ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/עשה/קמד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג עשה קמד

עם הארץ בשה. וגוזלים. ובעשירית האיפה להשפר. מצות קרבן עולה ויורד. ומנאן רבינו הגאון ז"ל שלש מצות חלוקות בפ"ע. ודלא כהרמב"ם וסייעתו ז"ל שמנאום במצוה אחת (עשין ע"ב) ע"פ מה שהשריש בשורש שביעי. וכבר ביארנו טעמו לעיל. והבה"ג וסייעתו ז"ל מנאום ג"כ מצוה אחת אלא שמנאום במספר הפרשיות. וגם זה תמוה ואין להאריך בזה. ואמנם יש כאן מקום עיון בדברי רבינו הגאון ז"ל. דהנה קרבן עולה ויורד בדלות ובדלי דלות נוהג בשלש עבירות. דהיינו שמיעת קול. ביטוי שפתים. וטומאת מקדש וקדשיו. כמפורש בקרא. ומדכתב רבינו הגאון ז"ל עם הארץ בשה וכו' מבואר דס"ל דאין מצות אלו נוהגות אלא בהדיוט. דהוא נקרא בקרא עם הארץ. אבל ב"ד ונשיא וכהן משיח אינם חייבין על שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. והיינו כר"י הגלילי דתנן (בפ"ב דהוריות ח' ע"ב) אין חייבין על שמיעת קול וביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו. והנשיא כיוצא בהם דברי רבי יוסי הגלילי. ר"ע אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול שהמלך וכו' לא דן ולא דנין אותו. ופירש"י וז"ל ור"ע במשיח לא פירש במתניתין ופירש בברייתא וכו'. רע"א משיח פטור מכולן מקרבן עולה ויורד ומביא על כולן פר וכו' עכ"ל עיי"ש. תו תנן התם (לקמן ט' ע"א) על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין. אלא שאין כהן גדול משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר"ש. ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד. ר"א אומר הנשיא מביא שעיר. ופירש"י וז"ל ב"ד פטורים דאמר לעיל אין חטאת ציבור אלא בקבועה. והני עולה ויורד נינהו. יחיד ונשיא ומשיח חייבין בשמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. דכולן בכלל נפש אחת הן. אלא שאין כה"ג משיח חייב בטומאת מקדש וקדשיו. דברי ר"ש מפרש בגמרא. וה"ה דקאמר ר"ש אלא שאין הנשיא חייב על שמיעת הקול דמלך לא מעיד ולא מעידין אותו וכו'. ושלש מחלוקות בדבר. ריה"ג סבר נשיא ומשיח פטורין מכולן. ור"ע סבר נשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול. ומשיח פטור מכולן מעולה ויורד. (אבל חייב בפר). ור"ש סבר נשיא ומשיח חייבין בכולן בעולה ויורד אלא שאין כה"ג משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל עיי"ש ובגמרא שם. והשתא א"כ רבינו הגאון ז"ל דמבואר מדבריו דמצות קרבן עולה ויורד דשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ליתא אלא בהדיוט לחוד דוקא. ע"כ לא אתי אלא כריה"ג. והדבר תמוה לכאורה מה ראה לפסוק כריה"ג במקום ר"ע. הרי קיי"ל הלכה כר"ע מחבירו:

אלא דגם בשאר ראשונים יש בזה מבוכה. דהרמב"ם ז"ל (בפ"י מהלכות שגגות ה"ז) פסק דמלך ומשיח חייבין בקרבן עולה ויורד בשמיעת קול ושבועות ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו. והוא תמוה דזה דלא כמאן. והראב"ד ז"ל שם פסק כר"ש דמלך אינו חייב בשמיעת קול. ומשיח אינו חייב בטומאת מקדש וקדשיו. וכבר עמדו בזה בכ"מ ולח"מ שם. והנה בדעת הראב"ד כתב בתוס' יו"ט שטעמו משום דסתם לן תנא כוותי' דר"ש (בפרק בתרא דפרה מ"ד) עיי"ש. ועי' ג"כ בלח"מ שם ובברכת הזבח סוף מנחות מש"כ בדעת הראב"ד ז"ל בזה. והר"ב פ"מ כתב במה"פ דדברי הראב"ד הם ע"פ הירושלמי (בפ"ב דהוריות ה"ז) עיי"ש בדבריו. ובדעת הרמב"ם ז"ל העלה בכ"מ שם דמפרש דמאי דקתני במתני' קמייתא אין חייבין על שה"ק ועל ב"ש ועל טומאת מו"ק. ת"ק קאמר לה וסתמא דמתניתין היא. וקאי אציבור והמשיח שנזכרו לעיל. וריה"ג קאמר עלה דאף הנשיא כיוצא בהם. ור"ע פליג עלי' וקאמר הנשיא חייב בכולן חוץ משה"ק. וכן באידך מתניתין ת"ק קאמר על שה"ק ועל ב"ש ועל טומאת מקו"ק ב"ד פטורין והיחיד והנשיא והמשיח חייבין. ועלה פליג ר"ש וקאמר אלא שאין כה"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו. ומאי דתנן דברי ר"ש עלה הוא דקאי. אבל רישא סתמא היא. ות"ק דפליג אר"ש קאמר לה. ומשום דלפ"ז סתרי מתניתין אהדדי. דבמתניתין קמייתא קתני סתמא דמתניתין דמשיח אינו חייב על שה"ק וב"ש וטומאת מו"ק. ובמתניתין בתרייתא תנן סתמא דהוא חייב עליהם. לזה מפרש הרמב"ם דמאי דקתני במתניתין קמייתא דאין המשיח חייב על אלו היינו רק לענין שאינו מחייב עליהם כדינו בשאר מצות בפר. ומאי דקתני באידך מתניתין דחייב. היינו לומר שחייב עליהן מיהת כהדיוט בקרבן עולה ויורד. וכדמסיים עלה במתניתין וקתני ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד. ור"ש פליג עלה לענין המשיח בטומאת מו"ק לומר דאפי' בקרבן עולה ויורד לא מיחייב עלה. ולפ"ז סתמא בתרייתא אתיא כריה"ג דאף הנשיא כיוצא בהם שאינו חייב על שה"ק וב"ש ועל טומאת מו"ק כדינו בשאר מצות בשעיר. וקתני הכא דחייב מיהת בקרבן עולה ויורד כהדיוט. ופסק הרמב"ם כסתמא בתרא. ואע"ג דלריה"ג נשיא ומשיח לגמרי פטורין אפי' מקרבן עולה ויורד. כמבואר בגמרא שם ובברייתא דרבי ירמי' עיי"ש. עכצ"ל לשיטת הרמב"ם דסתמא בתרא ס"ל כריה"ג בחדא דהנשיא כיוצא בהם לענין שאינו נדון בזה כדינו בשאר מצות בשעיר. ופליגא עלי' במאי דפטר להו לגמרי אלא חייבין מיהת כהדיוט בקרבן עולה ויורד. כן מוכרח לומר ע"כ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל:

אלא דלפ"ז לא הועיל הרמב"ם כלום במה שתירץ סתירת שתי משניות אלו. דאכתי גם השתא סתרי אהדדי. דלמתניתין קמייתא הנשיא בשה"ק וב"ש וטמקו"ק בשעיר. ולמתניתין בתרייתא בקרבן עולה ויורד. וראיתי להר"ב חק נתן שהרגיש בזה ונדחק מאוד. ואין דבריו נראין כלל עיי"ש. גם תמוה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל אמאי לא פליג ריה"ג את"ק אלא בנשיא ולא איפליג נמי במשיח. דלת"ק חייב מיהת בקרבן עולה ויורד. ולדידי' לגמרי פטור. וגם הא גופא תמוה מנ"ל לתלמודא דריה"ג לגמרי פטר. ודילמא כת"ק ס"ל דלא פטר אלא משעיר אבל בקרבן עולה ויורד מיחייב. ולא פליג את"ק אלא משום דשמיעא לי' מיני' דמחייב נשיא בשעיר. ועלה פליג ואמר דגם הנשיא כיוצא בהם דלא מחייב כדינו בשאר מצות אלא כהדיוט בעולה ויורד. וסתמא בתרא אתיא לגמרי כריה"ג. איך שיהי' עכ"פ זו היא שיטת הרמב"ם. וכמבואר להדיא בפיה"מ להרמב"ם עיי"ש. ופסק להלכה כסתמא בתרא דהנשיא והמשיח חייבין בקרבן עולה ויורד על שמיעת קול וב"ש וטומאת מו"ק. וכן ביאר דבריו הרב המבי"ט ז"ל בקרית ספר והלח"מ שם עיי"ש. אלא דהלח"מ תמה בעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל דסכינא חריפא פסק למתניתין ופשטא דמתניתין לא משמע הכי כלל. אלא כפירש"י ז"ל דשלש מחלוקת בדבר. ולכן כתב דע"כ גירסא אחרת היתה לפני הרמב"ם ז"ל במתניתין. אבל לפי גירסא שלפנינו ע"כ אי אפשר לפרש אלא כפירש"י ז"ל:

והשתא נחזי אנן לדעת רבינו הגאון ז"ל. דע"כ לא ס"ל אלא כשיטת רש"י. דלשיטת הרמב"ם ודאי הו"ל למיפסק הילכתא כסתמא בתרייתא. כפסק הרמב"ם. אלא דאפי' לשיטת רש"י קשה טובא לכאורה אמאי פסק כריה"ג לגבי ר"ע דקיי"ל הלכה כמותו מחבירו. וכ"ש לגבי ריה"ג תלמידו. ואפי' למש"כ התוס' (בפרק כל הצלמים מ"ה ע"א) בד"ה אר"ע דתלמיד חבר דר"ע הוה עיי"ש. מ"מ ודאי לא עדיף מחבירו ממש דקיי"ל הילכתא כר"ע. מיהו אפשר לומר לדעת רבינו הגאון ז"ל דפסק כריה"ג משום דגם רבי ירמי' הכי ס"ל בברייתא דמייתי בגמרא שם עיי"ש. וגם האיבעיא דמיבעיא לי' לרבינא התם נשיא שנצטרע מהו לא אזלא אלא אליבא דריה"ג כדפירש"י שם עיי"ש. ומשמע דהכי הילכתא. וגם סתם סיפרא (בפרשת ויקרא פ"ה) אתיא כריה"ג. כדפי' הר"ש משאנץ ז"ל (בפי' לסיפרא שם) עיי"ש. אלא שראיתי להראב"ד ז"ל בפירושו שם. ונמשך אחריו גם בקרבן אהרן שם. שכתבו דמצי אתי נמי כר"ע. דקתני התם מכל מצות ה' ולא כל מצות ה' פרט לשמיעת קול ולביטוי שפתים ולטומאת מקדש וקדשיו עיי"ש. וכתבו הראב"ד והק"א וז"ל סתמא כריה"ג דאמר נשיא פטור מכולן כדאי' פ"ב דהוריות. אי נמי אפי' תימא ר"ע וכי קממעט לי' משעיר קממעט לי' אבל עולה ויורד מייתי כהדיוט. ודלא כר"א דאמר נשיא מביא שעיר כדאי' התם עכ"ל עיי"ש. אבל דבריהם ז"ל תמוהים לענ"ד דהרי לר"ע נמי לא קאמר דחייב בעולה ויורד אלא בשבועת ביטוי ובטומאת מקדש וקדשיו. אבל בשמיעת קול אפי' לר"ע פטור לגמרי. כדתנן בהדיא במתניתין. רע"א הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול שהמלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו עיי"ש. והשתא אם איתא דר"ע היא קשה שמיעת קול אמאי נקט. תיפוק לי' דבלא"ה ליתי' כלל בשמיעת הקול אפי' לענין עולה ויורד משום דאינו מעיד ולא מעידין אותו. וגם מש"כ דאתי לאפוקי מדר"א. תמוה. דהרי מבואר התם (סופ"ב דהוריות) בהדיא דלא אמר ר"א אלא בטומאת מקדש וקדשיו עיי"ש. וא"כ לאפוקי מדר"א לא הוה צריך למעוטי אלא טומאת מקדש וקדשיו בלבד. דבשמיעת קול וביטוי שפתים אפי' ר"א מודה דליתא אלא בקרבן עולה ויורד. ולא צריך למעוטי מטעמא דאינו בכרת כבקבועה כדאי' התם עייש"ה. אלא ודאי עכצ"ל כדפי' הר"ש משאנץ ז"ל דסתמא כריה"ג. וכיון דקיי"ל סתם סיפרא ר"י נמצא דגם רבי יהודה כריה"ג ס"ל. והו"ל רבי יהודה ורבי ירמי' וריה"ג כנגד ר"ע. וקיי"ל דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל (בפירושו לפרק בתרא דפרה מ"ד) דתנן התם המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים פטור. מחלון של יחיד ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים חייב. אבל כהן גדול בין מחלון של יחיד בין מחלון של רבים פטור. שאין כהן גדול חייב על ביאת מקדש עיי"ש. ופירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב ז"ל דמתניתין כר"ש אתיא דאמר שאין כה"ג חייב קרבן עולה ויורד על טומאת מקדש וקדשיו ויליף לה מקרא (סופ"ב דהוריות). אבל בפי' הרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל שאין כה"ג חייב כדתנן בפ"ב דהוריות אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. והנשיא והמשיח כיוצא בהם. ופריש טעמא מדכתיב ואם לא תגיע ידו מי שבא לידי עניות. יצאו אלו שאין באין לידי עניות וכו' עכ"ל עיי"ש. הרי מבואר דלדעת הרא"ש ז"ל סתם לן תנא כריה"ג. ונראה דלא ניחא לי' להרא"ש לומר דמיתוקמא מתניתין כר"ש. כפי' הרמב"ם והר"ש. משום דא"כ אמאי נקט רק נכנס למקדש ולא נקט נמי אכל קודש. כדנקט בכל דוכתי מקדש וקדשיו כהדדי גבי טומאה. אלא ודאי היינו טעמא משום דאי הוה נקט הכי הוה משמע דבעי למיסתמא כר"ש. להכי נקט נכנס למקדש לחוד דליהוי משמע דלאו דוקא בזה בלבד הוא דלא מיחייב. אלא איכא נמי אחריני דהיינו שמיעת קול וביטוי שפתים ותנא ושייר ולא נקטינהו משו' דלא מיירי מתניתין בהכי הכא. אלא אגב גררא נסבה. ומהאי טעמא לא נקט נמי נשיא בהדי כה"ג. אע"ג דלריה"ג מלך דהיינו נשיא נמי פטור על טומאת מקדש וקדשיו. משום דלא מיירי מתניתין אלא בטומאת מקדש ולא נקט אלא כהן גדול דשכיח במקדש. משא"כ מלך דלא שכיח התם. ולא מיירי הכא מעיקר דינא דקרבן עולה ויורד. שאין זה מקומו אלא בהוריות שם. ולזה לא נקט אלא כהן גדול. וכי היכי דלא נטעה לומר דסתים לן כר"ש לא נקט אלא טומאת מקדש ולא קודש. דמזה נשמע דע"כ תנא ושייר גם שאר חיובי עולה ויורד דליתנייהו בכה"ג. וגם איכא נמי מלך שדינו בזה ככה"ג. והרמב"ם והר"ש נראה שהיתה הגירסא לפניהם במתניתין שאין כה"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו. כדמשמע מדבריהם להדיא עיי"ש. וכבר הביא גירסא זו הר"ש עדני ז"ל במלאכת שלמה שם עיי"ש. ולפי גירסתם יפה פירשו. אבל הרא"ש ז"ל גירסתו כגירסא שלפנינו. ובאמת דגירסא זו נראית מדוקדקת משום דגם בכולה מתניתין לא מיירי אלא בטומאת מקדש לחוד ולא בטומאת קדש. ולפי גירסא זו ודאי דברי הרא"ש ז"ל נכונים ומוכרחין כמו שביארנו. וא"כ עכ"פ מבואר דלפי' הרא"ש סתם לן תנא כריה"ג. וא"כ אית לן למימר דהילכתא כוותי'. וכמש"כ בתוס' יו"ט בהוריות שם אליבא דהראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל:

וראיתי להר"ב בה"ז (סוף מנחות. ובכריתות כ"ו ע"א) שהביא ראי' לדעת הראב"ד ודלא כהרמב"ם מדפרכינן התם מה לנשיא שכן אינו בשמיעת קול תאמר ביחיד שישנו בשמיעת קול עיי"ש. וזה מבואר דלא כדעת הרמב"ם שפסק דנשיא חייב על שבועת העדות דהיינו שמיעת קול עיי"ש. ולפ"ז לכאורה מזה יקשה גם לדעת רבינו הגאון ז"ל שפסק כריה"ג. דא"כ אמאי נקט בפירכא זו שאינו בשמיעת הקול לחוד. הו"ל למיפרך טפי דאינו כלל בעולה ויורד. אלא ודאי סתמא דתלמודא אזלא אליבא דר"ע דאמר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול. או אליבא דר"ש דס"ל נמי הכי התם. וא"כ מוכח מזה דלא קיי"ל כריה"ג. אמנם נראה דאדרבה מזה ראי' לדעת רבינו הגאון ז"ל דהרי לכאורה קשה טובא מאי פירכא היא זו מה לנשיא שכן אינו בשמיעת קול. דהרי מ"ד דנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת קול לא קאמר הכי אלא משום שהמלך אינו מעיד ולא מעידין אותו. כמבואר במתניתין שם. וא"כ איזה קולא יש בזה אצל הנשיא. דנימא מה לנשיא דלהכי הקילה בו תורה דלא ליחייב אלא בידיעה ודאית. משום דקיל דלא מיחייב אשמיעת קול. והרי הא דלא מיחייב אשמיעת קול אינו אלא משום דלא שייכא בי' כלל. משום דאינו בר עדות. ולא משום קילותא הוא. והרי אמרינן (בפרק כל הבשר קט"ז ע"א) חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן. כל דהוא לא פרכינן עיי"ש. וכבר ראיתי מי שעמד בזה והניחה בתימא. ולכן נראה דע"כ מוכח מזה דלא אזלא הסוגיא אליבא דר"ע או ר"ש. אלא כריה"ג דאמר דנשיא ליתא נמי בביטוי שפתים. ובטומאת מקדש וקדשיו. דאימעיט מקרא דאם לא תשיג ידו מי שבא לידי עשירות ועניות ולא נקט שמיעת קול לחוד אלא משום דקמייתא נקט וה"ה לאינך. וכיו"ב כתבו התוס' (בשבועות ל"ד ע"ב) בד"ה ליגמר נמי עיי"ש. דהכי אורחי' דמתני' וברייתא למינקטינהו להנך תלתא בפירוש. ולא בדרך כלל. עולה ויורד סתם. ולהכי גם התם בכריתות בעי למינקטינה להנך תלתא. אלא משום דלהך תנא סגי בפירכא דחדא מינייהו. נקטה לקמייתא לתוד. כיון דלדידי' לא הוי טעמא משום דלאו בר עדות אלא משום דמיעטי' קרא בהדיא. ושפיר חשיב לה קילותא גבי נשיא. הן אמת דרש"י שם לא פירש כן עיי"ש. ולפירושו ודאי קשה טובא. אבל י"ל דמשום קושיא זו מוכרח כדכתיבנא. וא"כ אדרבה מוכח מההיא סוגיא כדעת רבינו הגאון ז"ל דקיי"ל כריה"ג. ועכ"פ אין מצד זה שום קושיא בדברי רבינו הגאון ז"ל:

ואמנם דברי רבינו הגאון באזהרותיו (בדבור לא תענה) סתומים מאוד בזה. דאחר שכתב פיחז במצות לא תעשה כשבה או שעירה יביא לזבולים. וזה קאי על מצות חטאת ההדיוט בשאר המצות כמשכ"ל. כתב מצות קרבן עולה ויורד. וז"ל והנעלם ממנו כל פועל אף כן יביא לזבולים. צור לשבח כי חס על דל לתורים ובני יונה ועשירית במחדלים יודע צדיק דין דלים עכ"ל. ורצה לומר דיש פעולות שאם נעלמו ממנו איסורם בשעה שחטא בהם. חייב ג"כ להביא בעשירות כשבה או שעירה. כשאר חייבי חטאת בשאר המצות. אלא דבפעולות אלו חס הקב"ה על הדל. שלא יביא אלא שתי תורים או שני בני יונה. ובדלי דלות הקיל עוד יותר. דדי כשיביא עשירית האיפה סולת לחטאתו. והנה מש"כ והנעלם ממנו וכו'. רמז בזה ג"כ לדעתו שגילה לנו כאן בפירוש. דקרבן עולה ויורד אינו נוהג אלא בהדיוט כריה"ג. ולזה כתב והנעלם ממנו דהיינו מן ההדיוט דמיירי בי' לעיל מיני'. ואמנם דבריו תמוהים במה שכתב על כל הנך המביאים קרבן עולה ויורד דבעינן העלמה. וזה לא יתכן אלא בביטוי שפתים ובטומאת מקדש וקדשיו. דכתיב בהו ונעלם. ולא מחייב עליהן אלא בשוגג. אבל בשמיעת קול דהיינו שבועת העדות לא כתיב בה ונעלם. וחייבין עלי' על המזיד כשוגג. כדתנן (בפ"ב דכריתות ט' ע"א) ובריש פ"ד דשבועות (ל' ע"א). ואמרינן עלה בברייתא בגמרא בכולן נאמר בהן ונעלם וכאן לא נאמר בה ונעלם לחייב על המזיד כשוגג עיי"ש ואדרבה על המזיד חייב טפי. דבשוגג יש ענינים שהוא פטור עליהן. וכדתנן בשבועות שם ואינן חייבין על שגגתה גרידתא. ובגמרא (שם ל"א ע"ב). ועי' בתוס' שם ד"ה ואין חייבין וכו' ובשאר ראשונים שם. וברמב"ם (סופ"א מהלכות שבועות) עיי"ש. וגם לשון כל פועל שכתב הוא קשה. דהרי אין קרבן חטאת עולה ויורד אלא בשלש עבירות. שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. ואין לומר דכוונתו אינה על כל הפעולות אלא על כל הפעולה כולה. דבמקום שאינו חייב אלא בהעלם דהיינו על השוגג. אינו חייב אלא כשנעלמה ממנו כל הפעולה כולה. ולא כשהוא מזיד במקצתה. דהרי בביטוי שפתים אפי' מזיד בלאו ולא שגג אלא בקרבן אמרינן (בפ"ג דשבועות כ"ו ע"ב) דלכ"ע חייב קרבן עיי"ש. וגם אין לומר דכוונתו על הפעולה עצמה. דבעינן שיהא שוגג בכולה וכדתנן (סו"פ הזורק) זה הכלל כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. תחילתן שגגה וסופן זדון. תחילתן זדון וסופן שגגה פטורין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה עיי"ש. שהרי דין זה אינו בקרבן חטאת עולה ויורד בלבד. אלא בכל חייבי חטאות נמי דינא הכי. ולמה כתב אותו כאן. וקצת הי' אפשר לומר עפמש"כ בבעל הטורים הארוך (פרשת ויקרא) וכ"כ החזקוני (סו"פ ויקרא) וז"ל שבועת העדות והנכנס למקדש טמא והאוכל קדשים בטומאה ושבועת ביטוי לפי שאינן נהנין מן החטא חס רחמנא עלייהו להביא קרבן עולה ויורד וכו' עיי"ש. ועי' בפי' הרמב"ן שנתן טעם אחר לזה. וכבר השיב עליו בבעה"ט שם עיי"ש. ולפ"ז הי' אפשר לומר דט"ס יש כאן. ובמקום והנעלם צ"ל והנעלה. והוא מלשון נעלה הענן. וכוונתו בזה לומר דבהנך שלשה שמיעת הקול וב"ש וטומאת מו"ק. מתוך שאין לו בהם כל תכלית בפעולתו. הקילה עליו תורה בעולה ויורד. וזהו שכתב והנעלה ממנו כל פועל. כלומר שמסולק ממנו כל כוונת הנאה במעשהו. והי' נראה לומר שפטור מקרבן. בכל זאת אמרה תורה שאף עליו להביא קרבנו. אלא שהקילה על הדל ועל הדל ביותר. ובזה הוה אתי שפיר גם קושיא הראשונה. אבל הדברים רחוקים. ואין להאריך בזה:

והנה כבר כתבתי דהבה"ג והרמב"ם וסייעתו ז"ל כולם מנו קרבן עולה ויורד במצוה אחת. אבל מדברי בעל אתה הנחלת נראה דהולך בזה בעקבות רבינו הגאון ז"ל למנותם שלש מצות. שכתב וז"ל שעירה וכשבה. תורים ובני יונה. ועשירית האיפה עכ"ל. מדלא כתב דרך כלל חטאת עולה ויורד. נראה דכוונתו למנות כשבה או שעירה דעשירות. ותורים או בני יונה דדלות. ועשירית האיפה דדלי דלות. כל חדא מצוה בפ"ע. אלא דצ"ע מש"כ שם עוד לקמן וז"ל דבר שמיעת קול אלה או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו עכ"ל עיי"ש. דמאחר שכבר מנה מצות קרבן עולה ויורד בעשירות ודלות ודלי דלות. דבכלל זה בין שמיעת קול ובין ביטוי שפתים ובין טומאת מו"ק. מה זה שחזר ומנה כאן שמיעת הקול בפ"ע. מיהו נראה דכיון דלא הזכיר שם כלל קרבן. אין כוונתו שם אלא למצות עשה להעיד לחבירו מה שידע להעיד לו. מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. ומנאה הרמב"ם (עשין קע"ח) ושאר מוני המצות הבאים אחריו. אבל הבה"ג וסייעתו ז"ל לא מנאוה. וכבר כתבתי בזה במק"א. אבל הדבר תמוה דא"כ מה זה שכתב דבר שמיעת קול אלה. והרי המצוה להעיד היא גם בלא שבועה כלל. וכמבואר בב"ק (פרק הכונס נ"ו ע"א) דאמרינן היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו חייב בדיני שמים. ופרכינן עלה במאי עסקינן אילימא בבי תרי. פשיטא דאורייתא הוא דכתיב אם לא יגיד ונשא עונו. אלא בחד עיי"ש. ובתוס' שם בד"ה פשיטא וכו' כתבו וז"ל וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה. וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאות עון. כדמוכח במתניתין (בפרק אחד דיני ממונות ל"ז ע"א) וכו' עכ"ל עיי"ש. עכ"פ מבואר מסוגיא דגמרא וגם ממתניתין דפרק אחד ד"מ שם דגם קודם השבועה איכא מצות עשה על העדים להעיד. וא"כ בעל האזהרות שלא כתב העשה אלא לאחר השבועה דבריו תמוהים. ומיהו בלא"ה דברי האזהרות תמוהים במש"כ בתחילת האזהרות שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת העלם דבר עיי"ש. וע"כ מש"כ שבועת העדות כוונתו לקרבן עולה ויורד דשמיעת קול. וכן מש"כ שבועת העלם דבר ע"כ כוונתו לקרבן עולה ויורד דביטוי שפתים. וקראה שבועת העלם דבר. משום דמתחילה כתב שבועת העדות ושבועת הפקדון דלא כתיב בהו ונעלם. ולהכי חייב בהן קרבן על המזיד כשוגג. כדתנן בר"פ שבועת העדות ור"פ שבועת הפקדון ובכריתות שם. להכי שבועת ביטוי דכתיב בה ונעלם ואינו חייב עלי' קרבן אלא על השוגג קרי לה באזהרות שבועת העלם דבר. כלומר שאינו חייב עליו קרבן עולה ויורד אלא בהעלם דהיינו שוגג. והשתא א"כ הדבר תמוה למה חזר ומנה עולה ויורד דשמיעת קול ודביטוי שפתים כיון שמנה עיקר מצות קרבן עולה ויורד בעשירות ובדלות ובדלי דלות שלש מצות שבכללן שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. ואם כוונתו למנות שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו כל אחד מצוה בפ"ע. א"כ הי' לו למנותן לפי דרכו תשע מצות שבכל אחד שלש מצות בעשיר ובדל ובדלי דלות. ואמאי לא מנה בכולן אלא חמש מצות. ואולי אפשר לומר דבאמת כן כוונתו אע"פ שלא ביאר דבריו בפירוש כן. ובלא"ה כבר כתבתי שיש באזהרות אלו כמה תמיהות עצומות. וכמה מצות שנראות ככפולות ומשולשות בדבריו. וקשה לעמוד על דעתו. ודבריו צריכין ביאור ארוך בפ"ע ואכמ"ל בזה:

ואמנם גם דברי רבינו הגאון ז"ל צריכין ביאור בזה. דלכאורה הדבר קשה דלפי דרכו דכל הנפרטים שפרטן הכתוב במצוה אחת נמנין כל פרט ופרט מצוה בפ"ע. בין בלאוין ובין בעשין. א"כ גם כאן הו"ל למנות בקרבן חטאת של עולה ויורד תשע מצות. דשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו שפרטן הכתוב במצות עולה ויורד. ראוי למנותן כל אחד מצוה בפ"ע. ומיהו מקדש וקדשיו ודאי אין למנותן שתים. משום שלא נזכרו בקרא בהדיא לא מקדש ולא קודש. אלא כתיב והוא טמא ואשם. שיש בכללו מקדש וקודש שיש אזהרה וכרת על טומאתן. וכיון שלא נזכרו הפרטים בפירוש בקרא. אלא דממילא ידענו שהם בכלל המצוה. לכ"ע אינן נמנין אלא במצוה אחת. אבל עכ"פ הפרטים שנזכרו בהדיא יש למנותן לדרכו של רבינו הגאון ז"ל מצוה בפ"ע. וא"כ הו"ל למנותן תשע מצות. מיהו נראה דכיון דכאן ענין המצוה הוא הבאת הקרבן.. וכל הנפרטים קרבנם שוה ממש אין למנות מצוה אלא הבאת הקרבן. ואע"ג דהעבירות חלוקות. מ"מ אין כאן אלא מצוה אחת. להביא קרבן עולה ויורד על חטאים אלו שפרטן הכתוב אלא דקרבן של עשירות ושל דלות ושל דלי דלות יש למנותן כל אחד מצוה בפ"ע. כיון דקרבנו של זה אינו קרבנו של זה. וכל אחד לא חייבו הכתוב בקרבן האחר. ואע"ג דעני שהביא קרבן עשיר נמי יוצא ידי חובתו. כדתנן בפרק בתרא דנגעים גבי מצורע. וגם במטמא מקדש אמרינן הכי ביומא (פרק טרף בקלפי מ"א ע"א) ובפרק בתרא דכריתות (כ"ח ע"א). וא"כ הו"ל כאילו נתן הכתוב הבחירה בידו להביא איזה משני קרבנות אלו שירצה. והו"ל ככשבה או שעירה תורים או בני יונה דאין נמנין אלא מצוה אחת. כמו שביארנו לעיל (עשין ע"ו) ובשאר דוכתי אפי' לדרכו של רבינו הגאון ז"ל עיי"ש. מ"מ מלבד שיש לומר דלא אמרו דיצא אלא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי אין לו להביא אלא קרבנו שפירש בו הכתוב. ואע"ג דהר"ש משנץ ז"ל שם (בפרק בתרא דנגעים) לא כתב כן. לא הביא שום ראי' לדבריו. ולא ידענו מנ"ל הא. ומש"כ דתבא עליו ברכה. צ"ע דכיון דאין חטאת באה נדבה כל דסגי לי' בתורים או בבני יונה או בעשירית האיפה סולת. ומביא בהמה. הו"ל נדבה וקיי"ל דאין חטאת באה נדבה. ואע"ג דבריש פ"ב דכריתות (ח' ע"ב) לענין קרבן הגר אמרינן השתא לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש עיי"ש. היינו משום דהתם בעולה מיירי ועולה באה נדבה. משא"כ בחטאת. ועוד דהתם בהדיא כתיב קרא דמייתי בהמה. דגמרינן מדכתיב כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים. אלא דיליף התם מקרא דגם בשני עופות סגי לי'. אלא משום דפריך לי' התם א"כ בבהמה אחת לא תיסגי לי' דדומיא דאתם בעינן דוקא עולה ושלמים. על זה משני התם לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש. היינו דכיון דרבי קרא דסגי לי' בשתי עופות עולות כ"ש דתיסגי לי' בבהמה אחת עיי"ש. וא"כ ק"ו זה אינו אלא לענין להקל עליו. שאם הביא עולת בהמה אחת יוצא ידי חובתו. ולא כמו שנראה לכאורה מקרא דבעי שתי בהמות. אבל היכא דלא כתיב בקרא אלא שיביא חובתו מן העוף. לעולם אימא לך דלא שייך לדון קל וחומר ולומר השתא בעוף יוצא י"ח בבהמה לא כ"ש. דאפשר דגזה"כ הוא דוקא עוף. וכן מבואר בתוס' שם שכתבו עלה וז"ל. לעוף איתרבי וכו' תימא זב וזבה יוכיחו דאיתרבו לעוף ולא לבהמה עכ"ל עיי"ש. הרי דפשיטא להו אפי' בעולה דזב וזבה כיון דכתיב עוף לא יצאו בבהמה. ובעיקר קושייתם אני תמה דהרי הכא אין אנו דנין ק"ו לומר דכיון דיוצא בעוף כ"ש שיוצא בבהמה. אלא אדרבה לגרועי קאתינן. לומר השתא לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כ"ש דתיסגי לי' באחת ולא בעינן שתים. וא"כ היכי שייך על זה לומר זב וזבה יוכיחו. דזה לא הוה שייך אלא אי משכחינן בזב וזבה דדי להם בעוף ואפי' הכי אי מייתו בהמה לא יצאו אלא בשתי בהמות. אבל מאחר דכזה לא אשכחן בשום דוכתא כלל היכי נימא זב וזבה יוכיחו דסגי להו לחובתם בעוף דוקא ולא בבהמה. הא אין הנידון דומה לראי' וגם איכא למפרך מה לזב וזבה שכן אין דינם בבהמה כלל אלא בעוף דוקא תאמר בגר דעיקר דינו בבהמה. ושפיר איכא למימר דבבהמה אחת סגי לי'. ולכן דבריהם צ"ע אצלי. ואין כאן מקום להאריך בזה:

ועכ"פ אין משם שום ראי' כלל לומר דהיכא דסגי לי' בעוף או בעשירית האיפה סולת לחטאתו דיכול להביא חטאת בהמה. והרי אפי' בנדר ס"ל לרבי (בפרק בתרא דמנחות ק"ז ע"ב) דאם נדר להביא קטן והביא גדול לא יצא. ואפי' בנדבה קאמר רבי התם (לקמן נ"ח ע"א) דאם אמר כבש זה עולה ונסתאב אסור להביא בדמיו איל עיי"ש. ועד כאן לא פליגי רבנן עלי' התם אלא בנדרים ונדבות. אבל בקרבנות חובה לא אשכחן דפליגי. וא"כ הכא נמי בדלות שאמרה תורה דקרבנו עוף או עשירית האיפה נהי דגלי קרא דיצא בבהמה דהו"ל קרבן עשיר. מ"מ מהיכא תיתי לן למימר דאפי' לכתחילה נמי רשאי לעשות כן. אימא דלא גלי לן קרא אלא שיוצא בכך דיעבד. אבל לכתחילה אסור לשנות אפי' מחטאת העוף לחטאת בהמה. וכ"ש מעשירית האיפה סולת לבהמה. ואני תמה טובא להר"ש משאנץ ז"ל למה לי קרא לעני שהביא קרבן עשיר דיצא. תיפוק לי' דכיון דמחמיר אנפשי' ומייתי טפי ממה שנתחייב תבוא עליו ברכה. אלא ודאי מוכרח ע"כ דלענין קרבן לא שייכא סברא זו. ואי לאו דגלי קרא הי' ראוי לומר דלא יצא בזה ידי חובתו אפי' בדיעבד. וחייב לחזור ולהביא קרבן עני כדינו. וא"כ השתא נמי דגלי קרא סגי לן למימר דיוצא בדיעבד אבל לכתחילה ודאי אין לנו לומר דשרי. ולזה לא אמרו במתניתין דנגעים ובגמרא שם אלא דיצא בדיעבד. ונראה דזו היא נמי כוונת החינוך (במצוה קכ"ג) שכתב וז"ל ואם הוא עני והביא כשבה או שעירה לא יצא ידי חובתו. והטעם לפי שאחר שהאל רחם עליו ופטרו בכך אינו בדין שידחוק עצמו להביא ביותר ממה שתשיג ידו וכו' עכ"ל עיי"ש. וכבר תמה עליו המל"מ בהגהותיו ממשנה ערוכה (דפרק בתרא דנגעים שם). דתנן בהדיא דיצא עיי"ש. אבל נראה ברור דודאי אין כוונת החינוך דלא נתכפר בכך. וחייב לחזור ולהביא קרבן עני. אלא לומר דלא יצא ידי חובתו כראוי. דלא התירה תורה בהכי לכתחילה. אלא דגלי קרא דבדיעבד כיפר ואינו צריך להביא כפרה אחרת. ומ"מ לא עשה הדבר כמצותו וחובתו. וכמו שפירשו הר"ן ושאר ראשונים ז"ל (בפרק בתרא דפסחים) בההיא דתנן כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו עיי"ש. וכן מוכרח מן הטעם שנתן לזה בחינוך שם כמבואר. וא"כ ממתניתין דנגעים שם ליכא סתירה לדברי החינוך. אדרבה עיקר דברי החינוך הם על יסוד משנה זו. ודבריו נכונים מאוד. ודברי הר"ש צ"ע אצלי. והשתא א"כ אין זה ענין לכשבה או שעירה ותורים או בני יונה שנתנה התורה הבחירה בידו ובדידי' תליא מילתא לכתחילה להביא לחובתו אחד משניהן ובודאי אין בזה אלא מצוה אחת אלא שיוצא בזה או בזה. אבל כאן הקפיד הכתוב מיהת לכתחילה וחייבתו דוקא בקרבן האמור בו. ולזה ודאי יש למנותן כל חד מצוה בפ"ע. ובלא"ה נראה דאפי' להר"ש משאנץ דגם לכתחילה מצי להביא קרבן עשיר. מ"מ כיון דהעשיר שהביא קרבן עני וכן הדל שהביא קרבן של דלי דלות אפי' בדיעבד לא כיפר שפיר יש למנותן שלש מצות כל אחד בפ"ע. כיון דגם העני מיהת לא נתחייב בקרבן העשיר. ולא רמיא חיובא עלי' אלא בקרבן עני דוקא. ולא דמי כלל לכשבה או שעירה דעשיר וכיו"ב שחיובו בשתיהן שוה כזה כן זה. אלא דמצי למיפטר נפשי' באחת משתיהן. כמו שביארנו כבר לעיל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.