ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/רא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג לא תעשה רא

מומי בהמה משחוט. ומהקריב. ושרוע לנדר בל תקדיש. כתיב (בפרשת אמור) כל אשר בו מום לא חקריבו כי לא לרצון יהי' לכם. עורת או שבור וגו' לא תקריבו אלה לשם ואשה לא תתנו מהם על המזבח לשם. ושור ושה שרוע וקליט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. ומעוך וכתות וגו' לא תקריבו לשם. ותניא (בפ"ק דתמורה ו' ע"ב) כל אשר בו מום לא תקריבו. מה ת"ל אם בלא תשחטו הרי כבר אמור למטה. אלא מה ת"ל לא תקריבו בל תקדישו. מכאן אמרו המקדיש בע"מ למזבח עובר משום חמשה שמות. משום בל תקדישו בל תשחטו בל תזרקו ומשום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו עיי"ש וברייתא זו איתא נמי בספרא (פרשת אמור פ"ז) עיי"ש. מבואר מזה דהנך שלשה לא תקריבו וקרא דאשה לא תתנו מהם הם חמשה לאוין בקרבן בע"מ. על הקדישו ושחיטתו וזריקתו והקטרתו כולו. והקטרתו מקצתו דאיתרבי מקרא דאשה לא תתנו מהם. כדתניא התם ואשה לא תתנו מהם אלו אישים אין לי אלא כולן מקצתן מניין ת"ל מהם עיי"ש. והרמב"ם ז"ל וסייעתו מנו בזה רק ארבעה לאוין הקדישו שחיטתו זריקתו והקטרתו. אבל הקטרת מקצתו לא מנו בלאו בפ"ע מטעם שביאר הרמב"ם (בסה"מ לאוין צ"ד). דהא דקתני בברייתא עיבר בחמשה לאוין. היינו משום דהך ברייתא אתיא כמ"ד לוקין על לאו שבכללות כמבואר שם (לקמן ז' ע"ב). אבל אנן קיי"ל דאין לוקין על לאו שבכללות. וא"כ המעלה אימורי בע"מ אינו לוקה אלא אחת. וא"כ גם לענין מנין הלאוין אין לנו אלא ארבעה לאוין. משום דבהקטרת כולו ומקצתו ליכא אלא מלקות אחת. ואינו חשוב אלא לאו אחד עיי"ש בדבריו. לשיטתו אזיל כמו שביאר (בשורש תשיעי) דמנין הלאוין תלוי במנין המלקיות עיי"ש. וכבר השיג עליו שם בזה הרמב"ן ז"ל עיי"ש. וגם בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל כאן השיג עליו שם הרמב"ן ז"ל עיי"ש. והרשב"ץ (בזה"ר לאוין סי' ל"ט) השיב על קצת דברי הרמב"ן ז"ל שם. אבל מ"מ בעיקר השגתו לא השיב כלום. ומה שהשיבו בזה הכ"מ (בפ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ד) והמג"א שם אינו מספיק עיי"ש בדבריהם. ואמנם כל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל דמנין הלאוין תלוי במספר המלקיות. אבל לדעת הרמב"ן ז"ל שם דאין זה תלוי בזה. אפי' את"ל דלוקין שתים מ"מ איכא למימר דאין נמנין אלא בלאו אחד. והיינו כמש"כ הרמב"ן ז"ל על מה שמנה הרמב"ם (לאוין צ"ה) לאו דלא תזבח להשם אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום וגו' לאזהרה להקרבת בע"מ עובר. כדדרשינן בספרי עיי"ש. והשיג עליו הרמב"ן ז"ל שם. וכתב וז"ל אני אומר שהמניעה במום קבוע ועובר לאו אחד תמנה שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע בין עובר וכו' עכ"ל עיי"ש. וא"כ הכא נמי בל תקריבו כולו ובל תקריבו מקצתו אין למנותן אלא לאו אחד. מהאי טעמא שהכתוב מרבה והולך עד שאסר הקטרתו לגמרי בין כולו ובין מקצתו. ועכ"פ מבואר דלדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אין כאן אלא ארבעה לאוין. והרמב"ן ז"ל בסוף ספרו מסיק דגם הנך ארבעה אין למנותן אלא בלאו אחד. וז"ל שם אבל נאמר כי הקדש בע"מ למזבח ושחיטתן וזריקת דמן והקטרתן כולם מצוה אחת אע"פ שלוקין על כל אחת. לפי שהכוונה בכולם למנוע עשיית הקרבן מבעלי המומין. ולשון התורה כך הוא לא תקריבו. וכבר אמרתי עוד שלשון התורה נמנה במצות ואפי' בענינים חלוקין הנמנעים בשם אחד עכ"ל עיי"ש. וסוף דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דא"כ אמאי מנה לא תגנבו דממון ולא תגנוב דנפשות בשני לאוין אע"פ ששניהם בלשון אחד נאמרו. בלשון לא תגנוב. וכן לא תבשל גדי בחלב אמו מנה הרמב"ם (לאוין קפ"ו קפ"ז) בישול ואכילה בשני לאוין אע"פ שבלשון אחד ממש נאמרו. ולא חלק עליו הרמב"ן ז"ל. ועוד יש לתמוה דאע"ג דהקדש ושחיטה וזריקה יש למנותן לפי סברתו בלאו אחד משום דכולן בלשון אחד נאמרו. לא תקריבו. אבל הקטרה דאזהרתה נפקא לן מדכתיב ואשה לא תתנו מהם. אכתי הו"ל למנותה בפ"ע. דהרי בלשון אחר נאמרה אזהרתה. וא"כ עכ"פ הו"ל למנות שני לאוין בבע"מ. ולכן דבריו ז"ל צ"ע אצלי כעת. ועכ"פ דעתו ז"ל שלא למנות כל הנך לאוין דבע"מ אלא בלאו אחד:

ואמנם דברי רבינו הגאון ז"ל כאן צ"ע טובא. שלא מנה אלא לאו דהקדש ושחיטה והקרבה. וזה דלא כחד. דהרמב"ם ז"ל מנה ארבעה. והרמב"ן ז"ל אחד. ורבינו הגאון ז"ל מנה שלשה. ולאו דזריקה לא מנה והדבר צ"ע מאי טעמי' ולפי הנראה ס"ל במקצת כדעת הרמב"ן ז"ל. דלאו דהקטרה ודזריקה כיון ששניהם מעשיהם על גבי המזבח מנאן בלאו אחד. משום שענינם אחד ממש הוא. משא"כ לאו דמקדיש שהיא בחוץ. וגם שפיר שייך הקדש בבע"מ בהיתר. דהרי מותר להקדיש בע"מ לבדה"ב. וכן לאו דשחיטה דאע"פ שהיא בפנים מ"מ לאו עבודה היא וכשרה בזר. ועוד דשחיטה איתא נמי בחולין דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וכיון דטעמא דהזהיר הכתוב על בע"מ לגבוה היינו משום דבזיא מילתא. כדאמרינן בפ"ק דתמורה (ז' ע"א) עיי"ש. וא"כ בשחיטה דאיתא נמי בחולין וגם נעשית בזרים לא בזיא מילתא כ"כ ואפי' הכי הזהיר עלי' הכתוב. ולכן נמנין בפ"ע במנין הלאוין. ואין נכללין ביחד עם לאו דזריקה והקטרה באזהרה אחת. ובלא"ה נראה שאין להכניס אזהרת מקדיש ושוחט באזהרה דזריקה והקטרה. משום דבהקדש ושחיטה האזהרה היא לזרים. משא"כ אזהרה דזריקה והקטרה שהיא לכהנים דוקא. ועוד נראה דזריקה והקטרה שבכל מקום הם בכלל הקרבה סתם. יש לכוללן בכלל אזהרה אחת. משא"כ הקדש ושחיטה דאינם בכלל הקרבה בשום דוכתא. אלא דהכא מייתורא דקרא הוא דילפינן להו מקראי דלשון הקרבה. לכן יש למנותן בפ"ע. ובהכי מדוקדק לשון רבינו הגאון ז"ל. דשחיטה והקדש כתב בפירוש. אבל זריקה והקטרה כללן בלשון הקרבה. משום דבכל דוכתי סתם הקרבה היינו זריקת דמים והקטרת איברים ופדרים. וגם לס"ד בסוגיא דפ"ק דחמורה שם כייל להו לזריקה והקטרה באזהרה אחת מדכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח וכדקתני בברייתא שם ואשה לא תתנו מהם אלו אישים וכו' זריקת דמים מניין ת"ל על המזבת לשם עיי"ש. וכן הוא בספרא שם עיי"ש. ועכצ"ל לפ"ז דרק בדרך אסמכתא אסמיך זריקת הדם על הך קרא דאשה לא תתנו מהם על המזבח שהוא אזהרת הקטרה אבל לקושטא דמילתא לא נפק"ל אזהרה לזריקה אלא מקרא בתרא דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לשם. ועכ"פ חזינן דכייל להו תנא לזריקה והקטרה בכלל אזהרה אחת:

וביותר אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל כאן נקט כלישנא בתרא דהתם דאמרינן דלקושטא דמילתא לא נפק"ל אזהרה לזריקת דמים אלא מקרא דאשה לא תתנו מהם על המזבח. וכדקתני בברייתא. ולא תקריבו דמעוך וכתות מוקי לי' להך לישנא לבמת יחיד עיי"ש. וכיון דפשטא דברייתא מסייע להך לישנא נקט רבינו הגאון ז"ל עיקר כהך לישנא בתרא. וכבר הקשה הר"ב לח"מ (בפ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ג) על הרמב"ם ורש"י דהו"ל למינקט לעיקר כלישנא בתרא עיי"ש בדבריו. דאע"פ שדבריו שם תמוהים ונגד הסוגיא דתמורה שם. וגם מה שהביא שם בשם הסמ"ג ליתא הכי בסמ"ג כלל עיי"ש. מ"מ ודאי עיקר כוונתו ז"ל כדכתיבנא. ועפ"ז יפה הקשה ואין להאריך בזה. ועכ"פ לפ"ז ודאי דברי רבינו הגאון ז"ל נכונים היטב מה שהכניס זריקה והקטרה בכלל אזהרה אחת. משום דשניהם בלאו אחד נאמרו. ואע"ג דבעלמא בכל שני פרטים שנאמרו בלאו אחד לשיטתו נמנה כל אחד בפ"ע. מ"מ כבר ביארנו בכמה דוכתי דהיינו דוקא כששני הפרטים מפורשים בקרא. משא"כ כאן וכל כיו"ב שלא נזכרה בהדיא בקרא אלא הקטרה. אלא דממשמעותא או מיתורא דקרא נפק"ל נמי זריקה. גם לשיטתו אין שניהם נמנין אלא באזהרה אחת. שוב ראיתי לבעל נתיב מצותיך (דף ק' ע"ב) שהעלה ג"כ בדעת הבה"ג שכוונתו למנות זריקה והקטרה במצוה אחת משום דשניהם עבודה נינהו עיי"ש בדבריו. ואין דבריו מספיקים. אבל לפמש"כ נכונים דברי הבה"ג היטב כמו שביארנו לדעת רבינו הגאון ז"ל. אלא דבעיקר הבנתו בדעת הבה"ג צ"ע ממה שמנה הבה"ג במספר הפרשיות פרשת מומי בהמה עיי"ש. ולאיזו מצוה ירמוז בזה אם איתא שכבר מנה הבה"ג כל הלאוין האמורים בקרבן בע"מ במנין הלאוין. מיהו בלא"ה עיקר דברי הבה"ג בזה צ"ע טובא לכאורה. דמאי ענין איסור המומין בקרבן למספר הפרשיות שהם רק חוקים ומשפטים המסורים לצבור כמש"כ הבה"ג גופי' בריש מספר הפרשיות עיי"ש. וכאן האיסור מוטל על הבעלים ועל הכהן המקריב. והו"ל מצות היחיד שמקומה במנין הלאוין והעשין ולא במספר הפרשיות. ולכן נראה דודאי הלאוין שנאמרו בענין זה אזהרות היחיד הן. וכבר מנאן במנין הלאוין וכמו שהבין בעל נתיב מצותיך שם. אלא שיש בדבר גם עשה מדכתיב תמים יהי' לרצון. ומנאוה הרמב"ם ז"ל וכל סייעתו. וכבר עמדנו בזה לעיל במנין העשין (עשה ק"ה) על הבה"ג שלא מנה עשה זו עיי"ש:

אבל נראה כעת דלדעת הבה"ג ליכא למשמע עשה מהך קרא לפי המבואר בסוגיא דפ"ה דמנחות (נ"ו ע"ב) ופ"ה דבכורות (ל"ג ע"ב) דלכ"ע כולי' הך קרא שייך ללאו דכל מום לא יהי' בו שהוא אזהרה למטיל מום בקדשים. לומר דכל קרבן שהוא תמים וראוי לרצון כל מום לא יהיה בו. שלא יטיל בו מום. ולאפוקי מטיל מום בבע"מ לרבנן. ולר"מ אתי לאפוקי פסולי המוקדשין לאחר פדיון עיי"ש ובפירש"י (בבכורות שם) בד"ה כל מום עייש"ה. וא"כ אין כאן עשה אלא לאו לחוד. ולפ"ז עכצ"ל דתלמודין פליגא אברייתא דספרא (פרשת אמור פ"ז). דאמרינן התם תמים יהי' לרצון מצות עשה. מצות ל"ת מנין ת"ל כל מום לא יהי' בו עיי"ש. הרי דס"ל דמהך קרא ילפינן עשה. וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי דתלמודין פליגא על ברייתות דספרא וספרי וכיו"ב כידוע. ובדברי הרמב"ם וסייעתו ז"ל ג"כ צל"ע טובא בזה דאע"פ שהם מנאוה במנין העשין וסמכו על ברייתא זו דספרא. מ"מ דבריהם הם נגד ברייתא זו. דהרי מברייתא זו מתבאר להדיא דענין עשה זו הוא ממש מענין הלאו שלא להטיל מום בקדשים וכל המטיל מום בקדשים מלבד מה שעובר בלאו דכל מום לא יהי' בו. עובר נמי בעשה דתמים יהי' לרצון. אבל הרמב"ם בסה"מ (עשין ס"א ובריש הלכות איסורי מזבח) מבואר דס"ל דענין עשה זו היינו להקריב הקרבן תמים ואם עבר והקריב בע"מ עובר בעשה זו דתמים יהי' לרצון עיי"ש. וכן מבואר בסמ"ג (עשין קע"ו) ובחנוך (מצוה רפ"ו) ובזה"ר להרשב"ץ ז"ל (עשין סי' נ"א) עיי"ש. וא"כ לדבריהם ז"ל אין זה ענין לאיסור מטיל מום. ואפי' לא הטיל הוא המום אלא שהוטל מאיליו או ע"י אחרים עובר בעשה זו אם הקריבה במומה. ואם הטיל המום ולא הקריבה אינו עובר בעשה. וזהו דלא כמתבאר בהך ברייתא גופא שהביאו ממנה ראי' לדבריהם. ולכן דבריהם ז"ל צ"ע אצלי טובא כעת:

ומ"מ דעת הבה"ג נראה שאין בזה עשה דלא כברייתא דספרא שם משום דתלמודין פליגא עלה. איברא דאכתי נהי דלתלמודא דידן ליכא למשמע עשה מהך קרא דתמים יהי' לרצון. משום דכולי' קרא שייך לל"ת כמשכ"ל. מ"מ אכתי איכא למשמע בזה עשה מדכתיב (בפרשת פנחס) גבי קרבנות חג הביכורים תמימים יהיו לכם ונסכיהם. וכיון דהתם לא כתיב שום לאו בקרא ודאי הרי זו מצות עשה. וכבר הביאו הרמב"ם ז"ל בסה"מ ובחנוך שם עשה זו גם מהך קרא עיי"ש. וא"כ גם לפי מה שביארנו דעת הבה"ג אכתי הו"ל מיהת למנות העשה מהך קרא. איברא דמהך קרא אין לנו עשה אלא בקרבנות צבור לחוד. משום דההוא קרא בקרבנות צבור הוא דכתיב. אבל בקרבנות יחיד אין לנו שיעבור בעשה בהקרבת בע"מ. וא"כ נראה דהיינו מה שמנה הבה"ג במספר הפרשיות פרשת מומי בהמה דכוונתו לעשה זו דתמימים יהיו לכם. והיא מצות הצבור להקריב קרבנותיהם תמימים ואם עברו והקריבו קרבן בע"מ עוברים בעשה. ולכן מנאה במספר הפרשיות. ומה שכתב הבה"ג העשה רק במומי בהמה אע"ג דבההיא קרא כתיב נמי נסכים. היינו משים דלפום פשטי' דקרא לא קאי תמימים יהיו לכם אלא אבהמה. ונסכים דכתיבי בקרא מילתא אחריתא היא. לומר שיקריבו גם הנסכים של קרבנות אלו כמשפטם לפרים ולאילים ולכבשים. וכן מתבאר בספרי (פנחס סוף פיסקא קמ"ט) דלא נפק"ל נסכים לענין זה אלא מהיקישא דנסכים לבהמה. מה בהמה נפסלת במומים בחסר ויתר אף נסכים נפסלים במומים וכו' עיי"ש. הרי דעיקר קרא לא קאי אלא אבהמה וכן בקרבנות פסח ודראש השנה כתיב תמימים יהיו לכם רק אבהמה. וכן בקרבנות החג כתיב תמימים יהיו אבהמה לחוד. וכן צ"ל ע"כ לדברי רבינו הגאון ז"ל כאן שכתב מומי בהמה. ובפ"ט דמנחות (פ"ה ע"ב) איבעיא לן בסולת דמנחה שהתליעה אם לוקה על הקדשה משום בעל מום. וכן איבעיא להו התם (לקמן פ"ו ע"א) בשמנים ולקמן (פ"ז ע"א) בנסכים ולא איפשיטא עיי"ש. וא"כ היכי דקדק וכתב באזהרות אלו דוקא מומי בהמה. כיון דהו"ל איבעיא דלא איפשיטא. ואפשר דלאו דוקא בהמה אלא גם בסולת ושמן ויין איתא לאזהרת בע"מ אלא ודאי עכצ"ל משום דנקט קרא כדכתיב בבהמה ולא לאפוקי קרבנות דמיני אחריני:

ועכ"פ מתבאר לפ"ז דשפיר העלה בעל נתיב מצותיך בדעת הבה"ג שהוא מונה ארבעה לאוין שבמומין בשלש מצות. האחת מקדיש. והשנית זורק ומקטיר אברים ופדרים. והשלישית שוחט. והיינו ממש כדעת רבינו הגאון ז"ל כאן כמו שביארנו. מיהו לפי נוסחת הבה"ג כת"י רומי מבואר שאינו מונה בבע"מ אלא אזהרה אחת. וזהו כדעת הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל. וזו היתה ג"כ כפי הנראה דעת רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ סדר עשרת הדברות (בדבור כבד) שלא מנה שם אלא אזהרה אחת בבע"מ עיי"ש. אבל כאן חזר בו ומנה שלש אזהרות בבע"מ כמו שנתבאר טעמו בזה לעיל:

ועדיין צריך ביאור לשון רבינו הגאון ז"ל במה שכתב ושרוע לנדר בל תקדיש. דהדבר מבואר דכוונתו בזה לקרא דשרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. וא"כ ס"ל דאזהרה למקדיש בע"מ מהך קרא הוא דנפקא לן. והוא תמוה טובא לכאורה. דהרי בספרא שם ובפ"ק דתמורה שם מבואר דאזהרה למקדיש בע"מ נפק"ל מדכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו. שהוא הלאו הראשון שבלאוין האמורים בבע"מ בההיא פרשה. וכן כתבו הרמב"ם ושאר כל הראשונים ז"ל. מיהו נראה דדברי רבינו הגאון ז"ל מדוקדקים ועמוקים כדרכו ז"ל. וכוונתו בזה למאי דאמרינן (בפ"ק דתמורה שם ז' ע"א) מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ הוא דעובר דאי בע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא. א"ל ר"ח ב"י שרוע וקלוט כתיב בפרשה והני בע"מ מעיקרא נינהו וכו'. אמאי לקי דיקלא בעלמא נינהו א"ל דיקלא לא זילא מילתא מין עצים הוא. בע"מ מעיקרא זילא מילתא כיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ מיחייב וכו' אמר רבא השתא דאמור טעמא דבע"מ דלקי משום דבזיא מילתא אפי' מקדיש לי' לדמי נסכים נמי לקי. תניא כוותי' דרבא וכו'. ופירש"י שם דאתקפתא דר"ל קאי על בל תקדישו עיי"ש. ובודאי דהכי משמע מלישנא דתלמודא דקאמר דכיון דשביק תמים ואקדיש בע"מ מיחייב. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דלענין שוחט וזורק ומקטיר דקעביד מעשה לא שייך לחלק בין תם ונעשה בע"מ לבע"מ מעיקרא. דהרי עכ"פ חזינן דמקריבו לגבוה ואהכי חייבי' רחמנא משום דבזיא מילתא לגבי גבוה. אבל לענין לאו דמקדיש שפיר יש מקום לחלק כיון דלבה"ב שרי להקדישו השתא נמי איכא למימר דבע"מ מעיקרא דיקלא בעלמא הוא ובודאי לא אסיק אדעתי' לאקרובי'. ולדמיו הוא דאקדשי' ולא לקי וכדפירש"י. ואע"פ שהותרו בו לא תקדיש בע"מ למזבח וקבל עליו התראה. מ"מ בכגון זה ראוי לומר דאעפ"כ ודאי אחוכי הוא דקמחייך בהו משום דהדבר ברור אצלו דלא חזי להקרבה ולא מיתפס אלא לדמים. ואינו אלא כמקדישו לדמיו. וכגון זה לא אסרה תורה. דהרי אפי' הקדישו בפירוש למזבח לא חיילא עלי' קדושת מזבח כלל. ודברי התוס' שם שהשיגו על פירש"י. ומוקמי לה על בל תזרוק ובל תקטיר. תמוהים וכמו שכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל. וכל מה שכתבו בזה אינו נכון כלל ואין להאריך בזה. ועכ"פ מבואר לפ"ז דמדכתיב שרוע וקלוט ילפינן דאפי' בע"מ מעיקרא ואפי' לא הקדישו אלא לדמי נסכים עובר משום בל תקדיש. וא"כ הדבר מבואר דזהו שכתב רבינו הגאון ז"ל ושרוע לנדר בל תקדיש:

והנה בעיקר לאו זה דשור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה. צ"ע לכאורה מה שלא מנאוהו כל מוני המצות. וכבר עמד בזה הרשב"ץ ז"ל (בזה"ר. לאוין סי' ל"ט). אלא דמש"כ שם על זה וז"ל ומה שלא מנו ולנדר לא ירצה. הוא לפי שאינו לאו אלא שלילה. כעין כי לא לרצון יהי' לכם. פגול הוא לא ירצה. ולשון ספרי (צ"ל ספרא) מלמד שאין מרצין. וכן בפרק אותו ואת בנו אמרו על זה הלאו שאינו במנין שהכתוב נתקו לעשה עכ"ל עיי"ש. דבריו תמוהים מאוד אצלי. דמה שהביא מהספרא דקתני מלמד שאין מרצין אין זה ענין כלל לכאן. דהספרא שם קאי אדלקמן. על קרא דכי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ועל הך קרא הוא דדרשו הכי בספרא שם. והך קרא ודאי גם לפי פשוטו לא בא אלא לנתינת טעם. כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כי משחתם בהם וגו'. משא"כ קרא דולנדר לא ירצה דמשמע לשון ציווי. ודאי איכא למימר דהו"ל אזהרת לאו. וביותר תמוהים דבריו במה שהביא ראי' מההיא דפרק אותו ואת בנו. דהרי אדרבה שם מבואר להדיא איפכא. דהתם (פ' ע"ב) עלה דתנן דאותו ואת בנו נוהג בקדשים והשוחט קדשים בפנים השני סופג את הארבעים. פרכינן ולילקי נמי משום לאו דמחוסר זמן. דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה ת"ל ושור ושה שרוע וקלוט וגו' לימד על הפסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה וכו'. ר"ז אמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה וכו' עיי"ש בפירש"י ובתוס' ובמש"כ אנכי בזה לעיל (עשין ק"ו). ומבואר להדיא דלאו גמור הוא ולוקין עליו בכל הפסולין שבשור ושבשה. ואפי' מחוסר זמן לקי משום לאו זה דלא ירצה לסתמא דגמרא שם דמשני כי קא חשיב לאו דאותו ואת בנו לאוי נוכראי לא קא חשוב עיי"ש. ואפי' לשינויא דר"ז. לא מיבעיא לפירש"י שם דלר"ז הו"ל לאו הניתק לעשה. א"כ פשיטא ודאי שהוא לאו הבא במנין הלאוין אפי' משום אזהרת מחוסר זמן ככל שאר לאוין הניתקין לעשה שהם באים במנין הלאוין אליבא דכ"ע. ואפי' לפירוש התוס' דפירשו דניתק לעשה דהתם אין פירושו כניתק לעשה דעלמא. אלא ניתק לגמרי מן הלאו. ואין בו אלא עשה בלבד עיי"ש בדבריהם. מ"מ היינו דוקא לענין מחוסר זמן בלבד מטעמא דקאמר התם עיי"ש. אבל לענין שאר כל הפסולין שבשור ושבשה ודאי קיימי בלאו דלא ירצה אפי' לר"ז כמבואר שם בברייתא. וכן כתבו בתוס' שם עיי"ש:

וראיתי להרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות איסורי מזבח ה"ו) שכתב וז"ל וכן הרובע והנרבע מוקצה לע"ז ונעבד אע"פ שהן מותרים באכילה הרי הן פסולים למזבח וכו'. ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולים האלו ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן עכ"ל עיי"ש. ובכ"מ שם תמה עליו מההיא סוגיא דפרק אותו וא"ב שם דמבואר דלא פער אפי' ר"ז אלא מחוסר זמן. אבל כל שאר פסולין לוקה עליהם. ותי' שם וז"ל ומיהו בהא אפשר לומר שרבינו הוקשה לו דהא לא ירצה לא משמע דמזהיר שלא יקריבוהו. ולא לימד אלא שלא יעלה לרצון. אבל אזהרה שלא יקריבנו אין כאן. ולכך משמע לי' דהוה מצי לשנויי הכי. אלא דלפום מאי דס"ד דמקשה דלא ירצה היינו להזהיר שלא יקריבנו משני לי'. אבל אפשר דאין כאן אזהרה מלהקריב וכו' עכ"ל עיי"ש בדבריו. וזה כדעת הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שהבאתי. ובלח"מ שם כתב על דברי הכ"מ וז"ל ובאמת דבר גדול הוא זה. ואילו הי' לו לרבינו ז"ל שום הכרח לדחוק עצמו בכך היה מקום לומר כן. אבל כיון שאין לו שום דבר מכריח מי הביאו לרבינו לדחוק עצמו בכל זה עכ"ל עיי"ש. ואמנם ע"פ דברי הרשב"ץ ז"ל בזה"ר שם הי' אפשר לומר לזה דהרמב"ם הוכרח לזה משום מאי דקתני בספרא מלמד שאין מרצין. דמבואר מזה דלא ירצה אינו אלא של לה ולא אזהרת לאו. אלא שכבר כתבתי דדברי הרשב"ץ ז"ל תמוהים בזה. דבאמת ליתא הכי בספרא על הך קרא דלא ירצה. אלא אקרא אחרינא קאי כמשכ"ל. אלא שהי' אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל ס"ל בההיא דקאמר ר"ז הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה כדפירש"י שם. וכן הבין בכ"מ שם בדעת הרמב"ם עיי"ש. ועפ"ז הוקשה לו מדתניא (בפ"ו דיומא ס"ג ע"ב) מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן עיי"ש. והשחא אם איתא דלקושטא דמילתא קרא דלא ירצה הוא אזהרת לאו גמור. מאי קאמר מנין שלא יקדישנו ואיצטריך למידרשי' מדכתיב קרבן ותיפוק לי' דכבר נפק"ל מדכתיב ושור ושה וגו' לא ירצה שלימד על כל הפסולין שבשור ושבשה שהם בלא ירצה. ולכן הכריח מזה דלקושטא דמילתא אין זה לאו אלא שלילה בעלמא. ונדחק בפירושא דסוגיא דפרק אותו וא"ב כמש"כ בכ"מ. אלא דעיקר דברי הכ"מ תמוהים אצלי במש"כ דהא דקתני בברייתא לימד על כל הפסולין שבשור ושבשה שהוא בלא ירצה. היינו רק לומר שלא יעלו לרצון. דמלבד דמלישנא דברייתא דקתני מנין שהוא בלא ירצה וכו' לימד על כל הפסולין וכו' שהוא בלא ירצה. ע"כ מבואר דלא יתכן לפרש כן. דא"כ הכי הו"ל למיתני מנין שאין עולין לרצון. לימד שאין עולין לרצון. אבל לשון שהוא בלא ירצה משמע ודאי דעובר בלא ירצה קאמר. ועוד דמאחר דכבר נפק"ל שהן פסולין פשיטא דאין עולין לרצון ולא איצטריך קרא להכי. בלא"ה הרי עיקר ברייתא זו איתא בספרא (אמור פ"ז) ושם ע"כ ליכא לפרושי הכי עיי"ש. ועי' בלח"מ שם דלפי מה שפירש הוא בדעת הרמב"ם ז"ל גם לדידי' ס"ל דלא ירצה לאו גמור הוא. אלא שאין לוקין עליו משום דהו"ל לאו שבכללות עיי"ש בדבריו. ובמש"כ עליו בברה"ז (סוף מנחות) והפר"ח במים חיים (הלכות איסורי מזבח שם) ובשאר אחרונים שכל דבריהם תמוהים לפי מה שנתבאר ואין להאריך:

וא"כ הדבר תמוה מה שלא מנו לאו זה דלא ירצה במנין הלאוין. מיהו נראה דאפשר לומר דודאי קרא דלא ירצה איננו אזהרת לאו מצד עצמו. אלא פירושו שאינו עולה לרצון כמש"כ בכ"מ. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ז"ל (בפרשת אמור) עיי"ש בדבריו. ומאי דקתני בברייתא מנין לכל הפסולין שבשור ושבשה שהם בלא ירצה וכו'. היינו לומר שהם בלא ירצה משום הנך לאוין דבל תקדיש ובל תשחוט וכו' האמורים בבעלי מומין. וכן מתבאר להדיא מלישנא דברייתא שבספרא (אמור פ"ז) דקתני התם אחר דדריש התם כל הלאוין שנאמרו בבע"מ. מנין לרבות כל הפסולים שבשור ושבשה תלמוד לומר ושור ושה לרבות כל הפסולין שבשור ושבשה עיי"ש. הרי מבואר בהדיא דמהך קרא אתי לרבות כל הפסולין שיעברו עליהן בבל תקדיש ובל תשחוט ובל תזרוק ובל תקטיר כמו בעלי מומין. אבל ודאי אין בהן לאו מיוחד בפ"ע. דהרי שם לא הזכיר קרא דלא ירצה כלל. וכן פירש בהדיא הר"ש משאנץ ז"ל שם בפירושו לספרא עיי"ש. וכן פירש בקרבן אהרן שם עיי"ש. וכן מתבאר בתוספתא (פ"ד דמכות ובפ"ק דתמורה) דקתני התם המקדיש רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר שרוע וקלוט עובר משום שמות הללו והרי הן כבעלי מומין וכו' עיי"ש. הרי להדיא דפסולין איתרבו להנך לאוין שבבע"מ ואין בהן לאו מיוחד בפ"ע. וכן מתבאר להדיא מפירש"י בסוגיא דחולין שם בד"ה משום לאו עיי"ש. וכן מתבאר מפירש"י בפ"ק דתמורה (שם ז' ע"א) על הא דאמרינן התם שרוע וקלוט כתיב בפרשה וכו' ופירש"י וז"ל כתיבי בפרשה ועלייהו כתיב לא תקריבו ודרשינן לא תקדישו עכ"ל עיי"ש. הרי דמקרא דלא ירצה דכתיב גבי שרוע וקלוט ליכא למשמע אלא דהו"ל בכלל לאוין האמורין בשאר בע"מ. אבל קרא דלא ירצה גופי' אינו אזהרת לאו. וכיו"ב תניא בספרא (אמור פ"ח) מנין לשוחט אותו וא"ב במוקדשין הרי זה בלא ירצה ת"ל ירצה לקרבן אשה לה' ושור או שה אותו וא"ב לא תשחטו ביום אחד מלמד שהשוחט אותו וא"ב במוקדשים הרי זה בלא ירצה עיי"ש. וזהו ממש כלישנא דברייתא דפרק אותו וא"ב שם. והרי לפי' התוס' אליבא דר"ז ליכא לאו בשחיטת מחוסר זמן כלל. והיכי קתני התם דמחוסר זמן הרי זה בלא ירצה. וכבר הרגישו בזה הרמב"ן והר"ן ז"ל בסוגיא דחולין שם וכתבו לפרש דמאי דקתני התם שהוא בלא ירצה. היינו משום עשה זה עיי"ש בדבריהם. הרי דאע"ג דקתני הרי זה בלא ירצה אין פירושו שעובר בלאו דלא ירצה. דודאי אין לא ירצה אזהרת לאו מצד עצמו. אלא קאמר שהוא בלא ירצה מצד העשה הכתובה בו. והרמב"ן והר"ן ז"ל לא הוצרכו לפרש כן אלא לאפוקי שאין פירושו כההיא דקתני בברייתא דהתם בכל הפסולין שהוא בלא ירצה. דהתם היינו לומר שהוא בלא ירצה משום הלאוין שנאמרו בבע"מ. אבל כאן באותו וא"ב ליכא לאו משום מחוסר זמן אלא עשה דאית בי'. אבל ודאי לא ירצה מצד עצמו אינו אזהרת לאו בשום דוכתא:

ולפ"ז מתבאר דבעיקר הדבר דברי הרשב"ץ ז"ל והכ"מ נכונים דודאי קרא דלא ירצה מצד עצמו איננו לאו. אלא דמ"מ מש"כ הרשב"ץ ז"ל שאינו בא במנין משום דאמרינן בפרק אותו וא"ב דהכתוב נתקו לעשה הוא תמוה טובא כמשכ"ל. והטעם שאינו בא במנין לא מן השם הוא זה. אלא משום דאין כאן לאו חדש שיהי' נמנה בפ"ע. אלא שריבה הכתוב גם כל הפסולים שבשור ושבשה בכלל הלאוין שבבע"מ. וכבר נמנו לאוין דבע"מ במנין הלאוין. וגם דברי הכ"מ במש"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל המה תמוהים מאוד ונגד ברייתא דספרא ותוספתא שהבאתי לעיל. ואף דקצת יש מקום לתרץ התוספתא עפמש"כ הכ"מ (בפ"ג מהלכות ע"ז) עיי"ש. וכדבריו מתבאר מדברי הרמב"ם בסה"מ (שורש תשיעי) עיי"ש. אבל זה תמוה מסוגיא דפ"ק דתמורה שם ושאר דוכתי. וכבר השיג ה"ר דניאל הבבלי ז"ל במעשה נסים (סי' ד') על דברי הרמב"ם (בשורש תשיעי) שם עיי"ש ובמש"כ הר"א מיימון ז"ל שם ליישב דברי אביו הרמב"ם ז"ל. ולפי דבריו לא נתיישבו דברי הרמב"ם ז"ל גם מהתוספתא שם עיי"ש היטב ואין להאריך בזה. וגם תמוה מדאמרינן בפ"ק דתמורה (שם ז' ע"א) א"ל רחב"י שרוע וקלוט כתיב בפרשה והני בע"מ מעיקרא נינהו עיי"ש דלענין מלקות מיירי. והשתא מאי ראי' משרוע וקלוט דלא כתיב בהו אלא לא ירצה. והרי לא ירצה לא מיחשב לאו כלל. אלא ודאי אע"ג דודאי לא ירצה מצד עצמו איננו לאו ללקות עליו. מ"מ שמעינן מהך קרא דשרוע וקלוט איתרבו בכלל לאוין האמורים בבע"מ ולקי בהו על כל הלאוין האמורים בשאר בע"מ וכמו שביארנו. וא"כ דברי הרמב"ם (בהלכות איסורי מזבח שם) תמוהים. ודברי הכ"מ אינם מעלים ארוכה כלל וצ"ע טובא לענ"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.