ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קעד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קעד

דתי זב. וטהרתו. וקרבנו. מצוה להיות הזב טמא ומטמא. כדכתיב (בפרשת מצורע). דברו אל ב"י ואמרתם אלהם איש איש כי יהי' זב מבשרו וגו'. ומנאוה גם הרמב"ם וסייעתו (עשין ק"ד) עיי"ש. והבה"ג וסייעתו ז"ל כתבוה במספר הפרשיות כדרכם. וכללוה עם כל הטמאים שטומאה יוצאת מגופן עיי"ש. ומנה ג"כ טהרתו מצוה בפ"ע מדכתיב שם וכי יטהר הזב מזובו וספר לו וגו' וכבס בגדיו וגו'. וכן מנה קרבנו מצוה בפ"ע מדכתיב שם וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו'. והרמב"ם וסייעתו ז"ל מנו טהרתו וקרבנו במצוה אחת (עשין ע"ד). כנראה לכאורה מלשונו שם שכתב וז"ל. מצוה ע"ד היא שצונו שיקריב קרבן כל איש זב שנתרפא מזובו וזהו קרבן הזב. והוא מחוסר כפרה עד שיקריבהו. והוא אמרו יתעלה וית"ש וכי יטהר הזב מזובו וביום השמיני יקח לו שתי תורים עכ"ל עיי"ש. אבל לא נתבאר טעמו בזה. ובודאי הטבילה אינה נמנית שהרי כבר נמנית מצות הטבילה במעין ומקוה (עשין ק"ט). ומצוה זו כוללת כל הטמאים הטעונין טבילה. אבל עדיין יש למנות מצות הספירה שנתחדשה בזב ובזבה לטהרתם. שאיננה בשאר כל הטמאים. וכבר נתעורר בזה בנוב"ת (חיו"ד סי' קכ"ג) על הבה"ג והרמב"ם והרמב"ן ז"ל ועל כל מוני המצות שלא מנו שתי מצות דספירת הזב וספירת הזבה במנין העשין. לפמש"כ התוס' בכתובות (פרק המדיר ע"ב ע"א) בד"ה וספרה וכו' ובמנחות (פרק ר"י ס"ה ע"ב) בד"ה וספרתם. דלהכי אין זבה מברכת על ספירת נקיים כמו שמברכין על ספירת העומר. משום שאם תחזור ותראה אפי' בשביעי סותרת למפרע עיי"ש. ולפ"ז העלה בשל"ה דמ"מ חייבת למנות מיהת ימי ספירתה. כדרך שמונים לעומר. בלא ברכה. וא"כ עכ"פ ספירתה מצוה ויש למנותה במנין העשין. והוכיח שם מזה דע"כ אין מצוה בספירת זב וזבה. וכתב טעם לזה משום דלא דמי לספירת העומר דאייתר קרא לגמרי. דהו"ל למיכתב וביום החמשים מיום הביאכם את עומר התנופה ממושבותיכם תביאו וגו'. ולמה כתב וספרתם. אלא ודאי איצטריך לומר שמצוה לספור. וכן וספרת לך דיובל ג"כ מיותר דהו"ל למכתב וכאשר יעברו שבע שבתות שנים יהי' לך ימי שבע וגו'. ולמה כתב וספרת. אלא ודאי למצוה איצטריך. אבל בזב וזבה אי הוה כתיב בזב וכי יטהר מזובו ישב שבעת ימים לטהרתו. ה"א שאין צריכין נקיים. ולכן כתיב וספרת שצריך שישגיח עליהם שיהיו נקיים. וכן בזבה. עכ"ד עיי"ש. וכתב שם דזהו ג"כ כוונת התוס' שם. דביובל ועומר דאין צריך בהן השגחה כלל לא צריך קרא למכתב וספרת אם לא למצוה. אבל בזבה שאם תראה תסתור וצריך השגחה על זה אין כוונת הכתוב אלא על ההשגחה שיהיו נקיים ולא למצוה. לכך אין לה למנות. ועפ"ז השיג שם על השל"ה ודחה דבריו עיי"ש. ואמנם לדידי מלבד דדבריו זרים בכוונת התוס' ולא יתכנו כלל ובפרט בדבריהם במנחות שם עיי"ש. וגם אשתמיטתי' דברי רבינו בחיי ז"ל (בפרשת מצורע) שכתב וז"ל וספרה לה שבעת ימים. אינה חייבת לברך בספירה זו כספירת העומר לפי שכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. וזו אם ראתה בתוך השבעה סותרת מה שספרה למפרע ונמצאת ברכה לבטלה. ומטעם זה אי אפשר לה לברך במצוה זו עכ"ל עיי"ש. וכן כתב בחזקוני שם וז"ל וספרה לה אבל אינה טעונה ברכה על הספירה שפעמים היא רואה קודם שישלימו לה שבעת ימי טוהר וטעונה לחזור ולספור והויא ברכה לבטלה עכ"ל עיי"ש. וכן כתבו בתוס' עה"ת במנחת יהודה (פרשת בהר) וז"ל ואי קשיא בזבה דכתיב וספרה לה הי' לה לברך כמו בספירת העומר. וי"ל שמא תראה וסותרת ונמצאת ברכה לבטלה עכ"ל עיי"ש. וכ"כ בפי' רבינו יעקב ז"ל מווינא עה"ת (בפרשת בהר) וז"ל ואמאי זב וזבה אין מברכין דחיישינן שמא תראה ותסתור ויהי' ברכה לבטלה עכ"ל עיי"ש. והן הן דברי התוס' בכתובות ובמנחות שם. וכמו שהבין השל"ה בכוונתם. וכן הוא באבודרהם (הלכות ספירת העומר) בשם התוס' עיי"ש ועי' בפסקי תוס' בכתובות (פרק המדיר סי' רנ"ה) ובמנחות (פרק ר"י סי' קצ"א) עיי"ש. וגם אשתמיטתי' דברי האגודה (במנחות פרק ר"י סי' ל"ב) שכתב וז"ל פר"י אבל זבה אינה מברכת דילמא תסתור ספירתה כשתראה אפי' ביום השביעי. ומכל מקום היא צריכה לספור בפה עכ"ל עיי"ש. הרי שכתב להדיא בשם ר"י בעל התוס' ממש ככל דברי השל"ה. וכ"כ בתוס' הדר זקנים פרשת בהר עיי"ש. ומלבד זה עיקר טעמו אין בו טעם כלל. דמש"כ דגבי זב אי הוה כתב וכי יטהר מזובו ישב שבעת ימים לטהרתו. הוה סד"א דאין צריך נקיים לכך איצטריך וספרת שצריך נקיים ולא אייתר קרא למצוה. לא ידענא מאי קאמר מר. דאטו לא הוה מצי למיכתב בזב ישב שבעת ימים נקיים. או שבעת ימי טוהר. ועוד אם איתא דבלאו קרא דוספרת לא הוה ידעינן דבעי נקיים השתא נמי דכתיב וספרת מנ"ל דספירת נקיים בעי. ודילמא לעולם לא בעי נקיים. וקרא דוספרת למצות ספירה הוא דאתי. כספירת העומר וספירת שמיטין. אבל הדבר פשוט דאין צריך קרא לנקיים כלל. דהרי בהדיא כתיב קרא וכי יטהר הזב מזובו דהיינו כשיפסוק. וכן בזבה כתיב ואם טהרה מזובה וגו' דהיינו כשתפסוק מזובה כמבואר בסיפרא עיי"ש. ומייתי לה בפ"ק דמגילה (ח' ע"א) עיי"ש וכשחוזרת ורואה איגלאי מילתא למפרע דעדיין לא פסקה מזובה ולא קרינן בה טהרה מזובה. וכן בזב. וצריכין מחדש לישב שבעת ימי טוהר משיפסקו ולא צריך לזה קרא דוספרה לה. והו"ל ממש כספירת העומר וספירת יובל. וגם אשתמיטתי' גמרא ערוכה (בפרק בנות כותים ל"ג ע"ב) דאמרינן ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. וכן לענין זב דרשינן התם לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן עיי"ש. וכן הוא ברייתא בסיפרא (מצורע בפרשת זבים) עיי"ש. הרי דשבעה נקיים מקרא אחרינא נפק"ל ולא מוספרה. וא"כ ודאי דברי השל"ה ברורים בלא ספק דלדעת התוס' מצוה גמורה היא. וחייבת למנות ימי ספירתה. אלא דאינה מברכת משום חשש ברכה לבטלה. וגם אשתמיטתי' דברי הסמ"ג (עשין ר') שכתב וז"ל. אבל זבה אינה מברכת על ספירה מפני שאם ראתה סותרת ספירתה ונמצאת ברכה שברכה היתה לבטלה עכ"ל עיי"ש. וא"כ מה שהכריח מכל מוני המצות שלא מנו שתי מצות אלו. לימא איהו לנפשי'. דהרי הסמ"ג הוא ממוני המצות. ואיהו גופי' ס"ל דמצוה גמורה היא. והי' ראוי לברך עלי' כשאר ברכות המצות. לולא שיש בה חשש ברכה לבטלה. ואפי' הכי לא מנאה במנין העשין שלו. וא"כ עדיין הקושיא במקומה עומדת. ואין מזה שום הכרע לאפוקי מדעת השל"ה. אדרבה הרבה גדולי הראשונים קיימו בשיטתי'. וכמו שהבאתי לעיל. וכ"כ רבינו ירוחם ז"ל (בנתיב רביעי ח"ד) שכתב וז"ל ומה שאנו מברכין בספירה זו ואין הזבה מברכת בספירתה דכתיב וספרה לה כמו שכתוב כאן וספרתם. והטעם שאם ספרה וראתה דם סותרת ותהי' ברכה לבטלה. משא"כ בספירת העומר עכ"ל עיי"ש. הרי גם דעת רבינו ירוחם ז"ל דספירת זב וזבה מצוה דאורייתא גמורה כספירת העומר נינהו. אלא דאי אפשר לברך עלי'. ונמצא דדעת התוס' והסמ"ג ורבינו ירוחם ור"י מווינא וחזקוני ורבינו בחיי והאגודה כדעת השל"ה דמצוה גמורה דאורייתא היא:

וראיתי שם עוד שהביא ראי' מכרעת דליכא מצוה בספירת זב וזבה. מדתנן (בפרק בתרא דנדה ס"ח ע"ב). הזב וזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור. ושאר הימים שבינתים לא בדקו. ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה עיי"ש. ואם איתא דספירה מצוה היא מדאורייתא מנ"ל דלא מעכבא טהרתן. ואמאי ס"ל לר"א דלא בעינן ספורים לפנינו. עיי"ש בדבריו. ואינני רואה מזה סרך ראי' כלל. חדא דליכא שום רמיזא במתניתין דמיירי שלא ספרו ספירתן בכל יום ויום בפה לקיים מצות ספירה. דבמתניתין לא קתני אלא שלא בדקו בשאר הימים. אבל ודאי לעולם אימא לך שספרו וקיימו מצות ספירה בכל יום וסמכו עצמן על חזקת טהרתן ועל מה שלא הרגישו. אלא דלא בדקו עצמן. איברא דבשמעתא דטועה שם (לקמן ס"ט ע"ב) נראה דאפי' לא ספרה כלל לרבנן לא בעינן ספורים בפנינו עיי"ש. ומיהו לפמש"כ הרמב"ן ז"ל בחי' שם לא מוכח מידי עיי"ש היטב. ועי' ג"כ בחי' הר"ן שם. אלא דמ"מ אין כאן מקום קושיא כלל. ואשתמיטתי' מאי דמבואר בסיפרא (בפרשת זבים פ"ה) דהך מילתא דלא בעינן ספורים בפנינו מקרא ילפינן לה. דאמרינן התם. וספר לו לעצמו. מכאן אמרו הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהורים וביום השביעי ומצאו טהורים ושאר כל הימים לא בדקו. רא"א הרי אלו בחזקת טהרה. ופי' הראב"ד ז"ל וספר לו לעצמו. פי' דלא בעינן סיפורים בפנינו. ומאי בפנינו דאפי' בפ"ע נמי לא בעינן אלא שאם בדק תחילה וסוף ושאר הימים לא בדק הרי זה בחזקת טהור וזהו לעצמו שלא הרגיש בעצמו זיבה. שאם הרגיש ולא בדק אין כאן ספירה עכ"ל עיי"ש. וא"כ כל מאי דאמרינן התם אליבא דרבנן דר"ע דהיינו ר"א. תחילתן אע"פ שאין סופן. סופן אע"פ שאין תחילתן. ע"כ מההוא קרא הוא דמשמע לי' הכי. וא"כ אם איתא דאפי' בלא ספירה כלל ס"ל לר"א הכי. ג"כ לא מסברא אלא מהך קרא הוא דנפק"ל. ואין כאן מקום קושיא כלל מנ"ל דלא מעכבא. והר"ב ק"א שם פי' וז"ל לעצמו דלא בעי לבדוק בכל יום ויום מימי הספירה. דלא חייש קרא אלא אספירה בעצמה לבד דכתיב וספר לו לעצמו ולא לראיי' עכ"ל עיי"ש. הרי לפי דבריו מבואר דעכ"פ אספירה קפיד קרא אפי' לר"א. אלא דס"ל דבדיקה בפנינו לא בעינן. ולפ"ז צ"ל דגם שמעתא דטועה מיירי בשספרה אלא דלא ידעה כמה ולא מתי ספרה. וכעין שפי' הרמב"ן ז"ל שם. ועכ"פ מבואר דאין מזה שום ראי' כלל. ומה שהקשה עוד שם מדפרכינן התם (בפרק המפלת ל' ע"א) למ"ד דלא בעינן ספורים בפנינו שבועתא קמא דאתיא קמן ליטבלה ביומא דילמא כל יומא ויומא שלימו לה ספורים דידה עיי"ש. והשתא הרי ודאי אם תטבול שוב אי אפשר לה לקיים מצות ספירה. כיון שכבר טבלה. ואנן בעינן עכ"פ למצוה שתספור. והרי כל טבילות הללו הם רק משום מצות טבילה בזמנה. ואם עי"ז נעקרת מצות וספרה לה מאי אולמא דמצוה זו מזו. אלא ודאי אין כאן מצות ספירה כלל עיי"ש. ואנא לא ידענא מאי קאמר מר. ומה ראה לומר שאם תטבול שוב אי אפשר לה לקיים מצות ספירה. ומאי ענין זה לזה. ואיזה טעם וסברא יש לו בזה שכתב כן בפשיטות כ"כ. והרי הטבילה אינה אלא משום חששא דחיישא שמא היום שלימו לה ספורים דידה. ולחומרא בעלמא משום טבילה בזמנה מצוה. היא טובלת היום דדילמא זמנה הוא. ועדיין תספור ותיזל משום ספיקא דדילמא לא שלימו לה ספורים דידה עדיין. ואין בטבילתה כלום דאכתי לא מטא זמנה. וכזבה הטובלת באמצע שבעה נקיים דאינה אלא כמיקר בעלמא ולאו כלום הוא. ומהיכא תיתי לומר שתפסיד מצות ספירה בכך. ואין דבריו אלא תימא. ואין כדאי להאריך בזה. ואין מזה שום פקפוק בדברי השל"ה. שהם דברי גדולי הראשונים ז"ל:

ואמנם לפ"ז ודאי קשה על כל מוני המצות שלא מנו שתי מצות אלו. ספירת הזב וספירת הזבה במנין העשין. וראיתי שם שהביא בשם הרי"ב ז"ל דהיינו טעמא שלא נמנו משום דספירה אינה אלא חלק ממצות הטבילה. והילכך אע"ג דספירה מצוה. מ"מ אינה נמנית מצוה בפ"ע. דבכלל מצות טבילה היא שכבר מנוה. והוא השיב על זה וכתב דאי אפשר לומר כן. דבשלמא אם היא מצוה בפ"ע אפשר לומר שאינה מעכבת הטהרה. ועיקר הטהרה לא תלוי אלא בטבילה. אבל אם אינה אלא חלק מחלקי מצות טבילה שמנה הרמב"ם. א"כ ודאי מעכבת הטהרה. ולא סלקא לה הטבילה כלל אם לא ספרה. והרי היא בטומאתה. וזה ודאי אי אפשר כדמוכח מההיא דלא בעינן ספורים בפנינו עכת"ד. ולדידי כל זה אינו נכון כלל. דמלבד דמההיא דלא בעינן ספורים בפנינו לא מוכח מידי כמו שביארנו לעיל. בלא"ה בעיקר סברתו שפשוט אצלו שאם היא חלקי מחלקי המצוה מעכבת המצוה. והרי כאילו לא טבלה אשתמיטתי' דברי הרמב"ם ז"ל במקומו (בשורש י"א) שביאר להדיא איפכא דחלקי המצוה אין הכרח שיהיו מעכבין זא"ז. ומה"ט תכלת ולבן אע"פ שאין מעכבין זא"ז. מ"מ אין נמנין אלא מצוה אחת. דכל אחד אינו אלא חלק מחלקי המצוה. וסיים שם וכתב וז"ל הנה לא נשאר לנו א"כ שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אין מעכבין כי אם אל הענין לבד וכו' עכ"ל עיי"ש. וגם הבה"ג וסייעתו והרשב"ץ ז"ל מנו תכלת ולבן וגם תפילין של ראש ושל יד אחת אחת. החלקי מצוה אחת. אע"פ שאין תפילין של ראש ושל יד מעכבין זא"ז. וכמו שביאר הרמב"ן ז"ל (סוף שורש תשיעי) והרשב"ץ בזה"ר (סוף ספרו) עיי"ש. וכן מנו הבה"ג וסייעתו והרמב"ם וסייעתו ק"ש שחרית וערבית מצוה אחת. וכן קטורת שחרית וערבית אחת. ותמיד של שחר ושל בין הערבים אחת. אע"פ שכל אלו אין מעכבין זא"ז. אלא שהרמב"ן ז"ל שם מנאן שתים שתים מטעם אחר. ולא משום שאין מעכבין זא"ז עיי"ש בדבריו ז"ל (סוף שורש תשיעי. ובסוף ספרו). והרשב"ץ הסכים בזה לדעת הבה"ג והרמב"ם כמש"כ בסוף ספרו עיי"ש. וכל זה אשתמיטתי' להנו"ב. וא"כ שפיר הי' מקום לסברא זו לכאורה ליישב דעת מוני המצות שלא מנו מצות אלו דספירת זב וזבה:

אלא דבאמת זה לא יתכן אלא אליבא דהבה"ג וסייעתו ז"ל. וכן לדעת הרמב"ן ז"ל. שמנו מצות טבילה משום דטבילה בזמנה מצוה. כמו שביארנו לעיל. וא"כ טבילה מצוה גמורה היא בקו"ע. ולפ"ז שייך שפיר לומר שלא מנו מצות ספירה משום דס"ל דאינה אלא אחד מחלקי מצות טבילה ובכללה היא. ואינה נמנית מצוה בפ"ע. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. ורשות גמור היא. ורק דיני טבילה הוא שנמנה מצוה. וכמו שביאר להדיא הרמב"ם (עשין ק"ט) והחינוך (מצוה קע"ה) עיי"ש. א"כ ספירת זב וזבה דהו"ל מצוה גמורה בקו"ע לא יתכן כלל לומר שלא תהי' אלא אחד מחלקי מצות טבילה. כיון דטבילה היא רשות גמור. ואיך תהי' מצוה חלק הרשות. וא"כ לדעת הרמב"ם וסייעתו הקושיא במקומה עומדת. וראיתי בתשו' הרדב"ז (ח"ד סי' כ"ז) שכתב וז"ל שאלה ילמדנו ויאיר עינינו דכתיב וספרתם לכם ולמדנו שצריך לספור ממש להוציא בשפתיו היום כך וכך וגם שצריך לברך עליו וכו'. מ"ש מדכתיב וספרה לה שבעת ימים וגו' ולא בעינן אחת מכל אלה וכו'. תשובה. דעו לכם שאחת מן השאלות האלה הרגישו בה הראשונים ז"ל למה אין נדה מברכת על ספירתה. ותירצו דכיון שאם רואה סותרת ספירתה הויא ברכה לבטלה למפרע. לפיכך לא תברך. ואני קשה לי על טעם זה שהרי מי שקבל עליו תענית מברך עננו ערבית ושחרית. ואע"פ שאפשר שיאנס ויסתור תעניתו וכו'. ואפשר לתרץ לדעתם ז"ל וכו' ומה שנראה לי הוא שהמצוה של וספרתם לכם היא מצוה הכרחית אין לו להנצל ממנה. לפיכך צריכה ברכה וספירה בפה ומעומד. אבל ספירת נקיים אינה מצוה הכרחית. שהרי אם לא רצתה וכו' אלא להשאר טמאה הרשות בידה. ולפיכך אינה מברכת ואינה מוציאה הספירה בפיה וכו' עכ"ל עיי"ש. והפר"ח (באו"ח סי' תפ"ט סק"א) הביא דבריו וכתב עליו וז"ל וקשה לזה דהרי שחיטה וכמה מצות כיו"ב דמצי למיפטר נפשי' מינייהו ואי בעי עביד ואי לא לא עביד. ואעפ"כ מברכינן עלייהו. ולכן נראה עיקר כמש"כ התוס' וכו' ומה שהקשה רדב"ז מדין תענית וכו'. לאו קושיא היא וכו' עכ"ל עיי"ש. והנה אישתמיטתייהו לשניהם דברי הרמב"ן ז"ל (בפרשת אמור) שכבר קדמו להרדב"ז בסברא זו. וז"ל שם וספרתם לכם וכו' שימנה בפיו ויזכיר חשבונו כאשר קבלו רבותינו ז"ל. ואינו כן וספר לו וספרה לה דזבין. שהרי אם רצו עומדין בטומאתן אלא שלא ישכחוהו וכו' עכ"ל עיי"ש. והביאו ג"כ רבינו בחיי ז"ל ובעל הטורים (בפרשת אמור) עיי"ש:

ולפ"ז אפשר לכאורה לומר דזו היא ג"כ דעת מוני המצות שלא מנו מצוה זו דספירת זב ודזבה. דס"ל דלאו מצוה היא ואינה אלא כדי שלא ישכחוהו. וראיתי בהגה בנו"ב שם שכתב דלא זכה להבין טעמו של הרמב"ן דלדבריו גם הטבילה אינה מצוה. שהרי אם רצו לעמוד בטומאתם הרשות בידם. והרי הטבילה היא מצוה נמנית גם להרמב"ן. ועכצ"ל דהמצוה היא שאם תרצה ליטהר תטהר ע"י מקוה כמפורש בסה"מ להרמב"ם (עשין ק"ט). וא"כ הספירה נמי מצוה כזו. שאם תטהר תהי' הטהרה ע"י ספירה וטבילה. וכשם שמברכין על הטבילה הכי נמי יש לברך על הספירה. ומיהו לענין ברכה י"ל כמו שתי' התוס'. משא"כ לענין מנין המצות יש למנותה במנין העשין כמו שמנה מצות טבילה. ומזה תמה ג"כ על הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם במה שמנה מצות שחיטה ובדיקת סימני בהמה ועוף. משום דלא הוו מצוות דרמיין עלי' שאם לא ירצה לאכלן ליכא עלי' שום מצוה. וא"כ למה שתק לו במצות טבילה שמנה עיי"ש שהאריך בזה. ונשאר במבוכה בזה. איברא דבעיקר קושיתו כבר קדמו הר"ב פר"ח שהבאתי לעיל. אלא דמ"מ מש"כ דמפורש בדברי הרמב"ם בסה"מ שם דבטבילה איכא מצוה כמו בשחיטה אם היא רוצה להטהר. לא דק כלל. דאדרבה בדברי הרמב"ם שם מפורש דליכא שום מצוה כלל בטבילה. וז"ל שם ואין הכוונה במאמר הטבילה מצות עשה שיהא חייב כל טמא שיטהר עכ"פ. כמו שחייב כל מי שיתכסה בכסות שיעשה ציצית או כל מי שיש לו בית שיעשה לו מעקה. ואולם הנרצה בזה דין טבילה. והיות התורה אומרת לנו כי מי שירצה ליטהר מטומאתו לא ישלם לו זה אלא בטבילה במים ואז יטהר וכו' עכ"ל עיי"ש. מבואר בהדיא דס"ל דליכא שום מצוה בטבילה כלל ולא בא הכתוב אלא לומר דאין הטומאה מסתלקת אלא בטבילה כדינה. ורק דין הטבילה היא המצוה שנמנית. וכמו שכתב הרמב"ם ג"כ שם (לעיל עשין צ"ו) בדיני הטומאות שמנה. וקושייתו על הרמב"ן ז"ל ממצות טבילה שנמנית גם לדעת הרמב"ן. טפי הו"ל להקשות מדברי הרמב"ן (בעשין צ"ו) שהשיג על הרמב"ם בכל מיני הטומאות שמנה. וכן היא מסקנתו בסוף חבורו. וסילק ממנין הרמב"ם י"ג עשין בדיני הטומאות משום שאין בהן מצוה עיי"ש. וא"כ למה הודה לו במצות טבילה שנמנית גם לדעתו. אבל באמת לק"מ ואשתמיטתי' דברי הרמב"ן ז"ל (בתורת האדם) דפסק דטבילה בזמנה מצוה והביאו הב"י (באו"ח סי' תקנ"ד). וא"כ לדעתו יש בטבילה מצות עשה גמורה בקו"ע. ולזה שפיר מנה מצות טבילה במנין העשין וכדעת הבה"ג וסייעתו כמו שביארנו לעיל. ואין זה ענין לדיני הטומאות ולספירת זב וזבה שאין בהן מצוה ולכך לא מנאן:

הן אמת דלפ"ז יש להקשות לכאורה על דברי הרמב"ן ז"ל (בפרשת אמור) שם. שכתב דספירת זב וזבה אין בה מצוה ואם רצו לעמוד בטומאתן הרשות בידן. והרי כיון דאיהו גופי' ס"ל טבילה בזמנה מצוה א"כ אין רשאין לעמוד בטומאתן וממילא חייבין לספור כדי שיוכלו ליטבל וליטהר. אבל אין בזה קושיא. דודאי לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה אלא היכא דבידו עכשיו ליטבל וליטהר. ואין דבר מעכב עליו. אבל כל כמה דאין הטבילה מטהרתו לא רמיא עלי' מצות טבילה בזמנה לענין שיתחייב להשתדל לקרב זמן טבילתו. כדמוכרח מסוגיא דפ"ק דיומא (ח' ע"א) דאמרינן התם דכ"ע טבילה בזמנה מצוה. אלא בהא קמיפלגי. ר"מ סבר מקשינן הזאה לטבילה ור"י סבר לא מקשינן הזאה לטבילה. הרי דלר"י אע"ג דס"ל טבילה בזמנה מצוה. מ"מ הזאה בזמנה לאו מצוה היא. אע"ג דכל זמן שלא הוזה לא מצי למיטבל והזאה מעכבת הטבילה. וא"כ ראוי לומר דכיון דטבילה בזמנה מצוה ממילא נמי הזאה בזמנה מצוה כדי שיוכל לטבול בזמנה אלא ודאי עכצ"ל דכל זמן שלא הוזה עליו והזאה מעכבתו מליטהר בטבילה לא רמיא עלי' מצות טבילה בזמנה כלל. ומה"ט נמי לר"מ לא קאמר הזאה בזמנה מצוה אלא משום דמקיש הזאה לטבילה. ונמצא הזאה בזמנה מצד עצמה מצוה היא כטבילה. אבל מחמת טבילה ליכא מצוה בהזאה כדי שיטבול בזמנה. וכן מתבאר מפירש"י שם בד"ה טבילה בזמנה עייש"ה. וא"כ גם בספירת זב וזבה שפיר כתב הרמב"ן ז"ל שאם רצו עומדין בטומאתן ואין סופרין. והיינו משום דכיון דספירה מעכבת הטבילה לא רמיא עלייהו אכתי מצות טבילה בזמנה ולהכי אם ירצו עומדין בטומאתן:

ובהכי ניחא נמי מה שראיתי מקשין על הרמב"ן ז"ל שלא מנה עשה דטהרת מי נדה שמנה הרמב"ם (עשין ק"ח) עיי"ש. וסילקה ממנין העשין. כמבואר בסוף חבורו עיי"ש. ונהי דמאי דמי נדה מטמאין לא מנה כמו שלא מנה כל מיני הטמאות. מ"מ טהרת מי נדה בהזאה הו"ל למנות. כמו שמנה טהרת מי מקוה בטבילה. וטהרת ארבעה מינים של מצורע. וא"כ הו"ל למנות מצוה זו מיהת משום הטהרה. כמו שמנה הרמב"ם כל שלשה מיני טהרה אלו כמש"כ שם (ובעשין ע"ז ועשין ק"י) עיי"ש. אבל לפמש"כ אין בזה מקום קושיא כלל דטהרת מי מקוה לא מנה אלא משום דלטעמי' אזיל דקיי"ל טבילה בזמנה מצוה אבל בהזאה י"ל דס"ל להלכה דלא מקשינן הזאה לטבילה. ואין הזאה בזמנה מצוה. וא"כ הו"ל הזאה כדיני הטומאות שאין נמנין לדעת הרמב"ן משום שאין בהן צד מצוה. ושפיר סילקה ממנין העשין כשיטתו. ובהכי ממילא ל"ק נמי על הראב"ד ז"ל די"ל דס"ל ג"כ טבילה בזמנה מצוה. ועי' בהשגות הרז"ה על ס' בעל הנפש להראב"ד ז"ל (ריש שער הטבילה) עייש"ה. וא"כ יש בטבילה מצוה גמורה בקו"ע ושפיר נמנית. ואינה ענין לשחיטה וכיו"ב שהשיג הראב"ד על הרמב"ם שמנאן. ואין להאריך בזה:

עכ"פ מבואר דלדעת הרמב"ן ז"ל אין צד מצוה בספירת זב וזבה. וכן דעת רבינו הר"א אב"ד ז"ל באשכול (ח"א סי' מ"ד) שכתב שם וז"ל מה שאמרה תורה וספרה וגו'. לאו למימרא דבעיא ספירה בפה כעומר ויובל אלא חשבון בעלמא. כדי שתדע מתי תטבול ותחוש שיהיו נקיים עכ"ל עיי"ש. וא"כ אפשר לומר דזהו טעמן של מוני המצות שלא מנאוה. והסמ"ג דס"ל דספירת זב וזבה מצוה גמורה יש בה אפשר לומר דס"ל דקיי"ל טבילה בזמנה מצוה. וא"כ י"ל דספירה אינה אלא אחד מחלקי מצות טבילה. והילכך אינה נמנית מצוה בפ"ע:

ומעתה עפ"ז אפשר לומר דרבינו הגאון ז"ל ס"ל ג"כ דספירת זב וזבה מצוה גמורה היא בקו"ע. ולטעמי' אזיל דס"ל דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה היא. דמה"ט מנה מצות טבילה מקרא דמעיין ובור ולא מקרא דורחץ במים וגו' כמשכ"ל. וא"כ ע"כ אי אפשר לומר דספירת זב וזבה אינה אלא חלק מחלקי מצות טבילה וכמשכ"ל. ולפיכך שפיר מנה כאן טהרת הזב מצוה בפ"ע. וכוונתו בזה לספירת ימי טוהר שלו כשהפסיק מזובו. כדכתיב וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו וגו' ולקמן (מצוה קע"ט) מנה מצות עשה דספירת הזבה. ושם מבואר בהדיא דכוונתו למנות מצות ספירת נקיים. שכתב זבה לספר עיי"ש. וא"כ אין ספק דגם כאן בזב כן כוונתו. וכן באזהרותיו (בדבור לא יהי' לך) מנה בזב וכן בזבה שלש מצות אלו. טומאתן. וטהרתן. דהיינו ספירתן. וקרבנם. וזהו שכתב שם ז"ל יונתי זהרו בזב ומגעותיו. ובהטהרו. הבו שעליכם. כלומר יונתי זהרו. ישראל שנקראים יונה תהיו זהירים בדיני טומאת הזב ומגעותיו. ובהטהרו כשיספור שבעה ימים נקיים לטהרתו. הבו שעליכם. כלומר תנו לו את ידכם להקריב את קרבנו שעליו להביא. וכן בזבה כתב שם שלש אלו וז"ל. וזבה ומגעותי' הדרת. (כלומר הפרשת והבדלת שתהא נוהגת טומאה בעצמה). עד טהרה (שתספור שבעה) והקריבה בפריזתי (שתקריב קרבנה בבית הבחירה אשר בעיר מבטחי. מלשון הפסוק (שופטים י"א). צדקת פרזונו. עי' במפרשים שם. כלומר בבהמ"ק אשר בירושלים). ובאזהרות אתה הנחלת הלך בעקבות הבה"ג וסייעתו שלא מנו מצות ספירה. ולא מנה אלא מצות הטומאה והבאת הקרבן עיי"ש:

ומש"כ רבינו הגאון דתי זב לשון רבים. נראה דכוונתו לכלול בזה מרכב ומשכב ומושב הזב וגם עליונו של זב. כדכתיב בקרא כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא. וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא. ואיש אשר יגע במשכבו וגו'. וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. וכל הנוגע בכל אשר יהי' תחתיו וגו'. וזה קאי על עליונו של זב. כמבואר בפרק בנות כותים (ל"ב ע"ב) עיי"ש. ועי' ברמב"ם ובראב"ד (פ"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב). וכל אלו טמאים אע"פ שלא נגע בהם הזב. ואבות הטומאה הן לטמא אדם וכלים. חוץ מעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין. ומה שכללן רבינו הגאון ז"ל במצוה אחת. ולא מנאן כל אחד בפ"ע כמו שכתובים בקרא. וכמו שמנה בטומאת שכבת זרע הרואה והנוגע והמשמשת כל חד בפ"ע כדכתיבי בקרא. כמו שנתבאר לעיל (מצוה קע"א קע"ב קע"ג). היינו משום דלשיטתו אזיל. דהעיקר אצלו במנין המצות הוא לשון התורה. כמו שביארנו בכמה דוכתי. ולזה בשכבת זרע שכתובים שלשתן כל חדא בפ"ע לגמרי. ולא מצינו בשום דוכתא שיכללם הכתוב כאחת. וגם שמותן ומשפטיהם חלוקין כמשכ"ל. לכך מנאן שלש מצות חלוקות בפ"ע. משא"כ בזב דמתחילה כתיב בקרא דרך כלל איש איש כי יהי' זב מבשרו זובו טמא הוא. וזה הוא כלל שכולל כל משפטי ודתי טומאות הזב. אלא שאח"כ כתב קרא לפרש אותן דרך פרט. וכתיב וזאת תהי' טומאתו בזובו וגו' כל המשכב וכו' והיושב וגו' וכל המרכב וגו'. והכתוב הולך ומפרש כל פרטי דיני טומאתו. ולפיכך כללן רבינו הגאון ז"ל ג"כ כל הפרטים הללו בדרך כלל כל דתי הזב במצוה אחת. וכן במצות טומאת הנדה ובועלה שמנה רבינו הגאון לקמן בסמוך. לא מנה משכב ומושב מהאי טעמא. דתחילה כתב הכתוב טומאתן דרך כלל. דבנדה כתיב שבעת ימים תהי' בנדתה. ואח"כ הולך הכתוב ומפרש פרטי דיני טומאתה דרך פרט וכתב וכל הנוגע בה וגו'. וכל אשר תשכב עליו וגו'. וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו וגו'. וכן בבועלה כתיב תחילה ותהי נדתה עליו. ואח"כ כתובים הפרטים. ולזה אין נמנין אלא אחת:

אבל דברי רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שהבאתי לעיל תמוהים טובא. דשם מנה טומאת הזב עצמו בפ"ע. וטומאת מגע הזב בפ"ע. וכן בזבה וגם בנדה עשה שם כן. וכתב שם זהרו בזב ומגעותיו וכו' וזבה ומגעותיה נדה ומגעותיה עיי"ש. וכתב המגעות בלשון רבים לכלול המרכב והמשכב והמושב ועליונו של זב. וזה תמוה שאם דעתו שם למנות מרכב משכב ומושב מצוה בפ"ע הי' לו למנותן כל אחד מצוה בפ"ע. דכל חד כתיב באנפי נפשי' ושמות חלוקים הן. ואף שקראן כולן בשם מגע. הא גופא תימא דהרי ידוע דמרכב ומשכב מושב ועליונו טמאים בלא מגע כלל. וגם תמוה דבבועל נדה לא מנה שם מגעות. אע"ג דגם בדידי' כתיב משכב בפ"ע בהדיא בקרא. ואולי אפשר לומר שטעמו בזה משום דהך קרא דכתיב בבועל נדה וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. לא כתיב לגופי' לאשמעינן עיקר דין זה. דכבר שמעינן לה מדכתיב ותהי נדתה עליו כמו ששמענו שאר דיני טומאתו מההוא קרא. ולא בא הך קרא אלא לנתקו מטומאה חמורה לטומאה קלה. דאי לאו הך קרא ה"א שיעשה משכב ומושב לטמא אדם וכלים כנדה עצמה. ואתי הך קרא למעט דאין משכבו ומושבו מטמא אלא אוכלין ומשקין בלבד. כדתניא בסיפרא. ומייתי לה בפרק בנות כותים (ל"ג ע"א) עיי"ש. ולכך לא מנאה מצוה בפ"ע. שלא בא הכתוב אלא להוסיף ביאור לעיקר המצוה דכבר שמעינן מקרא דותהי נדתה עליו. ואין זה מספיק. ועכ"פ כאן חזר בו רבינו הגאון ז"ל מדרכו זה. ובירר לו דרך אחר בענין זה כמו שביארנו.

אלא דלפ"ז קשה לכאורה דא"כ לעיל (מצוה קס"א קס"ב) שמנה רבינו הגאון נוגע ונושא דנבלת בהמה טמאה שתי מצות. והרי גבי בהמה טמאה כתיב תחילה בדרך כלל ולאלה תטמאו. דמשמע לכאורה שכולל בזה כל טומאותי' בין נוגע ובין נושא. אלא דבתר הכי מפרשן הכתוב דרך פרט. נוגע כדינו ונושא כדינו. וכתיב כל הנוגע וגו'. וכל הנושא וגו'. וא"כ הו"ל למנותן שתיהן מצוה אחת כמו הכא. אבל לק"מ דהתם גבי בהמה טמאה מאי דכתיב לעיל מיני' ולאלה תטמאו לא קאי אלא לטומאת מגע דסמיך לי' מיד בתר הכי. וכן פירש"י שם עיי"ש. דהא לקמן כתיב לכל הבהמה אשר היא וגו' טמאים הם לכם הנוגע בהם יטמא וכל הולך על כפיו וגו' טמאים הם לכם כל הנוגע בנבלתם יטמא וגו' והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וגו' טמאים המה לכם. הרי שחלקן הכתוב לנוגע ונושא דנבלת בהמה טמאה. וכתב בכל חד באנפי נפשי' טמאים המה לכם. וא"כ גם מש"כ בריש ענינא ולאלה תטמאו כל הנוגע וגו' אין לנו אלא לומר דעל נוגע בלחוד דסמיך לי' קאי. לומר דבנגיעתם יש טומאה כדפירש"י שם. וכן בטומאת שרץ שמנה רבינו לעיל כמה מצות אף דכתיב בריש הפרשה וזה לכם הטמא וגו' אלה הטמאים לכם וגו'. והדר כתיב כל הנוגע בהם וגו' וכל אשר יפל עליו מהם וגו'. וכל כלי חרש אשר יפל מהם וגו'. אין זה ככלל והדר פרט. משום דלפום פשטי' דקרא וזה לכם הטמא וגו' אלה הטמאים לכם וגו' לא בטומאה ממש אלא באיסור הוא דכתיב. דהא רישא דקרא בחייהם מיירי דלא מטמאי. ואח"כ גבי מגע הוא דכתיב במותם. וע"כ וזה לכם האסור בשרץ וגו' אלה האסורים לכם בכל השרץ קאמר קרא. ובכמה דוכתי כתב קרא על האסור טמא. והכא נמי כן הוא. ובלא"ה נראה דבין בנבלת בהמה טמאה ובין בשרץ מאי דכתיב ולאלה תטמאו. וזה לכם השרץ. אלה הטמאים לכם. ודאי משמע מפשטי' דקרא דאין כאן מקומה של עיקר המצוה. ולא בא הכתוב אלא לומר דלאלה שפרטן אח"כ הם שצויתי לכם דיני הטומאה הכתובים אח"כ. וכן בשרץ כתיב וזה לכם הטמא וגו' אלה הטמאים לכם בכל השרץ וגו' כלומר אלה הנפרטים. דהיינו החולד ועכבר וכו'. עליהם הוא שצויתי לכם דיני הטומאה שכתובים בפרשה. וכן דרשו בסיפרא שם עיי"ש. אבל פרטי הדינים כתובים כל אחד בפ"ע. ולא כללן הכתוב כאחד כמו בזב וזבה ונדה. ולכן נמנין כל אחד בפ"ע כמו שנאמרו בסיני וכתובים בתורה. ואף דכתיב כל הנוגע בהם במותם יטמא. מ"מ מנה נוגע. דהיינו מגע אדם. בפ"ע. וטומאת כלים בפ"ע. משום דכל הנוגע לפום פשטי' דקרא לא קאי אלא על האדם דשייך בי' נוגע דמשמע בבחירתו ורצונו. משא"כ בכלים שייך לשון נפילה. כדכתיב וכל אשר יפל עליו מהם וגו'. וכל כלי חרש אשר יפל וגו' וכיו"ב. והא דכתיב והבשר אשר יגע וגו' היינו ע"י אדם אשר יגע את הבשר בכל טמא. אבל כאן דכתיב כל הנוגע דמשמע נוגע מעצמו לא שייך אלא באדם. וא"כ מגע אדם בשרץ כתיב בפ"ע ומגע כלים כתיב בפ"ע. ולזה נמנין כל חד מצוה בפ"ע ואין להאריך בזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.