בית הלוי/ג/א

בית הלוי ג א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן א

בית הלוי

בו יבואר האיך דעת רבותינו הראשונים בשמיטת קרקע בארץ ישראל בזמן הזה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.

א

ענף א

[א] איתא במס' גיטין על הא דתיקן הלל פרוזבול אמר אביי בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבי היא דתני רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחד שמיטת כספים ואחד שמיטת קרקע בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתם משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ופירש רש"י בזמן שאין אתה משמט קרקע שבטלה קדושת הארץ, והנה בסוגיא זו יש כמה שיטות מחולקים בפירושה, ונבארם בעזה"י, ראשונה שיטת רש"י דמפרש דשני שמיטות דקאמר רבי קאי הכל על שביעית, ושמיטת קרקע היינו איסור עבודת קרקע, ושמיטת כספים היינו הפקעת החוב בשביעית, ויליף רבי על השמטת החוב דאע"ג דהוא מצוה שאינה תלוי בארץ מ"מ כיון דבזמן הזה ליכא איסור חרישה מן התורה דהוא מצוה התלויה בארץ ועכשיו הרי בטלה קדושת הארץ גם הפקעת החוב אינו מן התורה, וכתב רש"י עוד דאע"ג דתקנת פרוזבול של הלל היה בימי בית שני ס"ל לאביי דגם אז הואיל ולא היה יובל נוהג כיון דאין כל יושבי' עלי' לא היה שמיטה נוהג, וכן הוא בירושלמי מניין שאין השמיטה נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, אבל בתו"כ איתא דשמיטה נוהג גם כשאין יובל, ואומר אני שהוא מחלוקת דתנאי עכ"ד רש"י ומקודם נבאר דברי רש"י מה דלכאורה אינו מובן דאחר שכתב דלאביי מוכרח דגם בזמן הבית לא הי' שמיטת קרקע מה"ת משום שאין יובל ותוך כדי דיבור בדברי רבי כתב טעם אחר משום דבטלה קדושת הארץ ומדוע שבק טעם הראשון ובפרט דטעם זה הא אינו רק על אחר חורבן והלל הרי היה בזמן הבית ומוכרחין לומר לטעם הראשון דאביי הא מוקים לתקנות הלל כרבי, ולא ראיתי להמפרשים שיפרשו לנו כוונת רש"י בזה, והפשוט דרש"י לשיטתו דמפרש שמיטת קרקע דקאמר רבי היינו איסור חרישה שוב אי אפשר לפרש דטעמו משום דקרקע תלוי ביובל דא"כ למה הוצרך רבי ללמוד כספים מקרקע ואמר בזמן שאין משמט קרקע אין משמט כספים דמוכרח דקרקע פשיטא לו יותר מכספים רק לומד כספים מקרקע והרי עיקר הדבר דקרקע תלוי ביובל נפק ליה ג"כ מהך קרא דזה דבר השמיטה שמוט והרי עיקר הפסוק כתוב בכספים ודין קרקע לא הוזכר כלל בפרשה זו וא"כ גם כספים נוכל ללמוד מיובל ומהיכן פשוט ליה קרקע יותר מכספים ואדרבה כספים יותר פשוט מקרקע דהפסוק הא איירי בכספים וזהו שהכריחו לרש"י לומר דהא דפשוט לרבי קרקע הוא מטעם אחר משום דבטלה הקדושה ולא משום דתלוי ביובל, וזה פשוט ומוכרח בדעתו:

[ב] ועוד דהא לפמש"כ רש"י דאביי ס"ל דגם בבית שני לא היה שמיטה משום דאין יובל וא"כ הרי נצרך לומר דהכתוב מדבר כאן בשלשה שמיטות שמיטת כספים דזהו עיקר הפרשה ושמוט יתירא דכתיב מרבה לכאן גם שמיטת קרקע [דקאמר רבי] וגם שמיטת יובל להקיש כולם להדדי והרי בודאי קשה דהאיך נרבה לכאן שני דברים קרקע ויובל והרי רק תיבה אחת שמוט מיותר וקושי' זו הקשה הרשב"א בחידושיו על פירש"י וז"ל ועוד היכא דרשינן מהאי קרא כו' אטו בקרא שלשה שמיטין כתיבא, דבשלמא לפירושו של ר"ת ניחא דכל דין דשביעית בין דקרקע ובין כספים נחשבים באחד ושמוט יתירא מרבה יובל אבל לפרש"י דכספים וקרקע נחשב לשנים קשה, וצ"ל לפרש"י דאביי לא דרש לפי מנין התיבות היתרים רק ס"ל דהך שמוט יתירא בא להביא לכאן כל ענייני שמיטות אחרים הכתובים בתורה יהיו שנים או שלשה או גם ארבעה ומביא לכאן קרקע וגם יובל, וכל זה יש לומר על אביי אבל רבי הא אמר להדי' בשני שמיטות הכתוב מדבר וכל זה דחק לרש"י לומר דרבי לא ס"ל כלל ההיקש ליובל והא דפשיטא ליה בקרקע הוא משום דבטלה הקדושה ורק אחר החורבן ס"ל דהוא דרבנן אבל בזמן הבית ס"ל לרבי דשמיטה הי' דאורייתא, ורק אביי הוא דאמר דהלל ס"ל דגם בזמן הבית היה מדרבנן דס"ל דגם יובל היקש כאן, וכן דקדק רש"י בדבריו וכתב וז"ל, ואע"ג דהלל היה בזמן בית שני ס"ל לאביי דגם אז הואיל ולא היה יובל נוהג לא היה שמיטה נוהג הרי דלא כתב רש"י רק דאביי ס"ל כן ולא רבי וכל זה ברור ומוכרח בדעתו:

[ג] אמנם א"כ קשה טובא על פרש"י דלדידי' מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה כשנחרב הבית והרי בחולין דף ד' העיד ר' יהושע בן זירוז לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי בית שאן ומפרשינן שם הטעם דהרבה כרכים לא כבשו עולי בבל וקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל וכתב שם רש"י דאלו היתה בית שאן ממה שכבשו עולי בבל היתה אסורה ואע"ג דר"מ ורבי היו אחר חורבן דקדושת עזרא קדשה לע"ל מדקאמר התיר רבי בית שאן מכלל דשארי מקומות אסורין עכ"ד, והרי מדבריו דכאן מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושת עזרא בטלה, ולכאורה היה אפשר לישב דס"ל לרש"י כמו שכתבו התוס' במגילה דף יו"ד ד"ה למה דיש לחלק בין תרומה לשארי דברים וגם מאן דסובר לענין תרומה דקודשה לע"ל מצי סבר לענין שארי דברים דלא קודשה וכן ס"ל לרבי לענין תרומה קודשה ולגבי שביעית לא קודשה, ועדיין צ"ע בזה. אמנם גם בלא זה ראיתי מקשים על דברי רש"י דחולין ממה שכתב רש"י במס' ב"ק דף קי"ד דמבואר שם דרבי העלה אחד לכהונה על פי עצמו שהי' מסיח לפי תומו ממה שהיה בקטנותו ומשני שם בתרומה דרבנן וכ' רש"י וז"ל בזמן הזה דרבי אחר חורבן היה ואיכא מ"ד דלא קודשה לע"ל, וגם זה לכאורה סותר דבריו דבחולין:

[ד] ואשר נראה בדעתו דרבי בעצמו ס"ל דגם קדושה שני' לא קודשה לע"ל ורק רבנן חולקים עליו בזה וס"ל דקודשה וכיון דהיו נוהגין שם איסור לא רצה רבי להתיר ולפסוק להם היתר במה שנהגו איסור כרבנן דהרי גם על זה שהתיר בית שאן חוברו עליו בית אביו ואמרו לו מקום שאבותיך נהגו איסור תנהוג בו היתר כמבואר בגמרא שם ורק בית שאן כיון דלא כיבשוה עולי בבל ובקדושה ראשונה הי' כמה תנאים דס"ל דלא קודשה וגם דר"מ עבד עובדא ואכל עלה של ירק לא חשש להמנהג אבל במקום שכיבשו עולי בבל לא רצה לבטל המנהג אע"ג דהוא בעצמו ס"ל דגם שני' בטלה, ובא וראה דקדוק בלשון של רש"י בחולין בדף ז' בד"ה הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כו' ואותם שקדשו הם לא בטל בחורבן הבית כו' ובימי רבי נהגו איסור בארץ עכ"ל, ומלבד דסיום דבריו אלה נראים מיותרים לגמרי, עוד קשה טובא דלמה כתב דנהגו איסור בארץ והרי במה שכיבשו עולי בבל ע"פ דין אסור, ולמה שכתבנו ניחא דלשיטת רש"י בגיטין הא מוכרח דרבי ס"ל דגם קדושה שני' בטלה וגם שם שרי לדידי' רק לא רצה לבטל מנהגם שם אבל לענין דינא שפיר אמר כדעתו דיניף שמיטת כספים מקרקע דבזמן דקרקע אינו מן התורה גם כספים כן וכן לענין להאמין מסל"ת פסק כדעתו דבזה לא שייך מנהג, ועכ"פ נתבארו היטב שיטת רש"י בדברים מוכרחים:

[ה] והנה התוס' הקשו על פרש"י דמפרש דשמיטת קרקע היינו חרישה דשביעית מהא דריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית דאיירי בשביעית בזמן הזה ורבי היא ומביא ג"כ להך ברייתא דרבי, והרי שם איירי באיסור חרישה דשביעית והרי לפרש"י ליכא מהך דרשה דרבי שום לימוד והוכחה דחרישה דשביעית בזה"ז שרי מה"ת וטפי ה"ל לאביי להביא שם הברייתא דירושלמי דמקיש שמיטה ליובל, ולרש"י צריך לומר דשם לא משני אביי כלל דמהך דרשה דרבי ידעינן להתיר חרישה מה"ת ורק דמדברי רבי בעצמו דקאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכח דרבי סבר כן, וכן כתב שם רש"י להדי' דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע ואיזהו הזמן ע"כ בזה"ז ומוכרח דרבי ס"ל כן, הן אמת דאכתי קשה דגם מדברי רבי ליכא הוכחה מוכרחת דס"ל כן דדילמא קאי רבי על שבעים שנה של גלות בבל דאז היה חרישה מותרת דקדושה ראשונה לא קודשה לע"ל, או דרשה דרבי קאי על זמן שהיו במדבר קודם שנכנסו לארץ אבל אחר חורבן בית שני אפשר ס"ל לרבי דקדושה שניה קודשה גם לע"ל וכר' יוסי דסדר עולם ואסיר חרישה מן התורה כיון דרבי לא ס"ל ההיקש ליובל, וי"ל דס"ל לאביי דודאי רבי אמר דבריו לענין הלכה למעשה לדינא ובע"כ קאי על זמן הזה דאם על גלות בבל הרי כבר עבר והלך לו ואין שום נ"מ לדינא בדבריו, ואפשר עוד דהך ברייתא נשנית במקומה בפלוגתא על רבנן וא"כ ע"כ קאי על בזה"ז והוכיח אביי שפיר דרבי ס"ל דחרישה בזה"ז שרי מה"ת:

[ו]אמנם זה דחוק קצת לפרש"י דלדבריו מוכרח דהא דאמר אביי ורבי היא אין הפירוש דהלל סבירא ליה לגמרי כרבי בכל דבריו רק ה"ק דהלל ס"ל כרבי בעיקר דבריו דדרש להך שמוט יתירא דבא להקיש שמיטת כספים דאיירי בו לשמיטות אחרות הנזכרים במקום אחר בתורה ולהקישם להדדי ודלא כרבנן דרבי דלא דרשי' כלל להך שמוט יתירא להביא כאן שמיטות אחרות ולהקישם להדדי [ואפשר דרבנן דרבי דרשי' לקרא כדאיתא בספרי וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו שביעית משמט כספים ואין יובל משמט כספים, דהך שמוט יתירא בא למעט יובל מהנאמר כאן בפרשה, ומשמעות דרשה זו היא כמעט ההיפך ממשמעות דרשה דרבי], אבל בהא חולק על רבי דרבי ס"ל דלא מרבה כאן רק שני שמיטים קרקע וכספים ולא יובל והלל ס"ל דמקיש כאן גם יובל ומשו"ה גם בזמן הבית הי' מדרבנן וכל זה דחוק קצת:

[ז] והנה כל זה אינו תלוי כלל בעיקר פירושו של רש"י שמפרש הך דרבי קרקע וכספים שניהם על שמיטה ורק משום דרש"י ס"ל דבבית שני ודאי נתקדשה הארץ מה"ת ורבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע היינו אחר החורבן דבטלה הקדושה והוקשה לרש"י דהלל הרי היה בזמן הבית והוכרח לחדש דהלל ס"ל גם ההיקש ליובל וכהירושלמי, אמנם אין הדברים מוסכמים וכמו שיבואר, דהנה בירושלמי בכמה דוכתא מובא פלוגתא חד אמר מאליהם קבלו עליהם המעשרות בימי עזרא וחד אמר מדבר תורה קיבלו, ועי' ביבמות דף פ"ג בתוס' ד"ה ירושה, והרבה מהראשונים מפרשים להירושלמי כפשוטו דמ"ד מאליהם קיבלו ס"ל דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה לענין קדושת הארץ והיה רק קדושה דרבנן וגם בימי הבית השני היה תרומה רק מדרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומה, ועיין בר"ש פרק שני דשביעית משנה א', והר"ש בסוף דבריו כתב וכן כתבו התוס' ביבמות הנ"ל בסוף דבריהם דלכו"ע בימי בית שני היה דאורייתא והא דאמר מאליהם קבלו היינו דלא היו מחויבים לקדש הארץ ומעצמם קידשוה אבל כיון שקידשוה הרי הוא קדושה מדאורייתא כל זמן שהבית השני היה קיים, ולפי פירוש הראשון נוכל לפרש כל הסוגיא ברווחה בלא שום דוחק ושני הקושיות מתורצים חדא בחברתא בלא שום דוחק דאביי מוקים להלל כרבי לגמרי בכל דבריו דמדאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע הא מוכרח דס"ל דבזה"ז ליכא שמיטת קרקע רק מדרבנן דס"ל דמה"ת בטלה הקדושה והרי קשה מהא דחולין דלא התיר רק בית שאן במקום שלא כיבשו עולי בבל אבל במקום שכיבשו אסור גם לרבי הרי ס"ל דקדושה שניה לא בטלה ובע"כ מוכרח דס"ל לרבי דגם קדושת עזרא הי' רק מדרבנן והך קדושה שניה שהי' מדרבנן זהו דלא בטלה בהחורבן ואע"ג דהוא דרבנן חייב גם במעשר ירק דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ורק בית שאן דלא כיבשוה עולי בבל וקדושה ראשונה הרי בטלה לגמרי ודינה כמו חו"ל הסמוך לארץ ובה התיר רבי, ועכ"פ זה מוכרח מדס"ל בחולין דשני' לא בטלה והכא קאמר דקרקע בזה"ז דרבנן בע"כ דס"ל דקדושת עזרא אינה קדושה גמורה וא"כ גם בימי הבית היה שמיטה רק דרבנן ויליף מני' בהיקשה דכספים אינו רק מדרבנן גם בזמן הבית ושפיר תיקן הלל פרוזבול, ונמצא דהלל אתי' לגמרי כרבי ואין אנו צריכין לומר דהלל ס"ל ההיקש ליובל כלל:

[ח] ועיין בירושלמי פרק בתרא דשביעית וכן הוא בירושלמי פרק השולח דאמר על הך דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם ברם כמ"ד מעשר מדבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא מן מצות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל [פי' דר"י מקשה דגם למ"ד מעשר דרבנן לא ניחא דהשמטת כספים אינו תלוי בארץ ולכו"ע הוא דאורייתא בזה"ז] חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת מדבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה בשעה שהשמיטה נוהג בארץ מדבריהם השמטת כספים נוהג מדבריהם, פירש דמשני דלמ"ד מעשרות מדבריהם ניחא דכיון דשמיטת קרקע דהוא מצוה התלוי בארץ הוא מדרבנן גם כספים הוא דרבנן, תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשר מדבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהג מדברי תורה פסקו היובלות שמיטה מדבריהם, אימתי פסקו היובל כו' כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, הרי מפורש דר' יוסי משני דלמ"ד מעשר מדרבנן ולדידי' גם קרקע דרבנן ויליף מני' גם לכספים, וכמו כן נוכל לפרש דברי אביי בלא שום דוחק, ורק דרש"י ס"ל בפשיטות דבימי בית שני הי' לכו"ע דאורייתא ומשו"ה הוקשה לי' דהרי הלל הי' בזמן הבית וע"כ הוצרך לומר דאביי ס"ל ההיקש ליובל והרי ר' יוסי בירושלמי לא ס"ל ההיקש ליובל רק מקיש כספים לקרקע לחודא ומ"מ מיושב לי' תקנתא דהלל, דאתי' כמ"ד מעשר בזה"ז מדרבנן, והרי אחד משני אלו מוכרחין אנו לומר בכוונת הירושלמי, או דכוונתו הוא דאתי' כמ"ד מעשר מדרבנן היינו דגם בזמן בית שני הוא דרבנן דלא הי' קדושה גמורה ולדידי' גם שמיטת קרקע דרבנן, ואם נאמר דבזמן הבית כו"ע מודה דהוא דאורייתא הרי ע"כ מוכרח לומר דהא דאמר דאתי' כמ"ד מעשר דרבנן היינו אחר החורבן ומוכרח לומר כדעת ר"ת שהביאו התוס' בגיטין דגם תקנתא של הלל הי' על אחר החורבן שיודעים היו שיחרב הבית א"כ דברי רש"י קשה דהרי הקשה דהלל הי' בזמן הבית הרי דס"ל בפשיטות דתקנתא דהלל הי' על זמנו א"כ הא מוכרח דהא דאמר ר"י כמ"ד מעשר מדבריהם היינו דגם בזמן הבית הי' דרבנן והרי כמו כן נוכל לפרש דברי אביי בפשיטות ולא נצרך לומר דאביי ס"ל ההיקש ליובל ולסבול כל הדחוקים וצ"ע:

[ט] מסקנת הדברים דעיקר פירושו של רש"י דשני שמיטין דקאמר רבי קאי הכל על שביעית אתיין ברווחא בלא שום דוחק וקושי כלל, ורק להסוברים דבזמן בית שני הי' תרומה לכ"ע מדאורייתא ואין חולק על זה נצטרך לדחוק בתירוצא דאביי דהא דמשני ורבי היא אינו לגמרי כרבי בכל דבריו רק הלל ס"ל גם ההיקש ליובל וזהו דלא כרבי, או נאמר כדעת ר"ת דתקנתא דהלל הי' על אחר החורבן, ועיין מש"כ לקמן דגם לפי' התוס' נצרך לדחוק כן יעו"ש:

[י] והנה מדברינו הנ"ל נתבאר דלשיטת רש"י לא נמצא בש"ס דידן שום תנא שיאמר מפורש דשביעית תלוי ביובל, ורק אביי הוא דאמר דהלל ס"ל כן, והרי רבא חולק על אביי בזה ומשני הפקר ב"ד הפקר ורש"י הרי מפרש דרבא קאי לתרץ גם קושי' הראשונה דהלל מצי אתי' גם כרבנן החולקים על רבי, ובודאי דהלכה כרבא דגם מהלל אין הוכחה דתלוי ביובל, ובדברי רבי הא לשיטת רש"י מוכרח דודאי לא ס"ל ההיקש ליובל וכמו שנתבאר. ולא מצינו מי שיאמר רק בהברייתא דירושלמי דמבואר בה להדי' ההיקש ליובל ור' יוסי בירושלמי חולק על זה, ועוד דהא בירושלמי אמרה ההיקש דיובל בשם רבי וזהו הראי' הגדולה שיש לדברי ר"ת וז"ל התוס' בקידושין דף ל"ח לכך פירש ר"ת דזאת הדרשה דהכא היינו הך דירושלמי דהרי רבי אמרה שם, ובטעמו של רש"י מה דאינו מפרש כן בע"כ מוכרח דס"ל דלשון של רבי בש"ס דידן שני שמיטות שמיטות קרקע ושמיטת כספים וזהו ממש כלשונו של ר' יוסי בירושלמי ולא נקט כלשון הברייתא דירושלמי שמיטה ויובל מזה משמע לי' לרש"י דקאי הכל על שביעית וגם מדאמר רבי בשני שמיטין הכתוב מדבר ואם נאמר דמוקים הך שמוט יתירא על יובל הרי מדבר רבי בשלשה שמיטין דהרי ע"כ קאי רבי על קרקע כדמוכח בריש מו"ק שמביאו על הא דמשקין בית השלחין וגם ע"כ קאי על כספים מדמביאו בגיטין על הך דפרוזבול ובהדי יובל איכא שלשה וה"ל לומר בשלש שמיטין וזהו שדחקו לרש"י לפרש הך דרבי כר' יוסי ולא כמו דאיתא בירושלמי בשם רבי וא"כ הא מוכרחין לומר דש"ס דידן חולק על הירושלמי בעיקר דעת רבי האיך אמר רבי, ולש"ס דידן ליכא שום תנא שיאמר דתלוי ביובל ובודאי דהלכה כבבלי נגד הירושלמי ובפרט דהרי בערכין דף ל"ב אמרינן מנו יובלות לקדש שמיטין וכ' רש"י דשם איירי מדרבנן וזה כתב אליבא דאביי אבל להאמת דקיי"ל כרבא א"צ לדחוק כן, וגם דרש"י הביא הא דבתו"כ יליף מקרא דשמיטה אינו תלוי ביובל ובודאי ברור דלרש"י הלכה כן, ואין שום מקום לומר להלכה דשביעית יהי' בזה"ז דרבנן רק לומר כמש"כ רש"י אליבא דרבי משום דגם קדושה שני' דעזרא בטלה ולא קידשה לע"ל, וראי' לזה דבסנהדרין דף כ"ז מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנינא וכתב רש"י דשביעית בזה"ז מדרבנן דבטלה קדושת הארץ הרי דתופס טעם זה לעיקר ולא נקט הטעם משום דהוקש ליובל, וכל זה הוא כשיטתו בכאן וכמש"נ, והרי בזה דעת רוב הראשונים כמעט כולם [לבד דעת היש אומרים שהביא בטור יו"ד סי' של"א] פסקו דקדושה שני' לא בטלה, וגם דעת רשי' בעצמו נראה להדי' דתופס להלכה דלא בטלה דכן כתב רש"י בכמה דוכתא בסתמא דלא בטלה, וגם מלשונו שכתב בב"ק דף קי"ד שהבאנו למעלה באות ג' וז"ל בזה"ז ורבי אחר חורבן הי' ואיכא למ"ד דלא קידשה לע"ל משמע להדי' דס"ל להלכה דלא בטלה רק כתב דאיכא מ"ד דס"ל דבטלה, וגם מדבריו בחולין גבי התיר רבי בית שאן שהבאנו למעלה מוכרח דס"ל כן, וא"כ מוכרח דס"ל לרש"י להלכה דשמיטה בזה"ז דאורייתא, שוב ראיתי בשו"ת שאגת ארי' החדש שהביא מש"כ רש"י במס' ע"ז דף ט' וז"ל דקיי"ל שביעית בזה"ז נוהג ואפילו לרבי דאמר בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן מיהא נהגא. והוכיח הש"א מלשונו דס"ל דהוא דאורייתא שכ' דקיי"ל דנוהג שביעית אלא שאפילו לרבי הוצרך לומר דנוהג עכ"פ מדרבנן:

[יא] ואגב אכתוב בזה עוד דבכתובות דף כ"ה אמר דבשבע שכיבשו ושבע שחילקו לא נתחייבו בתרומה וכתב רש"י דכתיב ראשית דגנך וכן כתב תבואת זרעך המיוחד לך ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושביעית לא נהגה אלא אחר כיבוש וחילוק והגם כי לא ידענו היכן מצא רש"י לדרשות אלו מ"מ בודאי כן הוא במדרשי רבותינו התנאים, ולכאורה נראה דכמו דלמדין מעשר משמיטה כמו כן יש ללמוד שמיטה ממעשר כיון שהכתוב תלאן זה בזה ובזמן שאין חיוב מעשר אין חיוב שמיטה, שוב מצאתי בשיטה מקובצת שם שכ' בשם התוס' דהא דתרומה הוא רק אחר כיבוש וחילוק ידעינן מקרא דובאת שמה והבאתם שמה ותרומת ידך והא דשמיטה הוא רק אחר כיבוש וחילוק יליף לה מתרומה שהרי תלה הכתוב המעשר בשמיטה וזהו כמש"כ. ולכאורה קשה על זה מהך ירושלמי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם ומקשה על זה ר' יוסי כשגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים הוא חובת הגוף ואינו תלוי בקדושת הארץ ומאי מקשה הרי הכתוב הקישן זה לזה ותלה השמיטה במעשר, ובשלמא לפרש"י יש לומר דהרי הפסוק עיקרו כתוב גבי מעשר ומדכתב בשנה השלישית ידעינן דמעשר תלוי במנין שנות השמיטה וידעינן מזה דמעשר הוא אחר כיבוש וחילוק אבל להיפוך לתלות השמיטה במעשר אינו בכלל לשון הפסוק, אבל לפמש"כ השיטה מקובצת דילפינן שמיטה ממעשר קשה מאי פריך ר' יוסי, ואפשר לומר דהרי מעשר הוא תלוי בארץ וא"כ הא דתלאו הכתוב בשמיטה מוקמינן לי' על שמיטה הדומה למעשר והוא שמיטת קרקע דג"כ תלוי בארץ אבל כספים דאינו תלוי בארץ ואינו מסוג א' דמעשר אינו בכלל ההיקש ואין ללומדה ממעשר ופריך ר' יוסי שפיר וע"ז משני וזה דבר השמיטה שמוט בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים וא"כ למ"ד מעשר דרבנן שמיטת קרקע דרבנן דתלוי במעשר וממילא גם כספים דרבנן:

ב

ענף ב

[א] ושיטת ר"ת ולזה הסכימו הרמב"ן ורשב"א וריטב"א והר"ן דשני שמיטות דקאמר רבי בש"ס דידן הם כמו דברי רבי עצמו בירושלמי דהיינו שמיטה ויובל, ושמיטת כספים דקאמר היינו שביעית בכל הפרטים שלו הן הפקעת החוב כדמוכח בגיטין דמביא להא דרבי על פרוזבול, והן איסור עבודת קרקע כדמוכח במו"ק דמביאו על הא דמשקין בית השלחין, ושמיטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן, ולדידי' אתי' הסוגיא דגיטין ברווחה דשפיר קאמר אביי ורבי הוא, אמנם עיקר הדבר קשה דהפסוק דזה דבר השמיטה שמוט הא כתיב בכספים לחודא ומנ"ל להביא משמוט יתירא לקרקע וליובל לכאן דילמא לא הוקשו כספים רק או ליובל לחודא או לקרקע לחודא, וצריך לומר דס"ל לרבי דהך שמוט יתירא מרבה לכל השמיטות שנזכרו בתורה לאקושינהו, וכמו שכתבנו לשיטת רש"י דע"כ צ"ל כן אליבא דאביי כן נצרך לומר לר"ת אליבא דרבי, והא דקאמר רבי בשני שמיטות הכתוב מדבר אע"ג דהם שלשה קרקע וכספים ויובל צ"ל דרבי חשיב לכל מילי דשביעית באחד, אבל מ"מ הא גופה קשה עדיין על אביי דמנ"ל דס"ל לרבי כן כיון דרבי לא אמר רק שמיטת כספים וקרקע דילמא אין כוונת רבי רק על כספים ויובל לחודא אבל קרקע דשביעית לא איתקש ליובל ומאי משני אביי במו"ק בשביעית דרבנן ורבי היא דמנ"ל דרבי ס"ל כן ודילמא בדוקא קאמר רבי כספים לחודא ולא קרקע, וגם בסוגיא דגיטין קשה להיפוך דמביא אביי להך דרבי על כספים דמנ"ל דכוונת רבי במה דאמר שמיטת קרקע הוא יובל דילמא הוא כמשמעו קרקע דשביעית ובא למעט דבגלות בבל דבטלה הקדושה לא הי' גם כספים נוהג אבל בימי בית שני שקידשה עזרא גם כספים נוהג וגם בזה"ז וגם אחר החורבן דקדושה שני' לא בטלה נוהג כספים דאינו תלוי ביובל כלל, וא"כ גם לר"ת נצטרך לדחוק כמו שכתבנו לשיטת רש"י דהא דאמר אביי ורבי היא אין הכוונה דמדברי רבי מוכרח דס"ל כן רק כוונתו על עיקר דרשה דרבי דאמר דשמוט יתירא מרבה גם שארי שמיטות לכאן ודלא כרבנן דלא דרשו כלל להך שמוט יתירא להקיש שמיטה אחרת לכאן, ואביי בעצמו הוא דס"ל דלפי דרשתו של רבי יש להביא כאן כל השמיטות האמורות בתורה וכולם תלוים זה בזה, וא"כ הסוגי' דמו"ק דחוק לר"ת יותר מלפרש"י דלפרש"י הא נתבאר לעיל דעכ"פ מהא דאמר רבי בזמן שאין אתה משמט קרקע מבואר להדיא בדבריו דס"ל דקרקע דשביעית אינו מה"ת בזה"ז, ולר"ת אין מדבריו שום ראי' האיך ס"ל בקרקע דשביעית רק אביי בעצמו ס"ל כן אליבא דרבי וצ"ע:

[ב] ולכאורה צריך לומר לר"ת אחד משני אלה, או נאמר דלתלות כספים בקרקע דשביעית א"צ קרא לרבות כלל ומילתא דפשיטא מסברא הוא דכל דיני שביעית אחד הם ושוים הם בדיניהם בזמן שזה נוהג זה נוהג וע"כ הך ריבוי דשמוט יתירא בע"כ קאי ליובל וכיון דידעינן דכספים תלוי ביובל ידעינן ממילא דקרקע תלוי ביובל [עיין בקידושין דף ל"ח דקאמר ר"א בר"ש חוץ מן השמטת כספים שאע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהג בין בארץ בין בחו"ל ופריך השמטת כספים חובת הגוף ופרש"י ויתחייבו גם קודם כניסתן לארץ ומשני לא נצרכה אלא לכדתניא וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר כו' בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים הרי דלא נצטוו קודם כניסתן לארץ, וכל זה הוא כשיטת רש"י בכאן דדרשה דרבי הוא להקיש כספים לקרקע דשביעית ומסברא לא היינו יודעין לתלותן זה בזה, אבל לר"ת לא הי' צריך הגמרא שם להביא הך דרבי דזה ידעינן מסברא וכו"ע מודים בו דכספים וקרקע אין נוהגים זה בלא זה ולר"ת נפרש הסוגי' דקידושין כמו שפירשו התוס' שם באופן אחר ועיין בתוס' שדחו פרש"י וז"ל ועוד קשה דהאיך נוכל לפרש דפריך שתנהוג כספים במדבר והלא שמיטה אינו אלא לאחר ירישה וישיבה כדאמרינן לקמן גדול תלמוד תורה שקדמה לשמיטה ס"א שנה, וכבר נשאר המהרש"א שם בקושיא דמאי הקשו דלמא הא דאמרינן לקמן ידעינן זה מהך דרשה דרבי דבזמן שאין אתה משמט קרקע אינו משמט כספים, והך תירוצא דכאן הוא תי' גם על הברייתא דלקמן, ובודאי נראה כוונתם כמש"כ דס"ל להתוס' דלזה לא צריך ריבוא כלל ומסברא ידעינן דכספים לא נהגו רק לאחר ירושה וישיבה כמו קרקע ולשיטת עצמם דחו שם לפרש"י], אמנם הרי לפי"ז יתחדש עוד דגם לרבנן החולקים על רבי ולא דרשי' הך שמוט יתירא להיקש מ"מ אם נאמר דקדושה שניה לא קידשה לע"ל וא"כ ממילא אין איסור קרקע בשביעית בזה"ז ממילא לדידי' גם שמיטת כספים אינו בזה"ז מסברא, א"כ תקשה למה הוצרך אביי לומר בגיטין ורבי היא והרי כמה תנאי דס"ל דתרומה בזה"ז הוא דרבנן ובכמה דוכתא אמר בגמרא דתרומה בזה"ז דרבנן ולדידהו גם כספים דרבנן, והניחא להמפרשים דגם בבית שני לא היה נוהג יובל ותקנת פרוזבול הי' בזמן הבית שפיר הוצרך לאוקמא רק כרבי דלדידי' גם בזמן הבית היה דרבנן, אבל הרי התוס' כתבו בשם ר"ת דבבית שני היה נוהג יובל מה"ת והא דאמר בשביעית בזה"ז היינו דתקנות הלל היה אחר החורבן א"כ תקשה דלמה הוצרך לאוקמא רק כרבי וה"ל לאוקמא כהני תנאי דס"ל תרומה דרבנן, אמנם גם בלא דברי ר"ת הרי כמו כן קשה לכל השיטות במו"ק דאיירי בעבודת קרקע דלמה הוצרך שם לומר ורבי היא דהא להני תנאי דס"ל דתרומה דרבנן דלא קידשה לע"ל הרי פשיטא דלכו"ע קרקע דשביעית הוא דרבנן, ובע"כ ההכרח לומר או דאביי ס"ל להלכה כהני תנאי דקדושה שני' קידשה לע"ל ומשו"ה לא מוקים הך משניות דלא כהלכה ומוקים לה כרבי דס"ל לאביי דהלכה כרבי:

[ג] אמנם בירושלמי מבואר להדיא ההיפוך דמסברא בלא דרשה מקרא אין לתלות כספים בקרקע כלל דז"ל הירושלמי בגיטין ובפרק בתרא דשביעית על התקנה דפרוזבול כמ"ד מעשרות מדבריהם [פי' דלדידי' בטלה קדושת הארץ] ברם כמ"ד מעשרות דבר תורה והלל מתקן על דבר תורה, אמר ר' יוסי וכי משעה שגלו לבבל כלום נפטרו אלא ממצות התלויות בארץ ושמיטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ פי' דפריך דגם למ"ד מעשר דרבנן קשה דשמיטת כספים אינו תלוי בארץ דהיא חובת הגוף חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחו"ל דבר תורה בשעה ששמיטת הארץ מדבריהם השמטת כספים מדבריהם [ פי' דמשני דלמ"ד מעשר דרבנן ניחא דכיון דבטלה הקדושה ושמיטת קרקע דרבנן גם כספים דרבנן דיליף משמוט יתירא דבזמן שאין שמיטת קרקע אין שמיטת כספים וזהו ממש כמו שמפרש רש"י בדברי רבי], תמן אמרין אפילו כמ"ד מעשר מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר בשני שמיטות שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג עכ"ד, הרי מדברי ר' יוסי מוכרח מדהקשה דגם אם בטלה קדושת הארץ מ"מ כספים שהוא חובת הגוף הוא דאורייתא ומתרץ דמיתורא דקרא דשמוט יתירא ילפינן דכספים תלוי בקרקע ומוכרח דבלא יתורא דקרא רק מסברא לא היינו אומרים כן, ובודאי דקשה לומר דפליגא בסברא זו תנאי, ונאמר דר' יוסי ס"ל דמסברא אין לו לתלות כספים בקרקע ואיצטריך הך שמוט לגלוי דתלוי בקרקע ומשו"ה ס"ל דרק למ"ד מעשר דרבנן כספים דרבנן אבל למ"ד דמעשר דאורייתא גם כספים הם דאורייתא דאין לו שום דרשה לתלות כספים ביובל וברייתא דתמן אמרין ס"ל דלתלות כספים בקרקע אין צריך קרא יתירא ואייתור ליה הך שמוט יתירא לתלותו ביובל ומשו"ה גם למ"ד דלא בטלה הקדושה מ"מ כספים דרבנן, ולר"ת לכאורה ההכרח לומר כן דפליגא הני שתנאי בזה:

[ד] ולכאורה היה מקום לומר להיפוך דס"ל לר"ת דרק לתלות כספים בקרקע או ביובל הוא דצריך לדרשה דשמוט יתירא דהם שני עניינים וכתובים בפרשיות מחולקים קרקע ויובל בתו"כ וכספים במשנה תורה, אבל הא דקרקע דשביעית ויובל תלוים זה בזה ס"ל דלזה לא צריך שום דרשה דהם כתובים בפרשה אחת וגם כתובים בהמשך אחד ושבתה הארץ שבת כו', ובשנה השביעית שבת כו' וספרת לך שבע שבתות שנים כו' וקדשת את שנת החמשים שנה כו' ובודאי דהם תלוים זה בזה בזמן שזה נוהג זה נוהג, והא דאיתא בתו"כ שביעית אע"פ שאין יובל נפרש לר"ת דאין הכוונה בשעה שאין יובל מה"ת רק כמו שמפרשים התוס' בערכין דף ל"ב אע"פ שחטאו ולא נהגו יובל יעו"ש, וכדמות ראיה לזה מהא דבקידושין דף נ"ח איתא יובל הוא קודש היא לכם מה קודש תופס דמיו אף, שביעית תופס דמיו הרי דאע"ג דהפסוק נאמר ביובל מ"מ יליף מניה שביעית ומוכרח דודאי דחד דינא להו, ועיין בספר יראים סי' קפ"ה שכתב וז"ל מה קודש תופס דמיו כו' ואע"ג דהאי קודש ביובל כתיב ולא בשביעית הא מני רבנן היא דאמרי אין יובל נוהג אלא א"כ יש עמו שביעית ואחר שיובל תלוי בשביעית חשבינן ליה לקודש דכתיב ביובל כאלו כתוב בשביעית וכן כתב הסמ"ג עשה קמ"ז קמ"ח יעו"ש, אמנם גם זה נסתר מדברי ר' יוסי בירושלמי הנ"ל דהרי אמר דרק למ"ד מעשר דרבנן הוי שמיטה דרבנן אבל למ"ד דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם שמיטה דאורייתא אע"ג דמשגלי שבט ראובן לכו"ע בטל היובל, רק דזה יש לישב לר"ת עצמו דס"ל דבימי בית שני נהגו יובל וא"כ למ"ד דלא בטלה הקדושה שפיר היה שמיטת קרקע מה"ת בזמן הבית ונאמר דר' יוסי ס"ל דודאי תקנות הלל היה על זמנו ולא ניחא ליה לומר דהתקנה היה על אחר החורבן ומשו"ה קאמר דזהו רק כמ"ד מעשר מדבריהם פירוש דס"ל דגם בזמן הבית היה מדבריהם דקדושת עזרא לא היה קדושה גמורה מן התורה, אמנם כל זה אינו מספיק חדא דהרי התוס' ביבמות דף פ"ג מסקי דאין מקום לומר כלל דיהיה תנא שיסבור דגם בזמן בית שני יהיה מעשר מדרבנן יעוי"ש. ולפירושם כל הפלוגתא דבירושלמי במעשר אם הוא מדבריהם הוא רק על אחר החורבן וכמו דמבואר הכל באריכות בריש פרק ששי במס' שביעית ואז הרי פשיטא דבטל יובל ואפ"ה הא אמר ר"י דאי מעשר דאורייתא גם שמיטה דאורייתא, ועוד דאכתי קשה על רוב הראשונים שהסכימו לעיקר פירושו של ר"ת דשמיטות קרקע הוא יובל ומ"מ על זה שכ' ר"ת דנהג יובל בבית שני חלקו עליו וכמו דמבואר בחידושי רמב"ן ובספר הזכות ובר"ן שם ולדידהו הא מוכח מהירושלמי דמהסברא לא היינו תלינן שמיטה ביובל. ועוד קשה דהא מדאמר אביי במו"ק בשביעית בזה"ז ורבי היא ורבא אמר אפ"ת רבנן תולדות לא אסרה רחמנא ומדבריהם למדנו דאיכא רבנן החולקים על רבי וס"ל דשביעית בעבודת קרקע בזה"ז דאורייתא אסורה וקשה דנהי דלא דרשי' הך שמוט יתירא לאקושי ליובל מ"מ נקשינהו מסברא בלא דרשה, ואי דנאמר דהני רבנן חולקים על עיקר דרשה דלכל יושביו והם ס"ל דגם באין כל יושביו נוהג יובל א"כ הא תיקשה הא דבערכין דף ל"ב תניא דביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך והלא משגלו שבט ראובן בטל יובל משום דאין כל יושביו עליו ומאי פריך נימא דהך ברייתא רבנן היא. ומוכרח דביובל ליכא מאן דפליג וכו"ע ס"ל דצריך כל יושביו ומוכרח מדס"ל לרבנן דשביעית היא דאורייתא דמסברא החיצונה בלא שום דרשה אין לתלות שמיטה ביובל ורק מדרשה דשמוט הוא דמרבה רבי כן. ובע"כ מוכרח לומר כמש"כ למעלה או דלתלות כספים לקרקע לא צריך לדרשה יתירא ונאמר דזהו דפליגא תנאי בירושלמי ר' יוסי וברייתא דתמן אמרין, או דאביי ס"ל בפשיטות דשמוט יתירא מרבה לכל השמיטות האמורים בתורה וגם אם הם שלשה ובודאי דגם רבי ס"ל כן:

[ה] והנה למעלה בסי' א' נתברר דלשיטת רש"י לא נמצא בהבבלי שום תנא דיסבור דשביעית תלוי ביובל ובודאי דהלכה כן, אמנם לר"ת דמפרש דרבי למד שמיטה מיובל וכן הסכימו לפירוש זה רוב מן הראשונים בזה יש להסתפק אם הלכה כרבי או כרבנן החולקים עליו דהא ודאי דרבנן פליגא על רבי וכמו דמוכח מדברי רבא במו"ק דקאמר אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא והרי בכל דוכתא הכלל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וא"כ הלכה כרבנן, אמנם הכא יש להסתפק דהא לאוקימתא דאביי אין מקום לתקנות הפרוזבול רק אליבא דרבי והרי כולהו אמוראי ס"ל הך תקנה ועשו אותו ולדידי' בודאי הלכה כרבי, ורק לרבא דמשני הפקר בית דין הפקר לדידי' תלוי בשני הפירושים, לרש"י דפירש דרבא בא לתרץ גם קושי' הראשונה והתקנה ניחא גם לרבנן וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות בפרק ט' שכ' דלרבא מהני פרוזבול גם בזמן דיהי' שמיטה מן התורה וא"כ לרבא הדרינן לכללא דהלכה כרבנן, אמנם התוס' מפרשים דרבא לא מתרץ רק קושי' השניה לחודא אבל קושי' הראשונה מודה רבא דהטעם משום דשביעית דרבנן, וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב דפרוזבול לא מהני אם יהי' שמיטה דאורייתא ולדבריהם הא מוכרח דהלכה כרבי אם נפרש כר"ת, וזהו מה שכתב בספר יראים בעמוד הדיינים וכרבי קיי"ל דקם ליה הלל כוותיה דתנן בהשולח הלל התקין פרוזבול ואומרי' בגמרא דשביעית בזה"ז דרבנן, הרי דתפס בפשיטות כאביי דס"ל דגם רבא משני כן:

[ו] וצ"ע בדברי הסמ"ג שכתב בעשה קמ"ז קמ"ח וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שתיקן פרוזבול סובר כוותיה כמו שמעמידין בגיטין כו' ויש לדקדק מאחר שיובל נוהג בבית שני לדעת ר"ת והלל בימי בית שני היה כו' האיך יהיו שמיטה דרבנן כו', ותי' דהלל תיקן לאחר החורבן שהיו יודעים שיחרב הבית והא דאבעי לן אי לדרי תיקון או לדרי עלמא לאו לדרי ממש רק לדור הסמוך להחורבן, אי נמי ההיא אבעי' הוא לרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר, וכל דבריו אלה הם בתוס' בגיטין ועיין במהרש"א שכתב דהך אי נמי הוא כשיטת רש"י דתי' דרבא הוא גם על קושי' קמייתא, ובודאי קשה דכ' דהלכה כרבי דהלל קאי כוותיה ומוכרח דמפרש דתי' דרבא קאי רק על קושי' השני' ושוב מתרץ דהא דאבעי' אי לדרי תיקון אתי' אליבא דרבא דמשני הפקר ב"ד הפקר פי' וניחא פרוזבול גם אם הוא דאורייתא וא"כ הא מיושב בתי' דרבא גם קושי' קמייתא וא"כ הא שוב אזדא עיקר ההוכחה דהלכה כרבי דהרי הלל מצי אתי' גם כרבנן וצ"ע, וגם בדברי התוס' דחוק קצת דבד"ה מי איכא מידי תפסו בפשיטות דרבא לא קאי על קושי' הראשונה ותיכף בדיבור השני כתבו א"נ האבעי' הוא אליבא דרבא כו' דזהו רק כפרשנו ולא לפי פירושם, אבל דברי הסמ"ג צע"ג לכאורה שהביא הך א"נ שזה סותר כל יסודו:

[ז] והברור בדעתם דהא ודאי דסברתו של רבא דהפקר ב"ד הפקר מועיל גם אם יהיה שמיטה דאורייתא וכמו דמועיל על קושי' השניה דמה"ת אינו משמט ותיקון דתשמט, והא דפשיטא להו להתוס' דרבא קאי רק על קושי' השניה הוא משום דחזינן דמימרא דרבא מסודר בגמרא אחר קושי' השניה ולא מקודם, וגם מדלא אמר רבא אפילו תימא רבנן וכמו דאמר במו"ק, וכמו שהוא הלשון בכל הש"ס ומזה מוכח דרבא בעצמו לא אמר דבריו על קושי' הראשונה, ועי' בתוס' שכתבו הטעם לזה דס"ל לרבא דאע"ג דתקנתו של הלל היה מועיל גם בדאורייתא מ"מ לא היה לו להלל לעשות כן לעקור שביעית שהוא דאורייתא ולא היה לו לעשות תקנה ללמד לעשות כן שבטל בכך השמטת כספים שצוותה תורה (כל זה הוא לשון התוס') ומשו"ה גם רבא מודה דעיקר תקנה של הלל הוא רק משום דס"ל כרבי דשביעית הוא דרבנן וכל זה אינו רק אם לעולם הוא דאורייתא גם אחר חורבן לא היה לו לתקן תקנה כזו העוקרת מצוה דאורייתא, אבל אם אחר החורבן יהי' מדרבנן והרי הם ידעו שיחרב הבית ואז הרי יהי' התקנה מוכרחת שלא יעברו על פן יהי' דבר עם לבבך בליעל שפיר ניחא מה שתיקן ולמדם לעשות פרוזבול גם תיכף קודם החורבן ועיקר התקנה הי' בשביל הדור שבחורבן והתחילה גם מקודם, ובזה הוא דפליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דלא תיקן בזמן שהוא דרבנן ולא התחילה רק אחר החורבן ולרבא התחיל תיכף משום הפקר ב"ד, וזה שכתבו התוס' דלר"ת דיובל הי' בבית שני נאמר דהא דאיבעי לי' אם לדרי תיקון הוא אליבא דרבא דהפקר ב"ד הפקר כוונתם דלרבא התחילה התקנה גם מקודם בהיותה דאורייתא, ושפיר ניחא הך אי נמי שכתבו התוס' גם לפירושם, ועכ"פ גם לרבא לא הי' תקנתו של הלל רק משום דס"ל דאחר החורבן דרבנן וזה שהוכיח הסמ"ג וכתב דהא תקנתו של הלל הוא רק כרבי גם לרבא והדברים מוכרחים כמש"כ בכוונת התוס' והסמ"ג בלא דוחק:

[ח] ולפי"ז נתבאר דכל ראייתו של הסמ"ג גם אם נפרש בהתוס' דרבא לא אמר על הקושיא הראשונה אינו רק דהלל ע"כ ס"ל כרבי מדתיקן פרוזבול, דאם הי' ס"ל לעולם הוא דאורייתא לא הי' לו להזדקק וללמוד להעם לעשות כן אבל אחר שתיקן כן מועיל פרוזבול גם לרבנן החולקים על רבי וס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא דהפקרו של הלל מועיל גם בדאורייתא לרבא וגם הלל בעצמו התחיל תקנתו גם בעוד שהי' דאורייתא וא"כ הרי מכל התנאים והאמוראים שעשו פרוזבול אין שום ראי' דס"ל כרבי וי"ל דס"ל כרבנן ורק מדברי הלל שלמד להעם לעשות כן מוכרח דס"ל כרבי וכשתעיין בלשון הסמ"ג שכ' וז"ל והלכה כרבי שהרי הלל שהתקין פרוזבול כוותי' דרבי הרי דלא הוכיח רק מן הלל ותקנתו לחודא ולא כתב יותר בפשיטות שהרי דין דפרוזבול כרבי וכל האמוראים הורו לעשות דפרוזבול ולא נמצא שום חולק על זה, וזהו כמש"כ דמהא דמהני פרוזבול השתא אין ראי' אליבא דרבא ורק מהלל שתיקן לעשות כן מוכרח כן, וכן כתב בעל ספר יראים וז"ל וכרבי קיי"ל דהרי קם לי' הלל כוותי', וא"כ שוב אין לנו מזה קושי' על הפוסקים המחמירים דהרי הני רבנן החולקים על רבי הא פשיטא דחולקים גם על הלל וס"ל להני פוסקים דהלכה כרבנן ומ"מ מהני פרוזבול גם לדידהו:

[ט] וגם דעת ר"ת בעצמו נראה דס"ל להלכה דהוא דאורייתא דהרי רש"י כ' בגיטין דהא דאמר בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין הוא רק מדרבנן והתוס' בערכין שם כתבו בשם ר"ת דההיא סוגיא אתי' כרבנן החולקים על רבי וס"ל דאינו תלוי ביובל ובודאי נראה לדידי' דהלכה כרבנן כיון דכל סתם הסוגיא דערכין כרבנן, אמנם ראי' זו אינו מוכרח דהא חזינן דעת הרז"ה שהובא בבעה"ת שער מ"ה שכתב להדיא דסוגיא דערכין אתי' כרבנן דהוא דאורייתא ואפ"ה כתב דהדעת נוטה דהלכה כרבי מהא דחזינן דאמוראי הקילו הרבה בדין פרוזבול יעו"ש, ואפשר גם ר"ת ס"ל כן:

ג

ענף ג

[א] והנה עוד שיטה שלישית בסוגי' זו, דהרמב"ם כתב בפרק רביעי מה' שמיטה וז"ל אין שמיטה נוהג אלא בארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ובפרק ט' מה' שמיטה כתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שהרי יש שמיטת קרקע שישיב הקרקע בלא כסף ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהג בזמן הזה כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל, וכתב הכ"מ דס"ל להרמב"ם דשמיטת קרקע דהיינו איסור חרישה וזריעה הוא מן התורה גם בזמן הזה וכספים בזמן הזה הוא מדרבנן, וכתב עוד הכ"מ שטעמו של הרמב"ם בזה הוא דפוסק כרבי דאמר בזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים, ואיהו מפרש שמיטת קרקע היינו יובל וכמו שמפרש ר"ת ושמיטת כספים מפרש הפקעת החוב בשביעית ורק כספים תלוי ביובל אבל קרקע אינו תלוי ביובל ובזה הוא מחולק מפירוש ר"ת דר"ת מפרש שמיטת כספים הוא כל דיני שביעית הן איסור קרקע והן הפקעת החוב והרמב"ם מפרש רק כספים לחודא ולא קרקע, וכמה מהאחרונים השיגו עליו ודחו פירושו והוכיחו דאין שום מקום לפרש שני שמיטות דקאמר רבי יהי' רק כספים ויובל ולא קרקע דהא בריש מו"ק קאמר אביי על הא דמשקין בית השלחין בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתני וזה דבר השמיטה שמוט כו' בשני שמיטין כו' הרי מוכיח מברייתא זו דלרבי חרישה דשביעית הוא דרבנן וע"כ העלו דגם דעת הרמב"ם דגם קרקע הוא מדרבנן ואין שום חילוק בין קרקע דשביעית לכספים ולשניהם דין אחד להם. והנה גם אם נאמר בדעת הרמב"ם דלא כהבנת הכ"מ מ"מ הרי עיקר שיטה זו לחלק בין קרקע לכספים כמעט מפורש הוא בדברי הראב"ד דהא בכל פרק ט' שכתב הרמב"ם דכספים הוא דרבנן לא השיג עליו הראב"ד ושתק לי' וגם מדבריו שם בהלכה ט"ז שכתב הרמב"ם דפרוזבול אינו מועיל אלא בזה"ז שהוא מדברי סופרים אבל שמיטה של תורה אין מועיל פרוזבול וכ' ע"ז הראב"ד דאביי הוא דאמר הכי אבל רבא פליג ואמר הפקר ב"ד הפקר והלכך נוהג בכל זמן עכ"ד הרי ממש מבואר דס"ל דבזה"ז כספים הוא דרבנן, ובפרק א' שכתב הרמב"ם הא דמותר לזרוע משום האנסים וכ' הראב"ד דלא התיר ר' ינאי משום ארנונא רק במקומות שלא כבשו עולי בבל דלא הי' נוהג בהם שביעית אלא מדבריהם בהם התירו אבל לא במקום שהחזיקו הרי דס"ל דבמקום שהחזיקו אסור קרקע מן התורה, הרי דעיקר חידושו של הכ"מ לחלק בין קרקע לכספים הוא דעת הראב"ד וא"כ אין נ"מ בין אם נאמר דגם הרמב"ם ס"ל כן או אם הוא דעת הראב"ד ודברי הכ"מ נצרכים לאומרם להראב"ד וא"כ אין השגת האחרונים על הכ"מ השגה דבע"כ צריכין למשכוני נפשי' להראב"ד וכן י"ל להרמב"ם:

[ב] אמנם מה דכ' הכ"מ נפרש דשני שמיטין היינו כסף ויובל לא קרקע בודאי דאי אפשר לאומרו וכדמוכח בריש מו"ק, והברור דלדיעה זו נאמר דס"ל הכל כפרש"י דכספים וקרקע דקאמר רבי קאי הכל על שביעית וכמו שנתבאר למעלה בסי' ח' אות י' דפשטות לשון רבי בש"ס דידן מורין כן והא דפשיטא לי' לרבי בקרקע עד דלומד כספים מני' נאמר כמו שמפרש רש"י או משום דבטלה קדושת הארץ או כמש"כ שם באות י"א דנלמד ממעשר, וס"ל להראב"ד דודאי מהכתוב דזה דבר השמיטה שמוט אין להביא רק שני שמיטין ולא שלש וכמו שהבאנו למעלה בסי' א' קושי' הרשב"א דשני שמיטין כתיב בקרא ולא שלש, וע"כ מפרש הראב"ד דזהו פלוגתא דתנאי דירושלמי איזה מהן מרבה הכתוב דר' יוסי דמוקים להך דפרוזבול כמ"ד מעשר מדבריהם דלדידי' קרקע מדבריהם ויליף כספים מקרקע ס"ל דכיון דעיקר הפסוק כתיב בשמיטה גם ריבוי דשמוט יתירא בא להביא לכאן שביעית דקרקע דהוא דבר הלמד מעניינו דשניהם שביעית הם ומשו"ה ס"ל לר' יוסי דלמ"ד מעשר דאורייתא דלא בטלה הקדושה גם כספים הוא דאורייתא ולא מהני פרוזבול וההיקש דשמוט יתירא איצטריך על גלות בבל דאז בודאי דבטלה הקדושה או על זמן היותו במדבר קמ"ל ההיקש דגם כספים לא נהגו ועיין בקידושין דף ל"ח יעו"ש. והברייתא דתמן אמרין דמביא בירושלמי דמוקים הך דפרוזבול גם כמ"ד מעשר מן התורה ומ"מ כספים הא דרבנן דהוקש ליובל דסבירא ליה דהרי הפסוק עקרו איירי בכספים ומוקים שמוט יתירא על יובל דס"ל דהוא דבר הלמד מעניינו דיובל וכספים הם ממש מסוג אחד דשמיטת כספים הוא שהלוה א"צ להחזיר הממון שקיבל מהמלוה ושעבוד הנכסים של הלוה חוזרות לו בלא נתינת ממון וכן היובל חוזרות השדה להמוכר בלא נתינת ממון שקיבל מהקונה, וכן מורין דברי הרמב"ם שכתב וז"ל אין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע שהרי ישוב השדה לבעלי' בלא כסף ודבר זה קבלה הוא, האריך בדבריו להסביר מה דתלוי כספים ביובל דשניהם הם מסוג אחד, וא"כ קרקע דשביעית לכו"ע לא הוקש ליובל דא"כ הי' שם שלשה שמיטות ובכתוב לא נאמר רק שני שמיטין והפלוגתא דר' יוסי והברייתא דתמן אמרין אם ההיקש הוא כספים לאיסור עבודת קרקע דשביעית או לקרקע דיובל, ובודאי דלשון הירושלמי דשביעית מורין להדי' כן דז"ל חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהג דבר תורה השמטת כספים נוהג כו' תמן אמרין אפי' למ"ד מעשר דבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני' וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל כו' ולשון שמיטין הללו משמע להדי' כן דחולק על ר"י דאמר דשני שמיטין הם כספים וקרקע והוא אומר דהם כספים ויובל, ומשו"ה פוסק הראב"ד כן להלכה כהברייתא דתמן אמרין וקרקע הוא דאורייתא וכספים הם דרבנן וכל זה נראה ברור לדעת זו:

[ג] ולשיטה זו לא קשה מה שהקשו התוס' על רש"י מהא דריש מו"ק דמביא הך דרבי וטפי ה"ל להביא הך ברייתא דירושלמי, ולפי"ז אין להברייתא דירושלמי שום שייכות דבמו"ק הא קאי בקרקע, גם ניחא בזה הא דבתו"כ שהביא רש"י דמבואר שם דשמיטה נוהג גם כשאין יובל וכ' רש"י דחולק על הברייתא דירושלמי ולהראב"ד ניחא דבתו"כ הא איירי בקרקע וכו"ע מודים דאינו תלוי ביובל, גם ניחא בזה הא דאמר בערכין דאע"ג דלא הי' נוהג יובל מ"מ מנו יובלות לקדש שמיטין, גם עוד ראי' מוכרחת לזה דהרי הראי' היותר הגדולה שהוכיחו הראשונים דשמיטה הוא דרבנן הוא מדחזינן שהקילו האמוראים בדיני פרוזבול ועיין בר"ן שהוכיח מזה דהוא דרבנן וכן הוכיח הסמ"ג מהך דפרוזבול שהוא דרבנן, וכנגד זה הובא בעל העיטור ראיה דשמיטה הוא דאורייתא מהא דבגיטין דף נ"ז הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובשביעית גם בשוגג יעקר ופריך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית ושם איירי בזמן הזה כדמוכח מהא דמשני שם אח"כ באתרי דר' יהודא חמורי שביעית, ושני הראיות הם ראיות גדולות והם סותרות זה את זה, וכל זה קשה להסוברים דקרקע וכספים שניהם דין אחד להם ואם זה הוא דאורייתא גם זה דאורייתא אבל להראב"ד דהם מחולקים בדינם ניחא שפיר בלא שום סתירה:

[ד] ועוד ראי' לזה דהרי בכל דוכתא קיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו ורבנן החולקים על רבי הלא ס"ל דגם בזה"ז הוא דאורייתא וכדמוכח מהא דאמר רבא בריש מו"ק אפ"ת רבנן אבות אסר רחמנא ולא תולדות וא"כ אע"ג דאביי מוקים שם להך דמשקין בית השלחין כרבי מ"מ הרי הלכה כרבא נגד אביי ולרבא ודאי נראה דיש לפסוק כרבנן, וגם מדחזינן דדחיק רבא לאוקמא המשנה כרבנן מכלל דס"ל לרבא דהלכה כן, ובגיטין גבי פרוזבול דאמר רבא הפקר ב"ד הפקר ודעת התוס' דרבא לא משני רק קושי' השני' אבל הראשונה ס"ל כאביי דמוקים כרבי ודחקו התוס' ליתן טעם מדוע לא תי' רבא גם קושי' ראשונה משום הפקר ב"ד, והברור מה דפשיטא להו להתוס' דרבא לא קאי גם על קושי' הראשונה הוא מדלא אמר רבא אפ"ת רבנן וכהלשון שבכל הש"ס בכה"ג וכמו דאמר רבא במו"ק, ולהתוס' הא מוכח דהלכה כרבי כיון דהתקנה דהלל הוא רק כרבי ולהראב"ד ניחא היטב דבכספים הלכה כרבי דהוא דרבנן ומשו"ה לא חלק רבא על תי' דאביי בקושיא הראשונה ובקרקע ס"ל לרבא הלכה דהוא דאורייתא ומשו"ה אמר במו"ק אפ"ת רבנן. כללו של דבר דבדין שמיטה נמצאו כמה סוגיות המראין דהלכה דהוא דאורייתא ולעומת זה יש כמה סוגי' להיפוך ונחלקו הראשונים בזה להלכה ולהראב"ד דמחלק בין כספים לקרקע ניחא דהא הני סוגי' דאמרו בו שהוא דאורייתא הא איירי להדיא גבי קרקע ואינך סוגיות הא איירי להדי' בכספים:

[ה] ואין להקשות על זה שכתבנו דבקרקע כו"ע מודים דלא הוקש ליובל וגם רבי דס"ל דקרקע ג"כ הוא דרבנן הוא מטעם אחר או משום דבטלה הקדושה או משום היקש דמעשר מהא דאיתא בספרי פרשת ראה מקץ שבע שנים תעשה שמיטה יכול שבע שנים לכל אחד ואחד הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה וחייב שבע שנים במלוה מה שבע שנים האמור בשמיטה לכל העולם אף שבע שנים האמור במלוה שבע שנים לכל העולם או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי מה האמור בעבד עברי שבע שנים לכל אחד ואחד אף שבע שנים האמור במלוה לכל א' וא' נראה למי דומה דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל ע"כ הרי לכאורה מבואר דהאי תנא דספרי ס"ל דשמיטת קרקע תלוי ביובל, זה אינו דראיתי דהגר"א הגיהה דנין דבר התלוי בשמיטה מדבר התלוי בשמיטה, פירושו דבין בעבודת קרקע ובין בכספים כתיב שמיטה והגהה זו מוכרחת מצד עצמה דאם נגרוס דבר התלוי ביובל וא"כ בע"כ נצרך לפרש דשמיטת קרקע אינו רק בשעה שיובל נוהג א"כ מאי קאמר ואל יוכיח עבד עברי שאין תלוי ביובל והרי להדי' מבואר במס' ערכין דף כ"ט דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר עד שנת היובל יעבוד עמך:

[ו] והנראה עוד דהראב"ד אזל לשיטתו במה דס"ל דקרקע היא דאורייתא דהרמב"ן בחידושיו לגיטין הביא דעת הראב"ד שכתב דשמיטת כספים אינו נוהג בזה"ז אפי' מדרבנן ואינו רק מידת חסידות לחוד דכמו דס"ל לרבי דמדאורייתא תלוי שמיטה ביובל וכשאין יובל אין שמיטה כמו כן הוא בדרבנן דאחר החורבן היו נוהגים גם ביובל מדרבנן וגם שמיטה אסרו מדרבנן, ובימי האמוראים עדיין היו מקדשים השנים והיה נוהגים ביובל אבל אח"כ שבטל היובל לגמרי ואין ב"ד לקדשו ולא שופר לתקוע גם שמיטה אינו אפי' מדרבנן [וכ' הרמב"ן דהראב"ד בעצמו חזר בו] וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה בשם הרז"ר והנה בערכין דף ל"ב איתא מקיש ביאתן בימי עזרא לביאה בימי יהושע מה בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות אף בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות ופריך השתא משגלה שבט ראובן בטלו יובלות עזרא כו' ומשני מנו יובלות לקדש שמיטין פי' דאע"ג דיובל לא הי' נוהג צריך למנות יובל כדי שיבא השמיטה במקומה דשנה הראויה להיות יובל אינו בחשבון השמיטה שלאחרי' ומקשה הניחא לרבנן דאמרי שנת החמישים אינו מן המנין אלא לר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי בשמיטין סגי וכתב רש"י בגיטין דהא דאמר כאן דנוהג שמיטה גם כשאין יובל הוא רק מדרבנן, ולהראב"ד קודם שחזר בו ולהרז"ה הא קשה מאי פריך לר' יהודה הרי גם לאסור שמיטה מדרבנן הוצרכו לתקן גם יובל דבלא תקנות יובל אין מקום לתקן שמיטה, וניחא גם לר' יהודה, וגם בהתחלת הסוגי' קשה דמאי מקשה השתא משגלה שבט ראובן בטל יובל כו' דהכל היה מדרבנן שמיטה וגם יובל, וההכרח לישב להראב"ד דהך סוגי' דערכין ס"ל דהא דנקט הברייתא מנו שמיטין ויובלות היינו מדאורייתא מדאמר מקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע ומשמע דהוא דומה ממש לשל יהושע, ומדאורייתא מנו שמיטין ויובל ומשו"ה מקשה שפיר דיובל הא ודאי כבר בטל מה"ת משגלה שבט ראובן, ומשני דבאמת לא נהג יובל רק מנו יובלות כדי שיבאו חשבון השמיטין כסידרן, וא"כ הא חזינן דהך ברייתא ס"ל דשמיטה אינו תלוי ביובל כלל דגם כשבטל היובל היה שמיטה מדאורייתא וע"ז אמר דע"כ אתיא הברייתא דלא כר' יהודה, [ויצא לנו מדברינו אלה דממה שכתב רש"י בגיטין דהך דערכין הוא מדרבנן מוכרח דלא ס"ל סברת הראב"ד ורז"ה רק סבר דגם למ"ד דמדאורייתא תלוי שמיטה היובל מ"מ באיסור דרבנן אינו תלוי וגם כשבטל יובל לגמרי מ"מ אסרו שמיטה מדרבנן ומשו"ה אמרינן דהברייתא דלא כר' יהודה] ועכ"פ להראב"ד הא מוכרח דסתמא דגמרא בערכין ס"ל דשמיטת קרקע הוא דאורייתא בימי עזרא אף שאין יובל ומשו"ה ס"ל להראב"ד כן להלכה:

[ז] והנראה דזהו ג"כ טעמו של הרמ"א דבחו"מ סי' ס"ז כתב הרמ"א לימוד זכות על האנשים שאין עושין פרוזבול דסומכין דבזה"ז גם מדרבנן אינו משמט והוא דעת הרז"ה ודעת הראב"ד קודם שחזר בו דכיון דיובל אינו גם מדרבנן גם שמיטה אינו אפילו מדרבנן, וביו"ד סי' של"א דכתב הטור והמחבר דשנה שביעית היא שמיטה וכל התבואה הפקר ופטור מן התרומה ולא הגיהה הרמ"א כלום דלהיש אומרים דגם מדרבנן אינו נוהג חייב בתרומה ומעשר והוא משום דתפס להלכה לעיקר דקרקע אינו תלוי ביובל ומשו"ה ביו"ד לא חשש לדעת הרז"ה אע"ג דהוא להקל חדא דהרי רוב הראשונים חלקו על עיקר סברתו של הרז"ה וגם דהא אם נאמר דהוא דאורייתא אינו תלוי כלל ביובל וכהראב"ד ורק בכספים ס"ל להלכה דע"פ דין תורה תלוי ביובל הביא דעת הרז"ה דגם בהך תקנתא דרבנן מ"מ היא תלוי ביובל אם נוהג יובל עכ"פ מדרבנן, ועיין בבעל התרומות שער מ"ה מביא שם דברי הרז"ה בארוכה ובאמצע דבריו כתב וז"ל ולרוח משפט ליושב על המשפט הראב"ד בר' יצחק יש טעמים על דרך אחרת דינם כתובים על ספר תשובותיו ומשם יתברר לכם כי גם הוא היה סומך ועוזר מחזוקי המנהג שלא להשמיט כספים בזה"ז בח"ל וכו' יעוי"ש הרי להדי' לא כ' הראב"ד כן רק על כספים לחודא ומשו"ה כתב הרמ"א כן בשני המקומות כדבריו, ועיי' בבעה"ת בדברי הרז"ה אחר שכתב סברתו הנ"ל וז"ל וההיא שמעתא דערכין ודאי כרבנן אזלי' ולא כרבי [וזהו כמו שהוכחנו דלסברתו מוכרח דהך דערכין בדאורייתא קאי מדלא ניחא לר' יהודה] אבל ההיא דמס' גיטין קרובה ונוטה לדברי רבי שרוב השמועות שם הולכות להקל בתורת פרוזבול כו', והדיעות והלבבות מכריעים לדברי רבי וכ"ש עם המנהג שהעולם נוהג, זה מצאה ידינו להעמיד דברי הגאונים והמנהגים הנכונים מסורים לבנים מאבות הראשונים ומזקנים הקדמונים וסיים וז"ל וכלל הדברים כי על המנהג אנו סומכים ואפילו בדברים שנראים כיוצאים משיטת ההלכה וכמו בתקיעת שופר כמו שאמר בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך צא וראה האיך הציבור נוהג, הרי דאע"ג דלסברתו סתמא דסוגיא דערכין כרבנן מ"מ מהא דהקילו בדיני פרוזבול הכריע להלכה כרבי ועיקר סמיכתו על הגאונים שלא נהגו בפרוזבול וכל זה הוא להראב"ד אין שום סתירה להסוגיא, וגם המנהג מסייע לשיטתו דהא בפרוזבול נהגו להקל וכמו שכ' הרז"ה וגם הרא"ש בתשובה כ' שלא נהגו בפרוזבול, ובאיסור עבודת הקרקע הרי העיד הרמב"ן בחידושיו שמעולם נהגו לאסור וגם הרז"ה בעצמו אע"ג דלא ס"ל לחלק בין קרקע לכספים מ"מ יעויין בדבריו שדקדק בכמה פעמים וכ' רק השמטת כספים בזה"ז ובחוץ לארץ דוקא הרי דהוא בעצמו לא סמך בזה רק על כספים לחודא ודוקא בחו"ל ולא בא"י וקרקע הא אינו נוהג רק בארץ לחודא, והוא משום דהמנהג כן היה, ועכ"פ דברי הרמ"א מיושבים:

[ח] והנה בבעה"ת מובא שם דברי בעל העיטור שכתב בשם רבינו יהודה אלברצלוני וז"ל דהני מילי דנוהג שמיטת שביעית בכספים הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוץ לארץ לא ואפילו פרוזבול לא צריך, ושמואל דקאמר האי פרוזבול עולבנא דדיינא הוא לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דהא לאחר חורבן היה עכ"ד הרי דמחלק בשמיטת כספים בין א"י לחו"ל, וכן הרז"ה בדבריו שם דקדק, והזכיר בדבריו בזה"ז וחוץ לארץ, והדברים מופלאים כי בדין כספים אין חילוק בין א"י לחו"ל כמבואר בקידושין דף כ"ח ואימא במקום שאין משמט קרקע אין משמט כספים ת"ל כי קרא שמיטה לה' בכל מקום, ואפי' אם נאמר דר"י אלברצלוני ס"ל דבזה"ז הוא דרבנן מ"מ מנ"ל ליתן חילוק בהך תקנה דרבנן בין ארץ לחו"ל אחרי כי בשעה שהוא דאורייתא אין חילוק, ומוכרח דס"ל דבארץ דשמיטת קרקע נוהג גם עתה מה"ת משו"ה תיקנו רבנן גם כספים כדי שיהיה כל דיני שמיטה כהלכתן ובחו"ל דלא שייך שמיטת קרקע לא תיקנו בהם גם כספים ופרוזבול שעשו האמוראים הוא מנהג חסידות כהרז"ה:

ד

ענף ד

עוד שיטה רביעית יש בכאן וכמו שיבואר, דהרמב"ם בפ"א מה' תרומות כתב דתרומה דזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינו מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיה בירושה ראשונה כו' ובימי עזרא שהיה ביאת מקצתן כו', והנה בעיקר הדרש שכ' על תרומה משום דכתיב כי תבאו ביאת כולכם לא נודע מקומו בגמרא מהיכן לקחו הרמב"ם ועיין בטור יו"ד סי' של"א שכתב הבית יוסף דאפשר דנמצא באיזו מקום זאת הדרשה, אמנם היותר קשה עליו דכל דבריו הם נגד גמרא מפורש במס' כתובות דף כ"ז דאמר ר"ה ברי' דר"י אשכחתינהו לרבנן דבי רב דאמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא דהא שבע שכיבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה ואמינא להו אלא אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא חלה דרבנן דתני' בבואכם יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק, הרי מבואר להדי' דבתרומה לא צריך כלל ביאת כולכם והך מ"ד דאמר תרומה בזה"ז דרבנן לא אמר רק על אחר החורבן וטעמו דס"ל דגם קדושה שני' בטלה משחרבה, ודברי הרמב"ם מופלאים מאד לא ראיתי מי שכתב לתרצו, ועיין בבית יוסף סי' של"א שכתב דנלמוד תרומה בק"ו מחלה ומה שבע שכיבשו שהיו חייב בחלה לא חייב בתרומה ביאת מקצתן שפוטר בחלה א"ר שפוטר בתרומה, ודברים אלו ג"כ מופלאים כי מה בצע בק"ו אחרי דבגמרא מפורש ההיפוך, ובני הרב וכו' מו"ה חיים מוואלאזין שיחי' אמר לי דבר נכון דודאי דעיקר סוגי' הגמרא צריך להבין מאי דאמרי רבנן דבי רב דגם למ"ד תרומה דרבנן חלה דאורייתא צ"ז שכיבשו היו חייבים בחלה, דמלבד דעיקר הדבר קשה להבין לומר דלענין תרומה בטלה הקדושה אחר החורבן ולענין חלה לא ביטלה וכי יש ביטול לחצאין והרי גם חלה אינו נוהג בחו"ל, ועוד מאי ראיה מביא מז' שכיבשו דהתם מה דהי' פטורים מתרומה הא אינו בשביל חסרון הקדושה רק מגזה"כ דאין תרומה נוהג עד אחר כיבוש וחילוק וכמו שהביא רש"י לימודם על זה, ואיזה הוכחה וטעם הוא לומר בשביל זה דלתרומה בטלה הקדושה ולחלה לא בטלה, ועיין בשו"ת שאגת אריה החדש מה שחקר בזה ליישב הסוגי' והאיך תלוי זה בזה ועל כן מפרש הרמב"ם דהא דאמר למ"ד תרומה הזה דרבנן לא קאי על אחר חורבן בית שני רק קאי על זמן הבית השני דהך מ"ד ס"ל דגם אז היה דרבנן וטעמו דס"ל דאע"ג דקדושת עזרא היה קדושה דאורייתא מכל מקום דכיון דתרומה בעי כיבוש וחילוק ובימי עזרא לא הי' כיבוש וחילוק דהכיבוש לא נחשב כיבוש כיון דהיו משועבדים למלכי פרס וגם חילוק לא הי' כיון דהי' רק מקצת ישראל שם ואין זה חלוקה, וא"כ שפיר קאמרי דגם למ"ד תרומה דרבנן מ"מ חלה דאורייתא דחלה הא לא צריך כיבוש וחילוק וגם בי"ד שנה היו חייבים בחלה וראי' ברורה לזה הפירוש הוא מדברי הירושלמי פרק ששי מס' שביעית דפליגא שם ר' יוסי ב"ר חנינא אמר דמדבר תורה נתחייבו במעשר ור' אלעזר אומר מאליהם קיבלו המעשר דכתיב ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה כו' ואמר שם טעמו דר' יוסי ב"ר חנינא דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה מקיש ירושתך לירושת אבותיך מה ירושת אבותיך דבר תורה אף ירושתך דבר תורה, והטיבך והרבך מאבותיך אבותיך פטורים היו ונתחייבו ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם אבותיכם לא הי' עליהם עול מלכות ואתם אע"פ שיש עליכם עול מלכות, אבותיך לא נתחייבו אלא אחר ארבע עשר שנה שכיבשו ושחלקו אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה אבל אתם ראשון ראשון קנה ונתחייב, מה מקיים ר' אלעזר והטיבך מאבותיך פתר לה לע"ל דא"ר חלבו בשם ר' בא בשם ר"י אבותיכם ירשו שבעה עממין ואתם עתידים לירש עשר עממין, ולפי הנ"ל מבואר הירושלמי כמין חומר דר' יוסי בר"ח דרש מקרא אשר ירשו אבותיכם וירשתה על ירושה שני' של עזרא [וכן דרשינן לי' בסוף ערכין] שהיא קדושה גמורה ושוב דרש והטיבך מאבותיך דאע"ג דבשני' הי' עליהם עול פרס ולא נכנסו כולה ולא כיבשו ולא חילקו מ"מ חייבים דבירושה שני' א"צ כיבוש וחילוק, ור' אלעזר אמר מאליהם קיבלו עליהם המעשר וגם ר"א מצי סבר דקדושת עזרא הי' קדושה גמורה רק ס"ל כיון דלא הי' כיבוש וחילוק אינם חייבים במעשר, וכמו בירושה ראשונה היה צריך כיבוש וחילוק כן הוא בשניה, וזהו שמקשה על ר"א מה מקיים והטיבך מאבותיך והרי עדיפא הי' לו להקשות עליו מה מקיים קרא דוירשתם דזהו עיקר הפסוק המלמד על קדושת ירושת שניה ולפי"ז ניחא משום דגם ר"א ס"ל דקדושת עזרא היה קדושה גמורה ורק מקשה מאי מקיים והטיבך מאבותיך דמוכח דשניה היא טובה מהראשונה וע"ז משני דקאי על לע"ל ולענין דירשו עשר עממין יותר מבראשונה אבל כיבוש וחילוק ס"ל דצריך בכל הירושות כמו בראשונה, וסובר הרמב"ם דבמקום דצריך כיבוש וחילוק צריך ביאת כולכם דבלא"ה לא מקרי חילוק, ופוסק הרמב"ם כר' אלעזר דגם בימי עזרא צריך ביאת כולכם גם לתרומה דהא גם ר"ה בר"י דר"י מודה דאיכא תנא דס"ל כן וכמש"כ התוס' בכתובו' דלא פליגא ר"ה בר"י דר"י ורבנן דודאי איכא תנא דס"ל תרומה דרבנן וחלה דאורייתא ואיכא תנא דס"ל להיפוך, ונמצא דביאת כולכם צריך בתרומה כמו בחלה רק בתרומה הוא משום דצריך כיבוש וחילוק, ובחלה צריך מצד עצמו דכתיב בבואכם ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק מ"מ צריך ביאת כולכם, ומעתה מיושב הסוגי' דכתובות כמין חומר דרבנן דבי רב אמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן דס"ל כר"א דדרש והטיבך על לע"ל וגם בביאה שניה צריך כיבוש וחילוק מ"מ חלה הוא דאורייתא דחלה הא נתחייב גם בי"ד שכיבשו והשיב להם ר"ה ברי דר"י דיש תנא דס"ל להיפוך דאע"ג דס"ל דתרומה דאורייתא והוא מאן דס"ל כר"י בר"ח דדרש והטיבך מאבותיך דבשניה לא בעי כיבוש וחילוק וא"כ הא לדידיה תרומה לא צריך ביאת כולכם מ"מ חלה דרבנן דבחלה צריך ביאת כולכם מצד עצמו ואע"ג דא"צ כיבוש וחילוק וגם בימי עזרא היה צריך ביאת כולכם ומשו"ה הוא דרבנן. והרמב"ם פוסק כר"א ומשו"ה כתב דגם בימי עזרא הוא דרבנן. והנה אין להקשות על ר"ה בר"י דר"י דכמו דדרשינן והטיבך מאבותיך על תרומה דלא בעי כיבוש וחילוק כמו כן נדרוש הך והטיבך מאבותיך לגבי חלה דבביאה שני' א"צ ביאת כולכם, זה אינו דבשלמא לענין כיבוש וחילוק דבביאה ראשונה היה פטורין קודם כיבוש ונשתהה החיוב י"ד שנה ובביאה שניה נתחייבו תיכף שייך לומר על זה דהיה להם טובה יותר מהאבות אבל לענין ביאת כולכם דחלה לא שייך לומר שהיה להם טובה יותר מן האבות כיון דבביאה ראשונה הרי היה ביאת כולם, ומה דבביאה שניה לא נצרך ביאת כולם אין בזה הטבה מהאבות כלל, וע"כ לא קאי על חלה ומשו"ה דרבנן. ונמצא לדעת הרמב"ם קדושות עזרא היא קדושה גמורה מדאורייתא וגם ס"ל דלא בטלה קדושת הארץ גם בחורבנה וכל המצות התלויות בארץ הם עתה דאורייתא ורק דהמצות הצריכין בהם כיבוש וחילוק הוא לדידיה מדרבנן גם בימי עזרא, והדברים מאורים דמסוגיא דכתובות עוד נתישבו דברי הרמב"ם, וא"כ לדידיה שמיטת קרקע הוא דרבנן וגם בימי בית שני וכדמוכח מדבריו בכמה מקומות כמבואר לעיל בסי' ג' יעוי"ש בסי' קודם. ובזה מיושב לשון הרמב"ם דבפרק ט' מה' שמיטה שדקדק וכתב דאין שמיטת כספים נוהג אלא בזמן שיובל נוהג שהרי יש שם שמיטת קרקע שישוב השדה בלא כסף דקדק וכ' רק שמיטת כספים, ומדבריו משמע להדי' דרק כספים נלמוד מיובל וזה שהביאו הכ"מ לומר דס"ל דקרקע היא דאורייתא, ולעומת זה בפרק יו"ד כ' מפורש דקרקע הוא דרבנן והכ"מ דחק שם לישבו, ובזה ניחא דרק לכספים נצרך ללמוד מיובל אבל קרקע נהי דהוא מדרבנן מ"מ אין צריך ללמדו מיובל רק מעצמו משום שחסר הכיבוש וחילוק, וכל זה מבואר לה כמעט להדי' בדברי הרמב"ם בה' בית הבחירה פרק ו' וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני' הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומה, הרי דמשוה שביעית לתרומה ובה' תרומות הרי כ' מבואר דהוא דרבנן משום דחסר ביאת כולם, והגם דעדיין איכא נ"מ בין השני טעמים דהרי הכיבוש והחילוק לא נצרך להיות רק בעת התחלת קדושת הארץ בעת ביאתם בימי יהושע בין נון וממילא חייב מה"ת גם אח"כ כשגלו שבט ראובן ובטל היובל מ"מ חייב כיון דקדושת הארץ היה ולהטעם דתלוי ביובל הרי תיכף שגלה שבט ראובן בטל שביעית מן התורה מ"מ לא חשש הרמב"ם לזה כיון דאין שום נ"מ רק לענין מה שהי' משגלה שבט ראובן עד חורבן ראשון ושוב ליכא נ"מ בזה ע"כ לא חשש לכתוב שתלוי ביובל רק בכספים לחודא:

ה

ענף ה

ועתה נראה דעת רבותינו הראשונים להיכן נוטים אם הוא דאורייתא או דרבנן, הרמב"ם כתב בפרק רביעי וז"ל אין שמיטה נוהגת אלא בארץ ישראל כו' ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית וכתב הכ"מ דדעתו דשמיטת קרקע הוא דאורייתא וכ"כ הכ"מ בפרק יו"ד, גם בסוף פ"א מה' תרומות כ' הכ"מ בדרך אגב להרמב"ם שביעית דאורייתא בזה"ז, והנה מהא דכ' הרמב"ם דנוהג שלא בפני הבית אין ראי' לזה דלא כתב רק דאינו תלוי בבית וגם כשאין בית נוהג ומ"מ י"ל דתלוי ביובל ואם יהי' זמן שיהיו כל יושבי' עלי' דנוהג יובל גם שביעית נוהג אע"ג דלא נבנה הבית ותיכף אחר שכלו שבע שחלקו נהגו שמיטין, ומחמת שבפרק ג' כתב הרמב"ם דתוספת שביעית אינו נוהג רק בפני הבית משו"ה כתב דשביעית עצמה אינו תלוי בבית, והרי עדיפא מזה מצינו בריש ה' תרומות שכתב הרמב"ם דתרומה נוהג גם שלא בפני הבית ובסוף אותו פרק כתב דגם בימי בית שני הי' תרומה מדרבנן משום דלא הי' ביאת כולם וכ' עליו הראב"ד דהוא סותר את עצמו ותי' הכ"מ דלא כתב רק דאינו תלוי בבית אבל מ"מ צריך שיהי' ביאת כולם יעו"ש, אמנם מהא דסתם הרמב"ם דבריו ולא כ' כלל מה דינו בזה"ז ולא הזכיר לחלק ביניהם ובכל מקום שמדבר בדיני שמיטת קרקע סתם דבריו ורק בפרק ט' בהגיעו לדין שמיטת כספים כתב דשמיטת כספים הוא בזה"ז מדבריהם בודאי משמע לכאורה כהכ"מ, וגם בספר המצות להרמב"ם כשחשב כל המצות שבשמיטת קרקע לא כ' דאינו נוהג בזה"ז כדרכו בכל מקום בספר ההוא שהזכיר בכל מצוה אם אינו בזה"ז, ורק כשהגיע למצות יובל ולמצות שמיטת כספים כ' שבזה"ז הם מדרבנן, אמנם מדברי הרמב"ם בפרק יו"ד שכתב וז"ל ובזמן שיובל נוהג נוהג דין עבד עברי ודין בתי ערי חומה ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה ומקבלין גר תושב ונוהג שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה ובזמן שאין יובל אינו נוהג א' מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם עכ"ל הרי כמעט מפורש דס"ל שהוא מדבריהם, ומה שדחק הכ"מ דהאי מדבריהם קאי רק על כספים לחודא ולא על שביעית לא ידעתי האיך אפשר לומר כן דא"כ למה כ' בראשית דבריו דבזמן שנוהג יובל נוהג שביעית דלמה הזכיר כאן לשביעית כיון שאינו תלוי ביובל כלל, וגם מהא דכתב בסוף פרק י"ב דלע"ל בעת ביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות גם מזה נראה דבזה"ז הוא דרבנן דאם הוא דאורייתא האיך יפסיקו המנין ויתחילו במנין חדש, גם ראיתי בספר פאת השולחן שהביא דבריו בפרק ו' מה' בית הבחירה וז"ל ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השני הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בה' תרומות הרי משמע דשביעית ותרומה שוים בדיניהם ובתרומה הא כ' מפורש דגם בימי עזרא הוא מדרבנן, מכל זה מוכח דלא כהכ"מ בדעתו, גם הסמ"ג כתב דהוא דרבנן וכן כתבו בספר התרומה ה' ארץ ישראל ובספר יראים ובעל החינוך:

אמנם לעומת זה דעת הראב"ד דקרקע הוא דאורייתא כאשר נתבאר למעלה, גם דעת רש"י לפי מה שנתבאר לעיל בסי' א' נוטים דס"ל להלכה דהוא דאורייתא, גם בעל העיטור באות פרוזבול הגם כי הביא גם דעת המקילין אבל דעתו הוא דהוא דאורייתא בין בקרקע בין בכספים, והרמב"ן בספר הזכות לגיטין הגם שכתב שם להסתפק בזה מ"מ מבואר שם בדבריו שדעתו נוטה יותר שהוא מה"ת רק לא הוכרע הדבר אצלו בבירור, ובספר התרומה כתב דדעת הרמב"ן שהוא דאורייתא בפשיטות, גם בפירוש הרמב"ן על התורה פ' בהר מבואר מדבריו דסובר דהוא דאורייתא ובספר אור זרוע הגדול חלק א' סי' מובא מה שהשיב רבינו ב"ר אברהם לר' יהונתן הכהן וז"ל כתבתי ספק שביעית אם דינו כערלה וכלאי הכרם, לא ידעתי מה שאלת אם בחו"ל שביעית אינו נוהג בחו"ל ואם בארץ ישראל מ"ש מערלה וכה"כ דספיקן אסור בארץ הרי דס"ל דהוא דאורייתא כערלה וכה"כ וגם ספיקו אסור, גם התוס' בגיטין דף ס"ב גבי כהן וחורש יכול לומר אגיסטין אני בתוכה וכתבו התוס' ושמא סכנות נפשות איכא אם לא יפרעו מס למלך, א"נ קסבר יש קנין לעכו"ם להפקיע משביעית, א"נ שביעית בזה"ז דרבנן, הרי דבשני תירוצים הראשונים ס"ל שהוא דאורייתא, ובהיותי כעת בבית הדפוס הביאו לפני ספר א' שמן המור וראיתי שהביא בהמשך דבריו שני התירוצים של התוס' הללו וכתב וז"ל רק דבפסקי התוס' חזינן שעשו עיקר תי' בתרא שכתבו וז"ל מותר לזרוע בשביעית משום ארנונא דהוי פיקוח נפש הרי דלא הביא רק תי' זה ונראה דס"ל דשביעית הוא דאורייתא, והרא"ש בפרק א' דמכות כתב דשמיטה הוא דרבנן, אמנם הא איירי שם בשמיטת כספים ולא ידעינן האיך ס"ל בקרקע, ואפשר ס"ל כהראב"ד דמחלק ביניהם דקרקע דאוריית' וכספים מדבריהם, אמנם הטור ביו"ד סי' של"א סתם הדברים וכתב בפשיטות שהוא מדבריהם וצ"ע מדוע לא הביא דהרבה מהראשונים ס"ל דהוא דאורייתא. והנה להלכה ודאי דיש לפסוק כהטור דהוא דרבנן דבתראי הוא וכן תפסו הרבה מהאחרונים בתשובותיהם, ולא באתי בכל האריכות הנ"ל רק לברר כי הרבה מהפוסקים ס"ל דהוא דאורייתא, ולסתור מה שראיתי בכתבי העתי המליץ נדפס דברי חכם א' שכתב דכיון דשמיטה בזה"ז דרבנן נוכל לסמוך על דברי הרז"ה שכתב דבזמן שאין יובל אפילו מדרבנן גם שמיטה אינו נוהג כלל ואפילו מדרבנן, ודברים אלו, אינם כדאים אפילו להביאם ולסותרם כיון דכל הראשונים חלקו על הרז"ה בזה והראב"ד דרצה בתחילה לומר כן חזר בו אח"כ כמו שמובא ברמב"ן, וכל הפוסקים כתבו דנוהג אם דאורייתא או דרבנן וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג, והטור ושו"ע ביו"ד סי' של"א כתבו לאיסור ולא הביאו שום חולק האיך יכול להורות נגד ההלכה הקבוע בשו"ע, ואם יבא להרהר אחר פסקו של השו"ע הרי יותר יש מקום לומר שמא הוא דאורייתא דהרבה פוסקים סוברים כן, ועוד דגם הרז"ה בעצמו לא סמך על סברתו להקל רק בכספים ולא בקרקע וכמו שנתבאר למעלה, וגם בכספים שינה ושילש בחוץ לארץ וגם הוסיף עוד טעם אחר דכיון דנהגו שלא להשמיט הרי הוא כאלו התנה ע"מ שלא תשמיט בשביעית, ולמעשה בודאי דהאיסור פשוט ואין נופל בו שום ספק ועל כיוצא בזה אמרו אם יבא אלי' ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו במנעל וכן בהך דשביעית שכבר נהגו לאיסור וכמו שהעיד הרמב"ן, וחלילה לשום בעל הוראה לפרוץ גדר השו"ע ולהורות בו היתר, ומה שמובא בהמליץ דשמע מאיש אמונים דארבעה גאונים מגדולי דורינו יחיו נתקבצו ויצא הדבר להתיר עבודת השדה בשביעית וסתם הדברים כדי שיהי' מובן שהתירו הכל, המבשר הזה שמע וטעה כי הם לא התירו רק אדרבה אסרו כאשר כבר נודע עתה מפי הגאון הגדול אב"ד דקאוונא שליט"א אשר לא התיר רק כתב שימכרו השדות לנכרי וגם החרישה והזריעה והקצירה שהם אסורים מדאורייתא יהי' ע"י נכרי דוקא ורק מלאכות שהם מדרבנן התיר ע"י ישראל אחר המכירה [והגם כי גם זה לא יתכן לדעתי לפי ההלכה וכמו שנתבאר לקמן בסי' שאח"ז], אבל בלא זה הורו לאיסור:

ו

ענף ו

[א] והנה בטעמם של המקילים וסוברים שהוא מדרבנן מצינו בו ג"כ מחלוקת ושני סברות מחולקים בספר התרומה כתב דהוא דרבנן משום דגם קדושה שניה דעזרה לא קידשה לע"ל ובטלה בעת החורבן אמנם בספר יראים והחינוך כתבו הטעם משום דקיי"ל כרבי דשמיטה תלוי ביובל וכל שאין יובל אין שמיטה וגם הסמ"ג כתב משום דאין יובל, ולפי מה שהסברנו לעיל דעת הרמב"ם יש עוד טעם דחסר כיבוש וחילוק:

ונפקא מינה טובא בין הני שני הטעמים, אחד בשדה של נכרי דבמס' גיטין אמר רבה דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואמרינן שם דבסוריא יש קנין דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וכ' רש"י דכיון דהחיוב הוא מדרבנן יש לו קנין להפקיע וא"כ לדעת רוב הפוסקים דס"ל דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל, הא פשיטא דאין לו קנין דהרי האי דינא דיש קנין ואין קנין תלוי בקדושת הארץ דאם קדושתה מדאורייתא אין כח להנכרי להפקיע מקדושתה וממילא חייבת גם במצות שהם מדרבנן, והרי להדי' תניא במס' גיטין דף ע"ה אין עודרין עם העכו"ם בשביעית והרי עידור הוא תולדה דחורש ובשביעית אינו רק מדרבנן וכמבואר כל זה להדיא במס' מו"ק דף ג' הרי דגם מלאכה דרבנן אסור לישראל לעשות גם בשדה שהיא בעצם של הנכרי, וכן פסק הרמב"ם והסמ"ג דאע"ג דגם הם ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן מ"מ פסק הסמ"ג להך דאין עודרין וכ' שם בדרך כלל דאסור לישראל לסייע לנכרי בידים וכל המלאכות בכלל אמנם לפי הטעם שכתב בספר התרומה דלהלכה קיי"ל דלא קידשה לע"ל נסתפק שם בעצמו וכ' דאפשר דלפי"ז מותר לישראל לחרוש בשדה של נכרי ונאמר דהברייתא דאין עודרין ס"ל דקדשה לע"ל, ולהלכה הרי כיון דהרמב"ם והסמ"ג כתבו לאיסור וגם ספר התרומה בעצמו כ' דאם נאמר דקידשה לע"ל ודאי דאסור ורק אם נאמר דלא קידשה לע"ל יש להסתפק דלמא מותר ובודאי דקשה להתיר ובפרט דרוב הפוסקים סבירא ליה דקידשה לע"ל:

[ב] עוד נ"מ בזה הוא בזמן בית שני דלהסוברים משום דתלוי ביובל א"כ גם בזמן הבית היה דרבנן דגם אז לא היה יובל כיון דאין כל יושבי' עלה, אבל לדעת ספר התרומה דס"ל דלהלכה קיי"ל כרבנן דאינו תלוי ביובל ורק משום דבטלה הקדושה א"כ בזמן בית שני היה שמיטה מדאורייתא, וא"כ גם בזמן הזה איכא נפ"מ גדולה ביניהם דלטעם משום דבטלה א"כ כל דיני שמיטה בזה"ז הוא מתקנת החכמים שהיו סמוכים להחורבן ובודאי דיש מקום לומר דדיני שמיטה הוא כמו כל האיסורין שהם מדרבנן, ובכל אופן דקיי"ל בכל האיסורים דבדרבנן להקל בכה"ג נוכל להקל גם בשמיטה אבל אם נאמר דקדושה שניה לא בטלה ורק משום דאין יובל והרי גם בזמן הבית לא היה יובל א"כ חיובו עתה בזה"ז מכוחו של התקנה שתיקנו עולי גולה אז בימי עזרה וקיבלו עליהם לשמור שמיטה אע"ג דאין יובל א"כ לא נקרא שמיטה דרבנן רק הוא דברי קבלה דתקנות עזרא הרי בא בפסוק מפורש בנחמיה קאפיטיל יו"ד וכמו שכתוב שם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וחותמים ועל החתום שרינו לויין לכהנים ועל החתומים נחמי' כו' [יעויין בכתוב שחשיב שם כל החתומים] ובאים באלה ובשבועה כו' וניטוש את השביעית ומשא כל יד, הרי דכל עולי הגולה קיבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטה הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים ובודאי דיש לו דין כל חומר איסורא דאורייתא כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם ואין מקום להקל בזה"ז יותר מבזמן הבית ועיי' בשו"ת נו"ב מה"ק סי' ע"ז שהביא תשובת הר"ן שכתב דגם חרם ר"ג שלא לגרש בעל כרחה הוא איסור דאורייתא יעויין שם:

[ג] ובזה מיושב לנו היטב מה דקשה להסוברים שהוא דרבנן וכמו דמשני אביי על פרוזבול בשביעית בזה"ז דרבנן וכן משני על הא דמשקין בית השלחין, והקשה ע"ז הרמב"ן מהא דגיטין דף ל"ז דקאמר ר"י דשטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט ומביא ברייתא דתניא כוותיה וכשבא עובדא קמי הורה דמשמט ואמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה דדלמא הברייתא אתי' כב"ש יעוי"ש ובדרבנן הא עבדינן והדר מותבינן פי' לדבריו דהא גם אם נדחה הראי' מ"מ הרי מידי ספק לא נפיק ואמאי הכריע דמשמט ובפרט דהחיוב היה בודאי והספק הוא בהפטור אם נפקע החוב ע"י שמיטה, ועיין בבעל העיטור שהקשה גם כן על זה מהך סוגי' דגיטין דף נ"ג דקאמר ורמי דר"מ בדאורייתא דתניא הנוטע בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור דברי ר"מ ר' יהודה אומר בשביעית בשוגג יקיים כו' ולטעמך מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי דקרי לשביעית דאורייתא והוא קושי' גדולה והיותר תמוה שלא ראיתי לאחד מן הסוברים שהוא דרבנן שיחושו כלל לתרץ קושי' זו ולא הביאו כלל בדבריהם לסוגיא זו ולישבה לדעתם, וראיתי להמשכנות יעקב שדחק לתרץ דקרי לשביעית דאורייתא משום דעיקרו היה דאורייתא בזמן הבית ובודאי דהוא דוחק גדול דאכתי מאי מקשה על ר"מ דקניס בדרבנן ולא בדאורייתא מ"ש שבת ומ"ש שביעית הרי שני ושני דשבת הוא ממש דאורייתא ושביעית הוא עתה דרבנן ומשו"ה קניס ומנ"ל למקשה דכל דעיקרו דאורייתא לא קניס ר"מ כמו בממש מדאורייתא, ואין לדחות עיקר הקושי' דס"ל להגמרא דמדנקט ר"מ בסתם בשביעית יעקור איירי גם בזמן הבית דהיה שביעית דאורייתא מדמחלק בין שבת לשביעית משמע דאיירי גם בזמן דשביעית הוא דאורייתא כמו שבת מדלא מחלק בשביעית גופה בין זמן הבית לבזה"ז דזה אינו דהרי הגמרא משני שם על ר' יהודה משום דבאתרי היה חמור שביעית הרי דקאי על זמן הזה, וקושי' זו קשה טובא להפוסקים להלכה דהוא דרבנן דהא חזינן דסתמא דגמרא ס"ל בפשיטות הוא דאורייתא וגם להפוסקים להלכה דהוא דאורייתא קשה ג"כ קצת דמאי מקשה על ר"מ דלמא ס"ל לר"מ כרבי דשמיטה תלוי ביובל והוא דרבנן, ועוד קשה יותר לכל השיטות דהרי נוטע בשביעית אינו אלא דרבנן [לדעת ר"ת ההובא בר"ש פרק שני דשביעית] דתולדות לא אסר רחמנא וכן הוא מבואר בפ"א מה' שמיטה ברמב"ם דהנוטע מכין אותו מכות מרדות מדבריהם אבל לפי הנ"ל דגם לרבי דס"ל דתלוי ביובל מ"מ אחר שקיבלו עליהם בימי עזרא באלה ובשבועה דינו כדאורייתא באיסור שבועה ניחא שפיר, וגם הך דנטיעה ניחא דהא סתמא קיבלו לנטוש שביעית ובודאי גם תולדות קיבלו אז דהא אסמכו לתולדות אקרא:

[ד] והא דאמר אביי על פרוזבול והא דמשקין בשביעית בזה"ז דרבנן ניחא ג"כ וכמו שיבואר, והוא דבתקנות עזרא יש בו שני ענינים אחת שהוא תקנות ב"ד הגדול של כל ישראל עולי הגולה, ועוד נוסף בו איסור אלה ושבועת הציבור שקיבלו עליהם. והנה אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וזה שייך על עיקר התקנה הראשונה דלא בטלה אלא א"כ ב"ד האחרון גדול מהם אבל איסור האלה והשבועה הרי יש לו דין אחר דציבור שגזרו בחרם הרי גם דור הבא אחריו יוכל להתירו בלא שום פתח כמבואר ביו"ד סי' ולא נזכר שם דצריך שיהיה האחרון גדול בחכמה מהראשון, וא"כ גם בדורו של הלל שתיקן פרוזבול ודורו של חכמים בעלי המשנה שאמרו משקין בתי השלחין כיון שהיה אסיפתם של כל חכמי ישראל ומנהיגיהם בדורם הרי איסור השבועה והחרם הותר ולא נשאר רק עצם ההנהגה של עזרא דזה אי אפשר לבטלו וא"כ אינו רק מדרבנן ושפיר אמר אביי בשביעית בזה"ז דרבנן, וכל זה הוא רק במה שהתירו החכמים בעלי המשנה אבל מה שלא התירו הם והניחו אותו באיסורו הרי יש בו איסור שבועה וכמו דאיתא ביו"ד סי' הנ"ל דחרמי ציבור שהותר מקצתו לא הותר כולו ונשאר באיסור שבועה הקודם היוצא מזה דאע"ג דעיקר האיסור הוא מדבריהם ושפיר כתבו הפוסקים שהוא מדבריהם מתקנת עזרא אבל אחר שאסרוהו חמיר איסורו כדאורייתא:

[ה] גם מיושב בזה דדעת הרמב"ם בפרק א' מה' תרומות דגם בימי עזרא הי' תרומה רק מדרבנן דגם בתרומה צריך ביאת כולכם והקשה ע"ז הכ"מ מהא דביבמות דף פ"א קאמר ר' יוסי דאנדרוגינוס מאכיל בתרומה וקאמר ר"ל דרק בתרומה שהוא מדרבנן מאכיל ולא בחזה ושוק ור' יוחנן אמר דלר' יוסי מאכיל גם בחזה דס"ל דר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דאורייתא וא"כ אין חילוק בין תרומה לחזה ושוק ומביא ר' יוחנן ראי' מהא דאמר ר' יוסי אשר ירשו אבותיך וירושתה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם דס"ל דקדושה שני' לא בטלה ומאי ראי' הוא דאע"ג דקדושה שני' לא בטלה מ"מ י"ל דתרומה דרבנן מטעם דלא הי' ביאת כולכם וגם בזמן הבית הי' דרבנן ולפי הנ"ל ניחא שפיר דאע"ג דמן התורה לא הי' עליהם חיוב תרומה מ"מ אחר שקיבלו הוא כדאורייתא דהא גם תרומה כתיב בפסוק בנחמי' שקיבלו עליהם בשבועה ואין מקום לומר דיהי' בזה"ז דרבנן לגמרי רק אם נאמר דקדושת עזרא ג"כ בטלה וע"ז מביא ראי' דאמר שלישית אין להם דלא בטלה א"כ חיובם השתא נמשך מתקנת עזרא ויש לו כל חומר דאורייתא ומביא ראי' שפיר דגם בחזה ושוק מאכיל ור"ל דמחלק אליבא דר' יוסי בין תרומה לחזה ושוק הוא משום דסבירא ליה דר"י סבר דקדושה שני' בטלה:

[ו] ועיין עוד בפרק רביעי מה' תרומות שהאריך המל"מ להוכיח דאע"ג דהרמב"ם פוסק דתרומה בזה"ז דרבנן מ"מ בכל ספיקות דידי' פוסק גם הרמב"ם לחומרא. ולכאורה הא גופא טעמא בעי למה נשתנה תרומה מכל איסורי דרבנן ובזה ניחא דכיון דהרמב"ם פוסק דקדושה שני' לא בטלה וגם פוסק בימי עזרא הי' דרבנן משו"ה ספיקו להחמיר:

ז

ענף ז

[א] עוד זאת דע כי לא כל תקנות דרבנן דומים ויש בהם חילוקים. א' יש מהם מה שאסרו חכמים או מה שתיקנו בדבר שבעצמו של זה הדבר אין בו איסור דאורייתא ורק משום סייג לגדר שלא יפגעו בדאורייתא וכדומה ובזה הוא דאמרו ספק דרבנן להקל, אמנם מה שהדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש אשר התורה ציותה עליו ורק מצד אחר אינו מחויב בה בזה"ז וכמו איסור שביעית אם נאמר דלא בטלה הקדושה גם עתה וא"כ הרי המקיימה עושה הוא מצוה דאורייתא דרצון התוה"ק דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ורק אין החיוב בה עתה משום דאין היובל נוהג ורבנן תיקנו שיתחייבו בה עתה אבל עצם העשיה בשמירת שביעית הוא מצד עצמה מצוה דאורייתא הוא חמור יותר משארי דרבנן והמקיימה שכרו גדול, ואם הפסוק אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי וחוקותי ותורותי ואמרו חז"ל שקיים אברהם אבינו כל התורה עד שלא ניתנה והכתוב משבחו על זה, א"כ ק"ו השתא שכבר ניתנה התורה וכבר נתחייבו בה ושמרו שביעית ורק לשעה נפטרו מחיובה ולמחר יבנה בהמ"ק בב"א ובודאי דלא גרע השתא מקודם מתן תורה ובודאי רצון התוה"ק שישמרו אותה ישראל אע"ג דחיובא ליכא, ועל כגון זה בא ג"כ חיוב מדברי קבלה על ידי הנביאים וכמו שאמר הכתוב בירמי' ל"א הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שימי לבך למסילה ברך הלכת שמזהיר הנביא דגם במצות שאינו נוהג בזמן הגלות עכ"ז תזהרו בהם ותציב לך ציונים להדרך אשר כבר הלכת בו מקודם בזמן הבית פי' שכבר היית חייב בהם ושמרת אותם, וקרוב הדבר שהיא מצוה דאורייתא וכמו דאיתא בפרשת עקב השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' ועבדתם כו' ועצר כו' ושמתם את דברי כו' וקשרתם וכתבתם וכתב שם רש"י דברי הספרי וז"ל אף לאחר שתגלו תהיו מציונים במצות עשו תפילין קבעו מזוזה כדי שלא יהי' לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים עכ"ל הספרי הרי שמן התורה הוזהרו לעשות כן, ובזה ניחא הא דקרי לשביעית דאורייתא ומשו"ה ג"כ החמיר ר' יוחנן בספיקא דדינא ופסק דגם בשטר שיש בו אחריות נכסים משמט, וסברא זו שייך רק להטעם משום שאין יובל אבל להאומרים דקדושה שני' בטלה לא שייך זה דהרי כששומר שביעית בזה"ז אינו עושה מצוה דאורייתא בעצם דהמצוה דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ועתה אם נאמר דבטלה הקדושה הרי הוא כעושה ולובש ציצית בלא בגד של ארבע כנפות שאין עושה מצוה דאורייתא ולדידהו הוי' שביעית בזה"ז כשארי דברים שתיקנו רבנן משום גדר וסייג:

[ב] ואגב אכתוב ביאור הסיפרי, הכתוב אומר השמרו לכם פן יפתה לבבכם כו' ושמתם את דברי כו' וקשרתם כו' וז"ל הסיפרי הובא ברש"י אף לאחר שתגלו היו מציונים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר בירמי' [קפיטיל ל"א] הציבי לך ציונים ומפורסם בפי העולם לומר דבסיפרי הי' כתוב ראשי תיבות והי' כתוב הפרושו תו"מ והכוונה תרומות ומעשר ובטעות נדפס תפילין ומזוזות, וזה קשה דהרי הסיפרי קאי לדרוש הפסוק דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ כו' ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם וזהו דדרש דגם אח"כ הניחו תפילין אבל תרומה ומעשר לא נזכר כאן כלל, ושמעתי רבים מתפלאים בראותם דברי הסיפרי הללו דנראה לפום רהיטא דמצות תפילין עתה אינו רק לזכר בעלמא ואינה מצות עשה מדאורייתא והרי היא חובת הגוף ואינה תלוי' בארץ ונוהגת גם בחו"ל, וזה אינו דהרי הסיפרי דרש כן מפסוק הנאמר בתורה דכתיב ושמתם כו' וקשרתם אחר הפסוקים הנאמרים למעלה בענין הגלות א"כ הרי הוא גם עתה מצוה דאורייתא כיון דכתיב בתורה דגם עתה בגלות מחוייבים בתפילין, והסיפרי לא בא רק ליתן טעם על המצוה בגלות שהוא תועלת לע"ל ואין שום חילוק בין מצוה הכתובה בתורה שהוא זכרון למה שנעשה בזמן העבר כמו מה שהוא זכרון ליציאת מצרים ובין מצוה הכתובה בתורה שהוא לזכרון ותועלת לימים הבאים לע"ל כיון דעל שניהם נצטווינו מפורש בפסוק, אמנם להבין כוונת הסיפרי בדברים הללו הוא, דבפסוק נאמר וקשרתם לאות על ידך ופירושו נאמר בתורה שבע"פ שהוא לקשור תפילין על היד, והנה ברוב המצות שבתורה עצם המצוה כתובה בתורה שבכתב והכוונה והתכלית שבה הוא מקובל בתורה שבע"פ לבד בקצת נזכרה גם התועלת והטעם שבה וכמו במצה כתיב למען תזכור את יום צאתך ממצרים כו' אמנם בתפילין עצם המצוה והוא התפילין והנחתן על היד והראש לא נאמרה בתורה שבכתב כלל ורק נאמרה הכוונה והתכלית של המצוה דהתפילין יהיו לאות על היד והוא לשעבד היד לעבודתו שלא יעשה בידו רק רצון ה' שמירת כל התורה והתפילין יהי' לאדם לאות שלא תשכח ממנו שיעבודו וחיובו אבל עצם המצוה נתבאר ע"י פירוש התורה שבע"פ, והנה זה התכלית שבתפילין הי' מגיע לנו בעת שהי' ישראל באה"ק ולא היו משועבדים אבל בגלות שהיו משועבדים בעבדות לאוה"ע וכמו שהיו במצרים ובבבל ואוה"ע היו מכריחים לעשות היפך התורה וכמו חילול שבת שמוכרח לעשות מלאכתן גם בשבת וכדומה לזה וכן לא היו מניחים להם לעשות המצות עשה ונמצא דעתה התועלת מן התפילין ועיקר הכוונה שבמצות תפילין שכתוב בתורה אינו אם משום שעבוד הגוף אם מטרדת המוח ע"י כובד הפרנסה וע"ז בא הכתוב דמ"מ מחוייבים בעיקר המצוה דבמהרה יבנה ביהמ"ק ותחזרו למעלתכם ואז תתקיים המצוה לתכליתה והמכוון שבה, ונמצא דעתה המצוה היא בבחינת ציון למה שהי' לנו זו המצוה קודם השעבוד שהיו אז בתכליתה וכן ציון למה שיהי' לע"ל ומ"מ הרי היא מצוה דאורייתא בשביל זה, רק דעתה היא בבחינת ציון למה שיהי' לע"ל שתקויים בתכליתה, ועל זה שאה"כ והי' לאות על ידך שפיר אמר הסיפרי דאע"ג דבגלות קשה לקיים האות והזכרון עכ"ז יעשו אותה כדי שיהי' בנקל לקיים לע"ל, וזהו כוונת המדרש פ' קדושים ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שיש בידך ומציון יסעדך מציון מעשים שבידך והכוונה דיש כמה מצות שלא שלט בהם יד הגלות להמעיטם וכמו מצות צדקה לעני דגם בגלות כשנותן הוא גדולה כמו באה"ק ואדרבה עתה היא יותר גדולה מבקודם שהעניים דחוקים יותר ונצרכים יותר וגם המעט שנותן נחשב להרבה עתה יותר מקודם כשהיו ישראל בארצם, וכדומה כמה מצות ויש מצות, דעתה בגלות א"א לקיים בשלימותם ותכליתם וכמו תפילין שכתבנו, וכן כל המצות שהי' בבהמ"ק דבעו"ה אין בידינו לקיימם ולא נשאר לנו מהם רק זכר מהם וכמו תפלה דהם זכר להקרבן וכמו שאה"כ ונשלמה פרים שפתינו והם בבחינות ציון והכנה שנוכל לקיימם אי"ה לע"ל, וזהו שחלק המדרש לשני אופנים קידוש מעשים שבידך וציון מעשים שבידך דקאי על השני אופני המצות שזכרנו, והנה עזר וסעד ג"כ הם שני עניינים חלוקים דעזר פירושו ישועה גמורה וכמו מי שהוא בצער והשי"ת עוזרו ומוציאו ממנה לישועה, וסעד הוא פחות מזה והוא רק משענה והוספת כח לסבול היסורים שיש לו עד שיגיע הזמן שיכלו היסורים, וכמו שאמרו הקב"ה סועד את החולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי דהפירוש הוא שנותן לו כח לסבול היסורים שלא יכלו אותו חלילה ונותן לו כח עד שיגיע הזמן שינצל מהם, וזהו שאה"כ ישלח עזרך מקודש מקידוש מעשים שבידך דבזכות המעשים שהם בתכליתם וקדושתם תזכה להעזר לגמרי, ומציון יסעדך דזהו מדה כנגד מדה דבזכות המצות שהם בגדר ציון והוא הכנה כדי שיוכלו לקיימם כתיקונם לע"ל תזכה שיהי' לך כח בזמן הגלות ותזכה להגאל לע"ל וכמשה"כ אתם נצבים היום כלכם ואתה תהי' נצב וקיים:

ח

ענף ח

[א] והנה אחד מן המתירין כתב כיון דעיקר שביעית בזה"ז הוא מדרבנן יש להתיר כיון שזהו יסוד ועיקר פרנסתם וכמו דמצינו בריש מו"ק דמשקין בית השלחין בשביעית ופריך בגמרא חרישה בשביעית מי שרי ומשני אביי בשביעית בזה"ז דרבנן ורבי היא פי' ובמקום פסידא לא גזרו רבנן, והנה דברים אלו לקוחים מתשובות מהר"י מטראני ח"ב סימן נ"ב. אמנם דברי מהרי"ע שם באו בקוצר כי כתבם תשובת על שאלות רב אחד ולא נדפס שם דברי הרב השואל שנדע מהם על איזו ענין ואופן היה השאלה ותשובתו של מהרי"ט ואיזו אונס ודחק היה שם וזה הכותב לקח הדברים כמשמען להתיר כל איסורי שביעית חרישה וזריעה ועל ידי הישראל בעצמו וגם בשדה של ישראל ועיקר היסוד משום דיושבי הקאלאניות אין להם כעת פרנסה אחרת וע"כ ראיתי לבאר חילוקי הדברים שיש בזה. הנה בודאי כי גם מלפנים היו עניים בישראל אשר כל פרנסתם היו מהשדות ולא חדל אביון מקרב העם ואפ"ה מבואר בכל מס' שביעית לאסור כל המלאכות וגם מה שאינו מלאכה גמורה מן התורה רק גדר וגזירה למלאכה גמורה אסרו ולא נתנו חילוק בין עני לעשיר, ולא התירו להשקות רק בית השלחין משום שאם לא ישקוה תתקלקל כל השדה וז"ל הרמב"ם משקין בית השלחין כו' ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלה מדבריהם לא גזרו על אלו, אבל מה שיהיה לבעל השדה מניעת ריוח וחוסר פרנסה לא התירו, דהרי זהו עיקר החילוק שבין בית השלחין דהוא פסידא התירו ובית הבעל דליכא פסידא רק מניעת ריוח אסור להשקות וכמבואר כל זה להדי' בגמרא ריש מו"ק. ועוד דלא נמצא בשום מקום שיאמרו דמותר משום הפסד מרובה רק היכא דההפסד בא מצד סיבה אחרת וכמו בית השלחין דהשדה תתקלקל וקלקולה של השדה לא נצטווינו עלי' ואינו מעצם המצוה אבל מה שיהיה מניעת הריוח עי"ז שימנע מזרוע שדיהו הרי זהו עצם המצוה שנצטווה שלא לזרוע וכל המונע מזרוע הוא מניעת הריוח האיך נתיר לו כיון דזהו בעצם האיסור, וכי מי שאין לו עסק אחר רק שיהיה סרסר בהלואה בריבית נתיר לו לכל הפחות אבק ריבית משום דאינו אסור רק מדרבנן, וקרוב הדבר למה דאיתא בב"מ דף ע"ה על מלוה בריבית שאומרים אלו היה יודע משה רבינו שיש ריוח בדבר לא היה כותבו:

[ב] וכל זה הוא לאביי דלדידיה מותר במקום פסידא אבל לרבא מוכרח מהך סוגי' דגם פסידא אסור דהרי רבא משני שם אפ"ת רבנן אבות אסרה רחמנא תולדות לא אסרה פי' וכיון דהשקאה הוא מדרבנן לכו"ע ולא אסרו במקום פסידא ולרבא דמחלק בין אבות לתולדות הרי מוכח מהמשנה דאשמעינן האי היתר דבמקום פסידא גבי השקאה דהוא תולדה הא מוכח דאב אסור גם במקום פסידא מדלא נקטה המשנה רבותא יותר דגם אב שרי אם יהיה אופן דמקום פסידא, וא"כ לרבא הא מוכרח מהמשנה אחד משני דברים או דאתי' כרבנן דשביעית הוא מן התורה ומשו"ה אסור אבות אבל לרבי דלדידיה שביעית דרבנן מודה לאביי בעיקר הדין דגם אבות מותרים במקום פסידא ואם נאמר כן הא פשיטא דלרבא הלכה כרבנן כיון דהך סתם משנה לא אתי' אלא כרבנן וא"כ בארץ ישראל ממש להלכה אסור אבות גם במקום פסידא, ובמקום שלא כיבשו עולי בבל דשם ודאי דשביעית הוא דרבנן שרי גם אבות במקום פסידא, ולהפוסקים שפסקו כרבי דשביעית דרבנן הרי בע"כ נצרך לפרש דהא דאמר רבא אפ"ת רבנן פירושו דמצי אתי המשנה גם כרבנן אבל גם כרבי מצי אתיא וא"כ מוכרח דגם לרבי אבות אסרו גם במקום פסידא דאע"ג דלרבי עיקר שביעית דרבנן מ"מ לא התירו רק תולדות דגם בזמן הבית היה דרבנן אבל אבות דמקודם היו דאורייתא אע"ג דהשתא הוא דרבנן לא התירו וא"כ חולק רבא על אביי בעיקר דבריו ממה דס"ל דלרבי מותר הכל במקום פסידא, והרי בכל מקום הלכה כרבא נגד אביי. ועכ"פ לרבא מוכרח מהמשנה דזריעה וקצירה בודאי דאסור רק יש להסתפק בטעם הדבר או דהמשנה ס"ל דשביעית הוא דאורייתא או דס"ל דגם בדרבנן אסור אבות ואם נבא להתיר זריעה וקצירה משום פסידא הכי יאחז החבל בשני ראשין לומר דהלכה כרבי ולהתיר במקום פסידא גם אבות והרי זה נסתר מפורש מהמשנה, ובזה נתבאר היטב דברי הראב"ד בסנהדרין דף כ"ז מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכ' הראב"ד בהשגות בפ"א וז"ל אנו קבלנו אנסי ארנונא שנוטל המלך חומש מפירות הארץ ומי שאינו עובדה גוזל אותה המנו ובמקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל ולא הי' שביעית נוהג בהם אלא מדבריהם בהם התירו לעובדם מפני האונס ולא במה שהחזיקו עכ"ל הרי דמפרש דההיתר בארנונא הוא משום פסידא שיגזלו מהם השדות ואיהו מפרש דרבא מוקים המשנה רק כרבנן ומוכח מהמשנה דשביעית דאורייתא בזה"ז אבל בעיקר הסברא אין חולק על אביי דאם היה מדרבנן גם אבות היה מותר ומשו"ה במקום שלא החזיקו מותר גם זריעה ובמקום שהחזיקו אסור בזריעה, ומשו"ה פוסק ג"כ הראב"ד דשביעית בזה"ז דאורייתא דלשיטתו הא מוכרח לרבא כן, וכמו שנתבאר:

[ג] עוד הביא המתיר ראיה מהא דסנהדרין דמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו משום ארנונא, הבין דהכוונה משום הפסד ארנונא שיצטרך ליתן מס חינם ויפסידו אותו הממון וגם לפי הבנתו אין משום ראיה להתיר משום חסרון הרוחה וכמו שנתבאר. אמנם הרי לפי מש"כ לרבא גם במקום הפסד אסור אבות קשה, אמנם באמת ניחא דהרי התוס' שם כתבו בשם הירושלמי דשם היה פיקוח נפש דהמלך שואל המס וכשלא היה להם ליתן היו מתים בתפיסה אי נמי סבר שביעית בזה"ז דרבנן ובגיטין דף ס"ב הוסיפו ביאור לזה דמשום דהוא מדרבנן ואע"ג דמדרבנן אסור לכותי אחר גבי מלך התירו עכ"ד הרי דההיתר היה משום שלום מלכות וא"כ ניחא גם לרבא דאע"ג דגם במקום פסידא אסור מ"מ משום שלום מלכות מותר דאם לא יזרעו יהיה נפסד הכנסת המלך והמדינה, והכל מחויבים בכבוד המלך, ובשלומו שלום לכל העם וכמה דברים מצינו שמותר משום שלום מלכות וכיון דס"ל שביעית דרבנן מותר גם זריעה, וזהו שכ' התוס' ואע"ג דלכותי אחר אסור גבי מלך התירו, והרי ע"כ מש"כ דלכותי אחר אסור כוונתם שיהיה אופן כמו הך דארנונא דיגיע הפסד במה שמונע מלזרוע מ"מ אסור אם אינו מלך, וזהו כמש"כ, ועוד דהרי הראב"ד כתב דאיירי במקום שלא החזיקו עולי בבל דוקא, וגם הרמב"ם כתב וז"ל שהטילו מלכי עכו"ם על ישראל לעשות מזונות לחילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהם ה"ז עושה, הרי דאע"ג דהרמב"ם סובר דשביעית מדרבנן עכ"ז כתב דרק כשיעור הניצרך לארנונא שרי לא יותר, וע"כ הטעם שלא יחסרו לחיל המלך מזונותיהן אבל משום פסידא לא התיר, ושוב כתב עוד אופן אחר דמי שכפאו אנס שיעבוד לו עבודתו וכמו שכופין לעבודת המלך פי' דגם מי שאינו מלך רק אנס רק שהוא אלם וכופה לזרוע לו דוקא והכפי' הוא ע"י יסורים והכאה רשאי לעשות ודוקא בחינם ואסור ליקח שכר על זה. אבל אם לא יחסר להמלך הארנונא שיש לישראל במה לשלם לו אסור ועכ"פ אין מכאן שום ראיה להמתיר משום ריוח פרנסה והך דר' ינאי מצי אתי' שפיר גם לרבא, וחכם א' מידידי' הראה לי מה דאיתא במדרש רבה פרשה ויקרא וז"ל, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דבריו במה הכתוב מדבר אר"י בשומרי שביעית הכתוב מדבר כו', דין חמי חקלי בוריי כרמו בוריי ויהיב ארנונא ושתיק יש לך גבור גדול מזה עכ"ל, הרי דגם בנותן ארנונא אסור לזורעה, ובע"כ איירי באופן שלא היו אונסין אותם דוקא לזרוע והשרים מקבלין גם מעות בארנונא וכשיש להבעלים במה לשלם משו"ה אסור ועובדא דר' ינאי כשהשרים מקפידין שיזרעו דוקא או שאין לו לשלם ממקום אחר משו"ה שרי:

[ד] ולכאורה יש מקום לומר דר' ינאי דאמר פוקו וזרעו לא להתיר ולהקל להם בא בהכרזתו רק החמיר עליהם ולהפרישם מאיסורא נתכוין, דודאי דלשון הגמרא דאמר מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית לשון זה משמע שזירזם והכריז עליהם שימהרו לצאת ולזרוע בשביעית וזירוז זה לא ידענו מה טיבו, וע"כ נאמר דר' ינאי נתכוין להקל מהם האיסור דהם היו מוכרחים לחרוש ולזרוע דשרי המלוכה היו אונסים אותם לזרוע דוקא כדי שיהיה מוכן מזונות להחיל של מלך, ודרך כל הזורעים הוא לחרוש בתחילה ואח"כ זורע ושוב חוזר וחורש לכסות הזרעים וכמו דאיתא בשבת דף ע"ד האי תנא בא"י קאי דזרעי והדר כרבי ואם היו עושין כן בשביעית היה בזה שני איסורים החרישה והזריעה דגם בעת הזריעה איכא איסור אע"ג דעדיין צריך לחרוש שנית מ"מ הא גם בלא חרישה השני' תצמח ותגדל התבואה רק לא הרבה והחרישה השניה הוא רק להוסיף בהתבואה ושם זריעה עלה ובעת הזריעה עובר על ל"ת, ותדע דהא בשבת שם דחשיב אבות מלאכות הזורע והחורש ומפרש דאיירי במקום דזרעי והדר כרבי הרי דחייב על הזריעה שקודם החרישה משום זורע בשבת וה"ה דמקרי זורע לענין שביעית, וזהו שהכריז עליהם ר' ינאי וזירזם פוקו זרעו ציוה עליהם דבשביעית לא יעשו כמו שעושים בכל השנים ודחקם שיקדמו לזרוע גם קודם חרישה ראשונה ובשיחרשו אח"כ ג"כ תצמח ויהיה להם השיעור שצריכים לארנונא והרי בלא"ה כתב הרמב"ם שאינו מותר רק כדי הארנונא בלבד [ובזה ניחא אמאי לא הכריז עליהם להתיר חרישה מקודם] וא"כ בעת הזריעה ליכא שום איסור דהא אם לא יחרשנה אח"כ לא תצמח כלל ולא נקרא זריעה כלל, ואח"כ כשיחרשו אע"ג דר' ינאי בעצמו אמר במס' מכות דהחופה בזרעים חייב משום זורע מ"מ הרי הוא רק תולדה ותולדה הא מותר במקום הפסד גם לרבא וכ"ש במקום אונס, והחרישה מצד עצמה אפשר ס"ל לר' ינאי כמ"ד בריש מו"ק דחרישה בשביעית אינו מן התורה רק מדבריהם וא"כ אין אנו צריכין לש"כ רש"י והתוס' בחד תי' דר"י ס"ל שביעית דרבנן דגם למ"ד מן התורה תולדה הוא דרבנן, כן היה נראה נכון לומר לכאורה. אמנם ראיתי בירושלמי פרק ד' דתנן שדה שנתקווצה תזרע למוצאי שביעית שנטייבה לא תזרע ואיתא שם שנתקווצה תמן אמרין שניטלו קוצא רבנן דהכא אמרין שחרשה איזהו טיוב כל העם חורשין פעם אחת והוא חרש שני פעמים והסביר הרא"ש בפי' המשנה דחרישה הראשונה קורא נתקווצה שבאה להמית הקוצים ואינה ראויה כל כך לזריעה והשניה מתקנה לזריעה ושני החרישות הללו הם קודם זריעה ואמר שם עוד בשעת בראשונה כשהיה המלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהי' חורש חרישה ראשונה עכ"ל הירושלמי, וא"כ מבואר שר"י התיר להם חרישה קודם זריעה רק הורה להם שיחרשו רק פעם א' דגם זה מספיק להם שתגדל התבואה ויהיה בה כשיעור הנצרך לארנונה והשניה שקודם הזריעה שהוא להוסיף בתבואה לא התיר לה וזהו דלא כדברינו הנ"ל, וגם לפי"ז ניחא שזרזם תיכף אחר חרישה הראשונה ואמר להם פוקו זירעו ולא יהיו חורשים עוד הפעם קודם הזריעה, והנראה דמהירושלמי הלז הוציא הרמב"ם מה שכתב דלא יזרעו רק כפי מה שצריך לארנונא לא יותר ומפרשי הרמב"ם לא כתבו מקומו:

ט

ענף ט

[א] פסחים דף ק"ח אמרי לה תרי כסי קמאי בעי הסיבה אומרי לה בתראי, והשתא דלא איתמר הילכתא כולהו בעי הסיבה, וכתב הר"ן ואע"ג דקיי"ל איפכא ספק דרבנן לקולא כיון דלאו מילתא דטירחא היא עבדינן לרווחא דמילתא כן פירש"י ולי נראה דע"כ בעי למיעבד הסיבה בכולהו דאי ניזול לקולא אמאי נקיל בהני טפי מהני ואם נקיל בתרווייהו מעקר מצות הסיבה לגמרי עכ"ל, והנה מדבריו הא מוכרח דס"ל דאם שכח ושתה א' מהכוסות בלא הסיבה דא"צ לחזור ולשתות בהסיבה דבזה לא שייך שני הטעמים הנ"ל דטעם הראשון משום דליכא טירחא עבדינן לרווחא דמילתא הא לא שייך רק בתחילה כשבא לשתות דאמרינן לי' שיסב משום מהיות טוב אבל אין לחייבו משום זה לשתות שנית, וגם טעמו של הר"ן דאין להקל בזה יותר מבזה ותעקר התקנה ג"כ הא לא שייך רק לענין קביעות ההלכה דאי אפשר לקבוע ההלכה להקל לא באחת מהן ולא בשניהם אבל אם נתחדש ליחיד ע"י מקרה וסיבה ששכח להסב הא לא שייך סברא זו כלל והדרינן לכללא דספק דרבנן להקל, והברור דס"ל לרש"י והר"ן דאם שכח א"צ לחזור ולשתות, וגם בלא"ה מוכרח דס"ל להר"ן דעיקר תקנה דהסיבה בכוסות לא הי' רק למצוה לכתחילה ולא לעכב בדיעבד דאל"כ הא אינו מובן תירוצו השני שכתב דאין מקום להקל בשניהם דתעקר התקנה והרי אין מקום להקל רק בכסי קמאי לחודא אבל אם כבר שתה קמאי בלא הסיבה הרי בע"כ מוכרח להסב בבתראי ממה נפשך אי משום דבתראי הוא דצריכה הסיבה או משום דשתה קמאי בלא הסיבה וה"ה כאלו לא שתה וצריך לחזור ולשתותן בהסיבה ומוכרח כמש"כ דס"ל דהסיבה אינו מעכב כלל בכוסות, וא"כ הרי נתברר בזה דכמה מהראשונים חולקים על הטעמים של הר"ן דהרי התוס' נסתפקו אם הסיבה מעכב בכוסות, והרא"ש כתב בפשיטות דצריך לחזור ולשתות ועיין במרדכי שנסתפק ג"כ בזה ובשו"ע פסקינן דבקמאי מחויב לחזור ולשתות ורק בבתראי כיון דבין שלישי לרביעי אסור לשתות יין ע"פ דין סמכינן בדיעבד על הפוסקים שכ' דבזה"ז שאין המנהג להסב א"צ הסיבה כלל, ועכ"פ מדברי כולם נלמד דלא כהר"ן, ולדידהו מוכרח דס"ל דהא דאמרינן דהשתא דלא איתמר הילכתא כולהו בעי הסיבה הוא עפ"י דין גמור [ולא לרווחא דמילתא לחוד] דכיון דהוא ספק בהלכה צריך להחמיר בשניהם גם בדרבנן וגם היכא דלא שייך סברת הר"ן דתעקר התקנה:

[ב] ולהפוסקים הנ"ל לכאורה צריך לומר הטעם דלא אמרינן כאן ספק דרבנן להקל כמש"כ התוס' בביצה דף י"ד גבי דיכת תבלין דאמרי הטעם דלא בעי שינוי משום דאין כל הקדירות צריכות תבלין אי נמי משום דמפיג טעמו ואמרינן דאיכא בינייהו בידע מאי קדירה בעי לבשולי אי נמי מוריקא וכתבו התוס' דלהלכה אידי ואידי בעי שינוי דלא שייך לומר בדרבנן להקל כיון דבכל צד איכא קולא וחומרא צריך להחמיר בשניהם וכ"כ התוס' בשבת דף קמ"א וכ"כ הרא"ש בביצה שם וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם, אע"ג דשם לא שייך סברתו של הר"ן דתעקר התקנה ומש"ה נמי מחמרינן גבי הסיבה בשניהם, וא"כ צ"ע טובא על הר"ן דהא בביצה שם הביא ג"כ סברא זו של התוס' ויעו"ש דלא נחלק עליהם בעיקר הך סברא דבכה"ג יש להחמיר גם בדרבנן וא"כ למה דחק כאן גבי הסיבה, ואפשר לדחוק דס"ל להר"ן דרק שם דהוא מילתא דאיסורא מחמרינן בשניהם דהרי אם ידוך בלא שינוי בידע מאי קדירה לבשולי ואח"כ יזדמן לו לדוך מוריקא וידוך ג"כ בלא שינוי הרי עכ"פ בודאי עבד איסורא דרבנן מש"ה מחמרינן בשניהם שלא יבא לידי איסור אבל בהסיבה דאינו רק מצוה לחודא ולא איסורא ובפרט להר"ן דאינו רק מצוה לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד ס"ל דגם בכה"ג יש להקל בדרבנן אי לאו הני טעמא שכתב. ואינך פוסקים שהבאינו ס"ל דגם במצוה יש להחמיר בשניהם בכה"ג:

[ג] גם עוד יש מקום לומר ליישב סתירת דברי הר"ן הנ"ל אהדדי, והוא דזהו שני כללים, כלל אחד דספק בדרבנן הוא להקל וזה אמרינן בספק במעשה או גם בספק כדין וכגון איבעי דלא איפשיטא דבדרבנן הוא להקל, אבל ספיקא בפלוגתא דתנאי או אמוראי זה לא נכנס בכלל ספק דרבנן להקל וגם בדרבנן מחמרינן ורק מקילינן בי' משום כלל אחר דאמרינן במס' ע"ז דף בשל סופרים הלך אחרי המיקל ומש"ה בהך דביצה כיון דלכל חד איכא צד להקל וצד להחמיר א"כ לא שייך לומר בו הלך אחרי המיקל דאין זה מקיל יותר מזה וספק דרבנן להקל לא שייך בפלוגתא מש"ה יש להחמיר בשניהם, רק ס"ל להר"ן דזהו רק היכא דפליגא תנאי או אמוראי אליבא דנפשייהו אבל בהך דהסיבה דהני תרי לישנא לא פליגא אליבא דנפשייהו רק מחולקים האיך אמר רב נחמן והספק הוא האיך אמר רב נחמן ס"ל להר"ן דזהו ממש כמו בעי' דלא אפשיטא דבדרבנן אזלינן לקולא וס"ל דגם באופן דלכל צד יש קולא וחומרא יש להקל, ודייק בלשונו של הר"ן דבביצה שם כ' וז"ל דבכה"ג לא שייך לומר בדרבנן הלך אחרי המיקל וכאן כתב וז"ל, ואע"ג דקיי"ל ספק דרבנן להקל והוא משום דהך שני כללים מופרדים ומחולקים בדיניהם, וכמו שכתבנו, ועיין במרדכי במס' ע"ז פרק כל הצלמים שכתב שם בשלטי הגבורים שכתב לענין דין ניצוק שנחלקו רש"י ור"ת וז"ל ואע"ג דקיי"ל בשל סופרים הלך אחרי המיקל היינו היכא דאיכא פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא חזינן פלוגתא דתנאי אלא מספקא לן מאי אמר קמאי אזלינן לחומרא אף בשל סופרים, וכה"ג אמרי בפסחים דכולהו צריך הסיבה אע"פ דשל סופרים הוא, וכן שמעתי בשם הר"ש מדרוי"ש, הרי דכתב להדיא כמש"כ דכיון דלא פליגא אליבא דנפשייהו אינו נכנס בהכלל דבשל סופרים הלך אחרי המקבל, וכן ס"ל להר"ן רק דהר"ן חולק על הש"ג מהיפוך להיפוך ממש דהש"ג ס"ל דבלא פליגא אליבא דנפשייהו יש להחמיר בשניהם, והוכיח כן מהך דהסיבה דמחמרינן בהו, ואם פליגא אליבא דנפשייהו הא מוכרח דס"ל דאזלינן לקולא גם באופן דבכל צד יש קולא וזהו מוכרח מדבריו שהביא ראי' לדבריו מהא דמחמרינן בהסיבה משום דלא פליגא אליבא דנפשייהו ומוכח דאם היו חולקים אליבא דנפשייהו היינו פוסקין להקל וחולק על סברת התוס' דביצה הנ"ל רק יש לדחות דבדבר ספק איסור גם הוא מודה להתוס' דביצה וכמש"כ לעיל להר"ן, והר"ן הא ס"ל כהתוס' דביצה ורק היכא דלא פליגא אליבא דנפשייהו הרי הוא כמו איבעי דלא אפשיטא דספיקא להקל גם במקום דאיכא לכל צד קולא וחומרא והך דהסיבה מישב לה משום דתעקר התקנה לגמרי, ונהדר לדידן דעכ"פ מדברי הפוסקים שכתבו דצריך לחזור ולשתות הא מוכרח דחולקים על הר"ן וס"ל דע"פ דין מחמרינן בשניהם וגם היכא דלא שייך סברתו של הר"ן:

[ד] והנה בשנים הללו קנו איזו משפחות שדות באה"ק ונתעוררה השאלה מה יהי' משפטם בשנת תרמ"ט שהיא שנת השמיטה לחשבונו של הרמב"ם, והמכתב העיתי המליץ הדפיס התרים מאיזו אנשים, והנה המתיר הראשון כתב כיון דשביעית בזה"ז הוא דרבנן וכיון דמחלוקת הראשונים הוא בחשבון השמיטה אם בשנת תרמ"ט או בשנת תרכ"ה העבר א"כ הוא ספק בדרבנן להקל וע"כ מותרים לחרוש בשניהם, ולא נזכר שם שמו של המחדש הסברא הלזו רק נראה שהכותב מתפאר בחידושו זה ובאמת עיקר הסברא לאו דידי' הוא רק לקחה מדברי המל"מ פ"א מה' מגילה שהביא שם דברי המבי"ט שהחמיר לנהוג קדושת שביעית גם בפירות עכו"ם והא דהעולם נהגו בו היתר אולי משום דנחלקו בחשבונו ה"ל ספק דרבנן ע"כ רפו ידיהם מלנהוג קדושת שביעית בפירות עכו"ם עכ"ל, אבל אדרבה המביט הרי פוסק להחמיר ולנהוג קדושת שביעית הרי דס"ל דצריך להחמיר בו ולא כתב רק קצת טעם על שרפו ידיהם ואיהו ס"ל דהוא מנהג בטעות, עוד באו שם כותבים אחרים והזכירו לדברי הרלב"ח וקיצרו בדבריו וכיחשו בו כאלו מדבריו יצא להם היתר, וזה אינו והנני כותב בקיצור עיקר יסוד דבריו שם, בתחילה האריך שם לברר דהעיקר להלכה כחשבונו של הרמב"ם, ואח"כ כתב דלכאורה כיון דאיכא מחלוקת הפוסקים בחשבונו הי' ראוי לאסור הזריעה בשני השנים וכמו דמצינו דהחמירו גבי הסיבה אע"ג דהוא דרבנן ועל זה כתב דזה אינו והביא דברי הר"ן שנתן טעם על הא דמחמרינן בשניהם גם בדרבנן משום דלמה נקל בזה יותר מבזה ואם נקיל בשניהם תעקר מצות הסיבה לגמרי וכאן הא לא שייך לומר למה נקל בזה יותר מבזה כיון דהעיקר להלכה הוא כהרמב"ם ואין להקל כלל בשמיטת הרמב"ם ומשו"ה נוכל להקל בשני' משום ספק דרבנן, הרי דלא הקיל בשני' רק משום דהעיקר כהרמב"ם והם כתבו להקל גם בשמיטת הרמב"ם דעכשיו לא נהגו רק כרמב"ם לחודא] והרי אדרבה אם נחשבו לספק השקול צריך לאסור בשניהם וכמו שהוכחנו שכן הוא דעת רוב הפוסקים וגם להר"ן הוא כן דהא תעקר מצות שביעית ובפרט כי רוב הפוסקים הכריעו כהרמב"ם וכן כתבו הב"י והרמ"א בחו"מ סי' ס"ז וכן נהגו כל העולם כוותי' בענין פרוזבול:

גם עוד נראה דגם תי' הראשון שבר"ן שהוא מפרש"י שכ' הטעם דלאו מילתא דטירחא הוא אין הכונה דבלא"ה היה לנו לפוטרו לגמרי מהסיבה דודאי דאין שום סברא לומר כן רק קושייתו הי' במה דאמר והשתא דלא איתמר הלכתא כולהו בעי הסיבה וע"ז הוקשה לו כיון דכבר היסב בתרי קמאי לא יהי' צריך בבתראי משום דהוא ספק דרבנן, ועיין בר"ן בפר"ק דמס' מגילה וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפות חומה או לו הורו הגאונים ז"ל שהולכים בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה וקורין בהן בי"ד ועוד שאפי' תאמר שהוא ספק שקול הוה ליה כו' לפיכך קורא בראשון ופטור בב' ודאמרי' בגמ' גבי טבריא וכו' במדת חסידות היה נוהגין כן משום ספיקא] ועל זה תי' כיון דאינו טירחא כו', והר"ן מתרץ דאין לנו לקבוע הלכה להקל בבתראי יותר מבקמאי וע"כ חייבוהו בשניהם כדי שלא תעקר המצוה לגמרי, ועכ"פ נתברר דאין להמקיל שום סמך אפילו סמיכה כל דהו בסברא זו וגם אין לצרף זה לסמוך לשארי התרים, ובפרט לפי מה שכתבנו לעיל דלהפוסקים שכתבו דשביעית דרבנן משום דאין יובל יש לילך בספיקו להחמיר כי הוא דברי קבלה:

היוצא מהדברים דדעת רוב מהראשונים נוטה דגם בזמה"ז הוא דאורייתא והטור ורוב האחרונים כתבו דהוא דרבנן, אבל מדרבנן כו"ע מודים דאסור ולא מצינו גם לאחד מן הפוסקים שיורה הלכה להיתר וגם הרז"ה לא הקל אלא בכספים לחוד ובחוץ לארץ דוקא ובצירוף עוד טעמים, אבל בעבודת קרקע גם הוא אוסר, וגם במלאכה דרבנן אין מקום להקל דהרי בכל מס' שביעית נקטה לאיסור וכמעט רובם הם מלאכה דרבנן, ובשדה של נכרי מבואר ברמב"ם וסמ"ג דמ"מ אסור לישראל להיות לסייעו ומפורש בגמ' דגם במלאכה דרבנן אסור ורק בספר התרומה נסתפק דלהסוברים דגם קדושה שני' בטלה אפשר דמותר בשדה של נכרי:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >

מעבר לתחילת הדף