שנרמז בפסוק "ברוך אתה בעיר" - 'בעיר' מלשון התעוררות, דהיינו שהכתוב משבח את ישראל על גדול ערך מעלתם, ואומר 'ברוך' ומבורך 'אתה בעיר' - בהתעוררות שלך, שאתה מביא התעוררות במרום בשבח ובתהילה שלך. "וברוך אתה בשדה" - הוא השדה העליון, חקל תפוחין קדישין. ואף בזה מרמז הכתוב על גדול התענוג, שאתה עושה למעלה בשבח ובתהילה שלך, תענוג גדול ושעשועים בשדה העליון, חקל תפוחין קדישין, שהוא שכינת עוזו יתברך. (באר משה).

יום ד' - רבי יוסף חיים מבגדד

אתם קרויים אדם

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח י)

ידוע ששם 'אדם' גדול משאר השמות של 'איש', 'גבר' ו'אנוש', וזאת משום ששם אדם מכוון כנגד שם הוי"ה במילוי אלפי"ן שמניינו כמנין 'אדם'.

והנה הפעולות הטבעיות נעשות על ידי שם 'אלקים', ולכן 'אלקים' בגימטריה 'הטבע'. ואילו הנס נעשה על ידי שם הוי"ה. ורמז לכך כי שם הוי"ה במילוי אלפי"ן עולה מספרו מ"ה [- כמנין אדם], ובקריאתו בשם אדנו"ת עולה מספרו ס"ה, ומ"ה וס"ה עולה למנין נס.

ועל כן אמרו חז"ל (יבמות סא.) אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, כי רק ישראל מלומדים בניסים, ולכן שם 'אדם' העולה למנין שם הוי"ה במילוי אלפים אינו ראוי אלא לישראל המלומדים בניסים הנפעלים על ידי שם הוי"ה.

וזהו שאמר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך" - דוקא ולא על העכו"ם, "ויראו ממך" - כי מזה יבינו שרק אתם נשפעים בשפע ניסים ונפלאות (בן איש חי, שנה שניה).

יום א' - רבי פנחס שפירא מקוריץ

המכה שאינה כתובה בתורה

"גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" (דברים כח סא)

במדרש פליאה אמרו "זו מיתת צדיקים". וקשה הלא כמה מכות מצאנו שאינם כתובות בתורה. אלא שכאשר הצדיק אומר דבר, מוצאים אחר כך את הדבר ההוא רמוז בתורה. וכשהצדיק מת אזי אין מוצאים אותו בתורה. וכיון שנתבאר בכתוב שמכה זו "לא כתוב בספר התורה הזאת" - על כרחך שהיא 'מיתת צדיקים'. (אמרי פנחס).

שבת - רבי יוסף קובו

הנהגת ה' עם ישראל כבנים ועבדים

"...והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות... אלה הדבר הברית אשר ציוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב..." (דברים כח סח-סט) מסיום התורה לקללות בפסוקים אלו, יש ללמד על גודל אהבת ה' לעמו, וזאת בהקדם דברי הזוהר (פרשת קדושים פב:) על הפסוק (מלאכי א ו) "בן יכבד אב ועבד אדוניו", שם מבאר הזוהר כי דינו של בן שכופים אותו לעשות רצון הוריו, ואם אינו עושה הרי הוא בן סורר ומורה ודנים אותו בסקילה, משא"כ עבד אם אינו עושה רצון רבו, מעבירו מתוך ביתו ולוקח אחר תחתיו.

וביאר בזרע ברך (ח"ב פ' דברים) שהקב"ה אוחז בחבל בשני ראשיו לטובת ישראל, כי מתחילה דנם כבן ולא כעבד ולכן אינו ממהר לשלם מעל פניו כדין עבד, אלא רק מייסרם. אך אם לא הועילו הייסורים, אינו נוהג בהם כדין בן סורר ומורה שאחר שמייסרים אותו דינו למיתה, אלא נוהג בהם כעבד ומגרשם מביתו.

עפ"ז יש ליתן טעם במה שסיימה התורה את פרשת הקללות דוקא בפסוק זה של 'והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות' - לומר כי הקב"ה רב חסד ומטה כלפי חסד, וסוף כל הייסורים לא ינהג בעמו כדין בן סורר ומורה אלא רק ישלחם בגלות ותו לא.

ובזה יבוארו דברי דוד המלך ע"ה בתהילים (קיח יח) "יסור יסרני י-ה ולמות לא נתתני", דהיינו שדוד מתפלל לה' שאף שביקש שייסרו תחילה והיינו שינהג בו כמנהג בן ולא כמנהג עבד, אך בקשתו שאם לא ישמע בקולו לא ימשיך לנהוג בו כבן אלא 'ולמות לא נתתני' וינהג בו כעבד, בגלות ולא במיתה. (גבעות עולם פ' נצבים)

יום ה' - רבי יעקב שמואל אלמליח

היתקע שופר בעיר

"אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס ג ו)

כתוב זה יתמה כל קורא בו, הלא כל שנה תוקעים ומריעים ואין איש שם על לב. ויבואר על פי משל.

משל למה הדבר דומה, לאחד שנפל למשכב והיה חולה גדול, ונלאו רופאי העיר מלרפאתו. אחר זמן בא לעיר רופא גדול, ובא אל אותו חולה וישב עמו כמה ימים עד שהעמידו על בוריו. ואחר כך ציווהו מה יהיה סדר מאכלו וסדר הילוכו כדי שלא יחזור עוד חוליו הרע. האם אפשר שלא ישמע האיש הזה לדברי הרופא, ואם יעשה כן יקרא 'סכל ושוטה', שהרי מסכן נפשו ולא כל שעה מתרחש לאדם נס.

זוהי ממש אזהרת הנביא, 'היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו', עבדים היינו לפרעה במצרים, וישלח לנו את הרופא משה רבינו והוציאנו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ונתן לנו את התורה שהיא רפואתנו, והזהירנו 'השמר לך ושמור את נפשך פן תשכח את ה' אלקיך'. ואחר כך חזרנו לסורינו הרע, והוגלנו בבלה. ושוב ברוב רחמיו הוציאנו מגלות בבל, ובנה לנו בית שני. ואחר כך חזרנו לסורינו הרע והוגלנו בשנית וחרב בית מקדשנו. על זאת תמה הנביא "היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". (ויש"א יעקב)

שפתותיו דובבות

מכבדו לאחר מותו

הנה במסכת קידושין (לא:) תנו רבנן, מכבדו בחייו ומכבדו במותו... במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי... ולאחר י"ב חודש אומר, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא. וכן נפסק להלכה ביורה דעה (סימן רמ ס"ט).

ובספר חסידים כתב, כשמזכירים תלמיד חכם אין צריך לומר זכרונו לברכה, כמו שאין אומרים כשאנו קוראים בתורה על משה ואהרן - זכרונם לברכה. שהרי מר בר רב אשי כשהיה אומר בבית המדשר בשם אביו היה אומר 'אמר רב אשי' ולא היה אומר זכרונו לברכה. ובתוך י"ב חודש שמת האב, אם מזכיר אותו אומר זכרונו לברכה, אבל לאחר י"ב חוש לא היה אומר. וכן כשאדם אומר שנים מקרא ואחד תרגום כשמזכיר הצדיקים שנזכרים בפסוק אין לומר זכרונו לברכה.

ובעל כנסת הגדולה שם הקשה שהרי הברייתא בפרק קמא דקידושין אומרת להיפך, שבתוך י"ב חודש אומר הריני כפרת משכבו, ואחר י"ב חודש אומר זלל"ה. ואין לומר שהברייתא עוסקת באביו ורבו ולא בשאר החכמים, שהרי הוא ז"ל הביא ראיה ממר בר רב אשי שלא היה מזכיר ז"ל לאביו. ועוד שהוא כתב בפירוש שבתוך י"ב חודש שמת האב אם מזכיר אותו אומר זכרונו לברכה, ולאחר י"ב חודש אינו אומר כלום.

ולפי מה שאמרו שכשאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר והרי הוא כחי, ממילא יש לומר שעיקר כבוד אביו המוזכר בברייתא הוא שלא יאמר 'אבא' סתם אלא 'אבא מרי'. ומה שמוסיפה הברייתא 'זכרונו לברכה לחיי העולם הבא' אין ביאורו שצריך לומר כן, רק ממילא כיון שהזכיר דבר בשמו הרי הוא חי ו'זכרונו לברכה לחיי העולם הבא'. (הקדמת ספר אם לבינה, לרבי אליעזר מאיר שיפמאן זצ"ל, נלב"ע ט"ז אלול תרצ"ט).