רש"י/סנהדרין/ב/א

רש"י סנהדרין ב א

דיני ממונות בשלשה. בגמ' ילפינן להו:

גזילות. כופר בפקדון דמששלח בו יד הוי גזלן וכן החוטף מיד חבירו הוי גזלן כגון ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) אבל לוה ולא שילם לא מיקרי גזלן דמלוה להוצאה ניתנה:

וחבלות. החובל בחבירו חייב בחמשה דברים כדאמרינן בבבא קמא (דף פד.) ואיש כי יתן מום בעמיתו וגו' כן יעשה לו בממון ובגמ' פריך היינו דיני ממונות:

נזק. דשור המועד או אדם שהזיקו ובגמ' פריך היינו חבלות:

תשלומי כפל. דגניבה שנמצא בידו דכתיב (שמות כב) אם המצא תמצא בידו וגו':

ותשלומי ארבעה וחמשה. דשור או שה שטבחו או מכרו:

האונס ומפתה. נערה בתולה חמשים כסף:

מוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וגו' וענשו אותו מאה כסף וגו' (דברים כב):

דיני נפשות. דאם אמת היה שזינתה תחתיו היא בסקילה ודיני נפשות בעינן כ"ג (לקמן בפירקין) (דף טו.):

מכות. מלקות ארבעים טעמא דר' ישמעאל ורבנן מפרש בגמרא (דף י.) מקראי:

עיבור החדש. בגמרא מפרש:

עיבור השנה. שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צריכין לעבר מפני האביב והתקופה כדאמרינן בגמרא מילתיה דר' שמעון מיפרשא בגמרא בברייתא (דף י:):

סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של צבור:

חליצה בשלשה. ביבמות יליף לה בפרק מצות חליצה (דף קא.):

מיאונין. יתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה בלא גט במיאון כל זמן שלא גדלה תחתיו ובשלשה בעינן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא אם כן קדשה אביה דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה:

נטע רבעי. אם בא לחללו על המעות וכן מעשר שני:

שאין דמיהן ידועין. כגון פירות והרקיבו שאין להם שער בשוק:

וההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:

הערכין המטלטלין. בגמרא מפרש (דף יד:):

אחד מהם כהן. דכתיב כהן בפרשה כערכך הכהן וגו' (ויקרא כז):

והקרקעות. של הקדש צריך ט' והעשירי כהן לשומן אם בא לפדותן בגמ' (דף טו.) מפרש ויליף להו מקראי:

ואדם. הבא לפדות עצמו מיד הקדש צריך עשרה לשומו ובגמרא (שם) פריך אדם מי קדיש:

דיני נפשות. בעשרים ושלשה לקמן יליף לה במתני':

הרובע והנרבע. שור שרבע אשה ובהמה שנרבעת לאיש נידונית הבהמה ליסקל:

בכ"ג. כאדם הרובע דאיתקוש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה בהמה היינו רובע ואיתקוש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג:

ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב:

שור הנסקל. שנגח אדם ומת:

כמיתת בעלים. אם היה נידון בחיוב מיתת בית דין דבעי עשרים ושלשה כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא להך דרשה ולא דנתחייב קטלא כדמפרש טעמא בגמ' (שם):

הזאב והארי כו'. שהמיתו אדם ונידונין בסקילה כשור דאמרינן בב"ק אחד שור ואחד כו' בשור שנגח את הפרה (דף נד:):

ברדלס. חיה היא:

ואין דנין לא את השבט. רובו של שבט שעבדו ע"ז במזיד:

נביא השקר. בחנק בגמ' (דף טז.) בעי מנלן דבעי שבעים ואחד:

במלחמת הרשות. כל מלחמה קרי רשות לבד ממלחמת יהושע שהיתה לכבוש את ארץ ישראל:

על העיר. ירושלים:

סנהדריות. שהיו מושיבים סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר ועיר כדכתיב (דברים טז) תתן לך בכל שעריך וצריכין בית דין הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבם וכו' יליף בגמ' (דף טז:):

בספר. כרך המבדיל בין ישראל לנכרים ובלע"ז מרק"א ובגמרא (שם) מפרש טעמא:

עדה שופטת. עשרה מחייבין:

ועדה מצלת. עשרה מזכין אשמעינן קרא דצריך עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

לעדה הרעה. במרגלים כתיב:

לרעות. אם הרוב מחייבין לא תלך אחריהם להרוג:

שומע אני. דלטובה לזכות הלך אחריהן שאפי' מיעוט המזכים ורבים המחייבין כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות אם כן למה נאמר אחרי רבים להטות משום זכות לא איצטריך ליה אלא אפילו לחייב הלך אחריהן:

לא כהטייתך. אחרי רבים לזכות אני אומר לך לנטות אחרי רבים לחובה אלא לזכות על פי אחד אפילו אין יתירין מזכין על המחייבין אלא אחד זכה אבל לחובה עד שיהו מחייבין עודפין על המזכין שנים והכי קאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי אחד אבל אחרי רבים בשנים אפי' לרעות הלכך על כרחך כ"ב בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בציר מי"ב:

ואין

---

---

שולי הגליון

---

---

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף