עריכת הדף "
אבן האזל/מעשה הקרבנות/ח
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== כא == '''כלי חרס שבישל בו החטאת ויצא מכניסו ושוברו בפנים. נטמא בחוץ נוקבו בכדי שורש קטן כדי שיטהר ומכניסו ושוברו בפנים. ואם נקבו נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים שהרי אינו כלי ואין שוברין בפנים אלא כלים, וכן כלי מתכות שבישל בו ויצא חוץ לעזרה מכניסו ומורקו ושוטפו בפנים, נטמא כשיצא פוחתו עד שיטהר ומכניסו בפנים וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת ויחזור כתבנית הכלים ואחר כך מורקו ושוטפו בעזרה שנאמר ואם בכלי נחושת וגו' אין מוריקין בפנים אלא כלים.''' ''' ונוקבו ''' בכדי שורש קטן כדי שיטהר, כתב הלח"מ כלומר דעדיין לא יצא מתורת כלי לגמרי כדי שיהיה נקרא כלי, וכמו שכתב רבינו בפ' י"ט מהל' כלים דעדיין הוא כלי לקבל בו זיתים וכו', וקשה טובא דהרי שם כתב הרמב"ם ומקבל טומאה, וא"כ איך כתב הרמב"ם כדי שיטהר, והנה כבר עמדו בזה בתוס' בסוגיא בדף צ"ה שהקשו דמה שייך שיעור דשורש קטן לענין כלי דשיעור זה הוא לענין הכשר זרעים בסוף המצניע דף צ"ה, ולענין טומאה היא משנה בפ"ג דכלים דהעשוי לאוכלין שיעורו כזיתים, והעשוי למשקין שיעורו ככונס משקה, וכתבו ויש לפרש בדוחק דהקדירה עשויה לאוכלין ולמשקין דיש בו בשר ומרק, ואפשר להניח בשר כנגד הנקב וגם האור יעמיד המרק, ולכן אין שיעור בכונס משקה ולא דמי לעשוי לכך ולכך דשיעורו כזתים דהתם עשוי להשתמש כל אחד בפני עצמו, אבל קדירה מבשלין ביחד ולכן בזה הוא השיעור כשורש קטן, אבל הקשו התוס' דגם בקדירה תנן בכלים פ"ג דשיעורה כזיתים, וכתבו דאם היינו אומרים דשיעור כזיתים הוא מדרבנן הוי ניחא, וכונתם בזה אינו ברור אם לומר דכל שיעור כזיתים הוא מדרבנן, ומדאורייתא העשוי לאוכלין שיעורו כשורש קטן, או דכונתם דוקא בקדירה מהטעם שכתבו, ועכ"פ התוס' הסתפקו בעצמם בתי' זה כיון דלא הוזכר כלל שיעור דשורש קטן לענין כלי. ''' והנה ''' מקודם הביאו שם בתוס' ד' רש"י בחולין דף קכ"ג גבי טלית שהתחיל לקורעה דמאחר שהתחיל לקרעה ולבטלה מתורת טלית מאחר שאינה ראויה למלאכה ראשונה ואין שמה עליה מיטהרת אע"פ שיש בשיריה שלש על שלש דעדיין ראויין לקבל טומאה מ"מ טהרו מטומאתן ראשונה דומיא דכלי חרס דשבירתו מטהרתו ושבריו מקבלין טומאה כדאמר באלו טרפות דף נ"ד הן וקרקרותיהן וכתבו על זה ואין זו משם ראיה, דהתם מיירי כשמיחד השברים אח"כ אבל בלא יחוד לא, ובזה הרמב"ם והר"ש אינם סוברים כהתוס' דהר"ש בפ"ב דכלים משנה ב' על הך דינא כתב להדיא דא"צ יחוד, איברא דלפי"מ שכ' אח"כ לחלק בין כלי שנשבר לשבר כלי שעשאו בזפת נתבטלה הוכחתו בזה שכתב דא"צ יחוד ע"ש, והרמב"ם בפי"ח מהל' כלים הל' י' כתב כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אע"פ שאותן השברים ראויים לתשמיש חוץ משברי כלי חרס שאם היה בו חרס הראוי לקבל הרי הוא מקבל טומאה ומוכח דבסתמא מקבל טומאה אף שלא יחדו. ''' והנה ''' לד' רש"י היה אפשר לומר לכאורה דגם בעיקר דין נקיבה דכלי חרס דשיעורו כזיתים איכא נ"מ דלענין ליטהר מטומאה ראשונה נטהר בפחות מזה, ואף דבעשוי לאוכלין איזה שיעור נאמר בזה דהא כונס משקה לא שייך, ואולי נאמר דלענין ליטהר מטומאתו השיעור בכדי שורש קטן, אבל בד' הרמב"ם פי"ט הל' א' שכתב כמה שיעור השבר שישבר כלי חרס ויטהר מטומאתו אם היה טמא או לא יקבל טומאה אם היה טהור העשוי לאוכלין משינקב כמוציא זיתים והעשוי למשקין משינקב מכניס במשקין, מבואר דאין חילוק בין ליטהר מטומאתו ובין שלא יקבל טומאה, אלא דבאמת לא דמי למש"כ רש"י דרש"י מיירי בדין שברים ובזה שפיר כתב דמטומאה הקודמת שנטמאה כשהיתה כלי טהרה, אלא דריבתה תורה דשברים מקבלים טומאה, אבל כלי חרס שניקב כל זמן שלא ניקב כשיעור שלא יקבל טומאה עדיין שם כלי עליו וממילא שגם לא נטהר מטומאתו ואין לנו יסוד גם בד' רש"י לומר דגם בדין נקיבה דכלי חרס יהי' נ"מ בין ליטהר מטומאתן ובין שלא יקבל טומאה. ''' אכן ''' לפי"מ שכתבו התוס' דקדירה שמבשלין בה לא דמי לא לעשוי לאוכלין ולא לעשוי למשקין ורצו לומר דבזה שיעורו כשורש קטן אלא שהביאו משנה מפורשת דגם קדירה שיעורה כזיתים, ובזה נראה דאפשר לומר דלפי ד' רש"י דיש חילוק בין ליטהר מטומאתו ובין לקבל טומאה לענין טלית שנקרעה ולענין שברי כלי חרס דכלי שלם שנטמא ונשבר אף דהשברים מקבלין טומאה מ"מ שבירתו מטהרתו מטומאה הקודמת, וכן בגד שנטמא נטהר בקריעתו אף שנשארו בקרעים שלש על שלש שנאמר כן בדין הקדירה, דעיקר הקדירה הוא לבשל בה ומ"מ שלא לקבל טומאה שיעור נקיבתה בזיתים ובטעמא יש לומר לבד טעם התוס' דאף דמתבשל עם רוטב והיה צריך להיות שיעורה בכונס משקה אלא דהא אפשר להחזיק בהקדירה בשר קודם שיבשלו אותו ובזה שיעורו כזיתים אף שאפשר להניח חתיכות בשר גדולות, וכן כתב הר"ש בפ"ג דכלים מ"א ועיין במי נפתוח שם, ומ"מ כיון דעיקר תשמיש הקדירה אינו בזה אלא לבשל בה א"כ לגבי עיקר תשמישה נחשבת הקדירה הנקובה בדין שברים, ובזה יש לומר כדברי רש"י דמטומאה הקודמת נטהרה כל זמן שמשום נקיבתה אינה ראויה לעיקר תשמישה. ''' אלא ''' דאכתי אין לנו באור על גדר שורש קטן דבכל מה שהסבירו התוס' עוד אינו מבואר דמה שייך כאן בכדי שורש קטן, ונראה דמה שכתבתי דכיון דעיקר תשמיש הקדירה הוא לבשל בה, מה שאפשר להשתמש בה להניח בשר קודם בישול אין הקדירה הנקובה בשביל תשמיש זה אלא כמו דין שברים, יש לומר דעוד אינו מספיק שיהי' להקדירה דין שברים כיון שאינה מיוחדת למשקין ויש לה גם תשמיש אחר שאפשר להניח בה בשר, לכן שיעור הנקב בכונס משקה אינו עושה אותה לשברים, אבל אם ניקב כשורש קטן כיון שלהכשר זרעים אינה נחשבת לכלי, וכמש"כ הרמב"ם בפי"ט הל' ב' ניקב כשורש קטן אין המים שבתוכו מכשירין את הזרעים והרי הן כמו שאינו בכלי, וטעמא הוא משום דכבר ראוי להיות עציץ נקוב שיהיו הזרעים בתוכו כמו מחובר לקרקע, וכיון שבנקב זה אינה נחשבת לכלי לגבי זה וכיון דמה דאפשר להשתמש בה בבשר שאינו מבושל אינו עיקר תשמישה, לכן אמרינן דיש להקדירה הנקובה דין שברים, והיינו ששני הטעמים מצטרפים, דהשבר בכונס משקה שהוא חסרון בתשמישה אף שהוא עיקר תשמישה אינו עושה אותה לשברים כיון שעכ"פ יש לה עוד תשמיש, וניקב כשורש קטן לבד במיוחד לאוכלין ודאי אינו עושה לשברים כיון שהוא שלם לעיקר תשמישו שלא ניקב כזיתים, אבל בקדירה כיון שניקבה שאינה מועלת לעיקר תשמישה וניקבה יותר עד כשורש קטן שכבר אין לה שם כלי לענין הכשר זרעים, וזה אינו משום חסרון תשמיש אלא כיון שראויה להיות טפלה לקרקע, וכמו שכתבו התוס' אליבא דר"ש בהמצניע בניקב בכדי טהרתו, וה"נ לרבנן בניקב בשורש קטן, ולכן בהצטרפות שני הטעמים כבר נעשה הקדירה כמו שברים לענין שתטהר מטומאתה אף שמקבלת טומאה. ''' אכן ''' אף שכתבנו דנעשה הקדירה כדין שברים לענין שתטהר מטומאתה הקודמת מ"מ אין לה דין שברים גמורים לענין זה שלא יהי' עליה דין לשברה במקדש דבזה נאמר דרבא דאמר חמש מדות בכלי חרס כללא כייל ואפי' קדירה בכלל ואמר ועדיין כלי הוא לקבל זיתים, והיינו דמדין שברים יש לה שם כלי לקבל זיתים דהא נתרבו שברי כלי חרס מקרא דוכל כלי חרס כמש"כ הרמב"ם מד' התו"כ פ' שמיני דבא הכתוב לרבות שברי כלי חרס, וא"כ קראו הכתוב גם לשברים בשם כלי חרס, ולכן שפיר צריכה שבירה במקדש. ''' וכזה ''' מבואר דמה שכתב הרמב"ם בפי"ט דדין לטהר מטומאה הקודמת ודין שלא לקבל טומאה הוא שיעור אחד לענין ניקב הכלי חרס זהו במה שכתב שם בדין עשוי לאוכלין ובדין עשוי למשקין, אבל קדירה יש לה שיעור אחר ליטהר מטומאה הקודמת, ומה דתנן בפ"ג דכלים דקדירה ג"כ שיעורה שינקב בכזיתים זהו לדין קבלת טומאה, אבל ליטהר מטומאתה לזה סגי בשורש קטן וכמו שנתבאר. אלא שאנו צריכים להוסיף דמה שכתב כאן הרמב"ם ואם נקבו נקב גדול מזה אינו שוברו בפנים אין כונתו על גדול משהו, דאין שום טעם בזה דהא עד שיהיה הנקב במוציא זיתים עדיין הוא חשוב כלי לקבל טומאה, וע"כ כונתו לענין שיעורי הנקבים שכתב בפי"ט הל' ב' בחמש מדות בכלי חרס ובזה כתב כאן נקב גדול מכדי שורש קטן וזהו כמו זיתים וכמבואר שם. ''' ובעיקר ''' הך מילתא לומר דהרמב"ם סובר כד' רש"י גבי שברי כלים דאף דמקבלים טומאה מ"מ נטהרו מטומאתן הקודמת שפיר יש לומר כן, אף דאינו מפורש בדבריו במה שכתב בפי"ח שהבאנו כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה וכו' חוץ משברי כלי חרס שאם היה בהן חרס הראוי לקבל הרי הוא מקבל טומאה, דאף שלא כתב מפורש דנטהר אם נטמא מטומאתו הקודמת מ"מ כיון שלא כתב אלא דמקבל טומאה, וזה כבר כתב בפ' ו' הל' א' כל כלי שנטמא ונשבר אחר שנטמא ונפסדה צורתו ותשמישו טהור בשבירתו, וכיון שכתב כל כלי הרי גם כלי חרס בכלל, וכיון שבפי"ח כתב ג"כ שנשברו ונפסדה צורתן, א"כ אף שכתב שהשברים מקבלין טומאה אבל מטומאתן הקודמת נטהרו, ויש לדייק יותר דבאותה הלכה בפ' ו' כתב עוד וכן כלים שנשברו כשהן טהורין שבריהם אינן מקבלין טומאה, ודייק בזה לכתוב וכן כלים דזה לא קאי על כלי חרס וכמו שכתב בפי"ח, וכיון שכתב מקודם כל הכלים הרי שגם כלי חרס בכלל דאף שהשברים מקבלים טומאה מ"מ נטהרו מטומאתן הקודמת. ומבואר מכאן דהרמב"ם סובר כרש"י לחלק בין ליטהר מטומאה ובין לקבל טומאה אלא דלפי מש"כ אין החילוק הזה אלא בקדירה וכנ"ל. ב) ''' וחוזר ''' ומרדדו עד שיסתם הפחת, דבריו הוא ממה דאמר בגמ' דרציף מרציף, אבל התוס' שם כתבו דאין לפרש כמו רצפינהו מרצף דפ"ק דשבת פי' שיתקן הפחיתה שמכה עליו בקורנס ומחברו וחזר שם כלי עליו, דא"כ בגד נמי לישני הכי שחזר ותפרו לאחר שקרעו אלא ע"כ הוא חשוב בגד חדש וכלי חדש וכאילו אינו ראשון, ורציף ליה היינו שהופך צד פנים לצד חוץ וכו' עכ"ל, וצריך ליישב קושיית התו' לפי' הרמב"ם דאמאי לא משני כן גבי בגד, ונראה דבכלי מתכות אף שעשה נקב המטהרו מ"מ יש לו שם כלי, אלא שנקרא כלי נקוב וכיון שעומד לתקנו ע"י שמרדדו עד שיסתם הפחת לא נקרא כלי חדש, אבל בגד כיון שקורע רובו וחשיב כאילו כולו נקרע, בזה מה שיתפרנו הוי כמו שלקח קרעים אחר שנפרדו ותפרם דודאי הוי בגד חדש. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף