עריכת הדף "
אבן האזל/שכירות/י
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ד == '''נתן צמר לצבע והקדיחתו יורה נותן לו דמי צמרו, צבעו כעור או נתן לו לצבעו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, אם השבח יותר על ההוצאה נותן בעל הכלי את ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח בלבד, אמר בעל הכלי אינו רוצה בתקנה זו אלא יתן לו דמי הצמר או העצים אין שומעין לו, וכן אם אמר האומן הא לך דמי צמרך או דמי עצך ולך, אין שומעין לו שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.''' ''' השגת ''' הראב"ד. נתן צמר לצבע וכו' נתן עצים לחרש וכו' ואם ההוצאה יתירה וכו' אמר בעל הכלי וכו' עד אין שומעין לו. א"א אין לזה טעם עכ"ל. ''' כתב ''' המ"מ על דברי הראב"ד וז"ל ואיני יודע למה כתב כן שהרי טעם נכון הוא שאחר שהדין הוא לחשב איזהו מועט אם ההוצאה אם השבח ויתן המועט, אם רצה צבע בזה אין בעל הכלי יכול לעכב ודאי, וכמדומה לי שכונת הר"א ז"ל היתה לומר שדבר שא"צ לכתבו הוא, אח"כ מצאתי לרש"י ז"ל שפירש שביד בעה"ב לתת לו הצמר ופירוש בדמיו וצ"ע עכ"ל, והנה מה שרצה המ"מ לדחוק בדברי הראב"ד דכונתו דפשיטא הוא ודאי לא משמע כן בדבריו, אלא דבאמת צריך באור מהיכי תיתי יוכל בעל הצמר לטעון שישלם לו בעד צמרו דהא זהו דברי ר"מ דאמר נותן לו דמי צמרו משום דקנה בשינוי, ואנן קיי"ל כר' יהודה דאמר אם השבח יותר על היציאה וכו' וא"כ למה יהי' תלוי בדעת בעל הצמר ועיין מה שכתב הש"ך מדברי היש"ש ומה שהשיג עליו ועכ"פ דברי הראב"ד צריכים באור. ''' ונראה ''' דהנה בדין יורד לשדה חבירו ונטעה איכא נ"מ דאם נטעה ברשות דהיינו בשדה העשויה ליטע אינו יכול בעל השדה לומר טול עציך, אבל בנטעה שלא ברשות והיינו בשדה שאינה עשוי' ליטע יכול לומר טול עציך, וכמו שמבואר בדברי הרמב"ם פ"י מהל' גזלה, ולכן בכאן ששינה הצבע מכפי מה שנתן לו בעל הצמר שנתן לו לצבעו אדום וצבעו שחור, וכה"ג יש לדון דהוי כמו שדה שאינה עשוי' ליטע, וראי' דאם הוי חשבינן כשדה העשוי' ליטע הא שמין לו וידו על העליונה, וכיון דידו על התחתונה הא זהו דין שדה שאינה עשוי' ליטע, וא"כ הא יכול בעל הצמר לומר להצבע טול צבע שלך, ואף שאינו יכול ליקח את הצבע. וכדאמר בגמ' בב"ק דף ק"א צפון עבורי מעבר השבה לא עביד סובר הראב"ד דאין נ"מ בזה כיון דבעל השדה יכול לומר טול עציך אפי' באופן שיתקלקלו ולא יהי' שוים אלא להסקה, ה"נ אפי' אינם שוים כלום כיון שאין השדה עשוי' ליטע ולא בהסכמתו נעשה. וכל מה שצריך לשלם הוא משום דעכ"פ אינו דין שיהנה ממעות חבירו אבל כשאומר לו טול אינו חייב לו כלום. וה"נ יכול לומר לו טול צבעך וישאר צמר שלי כמו שהי'. וכיון שזה ודאי לא יחפוץ הצבע הרי כבר יתרצה לשלם לו בעד צמרו. וזהו שכתב אין לזה טעם דודאי יכול לומר כן שישלם לו בעד צמרו. ואם לא ירצה הצבע לשלם לא יתן לו בעל הצמר כלום שיאמר לו טול צבעך ולפי דברינו יהי' השגת הראב"ד רק על נתן צמר לצבע דשייך לומר טול צבעך. ואפשר דגם על נתן עצים לאומן משיג דיכול בעל העצים לומר שבור הכלי, ואף דעצים לבנין שוים יותר מעצים להסקה מ"מ יכול לומר לא איכפת לי ואיני רוצה כלי זה, וכיון שבכלי עיקר דמיו הוא עבודת האומן ממילא יוכל להכריח להאומן בזה שישלם לו בעד העצים. ''' ובדעת ''' הרמב"ם נראה דאף דלענין דין ידו על העליונה או על התחתונה אמרינן כיון דשינה האומן ידו על התחתונה ויש לו דין יורד שלא ברשות, מ"מ לענין זה שיאמר לו טול לא דמי ליורד לשדה חברו שלא ברשות, דהתם יש לבעל השדה טענה באמת שרוצה הוא בשדה לבן ולא בשדה של אילנות ורוצה באמת שיטול עציו ויהי' לו שדה לבן, אבל הכא לענין זה שלא יוכל לומר לו טול ודאי לא דמי לשדה שאינה עשוי' ליטע דכיון דאפי' יטלו הצבע בצפון לא יהי' דומה לצבע לבן ממש, ועכשיו שוה הצמר יותר מצמר לבן, דהא בהכי מיירי שיש כאן שבח, אלא שיש חילוק אם השבח יותר על היציאה או היציאה יתירה על השבח, וכיון שכן ודאי אינו טובה לבעל הצמר שיטול הצבע מהצמר וצמר לבן הוא יכול ליקח בעד הדמים שיקח כשימכור צמר זה, ולכן אמרינן דודאי הוי ניחא לי' בדיעבד לקנות הצבע, וכ"ש שלא יוכל לומר בכלי שישבור דודאי עצים להסקה אינם שוים כמו עצים לבנין, ובודאי ניחא לי' לקנות כלי זה אף שאינו כפי מה שרצה, ולכן כבר נתחייב לשלם לו כדין המשנה דאם השבח יותר על היציאה וכו'. ''' והנה ''' בפ"ג מהל' שכנים הל' ד' בארתי דהרמב"ם והראב"ד חולקין כשגדר על חצר חבירו אם זכה בעל החצר בהגדר שלא יוכל בעל הגדר ליטול מה שגדר, והראב"ד סובר דאפי' בעשוי' לגדור יכול ליטול, וממילא לא נתחייב בעל החצר קודם שבאו לדין בדמי הגדר, וא"כ לשיטתו אפי' אם נימא דלענין זה הוי כמו בשדה העשוי' ליטע מ"מ הא גם בעשוי' ליטע לא אמרינן דכבר נתרצה בהנטיעות ונתחייב בהן קודם שבאו לדין דכיון דבעל הנטיעות הי' יכול לומר אטול, ממילא לא נתחייב אלא דמ"מ בשדה העשוי' ליטע אינו יכול לומר טול כיון שהשדה עומדת ליטע, אבל כאן יש לומר דלענין זה לא דמי לעשוי' ליטע, כיון דשינה וידו על התחתונה, וסברא דכבר נתרצה הא לית לי' להראב"ד, אבל הרמב"ם דסובר דבעשוי' לגדור אינו יכול לומר אטול, וממילא סובר דגם בעל השדה כבר נתרצה ונתחייב, וה"נ הכא כיון שכבר נתרצה אינו יכול לומר טול.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף