עריכת הדף "
אבן האזל/איסורי מזבח/ה
" (פסקה)
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אזהרה:
אינכם מחוברים לחשבון. כתובת ה־IP שלכם תוצג בפומבי אם תבצעו עריכות כלשהן. אם
תיכנסו לחשבון
או
תיצרו חשבון
, העריכות שלכם תיוחסנה לשם המשתמש שלכם ותקבלו גם יתרונות אחרים.
בדיקת אנטי־ספאם.
אין
למלא שדה זה!
== יב == '''מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו, ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח, ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר מלח אחד כשר. הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלקיך ואעפ"י שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך.''' ''' חוץ ''' מיין הנסכים, המגיה ציין כאן לדברי הרמב"ם בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות הל' י"ד שכתב דיין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו ע"ג השיתין, והקשה זה שם הכ"מ וכתב לחלק בין יין נסכים שבא עם הקרבן ליין נסכים בנדבה הבא בפ"ע, אכן הלח"מ כתב שם דאין תירוצו מספיק דהא מהיכי דאימעיט בפרק הקומץ יין הבא עם הקרבן דהיינו ממה הפרט שעולה לאשים יצא יין דאינו עולה לאשים הך טעמא איתא אפי' ביין הבא בפ"ע וסיים בוצ"ע, והנה מה שכתב הלח"מ דנלמד ממה הפרט שעולה לאשים וזהו כדרשא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה במנחות דף כ"א, דבריו תמוהים דבעצמו כתב כאן על מה שכתב הכ"מ דהרמב"ם פסק כר' ישמעאל דלפי"ז קשה למה לא מיעט קטורת דממעט ר' ישמעאל ממה הפרט מפורש שעולה על מזבח החצון, ולכן כתב דפסק כרבנן דברייתא בדף כ' וכדמסיק דאפיק עצים ועייל נסכים, אלא דגם לפי"ז אינו מיושב דהא הברייתא ממעט נסכים ממה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה והיינו עצים כפירש"י, א"כ האי טעמא איתא נמי גבי מנחת נדבה. ''' ונראה ''' דבברייתא אמר מעיקרא אילו נאמר קרבן במלח שומע אני אפי' עצים ודם שנקראו קרבן ת"ל מנחה מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה אף כל שאחרים באין חובה לה אי מה מנחה שמתרת אף כל שמתיר אביא דם שמתיר ת"ל מעל מנחתך ולא מעל דמיך, ופריך ע"ז בגמ' על מה דאמר שומע אני אפי' עצים שנקראו קרבן מאן שמעת ליה דאמר עצים איקרי קרבן רבי, לרבי מבעיא בעי מלח ומסיק אפיק עצים ועייל נסכים, והנה מעיקרא הוי בעי למעט מהך טעמא דאין אחרים באין חובה לה גם דם, ואח"כ ממעט דם מעל מנחתך ולא מעל דמיך, ולפי"ז יש לומר דלמסקנא אחרים באין חובה לה אינו הכרח דדוקא באופן זה נקרא קרבן דהא בדם הוי אמרינן דנקרא קרבן לולי המיעוט מעל מנחתך, ואף דזהו כדי דלא נימא מה מנחה שמתרת ועיין תוס' דכ"א ד"ה אפיק, אבל עכ"פ עכשיו נוכל לומר דאחרים באין חובה לה אינו תנאי בדוקא אלא כדי שנדע מה נקרא עיקר קרבן, ולכן ממעטינן יין נסכים כיון שאין אחרים באין חובה לה, וגם עיקר הנסכים אינם באין בשביל עצמן אלא בשביל הקרבן לכן אינם עיקר הקרבן. ''' והנה ''' לפי מה דקאמר דילפינן מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה דהיינו עצים א"כ מנחת נסכים דהיינו מנחת הסולת שבאה עם הקרבן שנשרפת כולה ג"כ טעונה מלח כיון שנשרפת, וטעונה עצים וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהל' מעה"ק הל"א ומוכח דאף שבאה בשביל הקרבן כיון שאחרים באין חובה לה דהיינו עצים טעונה מלח, וא"כ קשה מה דקאמר אח"כ אי מה מנחה מיוחדת שמתרת דאם בכלל מנחה הוא ג"כ מנחת נסכים הא אינה מתרת דהא אינה נקמצת וכולה נשרפת, וכמש"כ הרמב"ם שם והוא במשנה במנחות דף ע"ד, ולכאורה הוא תימה וע"כ צ"ל דכונת הברייתא דאם היינו אומרים מה מנחה שמתרת אז לא היתה מנחת נסכים בכלל מנחה דהא כתב הרמב"ם שם דהיין והסולת שמביאין עם הקרבן הם הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים, ולכן לפי"מ דהוי בעי למימר מה מנחה שמתרת לא היתה נכללת מנחת נסכים בשם מנחה לדין מלח, אבל השתא דאמרינן מה מנחה שאחרים באין חובה לה הוי בכלל מנחה. ''' ונמצא ''' דמהך טעמא הוא דידעינן דמנחת נסכים אף שבאה בשביל הקרבן כיון דאחרים באין חובה לה יש עליה שם קרבן, אבל היין כיון שאינו בא בשביל עצמו וגם אין אחרים באין חובה להם לכן לא הוי קרבן, וכל זה הוא ביין הנסכים שבאין בשביל הקרבן אבל יין הבא בפני עצמו לנדבה כיון שהוא בעצמו קרבן לא צריך לטעמא דאחרים באין חובה לה, כמו דחזינן דהצריכה תורה למעט דם מעל מנחתך אף שאין אחרים באין חובה לה כיון דהוא עיקר קרבן, ולכן גם יין הבא בפני עצמו כיון דהוא בעצמו קרבן טעון מלח. ב) ''' איברא ''' דמה שכתבתי מדברי הלח"מ כאן דע"כ הרמב"ם לא פסק כר' ישמעאל בנו של ריב"ב מדלא מנה נמי קטורת שאינה צריכה מלח איכא למישדי בה נרגא דהא בהל' י"ג כשכתב מה שמולחין בראשו של מזבח דתניא בברייתא ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחות הנשרפות ועולת העוף, השמיט ולא כתב קטורת, והלח"מ כתב ע"ז דממילא משמע דכיון שכתב כאן דלכל צריכין מלח חוץ מן הדם והיין אבל זה אינו מיושב כלל דכיון שהזכיר כל הברייתא דנמנו כל אלו שמולחין בראשו של מזבח למה השמיט קטורת. ''' לכן ''' נראה דבאמת להלכה אינו צריך מליחה לקטורת כיון דאיכא בקטורת רובע הקב מלח סדומית שבמלח זה עיקר המליחה לכתחלה, איברא דהמל"מ בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' ג' במה שכתב הרמב"ם ומוסיפין עמהם בלא משקל מלח סדומית וכפת הירדן וכו', כתב וז"ל לא נתבאר בדברי רבינו המלח וכפת הירדן אם הם צריכים מצד עצמם להקטירם או שהם באים לתקן איזה דבר דומיא דבורית כרשינה ויין קפריסין שבאים לתקן הצפורן, ומפשט דבריו נראה שדברים אלו אינם באים לתקן שום דבר אלא הם הכרחיים מצד עצמם, ואחר שהאריך עוד בזה כתב וז"ל, וכן מלח סדומית אפשר שיש לו סמך ממאי דכתיב ממלח שהכונה שיתן בה מלח וכמו שפי' הרמב"ן בפי' התורה, ואע"ג דבפ' הקומץ דף כ' נחלקו אי קטורת בעי מלח או לא היינו בשעת הקטרה כדין כל קרבן דבשעת הקטרה בעי מלח משום דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, אבל בשעת עשיה אפשר דלכ"ע בעי מלח אך כפת הירדן לא ידעתי מהיכן למדו אותה, דהא מקרא לא למדנו אלא אחד עשר סמנים וכדאיתא בגמ', וגם המלח שכתבנו דיש לו סמך מדכתיב ממלח הרואה יראה שפי' הכתוב אינו אלא שיהי' מעורב וכן פירש"י והרמב"ן, וראיתי בפסקי תוספות בפ"ק דכריתות שכתבו מלח סדומית לשרות בה את הצפורן, אבל לא יערב מלח בקטורת דאפי' למ"ד דבעי מלח היינו בשעת הקטרה כו' וכפת הירדן לר' נתן נמי היינו לשרות בה, אך כבר כתבתי שמדברי רבינו אינו נראה כסברת התוס' והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל המל"מ. הבאתי כל דבריו כדי לדון בהם. ''' והנה ''' מה שכתב דאף דצריך מלח סדומית בעיקר מעשה הקטורת מ"מ צריך מלח בשעת הקטרה כדין כל קרבן, הי' אפשר לומר עפ"מ שכתב כאן הרמב"ם דמצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי ואם מלח כל שהוא אפי' בגרגיר מלח אחד כשר, א"כ יש לומר דהרובע הקב שמעורב בהקטרת שיש בכולה שלש מאות וששים ושמונה מנים אינה מספקת כשיעור מליחה יפה יפה, ולכן למצוה צריך ליתן מלח גם בשעת ההקטרה, אבל באמת לא נראה כן דמשמע דבדיוק כתב הרמב"ם דמצוה למלוח "הבשר" יפה יפה והא בעיקר המליחה כתוב מנחה ולמה כתב רק הבשר, אלא משום דמנחה דהיינו סולת אינו צריך באכילת הדיוט הרבה מלח, לכן גם באכילת גבוה א"צ למלוח יפה יפה, וכתב לשון הברייתא בדף כ"א דתניא כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו, (וכמש"כ הכ"מ דעל מה דאמר שם אביי וכן לקדרה גורס הרמב"ם וכן לצלי, וכן כתבו בתוס' דזהו גירסת רבינו גרשום), וכיון דבמנחה ליכא מצוה למלוח יפה יפה א"כ מסתבר דבקטרת דהוא רק לריח, ג"כ א"צ יותר מלח מרובע הקב וכיון דנקבע שיעור רובע הקב על כל מעשה הקטורת מסתבר דזהו שיעור מצומצם ששיעור זה צריך לנתינת הריח, דאם בשעת ההקטרה ימלח כל אחד כפי שרוצה, א"כ בטל צמצום השיעור של רובע הקב. ''' אלא ''' דלפי"ז קשה באמת על רבנן דברייתא דדף כ' דאמרי דקטורת צריך מלח, ועל ר' ישמעאל מדף כ"א דממעט מלח וקשה לומר דכולהו פליגי על ברייתא דפטום הקטורת, דא"כ למה פסק הרמב"ם כברייתא דפטום הקטורת, ונראה דבאמת עיקר הקטורת הוא מהלכה למשה מסיני הי"א סממנים שנמנו בברייתא כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' כלי המקדש וכבר הבאתי דברי המל"מ שחקר בטעמא דמלח סדומית וכיפת הירדן ובאמת הקרית ספר כתב שאינן מן התורה, וכבר כתבתי מזה בפ"ב מהל' כלי המקדש וחפצתי לומר דהוא לעיכובא מן התורה, ומה שכתב הרמב"ם ומוסיפין הוא רק שהם בלא משקל, אבל באמת פשטות לשון הרמב"ם אינו כמו שכתבתי שם וכן מוכח ממה שכתב שם בהל' ט' דהעושה קטורת מי"א סמנין אלו להריח בה חייב כרת על עשייתה, ומוכח דעיקר הקטורת הוא רק מהי"א סמנים, ודוחק לחלק בין מצות הקטרתה ובין הלאו דלא תעשו כמתכונתה, אלא דקשה מהירוש' דיומא שכתב דחייב מיתה בלא מלח, וכבר כתבתי שם דאפי' לפי"מ דרוצה המל"מ לגרוס אינו חייב מיתה, עכ"פ הא איתא שם דעובר משום הכנסה ועכ"פ הוא לעיכובא מה"ת, אכן מדברי הבאר שבע בכריתות וכן מדברי התוס' ישנים ביומא דף נ"ג מבואר דאין להגיה בד' הירוש' כהמל"מ אלא דמה דאיתא שם מלח סדומית הוא ט"ס וצ"ל לא נתן לתוכו מעלה עשן, וא"כ לא קשה כלום מד' הירוש'. ''' ומבואר ''' דבדעת הרמב"ם כאן צ"ל כן דמלח סדומית וכפת הירדן אינם לעיכובא, וכן מוכח מדלא הוזכר בברייתא דפטום הקטורת אלא חסר אחת מכל סמניה, וזה אינו אלא מהי"א סמנים דמלח סדומית וכפת הירדן אינם סמנים, וכן כתב הבאר שבע בכריתות דף ו' בברייתא דפטום הקטרת דאינם מהסמנים, והבאר שבע כתב שם שבאו לתקן את הצפורן והוא כד' התוס' שהביא המל"מ, וכבר כתב דמדברי הרמב"ם לא משמע כן אלא דמוסיפין אותם על הי"א סמנים, והבאר שבע כתב שם דמה דתניא חסר אחת מכל סמניה דהוא הדין יתר, ולדברי הקרית ספר דמלח סדומית וכפת הירדן אינם מה"ת א"א לומר כדבריו, ולהבאר שבע לשיטתו שכתב כדברי התוס' שבאו רק לתקן את הצפורן לא קשה כיון דאינם נכנסים בעיקר מעשה הקטרת, אבל לדעת הרמב"ם מוכח דאפשר להוסיף ורק חסר פסול, אם לא שנאמר דדוקא בסמנים פסול יתר ואלו אינם סמנים, אך לא אדע למה צריך לדחוק בזה כיון דלא הוזכר יתר כלל, אלא דבעיקר מה שכתב הקרית ספר דאינם מן התורה קשה דלמה לחז"ל להוסיף על מה שנאמר בהלכה למשה מסיני ונדרש מקרא, ונראה יותר דכך הי' בקבלה דלמצוה יתנו גם מלח סדומית וכפת הירדן, אבל לעיכובא אינם אלא הי"א סמנים. ג) ''' והנה ''' הבאר שבע בכריתות על מה דאיתא שם אחד עשר סמנים נאמרו למשה בסיני כתב לאו למימרא הלכה למשה בסיני דא"כ מאי פריך רב הונא מאי קרא הלא כל הלמ"ס לא בעי קרא ואדרבא בכל דוכתא פריך הגמ' למה אמרת הלמ"ס קרא כתיב, כדפריך בפ"ק דסוכה גבי שיעורין, ולכן תמה על הרמב"ם שכתב דשאר הסמנים שלא נאמרו בתורה הלמ"ס הן, ועוד הקשה דהרמב"ם בעצמו בהקדמתו לפיהמ"ש מנה כל הלמ"ס ולא מנה הך בהדייהו, וכתב ואפשר לדחוק וליישב דהא דכתב הרמב"ם דשאר סמנים הלמ"ס לאו אמנין קאמר אלא על השמות והמשקל, דמקרא לא ילפינן אלא מנין י"א סמנין, אבל השמות לא כתיבא ולא רמיזה בקרא, וכן המשקל של כל הסמנין וכן דייק לשונו דוק ותשכח עכ"ד, ואנכי לא אבין שהרי כשנדייק דברי הרמב"ם לא נראה כלל כדבריו, דבהל' א' שם כתב ונתפרשו בתורה ארבעה מסמניה והן נטף ושחלת וחלבנה ולבונה ושאר סמניה הלכה למשה מסיני ובהל' ב' כתב אחד עשר סמנים נאמרו לו למשה מסיני והם שעושין אותן במשקל מכוון ומוסיפין עמהן וכו' ומבואר מדבריו בהל' א' דעיקר הז' סימנים הוא מהלמ"ס. ''' אלא ''' דבאמת כפי"מ שהביא ד' הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש והקשה בזה שלא מנה זה שם, הנה הרמב"ם מבאר שם טעמו וסברתו בגדר הלמ"ס שאלו שנוכל להוציאם ע"י מדות התורה או ע"י רמז מן התורה לא אמרו חז"ל בהם שהם הלמ"ס, ורק אלו שאין עליהם שום רמז מן המקרא נקרא הלמ"ס, וע"ז כתב כל ההלכות למשה בסיני שלא נלמדו בדרכי הסברא ולא בהי"ג מדות ואין עליהם שום דרש ורמז [וכדאי לציין שיש שם ט"ס בדבריו במה שכתב ויתבאר לך אמיתת מה שאמרתי שאין מהם שהוציאו בדרך סברא וא"א לסמוך אותה לפסוק אלא על דרך אסמכתא דתיבת "אלא" ט"ס דהא כתב מקודם גבי אלו שלא נמנו שהם הלמ"ס וז"ל אבל אעפ"י שהן מקובלים ואין מחלוקת בהם, מחכמת התורה הנתנה לנו נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצוינים במקרא, ומוכח דאם יש אסמכתא לא הוי הלמ"ס] וא"כ מיושב מה דאמר רב הונא מאי קרא לומר שזה לא נמנה מהלכות למשה מסיני שאין עליהם רמז, ומשום זה לא מנה זה הרמב"ם בכלל ההלכות שאין עליהם שום אסמכתא ורמז במקרא ובעצמו כתב שם דמשום זה פריך הגמ' קרא נינהו דהגמ' אינו קורא הלמ"ס אלא בהני שאין עליהם שום רמז במקרא, ומה דאמרו בגמ' י"א סמנים נאמרו למשה בסיני בזה ודאי הפי' כדברי הב"ש שנאמרו לו שמות הסמנים, אבל בדברי הרמב"ם אין לפרש כן אלא שהרמב"ם לא שמר הכלל הזה שהוא נתן בהקדמתו כלל זה רק בדברי הגמ', ומכיון שעיקר השבעה סמנים הוא הלכה למשה מסיני אך שיש רמז על מנין הסמנים לא הזכיר הרמז וכתב עיקר הדין שהוא הלמ"ס. ''' ובזה ''' הנני להעיר במה שהקשה הריעב"ץ בהגהותיו הנדפסות בש"ס וילנא על ד' הרמב"ם בהקדמתו שהשמיט ערבה ונסוך המים מהלמ"ס אך לפימש"כ מבואר דאף דר' יוחנן בשם ר' נחוניא בסוכה דמ"ד אמר כן דערבה ונסוך המים הלמ"ס מ"מ כיון דר' יהודה בן בתירה בשבת דק"ג דרש רמז לניסוך המים מה"ת מקרא דונסכיהם וכו' ובערבה איכא פלוגתא דאבא שאול ורבנן, דאבא שאול דריש מערבי נחל אחת ללולב ואחת למקדש, לכן אף דבהלכותיו פסק דערבה ונסוך המים הן הלמ"ס מ"מ בהקדמתו מנה רק ההלכות שאין בהן מחלוקת. ''' נשוב ''' לדברינו דלפי"מ שבארנו כדברי הקרית ספר אלא שכתבנו שלמצוה הוא ג"כ מקבלה רק שאינם לעיכובא א"כ לא קשה כלל מה דבברייתא דף כ' קתני דקטרת צריכה מלח דאף דכבר יש בקטרת מלח סדומית ולפי דברינו א"צ יותר מרובע הקב כיון דהוא שיעור מצומצם בודאי כך יפה להקטרת, אלא דמ"מ איצטריך למיתני דהא אם הקטיר קטרת בלא מלח לוקה לדעת חכמים בברייתא, וא"כ נ"מ אם לא נתנו מלח סדומית בהקטרת ואפשר היכי דלא הי' מלח סדומית דלדין מלח אם לא מצא מלח סדומית מביא מלח איסתרוקנית כדתניא בדף כ"א, אבל למעשה הקטרת כיון דתניא מלח סדומית א"כ אם לא מצאו מלח סדומית לא אשכחן דגם מלח איסתרוקנית יפה לקטרת וכיון דאינה מעכבת יעשו הקטרת בלא מלח, ולכן שפיר צריך לן דינא דקטרת צריכה מלח, וכן מבואר מה דר' ישמעאל בדף כ"א חולק על רבנן דברייתא וסובר דקטרת אינה צריכה מלח, ולכן אין אנו צריכין לומר דרבנן דברייתא ור' ישמעאל פליגי אברייתא דפטום הקטרת, אבל הברייתא דדף כ"א ע"ב דתניא דבראשו של מזבח מולחין הקטרת ע"כ פליגא אברייתא דפטום הקטרת ולא סברה דהוסיפו מלח סדומית, או דלא סברה שיעורא דרובע הקב, ולכן שפיר לא הזכיר הרמב"ם שהיו מולחין הקטרת בראשו של מזבח כיון דפסק בפ"ב מהל' כלי המקדש כברייתא דפטום הקטרת דמלח סדומית רובע הקב, וא"כ א"א להצריך עוד למלוח הקטרת וכמו שכתבתי, ובעיקר החיוב למלוח הקטרת שלא הזכיר שפיר מיושב כדברי הלח"מ דהא לא כתב בעיקר חיוב המליחה שום קרבן וסמך ע"ז שכתב שאין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מן הדם והיין והעצים. ד) ''' והנה ''' במה שכתב הרמב"ם חוץ מיין הנסכים והדם והעצים ודבר זה קבלה ואין מקרא לסמוך עליו, הקשה הכ"מ דלמה כתב כן שהרי מפורש שנתן ר' ישמעאל בנו של ריב"ב טעם לדבריו מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על מזבח החיצון, והנה כבר כתבתי מדברי הלח"מ דהרמב"ם אינו פוסק כר' ישמעאל, אלא דאכתי קשה דהא תנא דברייתא יליף מה מנחה מיוחדת שאחרים באין חובה לה ודם נתמעט מעל מנחתך ולא על דמיך, וכתבו ע"ז הכ"מ והלח"מ דכונת הרמב"ם רק על עצים והביא הלח"מ מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש שכתב וכן כל שנקרב על המזבח לשרפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד וזה קבלה, והנה אף שבפיהמ"ש כתב להדיא כן מ"מ דבריו כאן אינם מיושבים דהא סיים שם בדבריו וכן הדם אמר מעל מנחתך ולא מעל דמך, ובדבריו כאן לא הזכיר לא טעם הנסכים בשביל שאינם נשרפים ולא טעם הדם, ועל כולם אמר ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו. ''' ונראה ''' בזה לפי המבואר בדבריו בספר המצות שכתב במל"ת צ"ט וז"ל הזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו יתעלה ולא תשבית מלח ברית אלקיך שאחר שהזהיר מהשבית מלח תגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו, ומי שהקריב התפל שאין טעם לו כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות, ובמ"ע ס"ב כתב שצונו להקריב מלח על כל קרבן והוא אמרו על כל קרבנך תקריב מלח, והנה לא הזכיר הרמב"ם תחלת המקרא דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית וגו' על כל קרבנך תקריב מלח וצריך טעם למה כתב במנין המ"ע רק סוף הפסוק, ואף דבודאי לא שייך למנות שתי מ"ע דהוא ענין אחד וגם לא קשה מה שאינו כותב "וכבר הוכפלה המצוה" כיון שהוא בפסוק אחד מ"מ למה כתב רק סוף הפסוק ואף דהוא כולל כל הקרבנות, ומקודם כתיב וכל קרבן מנחתך מ"מ הי' לו להביא גם תחלת הפסוק, ועוד דבאמת קשה טובא למה הביא הך מ"ע להקריב מלח על כל קרבן דהא כבר כתב בשורש הז' שאין למנות דקדוקי המצות, וראינו זה בהך פרשה גופא דכתיב וסמך ידו על ראש העולה ולא מנה מצות סמיכה למ"ע, והטעם דזהו פרט מפרטי מצות הקרבת העולה, ולכן מה שכתב הלאו דלא תשבית זה לא קשה דהלאוין מנה בהך פרשה כמו לאו דלא יבדיל בחטאת העוף ולאו דלא ישים שמן במנחת חוטא ולאו דלא יתן לבונה, אבל פרטי המצות בהקרבנות הא לא הביא שום פרט מפרטי מצות הקרבנות כמו מצות שחיטה ומצות קבלה ומצות זריקה ומצות הקטרה ולמה הביא מ"ע זו. ''' אלא ''' דכשנעיין בדבריו מבואר דהם שני ענינים דבהל"ת כתב הזהירנו מהקריב קרבן בלי מלח וכו' שאחר שהזהיר מהשבית מלח הגיע שאינו מותר להקריב תפל מבלי מלח, ומבואר שזהו דין שהקרבן לא יהי' תפל והמ"ע בזה הוא וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והלאו הוא ולא תשבית, ומבואר שפיר מה שלא הביא בהמ"ע תחלת הפסוק שזהו מצוה בעשיית הקרבן ולא שייך להביא זה למ"ע מיוחדה, אבל סוף הפסוק דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח זהו מ"ע מיוחדה של הקרבת מלח על כל קרבן וזהו מ"ע נבדלת מעשיית הקרבן אלא להקריב מלח בשעת הקרבת קרבן, ונ"מ בזה אם בשוגג הקריבו הקרבן בלא מלח דהמ"ע והלאו דלא תשבית הוא על שעת ההקרבה, אבל אחר ההקרבה מאי דעבד עבד ואפי' בהקרבת קומץ שהמנחה פסולה הא אם עלו לא ירדו ואין להוריד הקומץ, ומה שיתן עכשיו מלח הא לא מהני כיון דמעיקרא לא נתן מלח ועכשיו כבר חסר הקומץ שנשרף קצת וכיון דעכ"פ הוא קרבן דיש עליו דין אם עלו לא ירדו חייב ליתן עכשיו מלח מדין על כל קרבנך תקריב מלח, ואפי' אם נסתפק בדין אם עלו לא ירדו אם מיקרי קרבן משכחת לה בהקטרת אימורין שלא נפסלו כמו שפסק הרמב"ם ולפנינו נבאר בזה. <small> -הערות רבנו בגיליון ספרו-</small> ''' בד"ה ''' אלא דכשנעיין במש"כ דבהל"ת כתב הזהירנו מהקריב קרבן בלי מלח, הוסיף רבנו בצדו בזה"ל עי' בסה"מ שורש י"ב והגאון רז"ס (שליט"א) [זצ"ל] אמר בזה בד' הרמב"ם שם דנ"מ אם הוא בכל הקרבנות או במנחה בלבד. <small> [ע"כ].</small> ''' ונמצא ''' דהקרבת מלח על כל קרבן הוא דין מיוחד מלבד דין הקרבן והקרבתו (והוא כמו איסור להקטיר שאור ודבש שמלבד האיסור שלא להקטירם בעצמם שצריך כזית יש איסור שלא להקריבם עם הקרבן ובזה חייב אפי' על כל שהוא כמש"כ הרמב"ם בהל' א' וכמו שבארנו שם), ובזה מבואר מה דמנה הרמב"ם דין הקרבת מלח על כל קרבן למצוה בפני עצמה אף דאינו מונה דקדוקי המצות וכל פרטי מצות הקרבנות משום דזהו באמת מצוה מיוחדה שלא בעיקר הקרבן והוא מצות קרבן מלח וכמו דמונה מצות עולה לחוד ומצות חטאת לחוד וכן כל קרבן למצוה בפני עצמה, ולכן מנה מצות מלח ג"כ למצוה בפני עצמה. ה) ''' ובדברינו ''' מבואר מה דאמר בגמ' במנחות דף י"ט ע"ב הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכבא ביה דתניא ברית מלח עולם היא וכו' ומשני במסקנא ואבע"א כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי ופריך ולא תנא ביה קרא והכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ההיא מיבעי ליה לכדתניא אילו נאמר קרבן במלח וכו', והנה כבר כתבו בתוס' בשם ר"ת דמה דתניא ברית מלח עולם צריך לומר מלח ברית והוא קרא דלא תשבית מלח ברית, דקרא דברית מלח עולם לא כתיב גבי קרבנות, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב דבקומץ מעכב מלח מקרא דלא תשבית, וקשה למה לא הזכירה הגמ' כלל קרא דעל כל קרבנך תקריב מלח, ובדברינו מיושב דהך קרא אינו כלל דאלו שנתמעטו ממליחת הקרבן נתמעטו גם מהך קרא דמצוה להקריב מלח על הקרבן, דאין לומר שנתמעט ומשום דלא הוו קרבן דהא ודאי דדם הוא עיקר הקרבן וכדאיתא בגמ' בזבחים דף י"ג ע"א המקריב אותו וגו' זריקה בכלל היתה, וברש"י שם בד"ה אלא בזריקה שכתב והקרבה היינו זריקה, וכן עצים ילפינן בגמ' בדף כ' מקרא דעל קרבן העצים דעצים מיקרי קרבן, ואף דבגמ' אמר זה לרבי כבר כתבו שם בתוס' דלרבנן נמי מיקרי קרבן ולא פריך אלא ממה דאמר עצים ודם דמשמע דהוי קרבן גמור כדם דזה אינו אלא לרבי, וכן מוכח דזהו שיטת הרמב"ם ממה שכתב בפ"ו הל' ג' דהמקדיש עצים פסולים למזבח הדבר ספק אם דומים לבעל מום בבהמה ולוקה, וכבר כתב זה שם המל"מ דסובר דגם לרבנן הוי עצים קרבן, וכמש"כ התוס' כאן ולא כד' התוס' במנחות דף פ"ה, דכל האבעיא במקדיש עצים פסולים הוא רק לרבי, ואף דאם היינו אומרים שיש דין להקריב מלח גם על אלו שנתמעטו מקרא דבמלח תמלח, א"כ למה נתמעטו יש לומר דהיה אפשר דקרא דעל כל קרבנך תקריב מלח אפשר לקיימו גם כשיקריבו הקרבן בלא מלח ואחר כן יתנו עליו מלח, אבל קרא דבמלח תמלח הוא ודאי קודם הקרבה להקריב ממולח, וכמש"כ הרמב"ם בס' המצות דהוא איסור להקריב תפל, ולכן מבואר שפיר דהך דינא דא"צ כלל מלח בנסכים ודם ועצים הוא רק מדברי קבלה. ''' וראיתי ''' בספר מקור ברוך סי' י"ג שמביא מדברי הגאון מרן ר' יצחק יעקב רבינוביץ זצ"ל מפאניוועז שכתב לבאר דעת הרמב"ם דאם נתן גרגיר מלח כשר דשני דברים יש בדין המלח, האחד שהמליחה המעשה הוא המצוה ולו למשל נפל מלח בעצמו על הקרבן אין בזה כלום, והשנית דאסור להקריב הקרבן כל שאינו מלוח ובזה סגי אף אם בעצמו נפל, ולזה גם מה שאמרו דגרגיר מלח כשר היינו לדין המלח, אבל לדין המליחה בעי שימלח כדינו ובזה כתב דמה דאמר מעיקרא וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח זהו משום דהוי סבר דמליחה מעכב ובזה בעי מליחה גמורה, אבל למסקנא אינו מעכב אלא מקרא דולא תשבית וסגי גרגיר אחד ואפי' נפל בעצמו ע"ש בדבריו, והוא קצת כעין מש"כ אלא שבארתי באופן אחר על יסוד הפסוקים ודברי הסה"מ ודבריו הם על במלח תמלח ועל ולא תשבית, ולפי"ז מה דפריך והא תנא ביה קרא וכל קרבן מנחתך במלח תמלח הוי מצי למימר דצריך קרא למליחה גמורה ולמצות מליחה דהא מולא תשבית סגי גרגיר אחד ואפי' נפל, אלא דאפשר דכיון דע"כ איצטריך קרא לרבות כל הקרבנות משני הכי, אבל עכ"פ דבריו הם רק על במלח תמלח ועל לא תשבית, אבל באמת עיקר יסודו של הרמב"ם דסגי גרגיר מלח הוא מקרא דעל כל קרבנך תקריב מלח דתניא תקריב אפי' כל שהוא, וכמו שכתב הכ"מ דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דכל שהו הוא על מלח איסתרוקנית אלא כל שהו ממש, ויש לומר דקרא דולא תשבית כיון דהוא ביחד עם במלח תמלח הו"א דבאמת צריך מליחה גמורה, וע"ז צריך קרא דתקריב דבדיעבד כשר בגרגיר אחד דאף דכתבנו דזהו דין מיוחד להקריב מלח על הקרבן, וגם שיש מציאות אם בשעת הקרבה הקריב בלא מלח, מ"מ פשטיה דקרא דמרבה תקריב אפי' כל שהו, ודאי שיהי' גם הקרבן כשר בזה. ו) ''' ובמה ''' שכתב הרמב"ם ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שכתב הכ"מ דכן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב, אבל במנחה דכתיב ולא תשבית משמע ודאי לעכב, ותמה הלח"מ דכיון דפסק דהקריב בלא מלח לוקה אף דהלאו כתיב במנחה, וע"כ דילפינן כל הקרבנות ממנחה, וא"כ למה לא ילפינן לדין עיכובא לפסול הקרבן, הנה באמת דברי הכ"מ והלח"מ תמוהים דהיכי ס"ד לפסול בדיעבד בכל הקרבנות דהא בדם לא צריך מלח ולא צריך אלא בהקטרת אימורין ואיברי העולה והוא עצמו שלא הקטירו אימוריו כשר, ואדרבא צריך ביאור במה דהוצרך הרמב"ם להשמיענו דהקרבן כשר והורצה דהיכי הו"א דלא הורצה, ואולי כונתו לפי"מ דאמר בגמ' בפסחים דף ל"ט דכל כמה דלא מתקטרי אימורים לא מצי אכלי כהנים, וכל כמה דהכהנים לא אכלי בעלים לא מתכפרי אלא דאם נטמאו אימורים או שאבדו מותרים הכהנים בהבשר, והוצרך להשמיענו דלא נימא דדוקא בנטמאו או שאבדו אבל אם נימא דההקטרה פסולה והמקטיר איבדן בידים בעבירה דלא הורצה הקרבן ע"י העבירה כיון דקודם ההקטרה עוד לא נתכפרו הבעלים, ולכן כתב דלא אמרינן דפסול אלא במנחה דהוא מעכב בהקטרת הקומץ שהוא עיקר הכפרה, אלא דבאמת יש לעיין בעיקר הקטרת אימורין בלא מלח אם ההקטרה פסולה בדיעבד דנ"מ בקרבנות צבור כשהקטירם בשבת דאם ההקטרה פסולה גם בדיעבד א"כ חייב חטאת, ותיקן בהקרבתו דהא אם עלו לא ירדו, וכדאיתא בפסחים דף ע"ג דזה הוי תיקון, ואפשר דכיון דלא שייך ללמוד מדין הקטרת קומץ לענין הכשר הקרבן, וכיון דאפי' אם תהי' ההקטרה פסולה אין דין להסירן מהמזבח דאם עלו לא ירדו, לכן לא ילפינן כלל עיכובא בשאר קרבנות אפי' לפסול ההקטרה כיון דלא דמו למנחה לדין פסול הקרבן. ''' ובמה ''' שכתב הכ"מ דקרא דלא תשבית משמע לעכב דבריו אינם מובנים כלל דבגמ' מבואר להדיא דמקרא דולא תשבית לא הוי ידעינן עיכובא ומעיקרא הוי סבר מטעם זה דלא מלח כשר כפשטה דמתני', ואח"כ מסיק דכיון דכתיב בי' ברית כמאן דתנא ביה קרא דמיא, וגם דברי הגאון הנ"ל שם אינם מובנים דנחית מדין מצוה הבאה בעבירה, וחילק בטעמים דבקרבנות לא שייך לפסול מטעם זה, ומלבד דלא שייך כלל לפסול בקרבנות וכנ"ל, א"א לומר בטעמא דפסול מגדר מהב"ע אף דהרמב"ם כתב הך טעמא בהל' ט' יש לומר דזהו דוקא היכי דיש עבירה בעיקר הקרבן ושם בהל' ט' הטעם הוא משום שאינו ראוי לאכילה מצד העבירה, וביאר בזה הטעם על ממשקה ישראל כמו שכתבתי שם, אבל כאן דעיקר הקרבן ראוי להקריב אלא שעבר המקריב על ולא תשבית אין זה טעם לפסול הקרבן, דמה שעבר עבירה בההקרבה אינו מחייב פסלות הקרבן כיון דעיקר הקרבן ראוי להקרבה וכבר כתבתי בהל' ז' דמכאן מוכח דלא כמו שרצו לפרש בדעת הריטב"א דאיכא לאו לא בעינן שנה לעכב ע"ש. ז) ''' ובמה ''' שהעיר המל"מ על מה שהשמיט הרמב"ם כל הברייתא דמייתי בגמ' דמרבה מתקריב אפי' מלח איסתרוקנית ואפי' בשבת ואפי' בטומאה, נראה דבשבת ובטומאה אינו צריך להביא בפי' כיון שכתב דמצות עשה למלוח כל הקרבנות, א"כ נכלל בזה קרבנות צבור דקרבים בשבת ובטומאה, ואף דלענין בטומאה יש נ"מ אם הקרבן בא בטהרה ואין מלח אחר אלא מלח טמא [דמלח מקבל טומאה כדמוכח מד' הרמב"ם בפ"י מהל' טומאת אוכלין הל' ב' והוא מהתוספתא דהמלח שנמחה אינו מתטמא מתורת משקה דהוי כמי פירות, ומוכח דכשלא נמחה מתטמא כאוכלין] ומדברי הרמב"ם לא ידענו אלא שצריך ליתן מלח על הקרבן אפי' בשבת, וכן נוכל ללמוד בקרבן הבא בטומאה, אבל בקרבן הבא בטהרה לא ידענו שמותר למלוח במלח טמא, אלא דבאמת גם זה פשוט דכיון דחזינן דמצות הקרבת המלח הוא אפי' בשבת ה"נ הוא אפי' בטומאה דשבת וטומאה שוין הן דנלמד מבמועדו, ובמה שלא הביא מלח אסתרוקנית לא קשה דהא כתב סתם מלח, אלא דקשה למה לא הביא דלכתחלה צריך למלוח במלח סדומית, ונראה דסובר דמלח סדומית הוא מלח מובחר לגבי מלח איסתרוקנית, וכבר כתב בפ"ו דכל הקרבנות צריך להביא מן המובחר והברייתא שהוצרכה לרבות אסתרוקנית יש לומר משום דחזינן דגבי קטורת הוי דוקא מלח סדומית, לכן צריך רבוי דבזה סגי בדיעבד אפי' במלח אסתרוקנית, אבל הרמב"ם כתב סתם מלח ולדין לכתחלה דצריך מלח סדומית זהו מטעם מובחר. <small> -הערות רבנו בגיליון ספרו-</small> ''' באות ז' ''' במש"כ דמלח מקבל טומאה, נ"ב באמת הוא גמ' מפורשת בב"ב דף כ' דאיתא שם והמלח ופרש"י והתוס' דמלח אינו מקב"ט [והעירני לזה הגרשז"א בהשמטות] אלא דקשה מהתוספתא ואולי יש לומר דמלח אינו אוכל שאינו ראוי לאכילה וראוי רק להניחו בתבשיל, ואפי' כשנותנים אותו בפת אינו ראוי כשהוא בעין ורק בשביל שהוא נימוח בפת ולכן בתורת אוכל ודאי דאינו ראוי וקמ"ל התוספתא דלא נימא דהוא ראוי בתורת משקה, ומ"מ אינו ברור טעם זה ובפשטות מכיון דלא הביא הרמב"ם אלא המלח שנימוח מוכח דלא מקבל טומאה ומהברייתא אין ראי' כיון דאוקימתא באית בי' קוצי ועי' בד' הרמב"ם פט"ו מהלכות טומאת מת שהביא הברייתא ומשמע דבשביל דאית בי' קוצי אינו מקבל טומאה וקודם דאוקמינן דאית בי' קוצי לא הוי מצי למיפרך הא מקבל טומאה דה"נ קשה גבי גרוגרת, וכתב הרמ"ה דהי' צ"ל דמיירי שאינם מוכשרים, וה"נ הי' אפשר להעמיד במלח והיינו במלח שנמצא בקרקע שצריך הכשר ומד' הרמ"ה משמע שעכשיו דמוקמינן כשהתריפו לא צריך לשנויי שאינם מושכרים, ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים דכיון שכתב שהם סרוחים ואינם ראויים לאכילה למה כתב שאינם מוכשרים וצ"ל דסובר כשהתריפו לא נפסלו מאכילת כלב ולכן כתב שאין מוכשרים ואף דא"כ ראויים למאכל בהמה ואכתי חזי לי' צ"ל דגרוגרות סרוחים אין ראויים כ"כ אפי' לאכילת בהמה שיהי' לו צורך בזה ליתנם לבהמתו אלא דלא נפסלו כ"כ שיבטלו מדין קבלת טומאה. ויל"ע בנובי"ת או"ח סי' נ"ז. ע"כ. ''' אלא ''' דבברייתא איתא עוד תקריב מכל מקום ופירש"י ואפי' מחוץ לארץ והרמב"ם השמיט זה, ונראה דמכאן ראיה לפירושו של הרמב"ם דמה דמרבי כל שהו הוא כפשוטו לשיעורא דלפירש"י ד"מכל מקום" הוא אפי' מחוץ לארץ קשה טובא דלמה צריך רבוייא הא הקרבנות בעצמם כשרים מחוץ לארץ כדתנן בריש פ"ט דמנחות כל קרבנות הצבור והיחיד באין מן הארץ ומחוצה לארץ, וא"כ מהיכי תיתי נאמר דמלח צריך דוקא מן הארץ, לכן מפרש הרמב"ם דפי' "כל שהוא" הוא כפשוטו לשיעורא, ורבויא דמלח איסתרוקנית הוא "מתקריב מכל מקום", דהערוך פי' על מלח סדומית ומלח איסתרוקנית "מקומות הן", וא"כ פשוט דזה הרבויא דמכל מקום, היינו דכשר מכל המקומות וכבר כתבנו בטעמא דלא הביא הרמב"ם איסתרוקנית, ולכן מיושב מה דלא הביא אלא הא דגרגיר מלח דנלמד מתקריב כל שהו. <small> -מלואים והשמטות-</small> ''' לידידי וחביבי הרב הגאון הנעלה מו"ה שלמה זלמן אוירבאך שי' מגדולי ישיבתנו''' ''' במש"כ ''' בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' י"א ליישב דעת הרמב"ם דמחלק בין יין נסכים שבא עם הקרבן ליין נדבה הבא בפ"ע לגבי דין מלח דהעיקר תליא בדין עיקר קרבן, הקשה ע"ז והרי עצים נקראו קרבן ומ"מ אין טעונין מלח, הנה הרמב"ם כתב על יין ודם ועצים שזהו קבלה ואין מקרא לסמוך עליו, ובאות ד' וה' בארתי, ומה שכתב דא"כ מנ"ל דעל מנחתך ממעט דם דילמא ממעט רק מנחת נסכים דלא דמי לקרבן, בזה יש לומר דכיון דמנחת נסכים הוי קצת בכלל מנחה, לכן שפיר טפי למעט דם, ומה שכתב דהשעה"מ בפ"ו מהל' פסוה"מ מוכיח דבמפרש ביין נדבה שלא יהא טעון מלח אינו טעון מלח ולמש"כ א"א לומר כן, עיינתי בד' השעה"מ ולא ידעתי הוכחתו דהוא מחדש כן משום זה שהקשה לדעת הרמב"ם דמחלק בין נסכי חובה לנסכי נדבה לענין מלח מהא דאמר בר פדא במנחות דף צ"א מייתי ומתנה, ולכן מחדש דהיכי שהתנה מפורש בלא מלח, גם הרמב"ם מודה, וכמו שכתבו התוס' שם בדין לספלים, אבל באמת לא ידעתי כלל למה צריך לזה דהא ליכא איסור בהני קרבנות דנתמעטו מדין מלח להקריב עליהם מלח, ובפרט לפי"מ שביארתי באות ד' שהם שני מצות א' ל"ת שלא להקריב תפל בלא מלח, ב' להקריב על כל קרבן מלח, ובזה אפי' כבר הקריב בלא מלח מצוה להקריב עליו מלח, וא"כ אפי' בהני דנתמעטו דליכא חובה להקריב עליהם מלח, אבל מנ"ל איסור שלא להקריב גם מלח, וממילא א"צ כלל לחדושו של השעה"מ דמהני תנאי, ובמש"כ שם דמה דאמר בברייתא אי מה מנחה שמתרת דקשה הא מנחת נסכים אינה מתרת, וכתבתי דהא דמנחת נסכים אינה בכלל מנחה כמש"כ הרמב"ם דיש לה גם שם נסכים, כתב ע"ז דמה נתרץ ממנחת כהן וע"כ משום דקרא מיירי התם במנחות הנקמצות, וכן מוכח ממה דהוצרך בברייתא לרבות מנחת נסכים ומנחת כהנים, דבריו בזה נכונים. ''' ובמש"כ ''' באות ב' ליישב מה דלא הביא הרמב"ם קטרת כתב בזה דהיפה עינים כ' דבתו"כ ליתא קטרת, והנה בתו"כ מלבי"ם איתא קטרת ומוקף, ובתו"כ עם פי' הראב"ד וכן בהתו"כ עם הקרבן אהרן ליתא קטרת, אבל לא יועיל ליישב דהא להדיא פריך במנחות דף כ"א אי רבנן קשיא קטרת, ועפירש"י שם ובעייני עכשיו בד' הראב"ד בתו"כ ראיתי דמה שכתבתי דכיון דאיכא מלח סדומית לא צריך למלוח, כבר עמד בזה הראב"ד וז"ל ותו קשיא לי דקתני יצא הקטרת והא כתיב בהדיא ממולח טהור קודש [ותניא] מלח סדומית רובע ואיכא למימר דבשעת הקטרה קאמר, ורבנן ס"ל דאפי' בשעת הקטרה טעון מלח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח, והוא כד' המל"מ, אכן יש לומר דזה תלוי בפי' ממולח דהראב"ד כתב והא כתיב בהדיא ממולח, והוא כפי' הרמב"ן על התורה שהביא המל"מ, וכיון דהמלח הוא מעיקר הקטרת שפיר יש לומר דבשעת הקטרה צריך למלוח לרבנן דעל כל קרבנך תקריב מלח, אבל לפי"מ שבארתי שם בשיטת הרמב"ם דמלח בקטרת אינו מן התורה, אלא שיש רשות להוסיף מה שהוא טוב לריח הקטרת והוא כפירש"י והתרגום דממולח הוא מעורב, א"כ שפיר אפשר דבהמלח שנותנים בהקטרת אפשר לצאת גם ידי חובת מלח שצריך ליתן בכל קרבן, דהיכן מצינו דצריך ליתן המלח דוקא בשעת הקטרה, והא כתב הרמב"ם דמצוה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח ולא הוזכר שיעור בזה, איברא דאם הי' אפשר לתקן את הקטרת שלא בכלי שרת שפיר אפשר לומר דלא סגי המלח סדומית דהא צריך למלוח הקרבן, וקודם שהוקדש בכלי שרת לא הוי קרבן, אבל הרמב"ם כתב בפ"ב מהל' כלי המקדש הל' ו' דכל מעשיה בתוך העזרה, והמפטם את הקטרת בכלי של חולין פסלה, וא"כ הא נמלח הקטרת כשנעשית קרבן, ואין לומר דלא מיקרי קרבן אלא לאחר שחיטה או לאחר קמיצה דהא איכא מנחות שאינן נקמצות, ואם היו נותנים המלח קודם שנשחקו כל הסמנים יש לעיין בזה, אבל בד' הרמב"ם שם בהל' ג' משמע דמקודם שוחקין הסמנים ואח"כ מוסיפין המלח סדומית, א"כ שפיר יש לומר דמהני גם במקום מלח לקרבן. ''' ומה ''' שכתב דכיון דאפשר להתנדב מלח א"כ גם מלח צריך מלח, והנה לד' הראב"ד ע"כ צ"ל כן, אף דלא דמי למה דלדברי רבי עצים צריכים עצים דקרבן צריך להיות על המערכה כדפירש"י שם, אך אפי' לפי"ז כיון דהוסיפו על הסמנים דכתיבי בתורה מלח סדומית רובע הקב למה לא נוכל לצאת בזה גם חובת מלח בקטרת כיון שנתנו שיעור רובע, ואם יתן עוד בשעת הקטרה אין שיעור ומה שכתב דאם יתנו שלא לשם למלוח על הקרבן לא קיים מצות מלח, לבד מה דאינו ברור דאם לא ידע שצריך למלוח ומעצמו הקריב מלח על הקרבן דלא מהני, לבד זה כיון דמלח סדומית רובע הקב הוא מעיקר מעשה הקטרת, וכפי"מ שכתבתי אפשר למלוח גם קודם שעת ההקטרה א"כ שפיר דזהו מעיקר העשיה שיצאו גם חובת מלח. ''' במש"כ ''' באות ד' ד"ה ונראה דמוכח מד' הרמב"ם דהדין על כל קרבנך הוא דין מיוחד שצריך להקריב על הקרבן מלח לבד האיסור שלא להקריב תפל בלא מלח הקשה ע"ז דהא בגמ' מרבה מעל כל קרבנך הרבה קרבנות שלא ידענו מקרא דולא תשבית, ומנ"ל דאיכא בהו לאו ומלקות, ועוד איך עבדינן כלל ופרט וכלל כיון שהם מצות מיוחדות הוא לכאורה פירכא גדולה על כל דברי בזה, אבל זכורני שבעת כתבי ידעתי מה שקשה לפי דברי מכל הסוגיא דלמד הגמ' משני הפסוקים כמו שהוא דין אחד, אכן הסברתי הענין שיתיישב סוגיית הגמ' כיון דמדברי הרמב"ם בס' המצות מבואר להדיא כמש"כ, ובעת כתיבתי נשמט כל זה והוא דאף דזה ודאי דאין להוכיח ממה שנתמעט מדין לאו דלא יהי' בזה עשה אבל זה ודאי א"א שיתמעט מדין עשה ויהיה עשה מצד אחר אם לדין אין נ"מ, דאין נ"מ אם חייב ליתן מלח משום שלא יהי' הקרבן תפל, או משום דמצוה להקריב על הקרבן מלח, ולכן זה ודאי צ"ל דסובר הגמ' דקרא דולא תשבית כיון דכתיב ביחד עם קרא דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח, וכתיב ולא ב"ואו" מוכח דהוא חד דינא, ומעיקרא כתיב עשה דוכל קרבן מנחתך במלח תמלח, וע"ז מסיים קרא ולא תשבית וגו' לאוקמי בלאו ולכן ע"כ צריך לומר דבהני קרבנות דמיירי קרא דוכל קרבן מנחתך, ע"ז קאי קרא דולא תשבית, וכן ע"כ צ"ל גם בלא מש"כ דאלא"ה מנלן במה דדריש כלל ופרט וכלל מהני קראי דכתיב בהו עשה על לאו דולא תשבית, דלא כתיב אלא מעל מנחתך, ועכשיו מיושב מה דדריש הגמ' כלל ופרט וכלל דזהו מהני תרי קראי דכתיב בלשון עשה דהא הכי איתא קרבן כלל מנחה פרט על כל קרבנך חזר וכלל, וכיון שכן כל הני דאיתרבו מכלל ופרט וכלל קאי ע"ז גם לאו דולא תשבית, א"כ שפיר ממעט אח"כ מעל מנחתך ולא מעל דמיך ונתמעט דם גם מעשה כיון דלאו דולא תשבית כתיב על וכל קרבן מנחתך. ''' במש"כ ''' באות ו' במה שכתב הרמב"ם ואע"פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שכתב הכ"מ דכן משמע פשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב, ותמהתי דמה צריך לזה הא ליכא בקרבנות מה שיפסול הקרבן בדיעבד דהא הוא עצמו שלא הקטירו אימוריו כשר, כתב על זה דמדברי הרמב"ם משמע קצת דרק במנחה הנקמצת היא דפסולה בלא מליחה משא"כ מנחת כהן ונסכים דמרבינן מעל כל קרבנך הרי הם כשאר הקרבנות שאין המליחה מעכבת, ולכן צריך לטעם הכ"מ, באמת טעם הכ"מ אינו מועיל דהא בודאי לוקה על כל הקרבנות אם הקריב בלא מלח מלאו דולא תשבית שכתוב בו ברית וא"כ אמאי אינו מעכב, וע"כ צ"ל דאין כונת הרמב"ם דוקא במנחה הנקמצת דהא לא כתב במנחה הנקמצת וחילק בסתם בין קרבנות למנחה שכתב חוץ מן המנחה ומשמע סתם מנחה אלא שסיים שהמלח מעכב בקמיצה היינו בהקומץ שהוא קרב למזבח לאפוקי דא"צ ליתן מלח על כל המנחה קודם שיקמוץ ומנחת נסכים ומנחת כהנים הוי כל המנחה כמו הקומץ כיון שכולה קריבה למזבח. {{ניווט כללי תחתון}} {{פורסם בנחלת הכלל}}
תקציר:
שימו לב:
תרומתכם לאוצר הספרים היהודי השיתופי תפורסם תחת תנאי הרישיון: ללא שימוש ציבורי וללא שימוש מסחרי (למעט בידי אוצר הספרים היהודי השיתופי, ראו
אוצר:זכויות יוצרים
לפרטים נוספים). אם אינכם רוצים שעבודתכם תהיה זמינה לעריכה על־ידי אחרים, שתופץ לעיני כול, ושאוצר הספרים היהודי השיתופי יוכל להשתמש בה ובנגזרותיה – אל תפרסמו אותה פה. כמו־כן, אתם מבטיחים לנו כי כתבתם את הטקסט הזה בעצמכם, או העתקתם אותו ממקור שאינו מוגן בזכויות יוצרים.
אל תעשו שימוש בחומר המוגן בזכויות יוצרים ללא רשות!
ביטול
עזרה בעריכה
(נפתח בחלון חדש)
הדף הזה כלול בקטגוריה מוסתרת:
קטגוריה:הועלה אוטומטית: רמב"ם
תפריט ניווט
כלים אישיים
עברית
לא בחשבון
שיחה
תרומות
יצירת חשבון
כניסה לחשבון
מרחבי שם
דף
שיחה
עברית
צפיות
קריאה
עריכה
גרסאות קודמות
עוד
חיפוש
ניווט
עמוד ראשי
שינויים אחרונים
דף אקראי
עזרה
ייעוץ כללי
בקשת ספרים
עורכים שואלים
דיווח על טעויות
צ'אט להדרכת עריכה
יש לי חידוש!
עריכה תורנית
עריכה תורנית
עזר לעורך
פורום עורכים
בית המדרש
אחרונים בפורום
פעילות המיזם
פרויקטים פתוחים
לוח מודעות
אולם דיונים
בקשות מהמערכת
בקשות ממפעילים
כלים
דפים המקושרים לכאן
שינויים בדפים המקושרים
דפים מיוחדים
מידע על הדף