בית הילל על התורה/פרשת צו
|
< הקודם · הבא > |
בגמרא דביצה דף י"ט ר"א ב"ר שמעון אומר מביא אדם תודתו בחג הסוכות ויוצא בה ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא בה משום חגיגה מענין לענין פריך פשיטא דבר שבחובה הוא וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין (פי' רש"י דבר שבחובה הוא חגיגה דכתיב וחגותם. מן החולין ולא ממעות מעשר שני ולא מנדרים ונדבות שהוא מחויב ועומד בהו ואע"ג דפריש כשנדר התודה פירש על מנת שיוצא בה ידי חגיגה) ומשני לא צריכא דאע"ג דפריש כדבעי מיניה ר"ש בן לקיש מרבי יוחנן האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני (פי' רש"י אגלח ממעות מעשר שני קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני) מהו א"ל נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח (פי' רש"י נדור על התודה ואינו יוצא בה ידי חגיגתו נזיר ואינו מגלח ממעות מעשר שני אלא מן החולין דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר ואמר על מנת לאו מילתא היא) ההוא גברא דאמר להו (פי' רש"י ההוא דברא מצווה מחמת מיתה היה) הבו ליה ארבע מאות זוז לפלוני ולנסוב ברתיה אמר רב פפא ארבע מאה שקיל וברתיה אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסוב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל עכ"ל הגמרא:
תוספת בד"ה נזיר ואינו מגלח ודוקא דקאמר הכי אבל אם אמר אפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה לא וכן בנזיר וכן משמע בסמוך דקאמר טעמא דאמר ליה הב ליה ולנסוב כו' וכן פי' הקונטרס שפי' טעמא משום דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי אמר על מנת לאו מילתא היא עכ"ל תוס':
ויש להקשות דלכאורה דבריהם תמוהים הם והוא יהודא ועוד לקרא כיון דמביאין ראייה מגמרא והוא מפורש דאמר טעמא דאמר הב ליה ולינסיב אבל א"א אפכא לא א"כ ה"ה גם הכא א"כ למה מביאין אח"כ ראי' מפירש רש"י:
ונראה דע"כ הוכרחו להביא ראי' גם מפי' רש"י משום דמהאי מעשה דההוא גברא דמביאו הגמרא לא הוי ראייה אלא על נזיר אבל גבי חגיגה הוה אמינא אף אם אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה דנדור ואינו יוצא הוא משום דזיל בתר טעמא דבשלמא גבי ההוא גברא אמר שפיר אם אמר איפכא לינסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל משום דאמרינן דודאי דעתו היה דאי ינסוב ישקול ואי לא ינסוב לא ישקול דמהיכא תיתי יפסיד בחנם ארבע מאות זוזי אבל גבי חגיגה י"ל אף אם אמר אפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה דיוצא אף שלבסוף נודע לו שאינו יכול לצאת ידי חגיגה אף על פי כן אינו מתחרט מתודה משום דאינו מפסיד כלום כיון דיוצא בה משום שלמי שמחה שחובה עליו להביא ואם לא ינדב בהמה זו לתודה היה צריך להביא בהמה אחרת לשלמי שמחה נמצא אינו ראיה מגמרא אלא על נזיר אמנם מפי' רש"י דפי' דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכי הדר אמר על מנת לאו מלתא היא, שפיר משמע אם אמר איפכא אף גבי תודה דמהני תנאי ודו"ק: