עריכת הדף "
אבן האזל/מעשה הקרבנות/יא
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== ג == '''וכן האוכל כזית מכל האימורין בין לפני זריקה בין לאחר זריקה בין כהן בין ישראל לוקה שהאימורין כליל למזבח ככל העולה. והרי נאמר במנחת כהנים כליל תהי' לא תאכל כל שהוא כליל למזבח בלא תעשה ולוקין עליו בכזית, וכן האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות לוקה, שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לא תאכל באש תשרף.''' ''' וכן ''' האוכל כזית מבשר חטאות הנשרפות, הלח"מ הקשה דבזבחים דף פ"ב פליגי בזה ר"ע וריה"ג דלר"ע אתא קרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקודש על חטאת החיצונה שנכנס דמה לפנים, וכן סברי חכמים אלא דר"ע מרבה כל דמים וחכמים אומרים חטאת בלבד, וריה"ג אמר דקרא אתא לחטאות הנשרפות וחטאת החיצונה שהובא דמה לפנים יליף מהן לא הובא דמה, ולר"ע נראה דליכא ל"ת באכילת חטאות הנשרפות, וא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ב מהל' פסוה"מ הל' י"ג כחכמים דדם חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת יחיד הנאכלת פסולה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה למה פסק כאן כריה"ג, וכתב בזה דרבנן אית להו דתרתי נפקא לן מהך קרא ופשטיה דקרא כריה"ג, אלא משום דכתיב מדמה וממעטינן ולא בשרה דאם נכנס בשר לפנים אינה נפסלת משמע נמי דקרא בחטאת החיצונה איירי ותרתי שמעת מינה ודוחק ועדיין צ"ע עכ"ד. ''' והנה ''' כשנעיין בדברי הרמב"ם בפ"ב מהל' פסוה"מ שהביא הלח"מ לשונו הרי כתב ברור חטאת שנכנס להיכל אפי' חטאת הנאכלת ומדייק להדיא שבין חטאות הנשרפות ובין חטאת הנאכלת הם בכלל הקרא דכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש, ולא צריך לומר דתרתי שמעת מינה אלא דזה מפורש בכתוב דכל חטאת, ובפרט לחכמים דלא סברי כר"ע דכל חטאת מרבה שאר קרבנות, ולפי"ז הא דריה"ג אמר בברייתא כל הענין אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין היינו דרק בפרים הנשרפין ולא בחטאת החיצונה, אבל חכמים ס"ל דהוא בין בחטאות הפנימיות בין בחטאת החיצונה, אח"כ ראיתי שכבר כתב כן המרכה"מ. ''' איברא ''' דאכתי אינו מיושב דאם נימא דהוא חד קרא וחד טעמא דכל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש בין הפנימיות שהוא כדינם בין החיצונית שאינה כדינה לא תאכל, א"כ מנ"ל דהוא פסלות על הקרבן אימא דאינו אלא גזה"כ שהבשר אסור באכילה, אבל הקרבן כשר והאימורים יקטירו, אכן הרי חזינן דגם ריה"ג מפרש הכתוב בשני אופנים דהא אמר לשרוף פסוליהן אבית הבירה ולעבור בל"ת על אכילתן, א"כ מפרש הא דכתיב לא תאכל דהוא גם בחטאות הכשרות ובאש תשרף דדרשינן בפסחים דף כ"ד בקדש באש תשרף זהו בפסוליהן א"כ יש לומר דחכמים מפרשים גם רישא דקרא דכתיב לא תאכל בחטאות הפנימיות ובחטאת החיצונה אלא דהם בשני אופנים דחטאת החיצונה הוא משום פסולו וחטאות הפנימיות מעיקר דינם, וסיפא דקרא מגלה על זה דהא כתיב באש תשרף ודרשינן בקדש באש תשרף ששריפתן בקדש והוא ע"כ בפסולות, דכשרות אין שריפתן בקדש, וע"כ דקרא מיירי גם בפסולות, וזהו משום דבחטאת אשר יובא את דמה נכלל בין חטאות הפנימיות מצד עיקר דינם ובין חטאת החיצונה משום פסולה. ''' אכן ''' צריך עוד לבאר דברי הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין שחשב חייבי מלקות שאין בהם כרת ומיתה, וכתב בל"ת ע"א האוכל מבשר חטאות הנשרפות וכן מכל הטעון שריפה, ובל"ת נ"ד כתב האוכל מפסולי המוקדשין, ולאו דפסוה"מ כתב בפי"ח מהל' פסוה"מ דהוא מלא תאכל כל תועבה. ובפי"ט הל' א' כתב הנותר מצות עשה לשרפו שנאמר והנותר וגו' ובכלל הנותר הפגול וכל פסוה"מ הכל נשרפין, א"כ צריך לבאר מה כתב וכן מכל הטעון שריפה דאם כונתו רק לחטאת החיצונה שהובא דמה לכפר בקדש היה לו לכתוב כן, ועוד דבזה אינו צריך לתלות בשביל שטעון שרפה דהא בהדיא כתיב לא תאכל, ולשון מכל הטעון שריפה מוכח דהוא לכלול כל הטעונים שריפה וזהו פסוה"מ. ''' והנה ''' בחטאת שהובא מדמה לכפר בקדש נראה דלא שייך לחייב גם משום לא תאכל כל תועבה, דזה אינו אלא היכי דליכא לאו מפורש על אכילתו רק דאיכא קרא דהקרבן פסול, ובזה אסרה התורה כל הפסולים מקרא דלא תאכל כל תועבה, אבל בחטאת שהובא מדמה הא ליכא קרא ביחוד על פסולו אלא מדכתיב לא תאכל באש תשרף ידעינן שהוא פסול, א"כ לא שייך לומר שהכתוב בא לכלול אותו בלאו דלא תאכל כל תועבה כיון שאיסור אכילתו מפורש בכתוב במקומו, אבל בפסוה"מ קשה דלמה הוצרך לאו דלא תאכל כל תועבה כיון שהם טעונין שריפה, ועיקר זה שכתב הרמב"ם שכל הטעון שריפה נתרבה לאיסור אכילה מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה הוא בתו"כ על הך קרא דאיתא שם ר"א לא תאכל באש תשרף כל שטעון שרפה בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו, ועל ר"א דתו"כ לא קשה דלמה צריכי תרווייהו אם לא נימא שבאו ללקות על שתיהן, דאפשר ר"א לא סבר דרשא דלא תאכל כל תועבה על פסוה"מ, דבספרי פ' ראה על פסוק זה איתא ר' אליעזר אומר מנין לצורם אוזן של בכור ואכל ממנה שעובר בל"ת ת"ל לא תאכל כל תועבה אחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, וא"כ אפשר דר"א דת"כ הוא ר"א דספרי דאינו סובר דבפסוה"מ הכתוב מדבר, ואפילו לד' התוס' בבכורות דף ל"ד דדרשא דר"א בצורם אוזן בבכור הוי אסמכתא משמע ג"כ דלא סבר דבפסוה"מ הכתוב מדבר, ולתי' א' כתבו בהדיא דר"א סבר דצורם אוזן בכור הוי דאורייתא ואחרים חולקין ואמרי דקרא בפסוה"מ, ועכ"פ הך דרשא דר"א דתו"כ אפשר ליישב, אבל על הרמב"ם קשה שפסק שלוקה על פסוה"מ מלא תאכל כל תועבה. ופסק דלוקה באוכל מכל הטעון שריפה מקרא דלא תאכל באש תשרף, וקשה לומר דבאמת לוקה על שתיהן וצ"ע. ואולי דמה שכתב בל"ת ע"א וכן מכל הטעון שריפה זהו דאפשר ללקות על פסוה"מ גם משום לאו זה, אבל אינו לוקה שתים שהוא מגדר אחד וכמש"כ בהל' א', ומה שנמנה ללאו שיש בו מלקות בפ"ע זהו בשביל חטאות הנשרפות, ולאו דלא תאכל כל תועבה צריך לקדשים שהוטל בהם מום שאין לוקין עליהם משום לא תאכל באש תשרף כיון שאין פסולן בקודש, ונמצא דבשני הלאוין יש אופנים שאין לוקין אלא משום לאו זה. ''' והנה ''' הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הל' ג' כתב דהלאו דמעילה הוא מהך קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ונדריך, מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאכול מבשר עולה וכו' והביא כאן הכ"מ בשם מצאתי כתוב שהקשה דבפי"ט מה' סנהדרין כשחשב הרמב"ם הלאוין שאין בהם כרת ומיתה כתב בל"ת ע"ז, הנהנה מן ההקדש במזיד, וע"ז תמה למה לא מנה הרמב"ם בפ"א מהל' מעילה הנהנה מן ההקדש במזיד ומקודם נבאר מה שהקשה הלח"מ בהל' א' על מש"כ הרמב"ם דלאו דמעילה הוא מלא תוכל לאכול בשעריך, דהא במעילה חייב על הנאה והכא אכילה כתיב, וכתב ע"ז דהוא משום דקיי"ל כר' אבהו דכל איסור אכילה האמור בתורה הוא אפי' הנאה, וכתב ע"ז המל"מ שם דאין דבריו נכונים דאף דקיי"ל דכל אכילה האמור בתורה הוי אפי' הנאה היינו לאיסורא בעלמא, אבל מלקות ליכא בהנאה ועיין בד' המל"מ פ"ה מהל' יסוה"ת, לכן כתב המל"מ דאיסור אכילת עולה הוא משום כליל תהי' לא תאכל ומונדריך דרשינן לאיסור הנאה, ומזה נשאר בתימה על הרמב"ם שהביא כאן דמיירי באיסור אכילה הא דונדריך. ''' והנה ''' המל"מ תמה על הרמב"ם ודורש בעצמו דונדריך קאי על איסור הנאה דמעילה ובאמת דברי הרמב"ם הלא הם דברי ר"ש בברייתא במכות דף י"ח דדריש ונדריך לאוכל מן העולה אחר זריקה אפי' בפנים שהוא לוקה ולא הוזכר הנאה אלא אוכל, ומה דקשה דהא איכא לאו דכליל תהיה צ"ל דאה"נ וכמש"כ הרמב"ם שהאימורין כליל למזבח ככל העולה ורק שהיינו צריכין ללמוד מקרא דכליל תהי' דכתיב גבי מנחת כהן וכמו שלמדנו מזה אימורין, ולמד ר"ש בעולה מקרא מיוחד דונדריך, וכבר כתבתי דלא שייך בשביל זה ללקות שתים משום דהוי רק כפילות בלאו. ''' אכן ''' צריך ליישב קושיית הלח"מ דמנ"ל נלמוד מקרא דלא תוכל לאכול על איסור הנאה דמעילה, ומה שתירץ מדר' אבהו הא סתר המל"מ דהא בכל איסורי הנאה היכי דכתיב בלשון אכילה אינו לוקה, ונראה בזה לפי"מ שכתב המ"מ בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הל' א' דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה לוקין מק"ו, ולפי"ז יש לומר לפי"מ שכתב המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת דטעמא דאין לוקין על הנאה היכי שכתוב איסור אכילה אינו משום דהוי שלא כדרך אכילתן כמש"כ המ"מ, אלא משום דהלאו על הנאה אינו מפורש בתורה, ולפי"ז יש לומר דדמי לדין ק"ו דאין לוקין משום שאין לוקין אלא על לאו המפורש בתורה, וכיון שכתב המ"מ דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה דלוקין מק"ו, לכן ה"נ אם היה לאו הבא מכלל עשה היו לוקין גם על לאו שאינו מפורש בתורה, ולכן כיון דכתיב במעילה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם הרי זה לא גרע מלאו הבא מכלל עשה דהא כתיב להדיא שזהו חטא, ולכן בזה לוקין גם על לאו שאינו מפורש בתורה. ''' אכן ''' בהל' איסורי מזבח פ"ה הל' ו' כתבתי דעיקר יסודו של המ"מ על מה שבא לחדש כלל זה והוא במה שלוקין על בהמות טמאות שאין להם סימן טהרה כלל לפי מה שמבואר בספר המצות להרמב"ם אינו מטעם זה דאיכא לאו הבא מכלל עשה אלא משום דהוי גלויי מילתא בעלמא כמו שדימה הרמב"ם זה לאיסור בתו שאנו למדין מבת בתו אף שאין שם לאו הבא מכלל עשה. ''' ולכן ''' נראה ליישב בדרך זה אבל ביסוד אחר, שבזה באמת יתחזקו גם ד' המ"מ אף שבמקום שכתב זה אין לו יסוד על זה, דהרמב"ם בפי"ח מהל' פסוה"מ הל' י' כתב והיכן הזהיר על הפיגול והנותר במלואים שהרי נאמר שם לא יאכל כי קדש הוא (בדפוס כתוב הם והוא ט"ס) להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו, וכן כתב בספר המצות במל"ת קל"א קס"ב ובפי"ט מהל' סנהדרין מנה בין הלאוין שלוקין עליהם שיש בהם כרת האוכל הנותר, האוכל הפיגול, ובפסחים דף כ"ד אמר רב פפא דמשום כל שפסולו בקדש אין לוקין דהוי לאו שבכללות, והקשו התוס' שם דהא במכות דף י"ג תנן דאוכל נותר ופיגול לוקה, ותירצו דלגבי נותר דכתיב להדיא ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא לא חשיב לאו שבכללות ופיגול נמי גמרינן עון עון מנותר. ''' וראיתי ''' בספר המצות בהוספות הרמב"ן במל"ת ה' שכתב למנות האיסור לאכול בשר שנשחט ע"מ להקריבו או לאוכלו חוץ למקומו, והאריך שם ובתוך דבריו כתב כד' התוס' דהלאו בפיגול הוא משום שנלמד בגז"ש מנותר דכתיב לא יאכל, אבל משום כל שבקדש פסול אין לוקין דהוא לאו שבכללות, וכתב ע"ז המגלת אסתר ליישב ע"פ דברי הרמב"ם בסוף שרשיו בהקדמה, כי בהיות במצוה כרת או מיתת ב"ד נוכל להוציא האזהרה בכל הדרכים על היסוד שאצלנו לא ענש אא"כ הזהיר עכ"ל, [ובדברי המגלת אסתר יש שם ט"ס שכתוב שם "שאזהרת חוץ למקומו" והוא טעות דמוכח דהא הרמב"ם לא מנה חוץ למקומו, ועוד דלא שייך ע"ז תירוצו משום שחייב כרת] ודברי הרמב"ם בסוף שרשיו אינו על לאו שבכללות אלא על אין מזהירין מן הדין, אבל במל"ת קצ"ה גבי אכילת בן סורר ומורה כתב כן גם על לאו שבכללות, והנה הרמב"ם כתב רק שנוכל ללמוד מזה אזהרה לדין העונש המפורש בתורה, וסובר המג"א דאזהרה כזו הוי אזהרה גמורה לחייב גם מלקות. ''' והנה ''' בעיקר השגת הרמב"ן למה לא מנה הרמב"ם גם חוץ למקומו, כתב על זה המג"א וז"ל אני אומר בזה שאיני יודע טעם הרב למה לא מנה אלא מחשבת חוץ לזמנו בלאו קל"ב, שהרי מחשבת חוץ לזמנם וחוץ למקומם נראה שהכל בכלל פיגול, ורק שאינו מסכים להרמב"ן שצריך למנותו בלאו מיוחד אלא ביחד עם חוץ לזמנו, ודבריו תמוהין שלפי"מ שכתב אח"ז בטעם הרמב"ם שלמד על חוץ לזמנו דלוקין משום כל שבקדש פסול, דאף דאין לוקין על לאו שבכללות מ"מ הכא לוקין משום דאיכא כרת א"כ בחוץ למקומו דליכא כרת ליכא מלקות, ונראה שהמג"א סובר כמש"כ הרמב"ן שחוץ למקומו הוקש לחוץ לזמנו לענין איסור אכילתו ונתמעט רק מכרת מקרא דממנו, אבל האזהרה הוא על שניהם אכן באמת אין לדמות לשיטת הרמב"ם כמו לשיטת הרמב"ן דלהרמב"ן שלמד בגז"ש מנותר שפיר סובר דלמדנו גם חוץ למקומו שהוקש לחוץ לזמנו, וצ"ל דסובר דהלכה כרבינא בזבחים דף נ' ע"א דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש, אבל לשיטת הרמב"ם שלמד זה מכל שבקדש פסול דאף דבכל מקום אין לוקין על לאו שבכללות אבל היכי דאיכא כרת לוקין, א"כ דוקא בחוץ לזמנו ואם באנו לומר דהכרת בחוץ לזמנו מגלה דהך לאו שבכללות הוי אזהרה גמורה, א"כ נלמוד מזה לחייב מכל שבקדש פסול על כל פסוה"מ. ''' והנה ''' הרמב"ן מפרש דמה דאמר בגמ' בדף כ"ט יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה דהוא בין לפסול במחשבה בין למלקות באכילתן, אבל ברש"י במקומו מפרש שמצטרפין חצאי שיעוריהן לפסול את הקרבן, ומשמע דסובר דרק לזה מצטרפין, וא"כ מבואר שיטת הרמב"ם במה שלא כתב בהלאו דחוץ לזמנו גם חוץ למקומו. ''' ועכשיו ''' נראה לפי יסודו של המג"א מדברי הרמב"ם בהקדמתו דהיכי דאיכא איסור ברור מצד אחר מזהירין גם בדרכי הסברא וההיקש ולא רק מזהירין לדין העונש המפורש אלא גם לדין מלקות, ובזה יתחזק יסודו של המ"מ דהיכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין, אף שבארתי דלענין מה שכתב המ"מ לדין ללקות על בהמות וחיות טמאות שאין להם סימנים כלל אין דבריו נכונים, אבל מדברי הרמב"ם בהקדמתו דבריו מוכרחים, ולפי"ז נוכל כבר לחזק מה שכתבתי ליישב ע"פ ד' המ"מ דגבי איסור מעילה שלמד הרמב"ם מדין לא תוכל לאכול בשעריך זהו באמת משום דר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכלו גם איסור הנאה בכלל, ומה שאין לוקין על הנאה הוא משום דהוי לאו שאינו מפורש בתורה, אבל גבי מעילה כיון שהאיסור ברור מקרא דאת אשר חטא מן הקודש ישלם, דעיקר מעילה הוא על הנאה כדכתיב ישלם, ואפי' אם אכל כזית אם אין בהנאה שוה פרוטה אינו חייב על מעילה, לכן שפיר לוקין על הנאה מקרא דלא תוכל לאכול, ובזה מיושב גם מה שהקשה שם המל"מ דמנ"ל ללקות בשיעור פרוטה כיון דהאזהרה היא מלא תוכל לאכול, ולפ"ז י"ל דכיון דעיקר האיסור הוא מאת אשר חטא מן הקדש ישלם ותשלומין הוא בפרוטה לכן ילפינן דהאזהרה על הנאה היא ג"כ בפרוטה דשיעור כזית הוא דוקא בשיעור אכילה ולא בשיעור הנאה. ''' והנה ''' אח"כ ראיתי בדברי המרכה"מ שכתב דהרמב"ם ג"כ סובר כרש"י שפי' בסנהדרין דף פ"ד דחכמים דאמרי באזהרה הוא ג"כ משום דילפינן חטא חטא מתרומה רק דממיתה נתמעט מדכתיב ומתו בו ולא במעילה, רק דהרמב"ם סובר דעיקר האזהרה ילפינן מלא תוכל לאכול, ולמלקות ילפינן מתרומה ובנה יסודו ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצות מל"ת קל"ג שכתב שהזהיר כל זר מלאכול תרומה והביא מה דתנן זר שאכל תרומה במיתה, ומה שחולק רב וסובר דהוא במלקות וכתב ע"ז כי לדברי הכל לוקה כמו שבארנו שכל מחוייב מיתה בידי שמים על אחד מהלאוין לוקה כמו שבארנו בהקדמת זה המאמר, וכן כל מועל בקדשים במזיד לוקה בלא ספק, והביא זה מנדה דף מ"ו גבי מופלא הסמוך לאיש דלוקין על הקדישו, ובמל"ת קמ"ו כתב שהזהירנו מלאכול בשר העולה והוא אמרו לא תוכל לאכול בשעריך וכו', וזה הלאו אזהרה לכל מועל והעובר על לאו זה כלומר שאכל מבשר העולה, או שיהנה משאר קדשים שחייבין עליהם מעילה אם היה מזיד לוקה, ועל פי זה בנה המרכה"מ דעיקר האזהרה בהנאת מעילה נלמד מלא תוכל לאכול, אבל מה שלוקה על הנאה הוא משום שלמדין חטא חטא מתרומה, וכמו שכתב במל"ת קל"ג שסמך לדין מה שלוקין על תרומה דין מה שלוקין על הזיד במעילה. ''' אכן ''' לדעתי קשה לומר בכונת הרמב"ם כדברי המכה"מ חדא דאם למדין חטא חטא מתרומה לדין מלקות בהנאת מעילה למה לא נלמוד גם על עיקר האזהרה, ולמה צריך ללמוד מדין אכילה דכתיב בלא תוכל לאכול כיון דמאיסור אכילה אין לוקין על הנאה ועוד שלא הזכיר הרמב"ם הך גז"ש לא בספר המצות במל"ת קמ"ו בדין מעילה, ולא בהלכותיו בפ"א מהל' מעילה שכתב רק הלמוד מלא תוכל לאכול, והוא תימה לומר דרק במל"ת על תרומה יכתוב מה שלוקין על מעילה ושיהי' כונתו בזה משום שלמדין מתרומה וגם שם לא כתב מפורש שלמדין מעילה מתרומה. ''' לכן ''' נראה כיון שאין לנו ביאור בדברי הרמב"ם מה שכתב במל"ת דתרומה שלוקין על איסור מעילה דכונתו הוא למה שכתבתי, דהנה נראה שהרמב"ם הוצרך לחזק היסוד דלוקין על אכילת תרומה אפי' למתני' דאוכל תרומה במיתה, ומה שהוצרך לזה משמע משום דפשטיה דקראי דוכל זר לא יאכל קדש, וכן וכל זר לא יאכל בו שהביא הרמב"ם אפשר לפרשם על קדש, רק דמשום דנסמך לפרשת תרומה למדו חז"ל דהוא על תרומה וכמו שפירש"י בסנהדרין דף פ"ג ע"ב בד"ה לימא, לכן אף דעל מיתה בידי שמים תנן דחייב ומפרשינן קראי על תרומה, מ"מ על עונש מלקות הוצרך לחזק היסוד ע"פ דבריו בהקדמתו דהיכי דאיכא כרת או מיתה ע"כ דאיכא אזהרה וממילא חייב מלקות ולפי"מ שביאר שם ודאי אין חילוק בין כרת למיתה בידי שמים, ונתחזקו בזה דבריו של המגלת אסתר שמשום יסוד זה מחייבינן גם מלקות מהאזהרה שאינה מפורשת כיון שיש לנו יסוד על האיסור בשביל שחייבה התורה ע"ז עונש, ועכשיו מבואר שזהו מה שסמך לדין נהנה מן ההקדש שחייב מלקות שאזהרתו הוא מלא תוכל לאכול דלא כתיב אלא אכילה, ואיסור הנאה ילפינן מאיסור אכילה שאינו מפורש בתורה והוי כמו מדרכי הסברא וההיקש שכתב הרמב"ם שאין מזהירין בזה לחייב מלקות. דזהו דוקא היכי שאין האיסור מפורש בתורה, אבל כיון שהאיסור דמעילה מפורש בתורה לוקין גם על איסור הנאה וכמו שבארתי. ''' ולפי ''' מה שנתבאר מיושב מה שהקשה המצאתי כתוב שהביא הכ"מ דבהל' סנהדרין כתב הנהנה מן ההקדש, והיה להרמב"ם לכתוב בהל' מעילה שני לאוין, אבל באמת אין לאו מיוחד על נהנה מן ההקדש, אלא הלאו דלא תוכל וממנו נלמד בין איסור אכילה בין איסור הנאה, ומה שכתב שם הנהנה מן ההקדש ולא כתב אוכל עולה זהו משום דסתם אוכל הוא נהנה ושם אינו עסוק אלא במנין הלאוין, וסמך על מה שביאר עיקר דינו של לאו דלא תוכל לאכול בפ"א מהל' מעילה, וכמו שביאר גם בסה"מ במל"ת קמ"ו שהבאנו דבריו דלא תוכל לאכול כולל בין איסור אכילה בין איסור הנאה ולוקין על שניהן, ומה שהקשה שם שילקו גם על כליל תהי' לא תאכל כבר כתבתי בהל' א' דכיון שזהו ממש אותו האיסור אין לוקין על שניהם וכמו שנתבאר.
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף