עריכת הדף "
אבן האזל/מלווה ולווה/יא
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== א == '''המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה זו נקראת מלוה על פה וא"צ לפורעו בעדים לפיכך אם טען ואמר אחר כך פרעתי נשבע היסת ונפטר, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומרים לו או הבא עדים או עמוד ושלם לו חובו, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה על פה עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, אע"פ שאמר להן כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואח"כ נותנים השטר ביד המלוה, קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר להן כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד.''' ''' השגת ''' הראב"ד. לפיכך האומר היו עלי עדים וכו' עד ביד המלוה. א"א אני קבלתי שלא נאמר בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה, אבל בהודאות והלואות לא צריך לאמלוכי ביה עכ"ל. ''' אע"פ ''' שאמר להם כך צריכים להמלך בו, כתב המ"מ דהוא מהא דכתובות דף נ"ה אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה. לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה דרש"י פי' דקאי על כותב כתובה והרמב"ם מפרשה אפי' בהודאות, והביא המ"מ דהבעל העיטור מפרש במתנה משום דבההוא שטרא הוא דמקנה, וכתב המ"מ דראי' לבעה"ע שלא הזכירו כלל המלכה בפ' זה בורר, והוא דשם איתא שאם הודה אפי' בפני ג' אין כותבין עד שיאמר כתובו וחתומו והבו ליה. וראי' זו הביא גם הר"ן בהלכות וצריך לבאר זה לדעת הרמב"ם. ''' ונראה ''' דהנה מוכח דיש נ"מ בין הא דלא אמר כתובו וחתומו והבו ליה, ובין מה דצריך לאימלוכי ביה אחר שכבר כתבו וחתמו אפי' לדעת הרמב"ם דבפ"ז מהל' טוען הל' ד' כתב הרמב"ם שטר הודייה שיצא ולא הי' כתוב בו ואמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו הרי זה כשר שחזקה הוא שאילו לא אמר להם כתבו וחתמו ותנו לא היו כותבין והוא מהסוגיא בפ' זה בורר שם, והנה בגמ' שם הא לא הוזכר הא דצריך לאימלוכי ביה ולא קשה מה שלא הוזכר גבי ההיא אודיתא, אבל הרמב"ם שכבר כתב זה כאן ובהל' טוען שם בהל' ב' למה לא הזכיר זה בהל' ד' שבודאי אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו וגם המליכו בו אחר החתימה, ומוכח דסובר הרמב"ם דבמה דאמרינן אין כותבין, אם כתבו ודאי השטר פסול, אבל במה דאמרינן צריך לאימלוכי ביה הוא רק לכתחילה לעדים הכותבין וחותמין שטרי הודאה שגם אחר שחתמו צריך להמלך בו, אבל אינו מעכב בדיעבד שאם לא נמלכו בו אינו פסול השטר, ומוקמינן אחזקתו שכיון שהי' מרוצה מקודם ליתן לא הי' חוזר בו. ''' ובזה ''' מבואר מה דלא הזכירו בפ' זה בורר הא דצריך לאמלוכי ביה דשם מיירי רק מדין הכשר השטר הודאה ומקדים הגמ' מקודם דהודה בפני ב' ולא קנו מידו אין כותבין, בפני ג' רב אמר כותבין ורב אסי אמר אין כותבין, ואח"כ איתא ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לנו כתבו וחתמו והבו ליה, ומסיק דחזקה על העדים שלא היו כותבין אלא אם אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו, וא"כ כל הסוגיא שם הוא בדין הכשר השטר ולא מיירי בדין לכתחילה של העדים, ובכתובות פ' אע"פ דקאי על מתני' בדין כתיבת תוספות הוזכר שם דין העדים בכתיבת שטר, ושלכתחלה צריך לאימלוכי ביה, אלא דאכתי אינו מיושב דהרמב"ם בהל' אישות גבי כתובה לא כתב הך דינא דצריך להמלך בו, ולכאורה נאמר דמפרש הך דינא דצריך להמלך בו רק לענין הודאה, וקשה דאין מקומו של דין הודאה בפ' אע"פ אלא בפ' זה בורר. ''' אכן ''' נראה דכאן עיקר דין שטר ודין כתובות, ומה שכתב לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים וכו' ע"כ אין כונתו דוקא בדין הודאה, דהא בעיקר דין דאין כותבין עדותן עד שיאמר להם הלוה כתבו וחתמו אין לומר דדוקא בהודאה ולא במלוה בפני עדים דודאי אין לעדים לכתוב ע"י זה שראו ההלואה אם לא אמר להם המלוה לכתוב ולחתום שטר וליתנו למלוה או שיתנו לו השטר והוא יתן להמלוה, ומה שכתב לפיכך האומר לעדים וכו' זהו דאם לא אמר לעדים לא שייך שישמיענו דאין כותבין שטר מעצמם, ומשמיענו רק דאפי' אמר לעדים שעשה אותם לעדים לא אמרינן דבזה כבר עשה אותם לעדים גם על כתיבת שטר, אבל הא דצריך לאמלוכי ביה יש לומר דכן הוא גם במלוה לפני עדים ואומר הלוה כתבו וחתומו והבו ליה. וכן כתב המחבר בח"מ סי' ל"ט ולכן זה ודאי דהך סוגיא בפ' אע"פ קאי בדין כתיבת הכתובה, ומדאמר והבו ליה ולא הבו לה מוכח דאיירי גם בכתיבת שטרות. וכמו שדייק המ"מ, ובעיקר כתיבת כתובה לא שייך להשמיענו דאם לא יאמר כתבו וחתמו והבו לה לא יכתבו דמהיכי תיתי יכתבו לה תוספות כתובה בלא דעתו, אלא דעיקר בא הגמ' להשמיענו בין בשטרות בין בכתובה דאפי' אמר כתבו וחתמו והבו לה צריך לאמלוכי ביה אחר כתיבת השטר וחתימתו, ומבואר דהגמ' קיימא כאן בדין כתיבת כתובה, והוזכר כאן כלל דיני כתיבת שטר ובזה נכלל כתיבת כתובה, ולכן איתמר והבו ליה, ולזה לא הוצרך הרמב"ם לכתוב בהל' אישות הך דצריך לאמלוכי ביה דזהו דין כללי בכתיבת שטרות שממילא נלמד מזה גם כתיבת כתובה. ''' והנה ''' זה שכתבתי דהא דצריך לאמלוכי ביה הוא גם במלוה לפני עדים ולא רק במודה לפני עדים ושכן מפורש בדברי המחבר יש להסתפק בזה דמכיון דהרמב"ם כתב הך דינא רק בהודאה, וכבר כתבתי דזה דבהלואה בפניהם אין כותבין עד שיאמר להם כתבו וחתמו זה פשיטא דכיון דלא עשאן לעדים ודאי אין כותבין בלא דעתו, וכל החדוש הוא רק באומר היו עלי עדים, ולכן יש לומר דהך דינא דצריך לאמלוכי ביה הוא רק בהודאה דכיון שהלוהו בסתם ועכשיו הוא שאומר להם לכתוב ולחתום שטר הודאה, לכן אף שאמר להם ליתן השטר למלוה צריך להמלך בו, אבל בהלואה שהלוהו ע"מ כן ליתן לו שטר על ההלואה ואמר הלוה להעדים לכתוב ולחתום וליתן להמלוה, שפיר יש לומר דאין צריך להמלך בו כיון שהלוה מחוייב ליתן השטר להמלוה, ואף דיסוד הך דינא דצריך לאמלוכי ביה איתמר בכתובות לגבי דיני תוספות כתובה ולא לגבי הודאה, זה מבואר בפשוטו דבתוספת כתובה שאינו מחוייב ליתן לה שפיר צריך להמלך בו, וכן הוא בצוה להם לכתוב ולחתום שטר מתנה כמו שכתב הבעל העיטור, אבל בהלואה שהוא מחוייב יש לומר דא"צ להמלך בו, דודאי אינו חוזר בזה. ''' ויש ''' להוסיף יותר דהרמב"ם פי"א מהל' מכירה הל' ט"ו כתב המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא היה חייב כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו' אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום וכו', ולכן כאן גבי הודאה אף שהיא בסתם ואין העדים יודעים ובסתמא צריכים אנו לומר הודאת בע"ד כמאה עדים, מ"מ לענין זה שיתן להמלוה שטר שבשעת הלואה לא נתחייב צריכים העדים לחוש אפשר כל החיוב שמתחייב הוא בגדר מתנה, ובמתנה הא ודאי דמי לתוס' כתובה דצריך להמלך בו, ולכן שפיר כתב הרמב"ם הך דינא בהודאה. ''' ובעיקר ''' מה שכתב הרמב"ם לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיר למלוה ע"פ עדות בשטר, קשה בתרתי, חדא דלמה רק בשביל שלא יוכל לומר פרעתי דהא נ"מ ללוה גם שנכסיו יהיו משועבדים ויגבו מלקוחות ויהיו זילי נכסיה בשביל השטר, ובאמת זה נ"מ יותר גדולה דלענין פרעתי הוי נ"מ רק אם לא יאמרו להלוה שכתבו למלוה שטר, אבל אם יאמרו לו הא אין לו נ"מ דהא לא ישלם למלוה החוב עד שיתן לו השטר, ומשום שעבוד הנכסים הא לא ניחא ליה בכל גווני, עוד קשה יותר דהא בלא טעמים אין יכולים לכתוב שטר בלא דעת הלוה דהוי מפיהם ולא מפי כתבם. ''' והנראה ''' בזה דהנה הרמב"ם בפ"ג מהל' עדות כתב דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, וכבר הקשה על זה הרמב"ן בס' המצות שורש ב' וז"ל מהן שאנן דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר עכ"ל, ומדברי הרמב"ן מוכח שאינו מקשה אלא מזה דמהני עדות בעדי חתימה לראיה שנתגרשה, אבל על זה שמועיל עיקר חתימת העדים שהגט יהי' כשר דהא שיטת הרי"ף והרמב"ם דגם לדידן דקיי"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי מהני גם בעדי חתימה בלא עדי מסירה לא הוקשה להרמב"ן, דזה פשוט דלדין הכשר הגט מהני חתימתן ואין בזה דין קבלת עדות דכתיב בקרא דעל פי שנים עדים יקום דבר דזהו לדון על פי הגדתן. ''' והנה ''' אדמו"ר בספרו כתב דסובר הרמב"ם דאין שטר אלא הנעשה לקנין כמו גיטין וקדושין ושטרי שחרור וקנינים דאיכא עליהו דין שטר מה"ת, אבל מה שנעשה רק לראיה לא מיקרי שטר אלא עדות בכתב ופסול מה"ת מדין מפי כתבם, וכדבריו כתב הנתיבות בסי' כ"ח, והנה לפי דבריו נמצא דאפי' שטר מכר ומתנה שכתוב קנין דלא בהאי שטרא מקנה ולא הוי אלא שטר ראיה לא מהני מה"ת והנתיבות כתב כן להדיא בסוף דבריו, וזה קשה טובא דהא כתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום ובקדושין דף כ"ו בכסף מנלן אמר קרא שדות בכסף יקנו ואימא עד דאיכא שטר ומשני דשטרא ראיה בעלמא, ואח"כ על הא דתנן ובשטר אמר אילימא מוכתוב בספר וחתום הא אמרת שטר ראיה בעלמא, ומבואר דעיקר שטר דכתיב בקרא הוא רק לראיה ומהני, ואף דאפשר לומר דאין כונת הרמב"ם אלא דלא מהני מן התורה, אבל אה"נ דמקרא דמדברי קבלה ילפינן דגם זה מועיל וקרא לדברי קבלה ג"כ דברי סופרים, אבל קשה לומר כן דא"כ למה כתב שלא תנעול דלת בפני לוין כיון דעיקר קרא בשטר מכר כתיב, ובכלל אינו צריך לומר טעמים על קרא מדברי קבלה. ''' וצריך ''' לומר לפי דבריהם דנחלק בין שטר שמהני לקנין, וכמו כשכותב מכרתי שדה פלונית לפלוני דלשון זה מהני לקנין, וכבר אמרה תורה דזה מהני בדין שטר, לכן אפי' אם הוא עכשיו רק לראיה כשכבר קנה בכסף או בקנין מ"מ מהני כיון דכבר יש לשטר כזה דין שטר, אבל בשטר הודאה שמודה שלוה מפלוני מנה ואפי' בשטר הלואה כיון דשעבודא דאורייתא, א"כ השטר א"צ לחדש קנין השעבוד ושטר צריך רק שיהיה קול להלואה, בזה לא הוי מהני מה"ת דהוי מפ"כ רק מדברי סופרים שלא תנעול דלת בפני לוין. ''' ובאופן ''' אחר נראה דהנה בב"מ דף י"ג אמר רב אסי דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אלא בשטרי הקנאה, ואביי חולק ואמר עדיו בחתומיו זכין לו והרי"ף והרמב"ם פסקו כרב אסי, ומה דמהני דין שטר זהו משום דהעדים אין מוסרים השטר להמלוה או להלוקח אלא הלוה או המוכר אומר להם לכתוב ולחתום והם עושין כן ועושין אותו לשטר, ונותנים לו והעדים אין יודעים אם נעשה המעשה אם לוה הלוה או מכר המוכר, וכל הראיה שכן היה המעשה הוא רק ממסירת הבע"ד הלוה או המוכר השטר להמלוה או להלוקח, לכן אינו מפי כתבם וכן הסביר הנתיבות שם, וא"כ לרב אסי דאמר דבשטרי דלאו הקנאה אין כותבין עד שיהי' מלוה עמו ויתן הלוה השטר להמלוה בפני העדים כמש"כ הרמב"ם פ' כ"ג ומשום דחיישינן בשביל הלקוחות שמא יכתוב בניסן ולא ילוה עד תשרי, א"כ כשאנו דנין על שטר זה הרי אנו דנין ע"פ העדים שכן נעשה המעשה והלוה לוה ונתן השטר, ולכן אף שבשעת כתיבתם וחתימתם עוד לא היו יודעים מההלואה ועשו השטר, אבל כיון דממסירת השטר מהלוה להמלוה לא נוכל לדון לגבות מהלקוחות שגם להלוה בעצמו אין אנו מאמינים ועיקר הנאמנות הוא להעדים שלא היו חותמין ונותנים להלוה אא"כ מסר בפניהם, וזה אנו יודעים מחתימתם וזהו מפי כתבם. וזהו שכ' הרמב"ם שמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר והיינו דבאופן זה אנו מאמינים עדות העדים שבשטר. ''' ובזה ''' אמרתי ליישב מה שהקשו התוס' בכתובות דף כ' ע"א בד"ה ור' יוחנן במה דאמר הגמ' ביבמות פ' ד' אחין ד' ל"א ע"ב גבי מפני מה לא תיקנו זמן בקדושין דאמר לינחי גבי עדים אי דכירי ליתי וליסהדי ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר מפיהם ולא מפי כתבם, והקשו על זה אמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי הא תנן בגט פשוט מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו וכן בב"ק דף צ"ח גבי שורף שטרותיו של חבירו דאמר היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מה הוי כתוב בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם, וכתבו התוס' דבפ' ד' אחין חיישינן דילמא אתו ומסהדי בסתם כאלו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן לא חשוב מפיהם ולא מפי כתבם דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בבי"ד והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בב"ד, וקשה לי על תירוצם דלפי זה אין כאן חסרון של מפי כתבם כיון דבאמת יכולים להגיד עדותם ע"פ זה שראו בהשטר אלא שהחסרון שאינם מגידים עדותם כראוי שב"ד חושבים שהם זוכרים בעצמם א"כ יש כאן חסרון אחר ולא חסרון של מפי כתבם, והרי"ף בהלכות הקשה ג"כ קו' התוס' וכתב דשטר שהוא ביד העדים אין לו דין שטר והקשו עליו הראב"ד והבעה"מ, והרמב"ן יישב שיטתו בס' הזכות ובמלחמות וכתב דודאי כבר זכתה האשה בשטר הקדושין כשנתקדשה ומ"מ כיון שאין תקנתו שיהיו מונח אצלה אלא אצל העדים אין לו דין שטר לדון ממנו, וזהו חדוש גדול. ''' ונראה ''' דלפי שיטת הרמב"ם שביארנו דאין דין שטר מה"ת אלא היכא שאין אנו סומכין על העדים שכבר נעשה המעשה, וא"כ כיון דכדפריך שיתקנו זמן בקדושין והיינו שע"י זמן שטר הקדושין נדע שהיא כבר מקודשת אחר הזמן הכתוב בהשטר ע"כ צריך לפרש שהי' אז צריך לתקן שאין העדים רשאים לכתוב השטר קדושין ולמוסרו להמקדש אף שנכתב מדעת האשה אלא דוקא כשיקדשה בפניהם, וכן כתב הרמב"ן וא"כ לשיטת הרמב"ם דין זה הוי מפי כתבם והיינו דאף שהשטר מצד עצמו נשאר שטר כשר לקדש בו אבל איננו מועיל אלא על זה לעשותו לשטר קנין אבל לא לדון ממנו שנתקדשה בזמן הכתוב בהשטר, וא"כ שפיר קאמר בגמ' דאי חזו בכתבא ומסהדי הוי מפי כתבם. ''' אמנם ''' דלפ"ז אין קושיית הגמ' מבוארת כלל דמה פריך שיתקנו זמן בקדושין כיון שלא יועיל כלל לברר זמן שנתקדשה, ומה משני לינחי גבי דידה מחקה ליה לינחי גבי' דידיה זימני דבת אחותו היא ומחפה עלה, אכן בגיטין בסוגיא דמפני מה תיקנו זמן בגיטין כתבו התוס' דאף דעכשיו אין דנין מיתת בי"ד לאשה שזינתה ותנן ג' גיטין פסולין, דגם עכשיו איכא תקנה שמא יחפה על בניה ממזרים או שלא תיאסר עליו ואם זינתה וא"כ יש לפרש לשיטת הרמב"ם דגם גבי קדושין פריך הגמ' משום תקנה זו דאף דבשטר קדושין לא יהי' תועלת לחייבה מיתה ע"י השטר קדושין יהי' תועלת לאסור אותה אם תזנה או לברר אם בני' ממזרים, ובזה יש לומר דנדון גם מהשטר קדושין, ועל זה מתרץ הגמ' דאפשר לבוא תקלה מזה אם יראו עדים בשטר הקדושין ויחייבו את האשה מיתה כשתזנה ומשום הכי לא תיקנו מעיקרא זמן בשטר קדושין. ''' ויש ''' להוסיף לבאר דברי הרמב"ם וגם ע"פ זה יבואר הגמ' דיבמות, דהרמב"ם סובר דעיקר דין שטר הוא היכי שאין העדים מגידים המעשה כלל וכמו בגט שאין לשון הגט לשון העדים אלא הבעל כותב אנא פלוני בן פלוני וכו' ולמטה חותמים העדים ועל מה חותמים העדים וע"כ משום שאין כתב הגט כתב יד הבעל אלא שמצוה לסופר לכתוב וע"ז העדים חותמים שהוא נכון שהוא שטר הבעל ואף שאין אומרים כלום לפני חתימתם, אלא דחתימה הוא לשון גמר וכמו לשון תורה חתומה ניתנה וזהו דין התורה שעל שטר הבעל דבר מעמידים העדים את חתימתם ובזה גומרים את השטר וזהו דין התורה שהעדים חותמים חתימתם תחת כל שטר של בעל דבר בין בגט בין בשטרי קנין שכותב המוכר מכרתי שדה פלונית לפלוני חותמים העדים וגומרים את השטר ונמצא שאין העדים מספרים שום דבר, והגדתם בחתימתם הוא זה גופא שחותמים שהם חותמים את השטר, אבל אין כאן שום הגדת עדות, אבל בשטר הכתוב בלשון עדים שכותבין בפנינו עדים וכו' אף שכותבין וחותמים את השטר ונותנין אותו ליד הבעל דבר המתחייב כמו להמוכר או להלוה ונמצא שראית השטר היא ממסירת הבעל דבר השטר להזוכה אבל עכ"פ העדים כתבו בלשון הגדת עדות וזה כבר נכלל בדין מפי כתבם, אלא שעכ"פ צריך לומר כמו שכתבנו למעלה דהתקנה שמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר שלא תנעול דלת בפני לוין הוא ג"כ בשביל שטרות כאלה שאין הראי' נגמרת ממסירת הבעל דבר השטר להזוכה אלא ע"י נאמנותם של העדים וכמו שבארנו, ומבואר הגמ' דיבמות דבשטר קדושין אף דעצם השטר נכתב בלשון הבעל המקדש אבל מהשטר קדושין הא אין שום ראי' שהיא כבר נתקדשה ואין השטר כתב של האשה אף שהיא המתחייבת דכן הוא דין התורה שהבעל כותב וא"כ לגבי זה שנדע שהיא כבר נתקדשה היא רק מזה שנאמין להעדים שלא היו חותמים ונותנים להמקדש אם לא שיראו שהיא מקדשה בפניהם וזהו כבר נאמנות להעדים ע"י חתימתם וזהו מפי כתבם. ''' ועכשיו ''' נראה דכיון דסובר הרמב"ם דמד"ס חותכין ד"מ בעדות שבשטר ויש לומר דסובר דמדרבנן מועיל אפי' שלא מדעת המתחייב אם נעשו לעדים על זה דאף דמסתבר דאם לא נעשו לעדים אלא שראו שראובן הזיק לשמעון או שלוה משמעון אין רשות לעשות שטר על זה, אבל היכי שנמסר להם עדות מהבע"ד יכולים לעשות שטר על זה אף שלא בצואת הבע"ד כיון שתקנו חכמים שיכולים לעשות שטר לחייב הלקוחות אף שאין אנו מאמינים ללוה עצמו ואפשר דזהו טעמא דמהני שטר מודעא ומחאה שהקשו ע"ז בתוס' בב"ב ד' ל"ט ע"ב וכתבו דתקנת חכמים היא שיהא חשוב עדות ע"ש בדבריהם אבל לשיטת הרמב"ם יש לומר דעיקר תקנת חכמים היא כן בכל השטרות שבעדות שהוזמנו להעיד שיהיו עדים יכולים לעשות שטר ולכן שפיר כ' הרמב"ם דגם כאן כיון שאמר היו עלי עדים אי לאו טעמא שיהי' לו היזק שיהי' צריך לפורען בעדים היו יכולים לכתוב שטר על זה. ''' אכן ''' עלינו לבאר עוד מה שהקשינו דלמה כתב הרמב"ם לפיכך בשביל זה שבמלוה בשטר אינו נאמן לומר פרעתי תיפוק ליה דהא לא ניחא ליה שיעשה מלוה בשטר שיגבה מן המשועבדים ויהיו זילי נכסיה, וצריך לומר דאפי' אם הי' להעדים רשות לעשות שטר בלא ציווי הלוה לא הוי מהני אלא לענין זה שיהי' לו דין שטר שלא יוכל הלוה לכפור, אבל לא הוי מהני שיגבה בו המלוה ממשעבדי כיון שלא עשו שטר מדעת הלוה, אלא דצריכים אנו לומר דאף דלא היה גובה מן המשועבדים מ"מ לא היה נאמן הלוה לטעון פרעתי, דמשום זה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה וקשה דהא בהל' ג' כתב דעל כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, וזהו שיטת הרי"ף בסוף ב"ב על מתני' דהוציא עליו כתב ידו וכתב המ"מ דטעמא משום שאינו גובה ממשועבדים, וכן כתב הרמב"ן במלחמות שם, וכן כתבו התוס' בכתובות דף כ"א, וא"כ אם נימא דאם היה להם רשות לכתוב שטר שלא מדעת הלוה ע"פ הודאתו שהודה בפניהם לא היה גובה בשטר זה ממשועבדים, א"כ היה צריך להיות הלוה נאמן לטעון פרעתי, א"כ למה אינם רשאים לכתוב עדותן. ''' והנה ''' הרשב"א הביאו הנמוק"י בב"ב דף ע' הוכיח דלא כדעת הרי"ף והרמב"ם משטר פקדון דמבואר שם דאינו נאמן לטעון החזרתי אלא במיגו דנאנסו אף שאינו גובה מן המשועבדים, והיא קושיא חזקה על הרי"ף, ולבאר זה נביא דברי הבעה"מ בסוף ב"ב שהשיג על הרי"ף וכתב ולא נתברר לי זה הדבר כי נראה לי דלעולם יכול למימר ליה שטרך בידי מאי בעי, ודאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך פריעא הוא לאו כל כמיניה נ"ל כי כלל הוא בין בשטר חוב בין בכתב יד, וכן נראה מלשון משנתנו ששנינו סתם גובה מנכסים בני חורין, ואילו היה כדברי הרב ז"ל היה לו לתנא דמתני' לפרש ולומר אם טען ואמר פרעתי נאמן, ועל זה השיב לו הרמב"ן במלחמות שהרי שנינו ע"פ עדים גובה מנכסים בנ"ח וקיי"ל א"צ לפרעו בעדים ולא פי' התנא אם טען ואמר פרעתי נאמן, וזו כעין ראיה לד' רבינו הגדול ז"ל ששנאן בלשון אחד עכ"ד. ''' ונראה ''' דאף שדחה הרמב"ן השגתו של הבעה"מ בעיקר דינו של הרי"ף שעל כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, מ"מ מהא שהביא הבעה"מ מדברי רב פפא נראה שיש להוכיח דעכ"פ אין הטעם משום שבכת"י אינו גובה מן המשועבדים כמו שכתב הרמב"ן, דהא קשה מה השמיענו רב פפא דאינו נאמן לטעון פרעתי על שטר דהא מתני' הוא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, ואם יכול הלוה לטעון פרעתי הא ודאי טענינן ללקוחות שפרע הלוה, וביחוד לר"פ לשיטתו דסבר בב"ב דף ה' כאביי דאדם פורע תוך זמנו וא"כ א"א שיגבו מלקוחות דהאופנים שכתב עוד הרמב"ם בהל' ו' לא מהני גבי לקוחות. ואף דמסיק ר"פ דאי א"ל אישתבע דלא פרעתיך אמרינן ליה זיל אישתבע ליה מ"מ היה יכול לומר רק זה ולמה אמר מתחלה דאמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים, ומוכח דזהו ג"כ חדוש, ולכן ע"כ דר"פ אשמעינן דאפי' בשטר שאינו גובה מן המשועבדים וכמו בשטר שכתוב בו מפורש שאין בו אחריות נכסים לגבי משועבדים ומ"מ אינו נאמן לטעון פרעתי דעכ"פ דין שטר יש לו, ודוקא בכתב יד הלוה נאמן לטעון פרעתי כמש"כ הרמב"ן דזהו כעין ראיה להרי"ף ששנאן התנא בלשון אחד דין כתב בכתב ידו ודין המלוה בפני עדים לומר דכתב ידו לא עדיף מעדים, ובסברא יש לומר דכתב ידו אפשר שכותב הלוה להמלוה לזכרון, אבל כשכותב לו שטר בעדים כבר גלי בדעתו שרוצה ליתן זכות יותר מהודאה בכתב ידו, ואף שכתב שלא יגבה מן המשועבדים שאינו רוצה שיהו זילי נכסיה מ"מ מן היורשין רוצה שיגבה, ומשום זה צוה לעדים לכתוב שטר ולא הי' מספיק לו במה שהלוהו בפני עדים או הודה לו בפניהם, משא"כ כשכתב לו בכתב ידו הא אין לנו הוכחה דאפשר לא היו עדים והיה מוכרח לכתוב בכתב ידו לזכרון, ובזה מוכח שאינו נאמן לטעון פרעתי על שטר, דאם יהי' נאמן לטעון פרעתי גם מהיורשין לא יגבה דהא נטעון להם פרוע. ''' ונמצא ''' דמהוכחת הרשב"א מוכח רק דאין הטעם בשביל שבכתב ידו אינו גובה מן המשועבדים, אלא משום דשטר בעדים חשוב יותר ודעת הלוה שעכ"פ יגבה המלוה מן היורשין אף שלא יגבה מן המשועבדים. ולכן מיושב מה דבשטר פקדון צריך לטעמא שיהי' נאמן לומר החזרתי משום דיש לו מיגו שהיה יכול לטעון נאנסו דאף דלא נוכל לומר דמזה שנתן לו שטר בעדים איכא הוכחה שרוצה שיגבה מן היורשין, דהא באמת אינו גובה מן היורשין כיון דטענינן גם ליתמי שאביהם החזיר כמבואר שם בסוגיא, מ"מ יש לומר דעכ"פ זהו גופא משום שיכול אביהם לטעון נאנסו ומשום זה נאמן לטעון החזרתי במיגו דנאנסו ולכן טענינן גם ליתומים לכן מוכרח דלא הי' בדעת הנפקד כשנתן לו השטר פקדון כדי שיגבה מן היורשין. אבל ליתומים לא טענינן נאנסו כמש"כ שם התוס' וכן כתב שם הרמב"ן במלחמות. ''' ועכשיו ''' נבוא לבאר דברי הרמב"ם בהל' שלפנינו במה שעמדנו דלמה כתב דלפיכך אין כותבין עדותן שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר, משום זה שכתב מקודם דבשטר אינו נאמן לומר פרעתי, ולא משום שאז יגבה מן המשועבדים וכתבנו דאם נאמר דאפי' אם היו רשאים לכתוב לא היו גובין מן המשועבדים בשטר כזה, א"כ למה לא יהי' נאמן לטעון פרעתי כמו בכתב ידו ולבאר זה נקדים מה שכתב הרמב"ם בפכ"ד הל' א' וז"ל כבר בארנו ששטר חוב שיש בו קנין כותבין אותו ללוה אע"פ שאין המלוה עמו, וכן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, וכתב ע"ז המ"מ וז"ל מתוך ד' רבינו נראה שאפי' שטר מכירה בלא קנין כותבין למוכר בלא לוקח. אבל רש"י והרמב"ן והרשב"א ומפרשים אחרים פירשו דאף אכותבין שטר למוכר קאי דבעינן קנין דאי לא הו"ל מוקדם ופסול, ובאמת אין טעם ברור לחלק בין מכר להלואה בדין זה וצ"ע עכ"ל, וכן הוא דעת הטור בסי' רל"ח וכן סתם המחבר שם ולא הביא דעת הרמב"ם, ולבאר דעת הרמב"ם נראה דהנה בעיקר דין כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, דפריך ע"ז בב"מ דף י"ג וניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ומשום הכי מוקים רב אסי בשטרי אקנייתא, לכאורה קשה דבב"מ דף י"ט גבי מצא גיטי נשים פריך וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן לה עד תשרי, ומשני כי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימתי מטא גיטא לידך, ופריך מ"ש משטרי חוב דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר התם נמי ליהדר וכי אתי למיטרף נימא ליה אייתי ראיה אימתי מטא שטרא לידך ומשני דגבי שט"ח לא אתי לוקח ותבע דמדאהדרוה רבנן לשט"ח ש"מ קמו רבנן במילתא ומקמי דידי מטא שטרא לידיה, וקשה דזהו תי' על מצא שט"ח, אבל הא קשיא על עיקר דינא למה נימא דאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, נאמר שכותבין וכשיבוא המלוה לגבות נאמר לו אייתי ראיה. ''' אכן ''' הענין מבואר באופן זה דיש לנו שני דרכים או שנאמר דכותבין שט"ח ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואז לא היה המלוה יכול לגבות חובו אא"כ יביא ראיה מתי בא השטר לידו, או דנימא שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא ואז יוכל המלוה לגבות חובו בלא ראיה, ולכן זהו דעת הרמב"ם לחלק בין שטר חוב לשטר מכר, דשטר חוב שעיקרו לגבות חובו מן הלקוחות לכן אין זו תקנה שלא יוכל לגבות אא"כ יביא ראיה מתי בא השטר לידו, דמה יעשה אם ימותו העדים או ילכו למד"ה, לכן מוקים רב אסי בשטרי אקנייתא משום דפשטא דמתני' דמלוה בשטר גובה ממשועבדים הוא בלא ראיה, אבל שטר מכר הא אין עיקרו לראיה אלא על מכירת השדה, אלא שאם יטרפו ממנו השדה יגבה ממעות שנתן, ובזה לא חשו חכמים לתקן שלא יכתבו השטר למוכר בלא לוקח. ''' ובזה ''' אמרתי ליישב ד' רש"י בגיטין דף י"ז בהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל מפני מה תקנו זמן בגיטין ר' יוחנן אמר משום בת אחותו ור"ל אמר משום פירות ור' יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה ופירש"י הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימתי מטי גיטא לידה, וכתבו בתוס' דאף דבכל שטרות אין צריך להביא עדים אימתי מטא השטר לידו אפי' למאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו היינו משום דלדידיה אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אלא בשטרי אקנייתא, אבל בגט כותבין לאיש אע"פ שאין אשתו עמו, אבל הקשו על זה דהא בב"מ דף י"ט שהבאנו למעלה מוכח דדוקא בגט הנמצא אמרינן לה אייתי ראיה אימתי מטא גיטא לידך, אבל בכל גיטין אמרינן מסתמא ביום שנכתב ונחתם נמסר, ולכן פירשו התוס' דמשו"ה לא צריך לתקן זמן משום פירות שתוכל להביא גיטה לב"ד או לעדים ויכתבו לה שמאותו זמן נתגרשה, וליישב פירש"י נראה דרש"י ג"כ סובר דמסתמא ביום שנכתב ונחתם נמסר, אבל דוקא ביום שכבר נחתם, אבל מיום הכתיבה לחוד אין ראיה דאפשר נזדמן לו סופר ועוד לא נזדמנו לו עדים, אלא דזה תלוי אם מותר לעדים לחתום אם לא ידעו שבאותו יום נכתב, וא"כ לפי"מ שבארנו בדעת הרמב"ם שמשום זה מפרש דדוקא בשטרי הלואה אמר רב אסי דאין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו, אבל בשטרי מכר כותבין וכשיבא הלוקח לגבות מלקוחות מאוחרות אם יטרפו ממנו השדה יאמרו לו הבא ראייה מתי הגיע שטר לידך, משום דאין עיקר השטר מכר הוא לגבות אם יטרפו ממנו אלא עיקרו לקנין ולראיה שקנה השדה, וא"כ ה"נ גבי גט דעיקרו לגירושין לא היו מתקנים תקנה לכתוב זמן ושמשום זה לא יוכל הבעל לכתוב הגט כל זמן שאין לו עדים, והיו כותבין בלא זמן וכשתצטרך האשה לגבות הפירות יאמרו לה אייתי ראיה אימתי מטא גיטא לידך דשמא כתב הבעל הגט ולא נזדמנו לו עדים באותו יום אבל כל זה אי לאו טעמא דבת אחותו שלא היו מתקנים והיו יכולים העדים לחתום אף בלא זמן, אבל עכשיו שתקנו זמן ואין העדים רשאים לחתום גט מזמן מוקדם, בין משום בת אחותו בין משום פירות שלא תטרוף האשה מלקוחות שקנו מהבעל פירות קודם שנתגרשה, וע"כ חתמו באותו יום שכתבו הגט, ובזה גם רש"י מודה לסברת התוס', דמסתמא ביום שנכתב ונחתם נמסר. ''' ועתה ''' נבוא לבאר דברי הרמב"ם שלפנינו דבעיקר הך דינא שאין העדים רשאים לכתוב אא"כ אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו אינו רוצה הרמב"ם לפרש דזהו מטעם שלא יעשו מלוה בשטר ויגבה המלוה ממשועבדים, דבגמ' שם איתא ההוא אודיתא דלא הוי כתיב בה אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה, ומסיק דחזקה על העדים שבודאי אמר להם כיון שלא היו רשאים לכתוב בלא אמירתו ולפי שיטת הרמב"ם גבי שטר מכירה א"כ יקשה למה תיקנו שלא יוכלו לכתוב נאמר שיוכלו לכתוב כדי שלא יוכל הלוה לכפור, ולא יהי' לזה דין שטר לגבות ממשעבדי, שזה כבר בארנו דמצד מפי כתבם אין כאן חסרון דמדרבנן יכולין לכתוב כיון שעשאם לעדים וכמו בשטר מודעא, ולכן מפרש הרמב"ם דאין הטעם שאינם רשאים לכתוב משום שלא יגבה המלוה ממשועבדים, אלא דהטעם הוא שלא נאמר דאינו יכול הלוה לטעון פרעתי אם השטר ביד המלוה, וטעמא הוא משום שהיינו אומרים דכיון דאמר להעדים היו עלי עדים ועשאן על זה עדים אינו מקפיד אם יכתבו לו שטר שיהי' לו דין שטר לגבות מן היורשים דדוקא ממשועבדים אינו רוצה שיהיו זילי נכסי, אבל מן היורשים לא איכפת ליה דבסתמא חשבינן שהוא רוצה לשלם, ומה שלא יהיה נאמן לטעון פרעתי גם בזה אין לו נ"מ דהא בידו שלא לשלם כל זמן שלא יחזיר לו המלוה את השטר, ואף שכתבנו לחלק בין שטר במפורש בלא אחריות ובין כתב ידו משום דבשטר מפורש יש לנו הוכחה שהוא מרוצה שיהי' לו דין שטר לגבות מן היורשין ושלא יהיה נאמן לטעון פרעתי, דאל"כ למה צוה להם לעשות שטר הלא יש כבר עדים על הלואה או על ההודאה, וא"כ כאן כל זמן שלא אמר להם כתבו וחתמו למה נאמר שהוא מרוצה שיעשו שטר, אבל באמת מזה גופה יש לדון שיהיו יכולים לכתוב שטר במה שעשה אותן לעדים ואמר היו עלי עדים, דהא בעיקר דין הודאה א"צ שיאמר לעדים היו עלי עדים, אלא כיון שהודה בפניהם דרך הודאה מהני וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' טוען הל' א' א"כ היינו אומרים דבזה שאמר היו עלי עדים עשאן בכונה לעדים שיוכלו לכתוב מעצמם שטר שלא יוכל לטעון פרעתי. ולזה אשמעינן הגמ' דאין הוכחה מזה שנתרצה שיעשו עליו שטר אפי' לענין זה שלא יוכל לטעון פרעתי, ומ"מ אם היו רשאים לכתוב גם בלא אמירתו חשו חכמים שלא נאמר שיש לזה דין שטר לגבי זה שלא יוכל לטעון פרעתי ולכן אמרו שבלא אמירתו כתבו וחתמו אין כותבין. ''' אמנם ''' דבהל' מכירה פי"א הל' ט"ו כשכתב שאפשר להתחייב ע"י הודאה כתב ג"כ שאמר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, אלא דכיון שכתב לפלוני מוכח שאינו בפניו ובזה מדין הודאה יכול לטעון שלא להשביע את עצמו הודיתי כמו שכתב בפ"ז מהל' טוען הל' א' ולכן א"א להיות מהודאה כזו התחייבות, אלא דקשה ממה שכתב אח"כ או שאמר לו בפני עדים חייב אני לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, ומפרש כן ד' הגמ' בכתובות דף ק"א ע"ב דאמר לו חייב אני לך מנה בשטר, כפשוטו דהוא באמירה ממש ולא כפירש"י ותוס' דהוא כשכתב, וקשה דלמה צריך אתם עדי לפי"מ שמבואר בחו"מ סי' פ"א סעיף ה' דכשלא תבעו אינו יכול לטעון משטה הייתי בך ושלא להשביע הא אינו יכול לטעון כשהוא לפניו, וא"כ למה צריך שיאמר בשטר שיהי' כמו שאמר אתם עדי, וצריכים אנו לפי"ז לחלק בין דין הודאה בתורת נאמנות ובין דין הודאה בתורת התחייבות וקשה לחדש כן, אלא דבאמת הש"ך שם ביאר בארוכה דהרמב"ם אינו סובר כן ואפי' לא תבעו יכול לטעון משטה, ויהיו גם מד' הרמב"ם אלו ראייה לדברי הש"ך, ומשום זה צריך שיאמר חייב אני לך מנה בשטר. ''' איברא ''' דבפ"ז מהל' טוען הל' א' כתב כל המודה בפני שנים אינו יכול לחזור ולומר משטה הייתי בו וכו' שכל האומר בדרך הודייה ה"ז כאומר אתם עדי אבל אין כותבין אא"כ אמר להם כתבו וחתמו ותנו לו, וצריכין להמלך בו כמו שבארנו וכיון דשם אינו באומר היו עלי עדים א"כ למה הוצרך לומר שאין העדים כותבין אא"כ אמר להם כתבו וחתמו, אלא דמ"מ כיון שכאן כתב מפורש באופן זה שאמר היו עלי עדים, אף שבגמ' גבי הודה בפני שנים לא הוזכר זה וע"כ דעיקר החדוש הוא דוקא באופן זה, ומה שכתב שם ג"כ הך דינא לא קשה כיון שהאמת כן הוא שאינם רשאים לכתוב אלא שהחדוש בזה נוכל לומר דזהו דוקא באופן שכתב כאן שאמר היו עלי עדים שעשאן לעדים. ''' אכן ''' אפי' אם נאמר בד' הרמב"ם כפשוטן דמודה דרך הודאה הוי כאומר אתם עדי, ג"כ לא קשה דעכ"פ כיון שעשה אותם לעדים אפי' אם לא תתקיים הודאתו באופן אחר משום שיוכל לטעון משטה מ"מ יש לחלק מדין כתב ידו דגבי כתב ידו נוכל לומר שנתן לו רק לזכרון, אבל הכא כיון שעשה אותן לעדים אם היו רשאים לעשות שטר היינו אומרים דניחא ליה שיהיה שטר גמור שלא יוכל לטעון פרעתי דמשום זכרון דברים הא אינו צריך לומר באופן זה שלא יוכל לטעון אח"כ טענת שקר שמשטה היה, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דאם היו רשאים לכתוב לא היה נאמן לטעון פרעתי. <small> -השמטות ומלואים-</small> ''' עיין ''' לעיל בהל' א' במה שכתב הרמב"ם דין צריך להמלך בו על שטר ובגמ' בכתובות דף נ"ה אמר לעדים כתובו וחתומו וכו' פירש"י דקאי על כותב כתובה, העירני אחד מגדולי הישיבה שהרמב"ם לא רצה לפרש דקאי על שאמר להם לכתוב תוס' כתובה משום שאם אמר לעדים לכתוב לה התוס' ועמדו וקדשו הם הדברים הנקנים באמירה וממילא יכולים לכתוב ואינם צריכים להמלך בו ובגמ' סתמא איתמר ולכן מפרש הרמב"ם בשטר, עוד במה שכתבתי בפט"ז מהל' מלוה הל' ב' בד"ה ובדעת הראב"ד לדמות דין רגיל להפקיד אצלו לרגיל להלותו וכתבתי שבודאי אין להזוכה רשות להלות להלוה, ומ"מ אם נתן להלוה ע"מ שישיב אלו המעות להלוה סובר הראב"ד דאין לחייבו משום דשמא יורה היתר וישתמש בהמעות כיון שהמלוה רגיל להלותו, העירני בזה דאינו דומה רגיל להפקיד לרגיל להלוות דרגיל להפקיד מוכח שמחזיקו לנאמן אבל רגיל להלותו הוא רק עשיית חסד והוא בגדר מתנה אבל אין ראיה שהוא מחזיקו לנאמן ומה שהלוה לו הרבה פעמים אין ראיה שילוה לו גם בפעם זה והדברים נכונים. <small> -השמטות ומלואים-</small> ''' מה ''' שהשבתי לחביבי הרב הג' הנעלה מר צבי ברוידא נ"י. ''' במה ''' שכתבתי בפי"א מהל' מלוה הל' א' בד"ה ונראה, להוכיח מד' הרמב"ם בפ"ז מהל' טוען הל' ד' דהך דינא דצריך לאמלוכי ביה אינו אלא לכתחלה, אבל אינו מעכב בדיעבד אם לא נמלכו בו, מדכתב בהך דינא שלא היה כתוב בשטר ואמר לנו כתבו וחתמו שכתב שהוא כשר שחזקה שודאי אמר להם כן ולא כתב ג"כ שודאי נמלכו בו, כתב בזה שאינו מבורר ההוכחה דהא גם בשטר שכתוב ואמר לנו כתבו וחתמו והבו ליה עדיין לא ידוע לנו שנמלכו בו אחר כתיבת השטר, ותמיד אינה כתובה בשטר ההמלכה, וע"כ מה דשטר שיוצא מתח"י המלוה כשר משום שאנו סומכים על החזקה שודאי עשו כדין, וא"כ לא היה צריך הרמב"ם לכתוב זה בהך דינא בשטר שלא היה כתוב ואמר לנו, דבריו נכונים שאין ההוכחה מוכרחת דאף דעכ"פ היה צורך לכתוב דין זה באיזה מקום שאנו סומכים על החזקה שנמלכו בו, כיון דסובר דצריך להמלך בו והיה יכול לכתוב זה כאן, אבל אין דרכו של הרמב"ם לכתוב מה שלא הוזכר בגמ', וגבי לא היה כתוב בשטר ואמר לנו י"ל דהחדוש הוא משום שהיו צריכים לכתוב זה בשטר, אלא דמ"מ עיקר דברי נכונים דאף שלכתחילה צריכים להמלך בו שמא חזר, אבל בדיעבד אין לפסול בשביל זה דלמה נאמר שחזר בו, ומשום דבזה מיושב מה דלא הוזכר בגמ' פ' זה בורר הך דינא דצריך לאמלוכי ביה, והר"נ בכתובות הוכיח מזה דלא כדעת הרמב"ם, אבל לפי"ז יישבתי שם דבפ' זה בורר מיירי בהכשר השטר, ובכתובות מיירי בעיקר דין העדים איך הם צריכים להתנהג בשטר. ''' ב) ''' במה שכתבתי שם בד"ה והנה מד' הגמ' בקדושין דאמר דשטר דכתיב בקרא דוכתוב בספר וחתום פי' שטר ראי' והקנין היה בכסף, ועפ"ז הקשיתי על ד' הנתיבות וד' אדמו"ר בספרו, כתב ע"ז דבגיטין דף ל"ו דפריך בגמ' מפני תיקון העולם דאורייתא הוא מוכח דסבר הגמ' דהוא שטר קנין, דאם לשטר ראיה פשיטא דבעי חתימת עדים, ולא מוכח דלשטר קנין צריך חתימת עדים, ובפיהמ"ש להרמב"ם בקדושין שם כתב דהא דשטר קונה ילפינן מוכתוב בספר וחתום, ועיי' בירושלמי בקדושין שם שלמד כן ועיי' ביפ"ע בקדושין שם ומפרש דאו או כתיב, ולפי"ז אפשר דהגמ' דגיטין סבר כהירושלמי, הנה העיר בזה הערה נחוצה שיש מקום בזה ליישב דברי הנתיבות וד' אדמו"ר, שעיינתי בס' המקנה על קדושין במקומו וראיתי שעמד על הסתירה מד' הגמ' דגיטין, ועפ"ז כתב מתחלה דמה דאמר הגמ' דשטרא ראיה בעלמא הוא רק שאין לנו הוכחה על קנין שטר, אבל אח"כ שלמד הגמ' קנין שטר מקרא דואקח את ספר המקנה מפרשינן גם הך קרא על שטר קנין ואו או כתיב ולפי"ז יהיו נכונים ד' הנתיבות ואדמו"ר, ועיין בס' המקנה שהאריך וכתב הרבה ישובים על סתירה זו. ''' אכן ''' לפי"מ שהעליתי שם דהיכי דהשטר ראוי לשטר קנין גם אם אינו מקנה בשטר זה שהקנה לו בכסף או בק"ס, כיון שכבר הכשירה תורה שטר זה ולא הוי מפי כתבם מהני גם לראיה ודלא כהנתיבות, א"כ מיושב הסתירה מהגמ' דגיטין להגמ' דקדושין ודוקא ע"פ שיטת הרמב"ם דשטר ראיה לחוד הוי מדין תורה מפי כתבם, וא"כ כיון דחזינן דמועיל שטר ראיה ובעדי חתימה, ע"כ דשטר ראוי להועיל לקנין דאל"כ הוי מפי כתבם, וא"כ שפיר הוכיח הגמ' דגיטין דעדי חתימה מדאורייתא הוא לקנין, דאם נימא דלקנין לא צריך עדים ובמה שמוסר המקנה לקונה שטר בלא עדים נגמר הקנין, וא"כ אינו מועיל כאן נאמנות העדים להקנין, ונשאר נאמנות העדים רק להראיה ובזה הוי מפי כתבם, וא"כ מבואר דדוקא מהסתירה שמהגמ' דגיטין להגמ' דקדושין מוכרח כשיטת הרמב"ם. ''' ג) ''' ובמש"כ שם בד"ה וצריך דדין שטר שהוא מתק"ח הוא דוקא היכי דלא מהני לקנין כגון שטר הודאה כתב בזה דמנ"ל דשייך התקנה שלא תנעול דלת מפני לוין על שטר הודאה, כיון שביד המלוה שלא להלוות לו בלא שטר הלואה, ועוד דהא הלוה לו בע"פ והאמינו, אמנם דבריו נכונים בסברא אבל לעיקר הבאור בד' הרמב"ם לא הייתי צריך לזה שהרי כתבתי שם אח"כ דאפי' בשטר הלואה כיון דשעבודא דאורייתא, א"כ השטר אינו מועיל
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף