העמק שאלה/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ואילו מאן דא"ל לחברי' כו'. בב"מ ד' מ"ט א' רב אמר דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ור"י א' יש בהם משום מח"א. והלכה כר"י. וכמש"כ רבינו להלן ואי א"ל והדר בי' מתקרי מחוסר אמנה. מיהו תחלה כ' רבינו לא מתבעי לי' למיהדר בי' והוסיף דאפי' גמר בלבו לזבוני' לי' כו' לא מתבעי למיהדר בי'. ובהאי גוונא ודאי אין משום מח"א. שהרי דברים קאמר ר"י. וס"ד דהש"ס התם דנ"ל מדכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק כו' משמע שאומר בפיו הן ולאו. ותו דמסיק הש"ס טעמא דר"י משום דסמכא דעתי' דחברי'. ובמתנה מרובה רשאי לחזור בו ואין בו משום מח"א. וא"כ גמרו בלב לא ידע חברי' ולכ"ע אין בו משום מח"א וא"כ איך כייל רבינו גמרו בלב עם מאן דא"ל אלא ע"כ אפי' למאן דס"ל אין בדברים משום מח"א לא מתבעי לאינש למיהדר בי' כמו לר"י בגמרו בלב. וא"כ תקשה היאך הורה רב לרב כהנא למיהדר בי' כד אייקר כיתנא. נהי דאין בהם משום מח"א. מכ"מ הא עיני בנאמני ארץ כתיב והיינו שהזהיר ר"י בן חנני' בנדה ד' ע"ב וישא ויתן באמונה. ומשנה בשלהי שביעית כל המטלטלין ניקנין במשיכה וכל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו. והיאך פליג עליו רב. וכבר הרגיש הר"ש שם וכ' דהא דדייקינן שא"ל אין רוח חכמים נוחה הימנו לאו משום דאיכא איסור כו'. ולא זכיתי להבין א"כ אזדא ק' הגמרא מדר"ש ג"כ אלא ודאי יש להוכיח כשיטת הרמב"ן ורוב פוסקים דפלוגתייהו דרב ור"י בתרי תרעי. ומשום שנשתנה השער מה שלא עלה ע"ד בשעה שהבטיח. ס"ל לרב דכיון שאין בהם משום מח"א אלא דמכ"מ אין לו לאדם לשנות דבריו אבל בנשתנה הענין רשאי. ור"י ס"ל דיש בהם משום מח"א ולא מהני שנוי השער. ומקשה הש"ס אדרב מר"ש דמיירי בתרי תרעי כדאי' בד' מ"ח א' בהא דקאמר ר"ש מכ"מ כך הלכה אבל אמרו מי שפרע כו' מאי מכל מקום לאו דל"ש לוקח ול"ש מוכר מקבל עליו מש"פ וע"כ בתרי תרעי דגם לוקח מצי הדר בי' וע"ז האופן מסיק ר"ש והנושא והנותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו. אבל ממתניתין דשביעית אפשר ליישב דלא נשתנה הענין. ולא תקשה מהא דמייתי הש"ס דר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו דליהדר בי' ס"ל כרב והא בהאי גוונא רב נמי מודה שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא שאין בזה משום מח"א. הא ל"ק דהתם דמי לשנוי שער כיון דאביו לא הסכים עמו. ואפי' הוי תלי' בי' מצי למימר דאדעתא דהכי דליצערן לאבא לא אמינא. ואפי' בנדרים פותחין בזה כדאי' בנדרים ד' כ"ב ב' דרב סחורא פתח לי' בהא דתנן איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו' ועוד שם מי נדרת אדעתא דליצערי רבנן. וממוצא דבר אתה למד לפי המסקנא דר"י מודה במתנה מרובה דלא סמכא דעתי' דמקבל. לא פליגי רב ור"י כלל במתנה. דבמתנה מועטת גם רב מודה דאסור לחזור בו ומתניתין היא וכמש"כ ולא פליגי אלא במו"מ ונשתנה השער. דר"י ס"ל דכיון דסמכא דעתי' דחברי' יש בהם משום מח"א. ורב סבר דכיון דלא עלה ע"ד שישתנה השער רשאי לחזור בו. ואין בזה שקר דחזר בו לפי הענין שנשתנה. ומעתה הא דירו' שהביא הרי"ף בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר לחזור בו. ורב אמר לשמשי' כד אימר לך תן מתנה לב"נ אי הוי מסכין הב לי' מיד ואי עתיר אמליך בי תניינות. אתי שפיר דתרוויהו מיירי במתנה מרובה דלא סמכא דעתא דמקבל. אבל במתנה מועטת גם רב מודה דאסור לחזור בו. מיהו אמת כ' הבעה"מ דהירו' פליג על ש"ס דילן וס"ל דר"י ורב במתנה מועטת ג"כ מיירי. דבירו' שביעית פ"י מקשה מהא דאמר רב כד אמר אנא לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לינא חזר בי ומשני תמן למדה"ד ומה דרב נהיג למדות חסידות. הרי דלא מחלק בין מתנה מרובה למועטת והכי מוכח עוד שם ע"ש היטב אבל יפה כ' הרמב"ן גם בזה דדרך הרי"ף והגאונים להביא מימרי דאמוראי בסברא אחריני ממה שכוון בעל המאמר. וכמש"כ בסי' הקודם אות ט"ו בס"ד. מכש"כ הכא דהמימרא דר"י ודרב כמשמעה. אלא דפליגי התלמודים בדעתייהו. ולש"ס דילן תרוויהו במתנה מרובה. והא דרב אמר דלינא חזר בי מיירי במתנה מועטת. והירו' לא ס"ל הכי ולא איפת לן:

ב

(ב) מלמד שזוכה ויושב במחיצתו של הקב"ה. לפנינו בתמיד אי' רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו' וי"א יחזיק באמונה יתירה שנא' עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי ותו לא מידי. ואולי גירסת רבינו הי' הכי. ובמדרש שמואל פ"י הביא עובדא דאבוה דשמואל וריב"ב דבשביל שהחזיק אבוה דשמואל לריב"ב בנאמנות יתירה ברכו ריב"ב לאוקמא ברא כשמואל הנביא והיינו כדרשה שהביא רבינו שזוכה לישב במחיצתו של הקב"ה כשמואל הנביא שישב באוהל מועד. וה"ה בזה"ז בד"א של הלכה. שמיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד:

ג

(ג) אלא אפי' גמר בלבו כו'. דוקא גמר בלבו שהוא קרוב לבטוי שפתים לענין נדרים ע' שבועות ד' כ"ו ב'. והכי אי' בב"ב ד' פ"ח א' גמר בלבו לקנותו קנה ונתחייב במעשר ומפרש הכא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשי' ודובר אמת בלבבו. וכן בעובדא דר"ס כ' רבינו גמרי בלבי לזבוני לך. והריב"ן במכות ד' כ"ד העתיק הלשון בעובדא דר"ס היה דעתי ליתן לך. ולא פירש יפה. אבל גם הריב"ן כוון לדעת מוחלטת. והנה מדקאמר בב"ב הכא בי"ש עסקינן ולא קאמר מדת חסידות ש"מ דינא הכי כדאי' בשבת ד' ק"כ א' דחילוק גדול בדבר. והיינו כמש"כ שאע"ג שאין בזה משום מח"א שהרי לא סמך דעתי' דחברי'. מכ"מ החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו אם לא שנשתנה הענין. ולא כהירו' דמפרש הא דרב אמר לינא חזר בי הוא מדת חסידות. אלא דינא הכי. מיהו כ"ז דעת רבינו. אבל הרי"ף והרמב"ם לא הביאו במקומו דין דגמר בלבו כלל ולא עוד אלא בה' מעשר רפ"ה כ' ומאימתי יקבעו למעשרות משיתן את הדמים אע"פ שלא משך. הרי שלא נתן דמים כו' ואם הי' ירא שמים משגמר בלבו מעשר ואח"כ יחזיר למוכר אם רצה להחזיר. לא כ' הבריית' כהוויתה דקנה. אלא צריך לעשר ואח"כ יחזיר כו' משמע ג"כ בלא דעת המוכר ולא כהכ"מ שנמשך אחר לשון הסוגיא. אבל דעת הרמב"ם דהגמרא הוכרח ליישב לשון הבריית' קנה. ואין הלכ' הכי מדמנה הא דרב ספרא במכות שם במילי דחסידות ולא מן הדין. ועוד נטה הרמב"ם מברייתא זו. דמשמעה מיירי לענין דמאי כפי' רשב"ם ותו' והרא"ש פ"ג דמס' דמאי והכי מוכח בתוספת' דמאי רפ"ב. והרמב"ם ס"ל דבדמאי לא מהני אף קנית המעות שקאי במי שפרע כמ"ש בפי' המשניות דמאי שם הי' עומד ולוקח כו' ועוד יתבאר שם במקומו שאין המטלטלין ניקנין בנתינת ממון אבל עיקר זכותם במשיכה עכ"ל הרי דאפי' בממון לא נתחייב בדמאי וכש"כ בדברים אפי' לי"ש שאינו חוזר בדבורו. וכש"כ גמר בלבו. וס"ל דמתניתין דדייק מפני שלא משך. משמע דוקא משיכה מחייבת בדמאי. ומש"ה לא הזכיר זה הדין אלא לענין קביעות למעשר. ובס' פאת השולחן סי' ט"ז ס"ח לא כ"כ אלא כש"כ בדמאי ולא דק. אלא דוקא בודאי ולא מצד שי"ש קנה וא"ר לחזור. אלא שי"ש קובע הקני' בו. ונ"מ אם קנה מי שאינו י"ש אי מותר לי"ש לאוכלה עראי בלא מעשר. דאי מטעם די"ש א"ר לחזור. א"כ אם קנה מי שאינו י"ש רשאי כל אדם לאכול. אבל להרמב"ם אסור לי"ש לאוכלה. ועדין צ"ע מנלי' להרמב"ם זה הדין. עכ"פ דעת הרמב"ם דגמר בלבו אינו אלא מדת חסידות והוא ז"ל לא הביא בחבורו דיני מדת חסידו' בשלימות כמ"ש סי' קנ"א אות א'. ורבינו ס"ל דדין גמור הוא למי שנגע יראת שמים בלבו. ואזלי לשיטתייהו שכתבתי בפ' ויקהל סי' ס"ה אות ה' לענין תענית שעות שנחלקו כמ"כ בהא דר' יוחנן התענה עד שיבא לביתו והובא שם במכות במילי דחסידי. ופליגי שם אי הוי מדת הדין לי"ש או אינו אלא מדת חסידות ע"ש:

ד

(ד) ואי אמר לי' והדר בי' מתקרי מח"א. הא ודאי דוקא אמר בפיו ולא כשגמר בלבו. ופי' מתקרי מח"א. ולא קאמר הוי מח"א. משמע דהב"ד אומרים לו ומזהירין אותו שהוא מיקרי בזה מח"א. ולא מיבעי לס"ד דהש"ס דר"י טעמי' מדכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק. וכן פסק הבעל המאור והרמב"ם בפי' המשניות שלהי מ' שביעית. א"כ ודאי ראוי להודיעו ולהזהירו ע"ז. ונהי שאין כופין עליו משום שמתן שכרו בצדו הין צדק יהי' לך וכמו שדרשו בב"ב ד' פ"ט על הא דכתיב אבן שלמה וצדק יהי' לך. דמשום אבן שלמה וצדק יהי' לך והיינו דאי' בנדה ד' ע' מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה. אבל מכ"מ מזהירין עלה ואומרין דהדין כך הוא וכש"כ לדעת הריצב"א שפסק כהירו' ב"ב ס"פ ה' דהב"ד מוזהרין עליו אלא שאין נענשין עליו. וע' מש"כ פ' יתרו סי' נ"ו אות ו' שאין דעת רבינו ושארי ראשונים ז"ל הכי. אבל מכ"מ ראוי להודיעו אזהרת הכתוב. אפי' לשיטת הרמב"ן במלחמת ה' והרא"ש סי"ב דדעת הרי"ף דלפי האמת מפרשינן גם לר"י שיהא הין שלך צדק שלא ידבר א' בפה וא' בלב וכדעת הירו' שלהי שביעית. מכ"מ כ' הנמוק"י דהא דיש בהם משום מחוסרי אמנה היינו שאינו עושה מעשה עמך דכתיב שארית ישראל וגו' ולא ידברו כזב. אלא דלא לייטינן לי' אבל ודאי קורין לי' מקרא זה ומודיעין לו שהוא לאו עושה מ"ע והיינו מש"כ רבינו מתקרי מח"א:

ה

(ה) דתנן נכסים שיש להם אחריות כו'. אין ניקנין אלא במשיכה כצ"ל ורבינו הביא המשנה בקיצור ראשה וסופה. כי משנה ידועה היא והדר מפרש כולה מתניתין.

מי כתב שדות בכסף ובספר יקנו כו' כצ"ל.

דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם כצ"ל:

ו

(ו) דר"י תנא וירשתם את הארץ וישבתם בה. לכאורה צ"ל והורשתם את הארץ וגו' ומקרא הוא בפ' מסעי גבי קנית הארץ. אבל בג' אי' וירשתם אותה וישבתם בה בפ' ראה. והכי הוא להלן סי' קט"ו. והכי עיקר להגיה כאן. דקרא בפ' מסעי. לת"א ופרש"י הוא לגרש יושבי הארץ. ולהרמב"ן בפי' התורה ובמנין המצות למדנו מהאי קרא מצות ישיבת א"י. ולא בדיני קני' מיירי. אלא הא דדיני קני' מקרא דפרשת ראה הוא דנ"ל ובזה מיושב ק' מהרי"ט בחי' קידושין על הרמב"ן ע"ש:

ז

(ז) דכתיב וכי תמכרו כו'. דבר הנקנה מיד ליד. לעיל הביא רבינו הא דרבא מפרש ברייתא דר"ש אם עליה של לוקח מושכרת כו' טעמא מאי תקינו רבנן משיכה קונה כו' ומדהביא ש"מ דפוסק הכי. וכמש"כ הרי"ף דמדר"ש נשמע לרבנן. וע' מש"כ עוד ריש סי' ל"ג מחלוקת רש"י ותו' בהא דקנין כסף דמשם ג"כ מוכיח דרבינו בשיטת התו' קאי דהלכה כר"י דד"ת מעות קונות. וצ"ל דהא שהביא רבינו דרשה דקרא למשיכה הוא אסמכתא בעלמא תדע דבגמר' דמפרש בסתמא דרשי דקראי ואח"כ אמר ולר' יוחנן ד"ת מעות קונות מא"ל כו'. ולכאורה אמאי סתים הש"ס אליבא דר"ל. אלא משום דגם לר"י אסמיכו על האי קרא. וכיב"ז בב"ב ד' קמ"ו ולעיל שם לענין מתנת שכ"מ כמש"כ שם אות ב'. ועיקר הדרשה בהאי קרא מפרש בפ' הזהב למילתא אחריתי:

ח

(ח) בצפרא כתבתינהו כו'. בגמרא אי' באורתא כתבתינהו לנכסי לרב"ח בצפרא כתבתינהו לרב עוקבא ב"ח. ובכתובות אי' עובדא אחריתי הכי. חמי' דרב"ח כתבתינהו לנכסי לרב"ח בצפרא. באורתא כתבתינהו למ"ע ב"ח. ונתווכחו ג"כ ר"נ ור"ש אי לאוקמי' נכסי בידי' דרמי או דמ"ע. מיהו התם מיירי במתנת ברי ובענין ב' שטרות יוצאות ביום א'. והכא מיירי במתנת שכ"מ כמבואר. וכתבו התו' והרשב"ם דע"כ לאו חד עובדא הוית. והכי האריך הרי"ף לבאר בלשון ערבי והועתק ללה"ק בס' תמים דעים סי' רי"ח. ובאמת לפי הנוסחא דאי' בגמרא דבעובדא דכתובות כתבא בצפרא לרמי ובאורתא למ"ע. ובעובדא דילן בב"ב להיפך. א"א לפרש דחד עובדא הוי. אבל לנוסחת רבינו אפשר לפרש דחד עובדא הוי. וכך הי' המעשה. מתחלה בצפרא כתבה תחלה מקצת לרמי ב"ח ואח"כ כולה. ובאורתא החליפה ג"כ בהכי תחלה מקצת למ"ע ואח"כ כולה. ואי' בב"ב דקמ"ח. א' רב יוסף ב"מ אר"נ ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן עמד חוזר בכולן. אם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון. והיא נמלכת היתה. להכי הי' מקצת ראשון דין מתנת בריא. והשיור שהקנתה בסוף דין מתנת שכ"מ. ולמדנו מדר"נ דאוקי במקצת בידי' דמר עוקבא משום שודא דדייני שמסרה תחלה למ"ע. ומכ"מ אי לא דאמר שמואל במשכ"מ כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו הוי אוקים השיור לרב"ח במתנת שכ"מ. ואע"ג שלא נגמר עדיין מתנת מקצת הראשון שהרי לא מסרה עדין לרב"ח. וא"כ הי' אותו השיור מקצת נכסים. מכ"מ כיון שהי' בדעתה ליתן אותו מקצת לא' מהם בתורת מתנת בריא באופן שלא תוכל לחזור בהם. ממילא מיקרי מתנה האחרונה שבדעתה הי' תחלה לשייר לעצמה מתנת שכ"מ וניקנית כדין מתנת שכ"מ. אע"ג שיהא נגמר עניינה תחלה. ולמש"כ נתיישב כל קושית הרי"ף שם. ובאמת תלי' הכל בגירסא:

סליק ספר בראשית. בעזרת הנותן אחרית

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף