רא"ש/יבמות/יב/טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רא"ש יבמות יב טו

פסקי הרא"ש - יבמות < סימן קודם · סימן הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ת"ר חליצה מוטעת כשירה ואיזה היא חליצה מוטעת א"ר שמעון בן לקיש שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה אמר לו ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם ואת אמרת חליצה כשירה אלא היכי דמי חליצה מוטעת שהיא כשירה כגון שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ואפילו אם התנה בתנאי אם תתני לי מאתים זו. תהיה החליצה כשירה ואם לא תתני לי לא תהיה חליצה אפ"ה התנאי בטל והחליצה כשירה אפילו לא נתרצה דמן הדין אין כח בשום תנאי לבטל המעשה ואפילו לא נתקיים התנאי ראוי המעשה להיות קיים אלא דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הלכך בעינן דוקא כי התם שיוכל המעשה להתקיים על ידי שליח שציוה משה ליהושע אם יקיימו התנאי שיתנו להם ארץ הגלעד אבל חליצה דאי אפשר ע"י שליח דבעינן וחלצה נעלו מעל רגלו אע"פ שלא נתקיים התנאי המעשה קיים. תניא נמי הכי חליצה מוטעת כשירה ואיזו היא חליצה מוטעת שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה ואמרו לו חלוץ לה ותתן לך מאתים זוז ובא מעשה לפני ר' חייא והכשיר. ההיא איתתא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא דהות כעורה ובעי יבם ליבומי ולמיכלייא לממונה אמר לה בתי לא ניחא לך א"ל לא א"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה אמר ליה השתא מינך איפסלה זיל חלוץ חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי אמר ליה זיל אמור ליה חלוץ ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחליץ לה אמר ליה זיל הב ליה פרש"י זיל הב ליה דהא קבילת עלה ואע"ג דחליצה בהכי לא מיפסלה מיהו מיחייב לקיומי תנאיה מדינא כשאר שכירות דעלמא ולהכי פי' מטעם שכירות ולא משום תנאי שהתנה מתחלה ליתן לו משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותו לקיים התנאי משום דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם ירצה לקיים התנאי יתקיים המעשה מעכשיו ואם ירצה לא יקיים התנאי ויתבטל המעשה למפרע ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה שהרי הנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לו מאתים זוז אם לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה ליתן אלא הגט תלוי ועומד אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט וראיה לדבר מדאבעיא לן בפרק מי שאחזו דף עד: הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז אי נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא ואם איתא דגיטא הויא לאלתר ואיהי דמחייבא למיתב ליה מאתים זוז פשיטא דנתינה בעל כרחו הוי נתינה כדמוכח בבבא מציעא דף עז: גבי פרעיה זוזא זוזא דפרעון הוי ועוד מאי נ"מ אי הוי נתינה או לא כיון דגיטא לאלתר הוי והמעות הן עליה בחוב אי בעי ליקבל ואי לא בעי לא ליקבל אלא ודאי הגט תלוי ועומד בנתינת המעות ואם היא רוצה שלא יהא גט אינה מחוייבת ליתן לו המעות הלכך בנידון זה משום תנאי לא מיחייבא למיתב לו אלא הכי קאמר ליה כיון דאי אפשר לה לחליצה להתבטל הוה ליה כשכירות בעלמא א"ל משטה אני בך עבדי ליה דכיון דלא הוה ליה הגון לה ולא בעי לה מה שקצבה ליתן לו דמי יתירי כעין אנוסה היא וגם איהו לא פסיד ביה מידי:

מעבר לתחילת הדף
< סימן קודם · סימן הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.