עריכת הדף "
אבן האזל/שכנים/ב
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== טז == '''כמה גובה הכותל אין פחות מארבע אמות, וכן בגינה כופהו להבדיל גינתו מגינת חבירו במחיצה גבוהה עשרה טפחים, אבל בבקעה אין צריך להבדיל בקעתו מבקעת חבירו אלא במקום שנהגו.''' ''' השגת ''' הראב"ד כמה גובה וכו' עד י' טפחים, א"א זה שיבוש גדול אלא כותל ארבע אמות עכ"ל. ''' הנה ''' הלכה זו כבר שאלו חכמי לוניל להרמב"ם והובא במגדל עוז וז"ל, שוב מצאתי לחכמי לוניל ז"ל שאלוהו לר"מ ז"ל והשיבם וז"ל, בספר קנין נמצא כתוב בו שבין גינה לגינה סגי בעשרה טפחים, ובתחלת ב"ב משמע דיותר פשיטא לן בגינה דהיזק ראיה שמיה היזק מבחצר, וא"כ אמאי לא צריך ארבע אמות יורנו מורנו וכו', תשובה, זאת השאלה לא היתה לאנשים גדולים כמוכם לשאול אותה, וכי לא שאני לן בין היזק ראיה שהוא היזק גדול ודאי שיראה אדם חבירו בעת שהוא עומד ויושב ועושה צרכיו, ובין היזק ראיה שיראה קמת חבירו משום עינא בישא שאלו דברי חסידות הם שלא יעיין בו בעין רעה, ואותו השנוי שינוי בעלמא הוא ואינו אליבא דהלכתא דעיקר היזק ראיה בחצר מקום שבני אדם דרים, אבל בגנות של חצרות א"צ ארבע אמות לפי שאין דרך בני אדם לדור בגגות אלא במחיצת עשרה טפחים סגיא כי היכא דיהא נתפס עליו בגנב, ק"ו לגנות שאין דרך בני אדם לדור שם, ואם מאותו ענין של עינא בישא אפי' בבקעה היינו מחייבין אותו לגדור שעיקר קמתו של חבירו בבקעה הוא, וכבר נתברר שאין מחייבין אותו בבקעה לגדור כלל, לא בד' אמות ולא בעשרה טפחים ולעולם אין חוששין משום היזק ראיה אלא משום ב"א ובמקומות הקבוצין כחצירות, ואותם הדברים שנאמרו שם בגינה שינויא בעלמא הוא, וזה דבר ברור וא"צ להאריך, עכ"ל הרמב"ם ז"ל בתשובתו לחכמי לוניל. ''' והנה ''' דברים אלו מתמיהין מאוד דהיכי שייך לומר דשנויא דגמרא שינויא בעלמא הוא, דזה לא שייך אלא אי הוי הס"ד דגמ' כשיטת הרמב"ם, אלא דבמסקנא דגמ' דחי את הס"ד ומשני שינויא, אז אמרינן דשינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה ונפסוק הדין כדעת המקשה, אבל כאן הלא מכל השקלא וטריא דגמ' מוכח דלא כדבריו דאי נימא דאין בגינה אלא מחיצה עשרה טפחים משום נתפס כגנב, א"כ מאי מייתי הגמ' לפשוט דהיזק ראיה שמיה היזק, ת"ש וכן בגינה הא בגינה ליכא ד' אמות כלל אלא עשרה טפחים משום נתפס כגנב, ומה זה ענין להיזק ראיה, וע"כ דהמקשה נמי סובר דבגינה קאי על היזק ראיה ועל ד' אמות ולא משום נתפס כגנב, וגם המתרץ למה ליה לשנויי שינויא דחיקא גינה שאני כדר' אבא דאמר ר' אבא אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו לישני ליה האמת דבגינה לא מיירי כלל משום היזק ראיה וד' אמות, רק י' טפחים ומשום נתפס כגנב, ולא שייך לומר כלל דמשני שינויא דחיקא היכא דאיכא תירוץ אחר כהלכתא, וכבר הקשה כן בלח"מ גם הראיה של הרמב"ם דאי בגינה איכא היזק ראיה כ"ש שצריך להיות בבקעה משום שעיקר קמתו של חבירו בבקעה היא, גם על זה הקשה הלח"מ דא"כ מה יעשה בדברי הגמ' דמאי משני גינה שאני וכו', א"כ אפי' בבקעה נמי, אלא מאי אית לך למימר דשאני גינה מבקעה כדכתבו שם התוס' וז"ל, דגינה הוי בכל השנה ובקעה לא הוי אלא חדש אחד בשנה, דבגינה זורעים ירק כל השנה וכו' וא"כ אין ראיה מבקעה ודברי הרמב"ם בתשובתו אינם מובנים כלל. ''' והנה ''' יש לעיין בטעמא דכופין אותם לעשות מחיצה משום היזק ראיה דלפי הנראה בפשוטו הוא מדיני הרחקת נזקין, וצריך ביאור דאיזה חיוב הוא לעשות מחיצה בשביל שלא יזיק את חבירו דהא יכול לומר לא אזיק ולא אראה, בשלמא במשרה וירק המשרה ע"כ מזיקה בודאי להירק ועל המזיק להרחיק את עצמו אבל הכא הלא יוכל לומר שלא יזיק, וכי אם ידור ראובן עם שמעון ועל שמעון יש חשש שהוא גנב יכוף אותו ראובן להרחיק את עצמו ממנו, אולם אפשר דנאמר דשותפין כשהם בחצר ע"כ הם מזיקים זא"ז ולא תליא ברצון כלל, אכן אפשר להסביר הך דינא דהיזק ראיה באופן אחר דכיון דכשרואה אותו חבירו בחצר אינו יכול לעשות דבר של צינעא ומשו"ה כיון דמזיקו בזה שאינו יכול להשתמש בגרמתו צריך הוא להרחיק א"ע משום שמונע תשמיש לחבירו, ואף דאין זה אלא גרמא הא קיי"ל דגרמא בנזקין אסור ורוב חיובי הרחקה הם בגרמא, ולפי"ז אם מונע מהשתמש לא דוקא בראייתו אלא בעמידתו גופא במה שעומד בחצרו אז אף שאינו מסתכל בו אם מזיקו בזה נקרא ג"כ מזיק, ובמה שכתבנו דמה דחייבין לעשות מחיצה אפשר לומר משום דע"כ הם מזיקים בראייתם שלא ברצונם, היה אפשר להביא ראיה מדין היזק ראיה דחלון, וכן מהא דאמרינן גבי זיז בסוף חז"ה דף נ"ט מהדרנא אפאי ותלינא, ופי' הרשב"ם דכיון דאוכל לתלות בהחזרת פנים אם אתלה ואביט אהיה נתפס כגנב, ומוכח דבלאו הך טעמא יכול לומר שמא תביט, אך באמת אין ראיה מזיז דשם עושה הזיז בחצר חבירו, ומה דבעינן להתיר הוא רק משום דין כופין עמ"ס ולכן כיון דאפשר שיסתכל אין כאן דין דמ"ס, וכן גבי חלון מבואר בגמ' בדף נ"ט דאין לו לפתוח חלון על חצר חבירו גם בלא היזק ראיה והיינו למעלה מד' אמות אלא משום טעמא דכופין עמ"ס, ועמש"כ הקצוה"ח בסי' קנ"ד אלא דמ"מ יש להביא ראיה דדין היזק ראיה הוא אפי' היכי שאינו ברור ההיזק מהא דתניא בדף כ"ב דאינו רשאי להעמיד מחיצה מן הצד לחלונות שלא יעמוד ויראה, ומוכח דא"צ דוקא היזק ברור ומוכרח, ולכן ע"כ מוכח מזה כטעם שכתבנו משום דמניעת השתמשות נמי הוי היזק. ''' אכן ''' נראה לי דדין זה שמניעת השתמשות מקרי היזק לא שייך אלא אם יש לו לניזק זכות על השתמשות דבלא זה לא שייך לומר שראובן יטעון לשמעון בשביל עמידתך א"א לי להשתמש בחצרו וע"כ התרחק מלעמוד בחצירך, דמאי חזית שיתרחק שמעון מראובן יתרחק ראובן מפני שמעון כיון שבעצם אין שמעון עושה מעשה היזק ממש לראובן, אלא שממילא מעמידת שמעון יוצא חסרון לראובן א"כ שמעון לא גרע מראובן, וכמו שזה מזיקו במניעת השתמשות כן מזיקו הוא אם יכריחו למנוע תשמישו בשבילו, וע"כ בהכרח שצריך שיהיה לניזק זכות על השתמשות וכמו שנבאר ואז יכול להכריח את חברו להתרחק ממנו שלא למנוע בתמישו. ''' ובאור ''' הדבר הוא כמו שמצינו לענין דוושא דקיי"ל דאסור לעשות כותל סמוך לכותלו של חברו אא"כ הרחיק ממנו ד' אמות כדתנן בלא יחפור דף כ"ב, וטעמא אמרינן בגמ' משום דוושא כדי שיהיה מקום בין שני הכותלים לדריסת רגלי אדם כדי שיתחזק הכותל, והקשו הראשונים דמאי שייך זה להרחקת נזקין דבמה נתחייב ראובן לשמעון שיניח מקום בחצירו לדריסת רגלי אדם כדי שיתחזק כותלו של חברו, ופירשו הראשונים דמיירי דוקא בקונה מן המלך או מן ההפקר דזכה מקודם בזכות דושא עיין במ"מ פ"ט משכנים ובהגה"מ שם, והובא ברמ"א סי' קנ"ה וחזינן דראובן שקנה חצר מן ההפקר קנה זכות גם סביב החצר לדוושא, דהא דכתב המ"מ בקונה מן המלך אין הכונה משום דקנה ממנו בפי' זכות זה, דברמ"א איתא להדיא דה"ה בקונה מן ההפקר, ובקונה מן ההפקר לא שייך לומר דהקנו לו בפי' זכות דוושא וע"כ דקונה ממילא, והוא דין בקנין דמי שקנה חצר מן ההפקר קנה זכות גם בחצר הסמוך לענין דוושא ומזחילה ושאר דברים ההכרחיים לתשמישי החצר, והוא כמו קנין דרך וזה הדין גופא שייך במוכר שמכר שדה או חצר לראובן ואח"כ לשמעון שזכה ראובן מקודם בכל הזכויות דהא מוכר בעין יפה מוכר, וכן כתב להדיא בהגה"מ פ"ט משכנים וז"ל, ולפיכך פסק ריצב"א דמשום דוושא א"צ להרחיק אלא בלוקח או ביורש שהחזיק הראשון בדוושא וכן לענין חלונות אם הוא לוקח או יורש השני מרחיק וכו' ע"ש. ''' ונמצא ''' שנוכל לבאר באופן זה גם דינא דהיזק ראיה כיון דלא משכחת לה דיני היזק ראיה ודיני חלונות בלא דיני חזקה, וכמו שכתב הריצב"א שהבאנו, והיינו דאם אין להבית חלונות לחצר הסמוך לו נמצא דזכה בעל החצר בתשמיש חצר באופן שלא יהיה לו היזק ומניעת תשמיש מהבית, וכמו לענין דוושא דיש לו זכות שלא יפתח בעה"ב הסמוך לו חלונות שימנענו מתשמיש וכשיש להבית חלונות א"כ זכה הוא בהשתמשות באויר החצר הסמוך לו, ואין בעל החצר רשאי למנוע תשמישו כגון להאפיל עליו וכן לפתוח חלונות כנגד חלונותיו שאז ימנענו ג"כ מהשתמש, אמנם הקצוה"ח הביא להדיא דברי הרשב"א בתשובה דדוקא לגבי דוושא צריכינן לדין זכות וחזקה שזכה בדוושא, וכן לענין שלא יאפיל צריך לומר שזכה בעל החלון באויר, אבל לענין שלא יזיק לו בהיזק ראיה אינו צריך זכות וחזקה, אלא ע"כ אינו יכול להזיק לו כי על המזיק להרחיק א"ע, וחזינן דהרשב"א ס"ל להדיא דבהיזק ראיה אינו דומה לדוושא, ע"כ צ"ל דהיינו לפי"מ שכתבנו דדין היזק ראיה הוא משום מזיק ממש, וע"כ צריכים אנו לומר דכן דעת הרשב"א, אך כשנימא דהטעם משום מניעת התשמיש הוי כמו דין דוושא וכנ"ל, ועיין במה שנכתוב עוד בזה להלן. ''' והנה ''' באחין שחלקו אמרינן דאין להם חלונות זע"ז, וכתב הראב"ד הובא ברא"ש פ' השותפין סימן כ' וז"ל, כתב הראב"ד ז"ל נהי דאין יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם ומיהו כל זמן שלא בנה לפניהם אינו יכול לומר סתום חלונותיך אע"פ שיש בהן היזק ראיה, ואין דבריו נראין כלל דכיון דאין לו חזקה באורה היכי מצי למיעבד ליה היזק בראייתו ועוד דאיכא למיחש דלבתר תלת שנין טעין בחזקה ועוד דאין להם דרך זע"ז משמע דאע"ג דאביהן היה עובר דרך שדה זו לשדה אחרת מוחה הוא באחיו לעבור דרך שדהו וכן בחלונות מוחה הוא בו מלראות דרך החלון ולהחזיקה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שצריך לסתום החלון ולהסיר אמת המים מעליו, עכ"ל, והנה אי נימא דטעם היזק ראיה הוא מטעם מזיק ממש אז צדקו דברי הרא"ש במה שהשיג על הראב"ד, דכיון דאין לו זכות באורה היכי מצי למיעבד ליה היזק בראייתו, אבל אי נימא דטעם היזק ראיה הוא מטעם מניעת ההשתמשות וכמו שכבר הוכחנו למעלה וא"כ אינו אלא מתורת זכות שכיון שזכה בחצרו בחזקת השתמשות זכה גם בחצר הסמוך לו לענין שלא ימנענו חבירו מהשתמש וכמו שכתבנו, וא"כ באחין שחלקו דקיי"ל דאין להם חלונות זע"ז היינו דאין לא' שום זכות על השני וכמו דאין להם דרך זע"ז ושאר דברים משום דמוכר בעין יפה מוכר וכל א' הוא מוכר לחברו, וא"כ אין כאן באחין שחלקו דין חזקת השתמשות, כיון דאין להם שום זכות וחזקה על השתמשות כלל, ולכן שפיר כתב הראב"ד דאין בעל החצר יכול לומר לבעל החלונות סתום חלונותיך, דכמו שאין לבעל החלון זכות בחלונותיו, כן אין לבעל החצר זכות השתמשות בחצרו על השני שלא ימנענו מתשמישו, אבל הרא"ש סובר דהיזק ראיה הוא מטעם מזיק גמור, וע"כ גם באחין שחלקו כיון שבעל החלונות אין לו זכות בחלונותיו א"כ בעל החצר יכול שפיר לכופו לסתום חלונותיו משום היזק ראיה וכנ"ל. ''' ומה ''' שהקשה הרא"ש על הראב"ד דאיכא למיחש שיטעון חזקה יסבור הראב"ד דכיון דלא יוכל למחות ממילא אין לו חזקה וכמו שכתב הרא"ש בעצמו גבי פותח חלונו על חורבתו של חבירו, ומה שהקשה הרא"ש מהא דאין להם דרך זע"ז הנה לא דמי זל"ז, דדרך בודאי שצריך לילך בשדה חברו אף שאביהם הלך, אבל עכשיו כיון שמחלו זל"ז כל הזכותים באיזה אופן ילך בשדה חברו, אבל חלון שבשלו הוא עושה ורק מפני טעם מזיק קא אתי הרא"ש, וכיון דלפי דברינו לשיטת הראב"ד אין דין מזיק גבי אחין שחלקו משום דאין להם זכות השתמשות זע"ז, לכן הא דאין להם חלונות סובר שפיר הראב"ד דהוא דוקא לענין זה שאין לו זכות חלונות שלא יוכל חברו לסותמם ולהאפיל עליו, אבל כ"ז שאין חברו בונה כנגדו יכול להחזיק החלון דגם אין להם דרך זע"ז הוא ג"כ בגוונא דהכי דאין להם זכות דרך וכנ"ל, עכ"פ בארנו שהרא"ש והראב"ד חולקין בהך סברא שהבאנו אם היזק ראיה הוא משום גדר מזיק ממש או מניעת השתמשות, והנה הרמב"ם הלא כפי שהביא הרא"ש סובר דלא כראב"ד אלא כרא"ש דיכול לכופו לסתום החלון, וא"כ יסבור הרמב"ם ג"כ דהיזק ראיה הוא מזיק ממש, ולכן גם באחין שחלקו שייך דין היזק ראיה וכמו שכתבנו. <small> -השמטות ומלואים-</small> ''' לעיל ''' בארתי במה שהק' הרא"ש על הראב"ד דסובר דאף דאינו יכול לערער על סתימת החלונות אם רוצה לבנות לפניהם אינו יכול לומר חתום חלונותיך אע"פ שיש בהן היזק ראיה, והקשה הרא"ש מהא דאין להם דרך זע"ז ובארתי דלא דמי דדרך בודאי שצריך לילך בשדה חברו אף שאביהם הלך באותה הדרך אבל עכשיו כיון שמחלו זל"ז כל הזכותים באיזה אופן ילך בשדה חברו, אבל חלון שבשלו הוא עושה ורק מפני טעם מזיק קא אתי הרא"ש ולשי' הראב"ד הא אין דין מזיק באחין שחלקו כיון דאין להם זכות השתמשות זע"ז, עי"ש, והנה לפמש"כ למעלה בד"ה והנה דגם חלון הוא משתמש בשל חברו א"כ הוא דמי לדרך, אלא דבאמת ל"ד דדוקא היכי שרוצה לעשות על חצר חבירו דזהו כדי להשתמש באויר חצרו זה אין לו רשות אבל כאן שהחלון כבר נעשה מקודם ברשות והוא אינו עושה מעשה אינו מחוייב לסתום החלון דהא אינו עושה מעשה בשל חברו ולכן ע"כ דהוא משום היזק ראי'. ''' והנה ''' לפי מה שבארנו לפי דעת הראב"ד יקשה לנו הא דקיי"ל השותפין שחלקו חייבין לעשות מחיצה בחצר משום היזק ראיה כדתנן בריש מכילתין דהא קיי"ל דשותפין שחלקו הוי כמו אחין שחלקו ואין להם דרך זע"ז ולא חלונות זע"ז, ולשיטת הראב"ד דבדין דאין להם חלונות זע"ז נכלל ג"כ דאין בעל החצר יכול לכופו לסתום החלון, אע"ג שיש היזק ראיה א"כ אמאי יש דין היזק ראיה בשותפין שחלקו, ואם אמנם לפי"מ שכתבנו בריש דברינו וחפצנו לחלק בין היזק ראיה דכותל השותפין ובין היזק ראיה דחלון, דכותל השותפין הוא משום ודאי היזק וחלון לא הוי אלא ספק יתיישב קושייתנו, אבל באמת אין סברא זו מוחלטת, וע"כ נראה דלפי דברינו בדעת הראב"ד עלינו לבאר משנתנו דשותפין שחלקו את החצר דמחוייבין לעשות כותל משום היזק ראיה, דאינו שעל המזיק להרחיק א"ע ומשום הרחקת נזקין, דבאמת כל דיני נזקין הם בפ' לא יחפור, ופירקין קמא דהשותפין אין בו דיני הרחקת נזקין, אלא כולו דיני שותפין הם מה שחייבים שותפין זל"ז ודינים השייכים מזל"ז מתורת שותפין, וע"כ נוכל לומר שפיר דמתני' קמא דהשותפין ג"כ אינו משום מזיק פשוט דשייך בכל אדם גם בלא דיני שותפין, אלא דדוקא מתורת שותפין נגעו בה, והוא כמו דינא דכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר, וגם עכשיו כשחלקו על דעת כן חלקו שיתחייבו שניהם לעשות בתיקון זאת המחיצה וכמו שנבאר זה לקמן, אך מ"מ תליא שפיר דינא דחיוב בנין הכותל בדין היזק ראיה שמיה היזק או לא שמיה היזק, דאי היזק ראיה שמיה היזק יש בזה חיוב השותפין ואי לא שמיה היזק אין בזה חיוב השותפין, וראיה דהא בגמ' דף ב' מייתי ת"ש כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר ש"מ היזק ראיה שמיה היזק ומשני היזיקא דרבים שאני, ומוכח להדיא דגם הך דינא דכופין אותו לבנות בית שער ודלת שהוא מדיני התחייבות השותפות כמו שכתבנו תליא נמי בדינא דהיזק ראיה שמיה היזק, וא"כ שפיר נוכל לומר דמתני' דהשותפין שייכא נמי בהך דכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר, והוא מהתחייבות השותפין, ומ"מ תליא בדיני היזק ראיה שמיה היזק וכנ"ל. ''' והנה ''' בגמ' דף ז' אר"נ אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות אבל בין גג לגג לא, ור"נ דידיה אמר אינו זקוק לד' אמות אבל זקוק למחיצה י' טפחים, ולמאי אי להיזק ראיה ד' אמות בעינן אי לנתפס כגנב במסיפס סגי לעולם לנתפס כגנב בפחות מי' מצי מישתמיט ליה, בי' לא מצי משתמיט ליה, וזהו יסוד הדין דשותפין צריכין להרחיק זה מזה בכדי שלא יתפסו כגנב, ולפי האמור למעלה יקשה לנו כאן עוד ביתר שאת דאיך שייך לומר על המזיק להרחיק א"ע בזה דאיך יתכן שיהיה אפי' איש מוחזק לגנב מחוייב לקשור את ידיו שלא יגנוב הלא יכול לומר לא אגנוב, וכ"ש מי שאינו מוחזק לגנב איך אפשר שנחייבו לעשות מחיצה מתורת מזיק בשביל שלא יגנוב זה דבר שאי אפשר כלל, ולכן נראה דבכאן ע"כ צריך להסביר כמו שהארכנו למעלה, דדין מזיק שבכאן הוא מונע השתמשות כמו שכתבנו לגבי היזק ראיה כן גם כאן כיון שאין מחיצה ביניהם א"כ אינו יכול להניח שום דבר מחשש שמא יגנוב, וכיון דדרך העולם לחוש לזה והוא צריך לחוש לזה, א"כ אינו יכול להשתמש בחצירו, ולכן בעל החצר השני הוא מונע תשמישו וצריך להרחיק א"ע במחיצה, וכן הוא צריך להתרחק במחיצה ולכן על שניהם לעשות מחיצה, ונראה דגם הרמב"ם שלפי מש"כ חולק על הראב"ד וסובר בהיזק ראיה דחצר השותפין וחלונות דהוא מטעם מזיק ממש, היינו דוקא שם דאפשר לומר דעכ"פ עפ"י רוב הוא מזיק בודאי, אבל בהא דנתפס כגנב שאי לומר כן ואין סברא כלל לעשות בזה גדר מזיק עוד קודם שיגנוב משום ספק וחשש גניבה וע"כ גם הרמב"ם ע"כ מודה דבנתפס כגנב ההסבר הוא כמש"כ משום מניעת השתמשות. ''' ולפימש"כ ''' למעלה אי אפשר לומר סברא דמניעת השתמשות ושיהיה משום גדר מזיק אלא בשני גגין הסמוכין זל"ז או שני חצרות הסמוכין זל"ז ולא היו שותפין מקודם דנוכל לומר בזה גדר דוושא וכמו שהארכנו למעלה דאז יש לו לכל אחד זכות השתמשות ומחוייב כל אחד שלא למנוע מחבירו זכות השתמשות שלו, אבל בשותפין שחלקו כיון דאין להם דרך זע"ז ואין להם זכות זע"ז א"כ אין להם גם זכות השתמשות, וא"כ גם הרמב"ם דפליג על הראב"ד באחין שחלקו דאין להם חלונות זע"ז וסבירא ליה דמחויב לסתום החלון, דלא כשיטת הראב"ד היינו דוקא גבי היזק ראיה דהוא מזיק ממש לשיטתו וכמו שכתבנו, אבל גבי נתפס כגנב כיון דע"כ גם לדעת הרמב"ם הוא ג"כ משום מניעת השתמשות ומשום זכות וחזקה שיש לו לזה, וא"כ באחין שחלקו דמוכר בעין יפה מוכר ואין להם זכות זע"ז אין כאן דין נתפס כגנב, דכיון דגם שותפין שחלקו הוו כאחין שחלקו א"א להיות גם לשיטת הרמב"ם דין דנתפס כגנב גבי שותפין שחלקו אם לא כמש"כ למעלה לדעת הראב"ד דאינו משום דיני הרחקת נזקין אלא משום דיני התחייבות השותפין ומשום גדר דכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. ''' והנה ''' בהל' י"ז כתב הרמב"ם המוכר גינה לחבירו סתם והיתה מעורבת עם גינות אחרות כופין את הלוקח לבנות הכותל ביניהם ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור בגינות, אבל אם מכר בקעה סתם אין מחייבין אותו לגדור אלא במקום שנהגו, וכתב המ"מ וז"ל ואפשר שדעת רבינו לומר שכל מי שמוכר לאחר דעתו שהקונה יסלק לו כל נזק שבא מחמתו וכו' והרי זו דומה למה שאמרו ונתבאר פ' כ"א מה' מכירה שהמוכר חצי שדה לוקח מקבל עליו מקום הגדר חריץ ובין חריץ ומשם למד רבינו דין זה, ואפשר שזהו שכתב ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור עכ"ד המ"מ, וכפי הנראה מדבריו דדין זה של מוכר ולוקח אינו שייך למשנתנו, ולכן אף דבמשנתנו אין מחייבין אותו אלא דוקא בסתמא מ"מ במוכר ולוקח מחייבין אותו אפי' במקום שנהגו שלא לגדור, ובאמת שדבריו תמוהין דמה שייך דין דשם לכאן דשם איירי בגדר שמבחוץ שלא יבואו חיות כפי' רשב"ם וכאן הוא בין המוכר והלוקח, וראיה דהא שם מיירי בשדה דהוא בקעה, וזה מפורש כאן דבבקעה אין חייבין לגדור אלא במקום שנהגו, והכ"מ כתב דהרמב"ם מפרש דמאי דאמרינן בגמ' סתם גינה היינו המוכר גינה סתם, ומה שכתב ואפי' במקום שנהגו שלא לגדור בגינות פירושו שלא נהגו לגדור דהיינו סתם, ואע"פ שמתוך דברי רבינו בפרק זה נראה שהוא מפרש אוקימתא זו כפשוטה אפשר ששני הפירושים נאמרו בה ותרווייהו איתנהו עכ"ד, ובפי' המשניות מוכח להדיא כדברי הכ"מ דמפרש מתני' גופא במוכר לוקח, ואף שיש שם סתירה שכתב שבבקעה אין מחייבין אפי' במקום שנהגו ע"כ הוא טעות סופר, אבל עכ"פ מבואר דהדין הוא ממתני' אולם הלא גם הדין דשותפין הביא הרמב"ם ומוכח דשניהם שמעינן ממתני' כמש"כ הכ"מ אלא שאינו מבואר היכי כיילינן במתני' תרתי מילי ומה שייך דין מוכר ולוקח לדין השותפין. ''' אכן ''' לפי דברינו מיושב שפיר דכיון שנתברר דהך חיובא דנתפס כגנב גבי שותפין א"א להיות מדין הרחקה ומדין שעל המזיק להרחיק א"ע ומשום דכיון דאינו מזיק גמור אלא מונע השתמשות ובזה צריך לזכותים וחזקת השתמשות כמו שכתבנו, ובשותפין שחלקו הא אין לזה על זה שום זכות כנ"ל ולכן ע"כ דכאן אינו משום מזיק אלא מדין התחייבות השותפין וכמו כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר וכנ"ל, אכן באמת לכאורה הא לא דמיא להתם, דהתם היינו מדין התחייבות השותפין ומשום דהוו עכשיו שותפין בחצר, וכן בכופין אותו לבנות חומה לעיר הוא משום דהוי שותף בעיר, אבל הכא כיון שחלקו בטלה חלוקתם ואינם שותפין כלל, ומנין שיתחייבו האחד לחבירו בתיקון חצר חבירו שאינו שייך לו כלל, אמנם ע"ז הסמיך הרמב"ם שפיר דינא דמוכר גינה להך דשותפין שחלקו את החצר, דכמו דחייב הלוקח דזהו מתנאי המכירה ועל דעת כן מכר לו, וא"כ אותו הדין ואותו הטעם נמי בשותפין ששניהם מוכרים ולוקחים זמ"ז ועל דעת כן חלקו שיהיו שניהם מחוייבין לעשות המחיצה ולא שייך זה כלל למוכר בעין יפה מוכר דלא שיירו כ"א זכותים בשדה חבירו דאדרבא הא חזינן דגם במוכר מחויב הלוקח לעשות גדר אף דמכר לו בעין יפה משום דזה שייך לתקוני החצר שנצטרך בשביל המכירה ושמוטל על הלוקח, וא"כ שפיר מיושב דברי הרמב"ם דתרווייהו בהדי הדדי שייכא, שותפין שחלקו ומכור גינה לחבירו, דטעמא מאי מחייבינן בשותפין שחלקו לבנות כותל משום נתפס כגנב משום דמוכר שדה לחבירו על הלוקח לבנות הכותל, והכא ששניהם לוקחים הם מחוייבים שניהם לבנות הכותל. ''' ועתה ''' נבוא לדברי הרמב"ם שהבאנו בראש דברינו, והוא במה שכתב דבגינה אין מחייבין אותו אלא לעשות מחיצה של י' טפחים אשר הוא בהיפוך מדברי הגמ', דבגמ' מבואר להדיא דגינה עדיף מחצר ואיכא היזק ראיה טפי מחצר, וכיון דבחצר קיי"ל דהיזק ראיה שמיה היזק כ"ש בגינה שצריך לבנות כותל ד' אמות משום היזק ראיה, והבאנו למעלה דברי הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל שכתב דהא דאמרינן דבגינה איכא היזק ראיה שינויא בעלמא הוא ולא כהלכתא, וכבר הבאנו מה שיש מן התימה עליו, ולפימש"כ יש לנו להוכיח לדעת הרמב"ם דלשיטתו מוכרח לסבור דבגינה אינו חייב אלא במחיצת י' טפחים משום נתפס כנגב, ולא במחיצת ד' משום היזק ראיה, דזה שכתבנו דמה שחייב לעשות מחיצת י' טפחים משום נתפס כגנב גבי שותפין שחלקו הוא ע"כ לא מתורת מזיק, אלא מתורת כופין אותו לעשות בית שער ודלת לחצר מוכח כן ממתני' דתנן וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי וזה מיושב לפי דברינו דחיוב הגדר בגינה משום התחייבות השותפין תנן שפיר דגם גינה סתם היינו שלא התנו ואין שם מנהג ידוע כמקום שנהגו לגדור דמי, אבל אי הוי דינא דחיוב עשיית המחיצה משום גדר הרחקת נזקין ומשום שעל המזיק להרחיק א"ע, וא"כ למה תלי מתני' הך דינא בדינא דנהגו לגדור, ומה שייך למיתני סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי, דמה שייך מזיק למקום שנהגו ומה תלי הך בהך דדין מזיק הוא דין מבורר בפ"ע בלא שום התחייבות ובלא שום מנהג, וע"כ מוכרח ומבורר להדיא ממתני' דדין דעשיית המחיצה בסתם גינה אינו אלא מגדר התחייבות, וא"כ לשיטת הרמב"ם שכתבנו דסובר דהיזק ראיה הוא מגדר מזיק ממש, ע"כ מוכרח לשיטתו לסבור דעשיית המחיצה דגינה אינו משום היזק ראיה דאי הוי משום היזק ראיה א"כ הוי מזיק ממש ולא שייך למיתני כמקום שנהגו לגדור דמי וכנ"ל, וע"כ מוכרח שהוא משום נתפס כגנב שאינו משום מזיק ממש אלא מניעת השתמשות וצריך לבוא מדיני זכות, וכיון דבשותפין שחלקו אין להם דרך זע"ז ע"כ הוא מגדרי התחייבות וכנ"ל ושפיר שייך למיתני כמקום שנהגו לגדור דמי, אולם הראב"ד לשיטתו דסובר גבי חלונות דהיזק ראיה הוא ג"כ משום מניעת השתמשות, וע"כ לדידיה גם על היזק ראיה שפיר שייך למיתני כמקום שנהגו לגדור דמי כמו על נתפס כגנב דלשיטתו הכל בטעם אחד הם וכנ"ל. ''' והנה ''' בהא דאמרינן בגמ' סברוה מאי מחיצה גודא כדתנן מחיצת הכרם שנפרצה וכו' ואימא מחיצה פלוגתא אי הכי שרצו לחצות מיבעי ליה אלא מאי גודא בונין אותו מיבעי ליה, אי תני אותו הו"א במסיפס בעלמא קמ"ל כותל, והנה בלישנא אחרינא אמרינן סברוה מאי מחיצה פלוגתא ואימא מחיצה גודא אי הכי בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה אלא מאי פלוגתא וכו', וקיימא המסקנא דמחיצה פלוגתא משום קושיא דאי גודא אמאי תנן בונין את הכותל בונין אותו מבעי ליה וקשה דהא בלישנא קמא משני לה שפיר ובמאי פליגי הני תרי לישני ובפרט דפשטות לשון מחיצה הוא גודא, והנה בתוס' בד"ה אי תני אותו הו"א במסיפס בעלמא כתבו וז"ל ורצו דקתני אמסיפס ואע"ג דאי לא רצו נמי עושין מסיפס היינו מסיפס גרוע, אבל כי רצו עושין מגויל וגזית ורק דמקרי מסיפס לפי שהוא מלא חלונות ואינו מגין מהיזק ראיה, א"נ לפי שאינו גבוה עשרה כדאמרינן לקמן אהא דאר"נ אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה י' טפחים ופריך למאי אי לנתפס כגנב במסיפס סגי עכ"ל, והנה דברי התוס' תמוהים דמייתו מעשה לסתור דהא עלה גופא מסקינן אהא דמקשינן אי לנתפס כגנב במסיפס סגי ומשני עלה במסיפס מצי משתמיט ליה, במחיצה עשרה לא מצי משתמיט ליה אלמא דמחויב לעשות מחיצה עשרה, אכן נראה דכונת התוס' לא היה אלא להביא ראיה דסתם מסיפס שעושין לחלק בין חצירות לא הוי גבוה עשרה, ולתרץ בזה קושיתם הקודמת דהא גם בלא רצו צריך לעשות מסיפס לחלק בין חצרות, אלא דאכתי קשה כיון דמסקינן שם דמחויב לעשות מחיצה י' משום נתפס כגנב א"כ גם בכותל חצר צריך אף בלא רצו לעשות מחיצת י' משום נתפס כגנב והדרא קושיא לדוכתא אמאי קתני רצו, ובתי' הראשון ג"כ לא יתיישב קושיא זו דכיון דצריך לעשות מחיצת י' משום נתפס כגנב א"כ ע"כ תלי זה במנהג המדינה ולא יוכל אחד לעשות מסיפס גרוע שלא מגויל וגזית כנגד מנהג המדינה, דהא יכול כ"א לומר לא אעשה מעותי אנפרות לעשות מחיצה גרוע שלמחר יפול כמו דאמרינן במחיצת ד' אמות, וגם יכול לטעון לא אחפוץ לתבוע אותך בכל יום לדין כמו שכתב הרא"ש לגבי מחיצת ד'. ''' והנה ''' חשבתי שבהכרח לומר דלישנא קמא ע"כ לא סבר לה להא דאר"נ אמר שמואל דצריך לעשות מחיצת י' משום נתפס כגנב וב"ה שכוונתי לדברי הראשונים שמצאתי בש"מ בשם הרשב"א שמקשה כנ"ל ומסיק שבאמת ע"כ לישנא קמא לא סבר כר"נ אמר שמואל, ולפי"ז מיושב שפיר מה שהקשינו דבמאי פליגי הני תרי לישני דגמ' ואמאי נייד בלישנא בתרא מתירוצא קמא, אולם לפי דברינו מיושב שפיר דלישנא בתרא באמת סבר כר"נ אמר שמואל דגג הסמוך לחצר צריך לעשות מחיצה י' משום נתפס כגנב וא"כ ה"ה בין שני חצרות, וא"כ לא מצי לשנויי אי תנו אותו הו"א במסיפס בעלמא דיקשה לן דעל מסיפס לא בעי רצו ואמאי קתני רצו דהא למ"ד מחיצה גודא, רצו דקתני קאי אכותל וא"כ א"א לומר דאי תני אותו הו"א במסיפס בעלמא דאיך הו"א במסיפס בעלמא דהא למסיפס לא בעי רצו, דבלא רצו נמי חייבין לעשות מסיפס משום נתפס כגנב, ומש"ה באמת לישנא בתרא דסבר כר"נ אמר שמואל לא מצי לשנויי תי' זה דאי תני אותו הו"א במסיפס בעלמא וכנ"ל, וקאי בקושיא דאי מחיצה גודא דאי הכי בונין את הכותל בונין אותו מיבעי ליה ומסיק מש"ה דע"כ מחיצה פלוגתא ולדידן נמי להלכה כיון דקיי"ל כר"נ אמר שמואל, לכן ע"כ קיי"ל נמי כלישנא בתרא דמחיצה פלוגתא והיזק ראיה שמיה היזק. ''' ועכשיו ''' מבואר שפיר שיטת הרמב"ם ויתבארו דבריו שהשיב לחכמי לוניל דהך מקשה שהקשה להמ"ד מחיצה גודא דסבר היזק ראיה לא שמיה היזק והוא ע"כ לא סבר כר"נ אמר שמואל ולית ליה הך סברא דנתפס כגנב כלל, לדידיה הקשה המקשה שפיר ת"ש וכן בגינה דע"כ לא מצי סבר הך מ"ד דוכן בגינה לא קאי על ד"א והיזק ראיה אלא על י' טפחים ונתפס כגנב, דהא ע"כ לדידיה לית ליה נתפס כגנב כלל, וע"כ לדידיה האי וכן בגינה קאי על ד' אמות ומשום היזק ראיה, איברא דלפי"ז הלא הקשינו למעלה דאי קאי האי וכן בגינה על ד"א ומשום היזק ראיה, א"כ מה תלי מתני' דין זה בהא דמקום שנהגו לגדור ומה שייך למיתני וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי, אך ע"כ היינו אומרים דבאמת אין בהיזק ראיה דגינה דין מזיק ממש, רק בשביל היזק ראיה מחייבין אותן לעשות מחיצה משום התחייבות השותפין או התחייבות החלוקה בסתם, ומגדר כופין אותן לבנות בית שער ודלת לחצר, ועכ"פ מקשה שפיר להמ"ד מאי מחיצה גודא דסבר דהיזק ראיה לא שמיה היזק ושאין בזה שום התחייבות לא מתורת מזיק ולא מתורת התחייבות דהא סבר דרצו דקתני אגודא ובלא רצו אין עושים כלום, וא"כ מקשה ליה שפיר ת"ש וכן בגינה דחזינן דלפחות בשביל היזק ראיה יש בזה משום התחייבות דע"כ וכן בגינה קאי על ד' אמות דהא נתפס כגנב לית ליה כלל להאי מ"ד דמחיצה גודא, ודומיא דהכי מקשה לו אח"כ ת"ש כופין אותן לבנות בית שער ודלת לחצר, והיינו ג"כ דעכ"פ מגדר התחייבות השותפין חייב בהיזק ראיה וה"נ יתחייב מגדר התחייבות השותפין או התחייבות החלוקה וכנ"ל, ומשני ליה גינה שאני כדר' אבא דבגינה יש היזק ראיה לענין התחייבות וכנ"ל, אבל לא מתורת מזיק, דאי הכי לא שייך למתלי במקום שנהגו לגדור, ומה דאינו חייב אלא בגינה ולא בבקעה דהא עיקר קמת חבירו בבקעה הוא, תירצו התוס' משום דבבקעה אינה עומדת בקמותיה אלא חודש א', אבל גינה עומדת כל השנה, והיינו דמשום היזק שאינו קבוע אין בזה אומדנא והתחייבות השותפין לעשות מחיצה. ''' אבל ''' כ"ז הוא בסוגיא קמא דסבר היזק ראיה לא שמיה היזק וסברא דנתפס כגנב לית ליה כלל, ולדידיה ע"כ צריך לומר דוכן בגינה קאי על ד' אמות ומשום היזק ראיה, אך לא משום היזק ראיה מתורת מזיק ממש, דאי הכי יקשה אמאי תלי זה במקום שנהגו לגדור וכנ"ל, ועוד דאם היה החיוב מתורת מזיק ממש ומשום על המזיק להרחיק א"ע אין שום חילוק בין גינה לבקעה דאטו בשביל שבקעה אינה אלא חודש אחד אין בזה גדר דעל המזיק להרחיק א"ע, והיכן מצינו בגדרי הרחקת נזיקין שיהיה נ"מ בין על זמן גדול או על זמן קטן, רק בשביל דסבר השתא דלאו בשביל מזיק חייבים לעשות מחיצה משום היזק ראיה, אלא דמשום היזק ראיה יש בזה התחייבות השותפין וזה אומדנא דוקא בהיזק קבוע, וכ"ז ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא דמסיק דהזיק ראיה שמיה היזק, וסובר הרמב"ם כפשוטן דכיון דמסקינן דהיזק ראיה שמיה היזק הוי בזה מזיק ממש, ובלא דין התחייבות חייבין לעשות מחיצה, דהא במתני' גבי חצר למסקנא דמחיצה פלוגתא הפי' דכיון שרצו לעשות מחיצה, היינו לחלוק, חייבים לעשות כותל ולא תלי זה כלל במקום שנהגו לגדור לומר דבסתמא כמקום שנהגו לגדור דמי כמו דקתני בגינה ומוכח דאינו מגדר התחייבות כבגינה אלא דהוא חיוב בפ"ע, וא"כ ע"כ מוכח דגבי גינה ליכא היזק ראיה דאי איכא היזק ראיה וקיי"ל דהוי מזיק ממש, א"כ למה לן למתלי במקום שנהגו לגדור וגם מאי נ"מ בין גינה לבקעה דלטעם מזיק ממש אין נ"מ כנ"ל, וע"כ למסקנא כל סוגיין דלעיל אידחי דזהו רק שינוייא דחיקא למ"ד היזק ראיה לא שמיה היזק, אבל לפי מה דקיי"ל דהיזק ראיה שמיה היזק וקיי"ל דהוי מזיק ממש כיון דבבקעה אין היזק ראיה, ע"כ דגם בגינה אין היזק ראיה כנ"ל והאי וכן בגינה קאי אנתפס כגנב דלמסקנא קיי"ל כר"נ אמר שמואל ובזה איכא חילוק בין גינה לבקעה, אבל היזק ראיה ליכא בגינה כלל לפי המסקנא, ונמצא דברי הרמב"ם שהשיב בתשובתו לחכמי לוניל ברורים מאוד ושיטתו מחוורת כשמלה ב"ה. ''' והנה ''' לפי מה שכתבתי נראה לי ליישב דברי הרמב"ם התמוהים בפ"ג מהל' שכנים הל' ז' וז"ל שתי חצרות זו למעלה מזו וכו' ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין העליון זקוק לתחתון כלל עכ"ל, ובהשגות א"א אין דבריו ברורין כלל עכ"ל, ובאמת דברי הרמב"ם הם היפוך גמ' מפורשת דף ו' דמקשינן מיתיבי אם היה חצרו למעלה מגגו של חברו אין נזקקין לו, מאי לאו אין נזקקין לו כלל, לא אין נזקקין לד' אמות אבל נזקקין למחיצת עשרה, ונראה לפי מה שבארתי להלן בסוגיא דחרדל דבהך סברא אם צריך דיני זכות בנזקי שכנים היכי שאינו מזיקו ממש תליא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן, דדוקא לר' יוסי סבירא לן הכי דכל עיקר דמצי ניזק לומר למזיק הרחק שלא תזיקני הוא משום דלניזק יש לו זכות ולמזיק אין זכות ע"ש שבארתי בארוכה, אבל רבנן ס"ל דבלא זכות נמי דינא הכי דמי שהוא מזיק צריך להרחיק א"ע, והנה לפי"ז כל עיקר סברתי שחדשתי דאם ההיזק הוא משום מניעת השתמשות כמו בנתפס כגנב דצריך כאן לבוא מדיני זכות כמו בדוושא דבלא"ה לא יוכל האחד לומר לחברו הרחק מפני שלא אוכל להשתמש בשבילך, דהשני יאמר לו כיון שאיני מזיקך להדיא ובכונה אלא שע"י גרמא דידי תשאר ניזק, וא"כ כשאתה מכריחני להתרחק אתה מזיקני, ואף שיוכל לעשות מחיצה ע"כ דמחיצה היא תולדה מדיני הרחקה דאלא"ה הוצאת המחיצה היא ג"כ היזק, ולכן כתבנו למעלה והנחנו יסוד דע"כ צריך לבוא כאן לדיני זכות, משום דהניזק יש לו זכות, אבל לפימש"כ דכ"ז אליבא דר' יוסי, אבל רבנן לא ס"ל הכי, אלא דלעולם מי שהוא ניזק יכול לומר למזיק הרחק שלא תזיקני, וא"כ גם כאן לרבנן א"צ לבוא כלל לדיני זכות, רק דכיון דעכ"פ לדינא קיי"ל כר' יוסי א"כ כל דברינו נכונים אליבא דדינא, ובודאי שצריך לן לאוקמי מתני' דהשותפין אליבא דדינא. ''' עכ"פ ''' הרוחנו בזה דכ"ז אליבא דדינא לר' יוסי אבל לרבנן אין שום נ"מ בין מזיק ממש ובין מניעת השתמשות כיון דבין הכא ובין הכא א"צ לבוא לדיני זכות, וא"כ גם בשותפין שחלקו חייב להרחיק מתורת מזיק, וא"כ יהיה לנו מקום ליישב דברי הרמב"ם דבאמת כשאנו צריכין לבוא מדיני השתמשות שבשביל זה יצטרך השני להרחיק לא שייך כאן לבעל הגג דיני זכות, דמתי שייך דיני זכות כשאחד הוא ניזק ע"י גרמת השני אז יכול לומר לו לי יש זכות השתמשות בשלך שלא תזיקני, וכן גם כששניהם מזיקים זא"ז קנו שניהם זכות כ"א על חצר חבירו שלא יהיו נזוקים כ"א מגרמת חבירו, אבל כ"ז אם כל אחד עושה תשמיש המותר ורק שמגרמת תשמישו יוצא היזק לחבירו, אבל אם א' הוא מזיק גמור לחברו בידים ודאי אין לו כלל זכות בשל חברו שחברו לא ימנענו מתשמישו, ולכן כאן אם שניהם מזיקים זא"ז בנתפס כגנב דשניהם הוו גרמא דממילא ע"ז נאמר שפיר שכל אחד יש לו זכות השתמשות על של חבירו שלא ימנענו מתשמישו, אבל אם האחד הוא מזיק בהיזק ראיה שלשיטת הרמב"ם הוא מזיק ממש, והשני הוא מזיק רק בנתפס כגנב, וא"כ איך יוכל האחד שהוא מזיק ממש בהיזק ראיה לבקש מחברו חצי המחיצה במה שיאמר יש לי זכות השתמשות שלא תזיקני דכיון דתשמישו הוא באופן שיהיה מזיק ממש ע"ז ודאי לא יוכל להיות לו אפי' תחלת זכות, והנה מבואר דלפי"ז דברי הרמב"ם נכונים בסברא דכיון דבעל הגג מחויב לעשות מחיצה לבעל החצר משום היזק ראיה שוב אינו מחויב בעל החצר לסייע לו משום נתפס כגנב, וסוגיית הגמ' שהוא בהיפוך מיושב דכיון שבארנו דכל דברינו הוא דוקא אליבא דר' יוסי, אבל אליבא דרבנן גם גרמא דממילא הוי מגדר מזיק ממש ולא צריך לדיני זכות כלל, א"כ אין נ"מ בין בעל החצר לבעל הגג, אע"פ שזה הוא בנתפס כגנב וזה הוא בהיזק ראיה, ולכן הגמ' רוצה ליישב ד' הברייתא אליבא דרבנן, ולדידהו אנו צריכין למידחק מאי אין נזקקין לד' אמות אבל נזקקין למחיצת עשרה, אבל להלכה כיון דקיי"ל כר' יוסי אתו דברי הברייתא כפשטה דאם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין נזקקין לו כלל, וכן פסק הרמב"ם כפשטה וכהלכתא דקיי"ל כר' יוסי.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף