הרי בשמים/ב/קלג
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום ה' ד' אדר שנת תרנ"ה לפ"ק סטרי
- יצו ה' את הברכה עלי ראש כבוד ידידי הרב וכו' כש"מ אלעזר רוזין נ"י דומ"ץ דק"ק ראזוואדאב יצ"ו
מכתבו הגיעני עד"ש בענין אם מותר לנקות המקוה ע"י כלי משאב הנקרא פלומפע עד היסוד בה יען שאומרים שלעולם מתעכב מעט מים בתוכו ע"י כיסוי שבראשו ובמשך הזמן מתמצים אותן המים ואיפשר שיהיו ג' לוגין:
הנה אם הפלומפע יש עליו דין כלי לענין שיהי' תורת שאובין על המים היוצאין ממנו לכאורה יש לדמותו לכלי טיטרוס שבפ"ב דכלים משנה ו' שפי' הרמב"ם והרע"ב שם שהוא כלי שמנוקב מלמטה נקבים הרבה דקים כמלוא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלוא כוש וכשממלאים אותו מים ואדם משים אצבעו בנקב מלמעלה שלא ישלוט בו הרוח אין טיפה א' יוצאת דרך הנקבים דקים שלמטה לפי שא"א להיות בעולם ריקות מאויר ומים ולכך כשמכסה באצבעו הנקב מלמעלה ואין האויר נכנס למלאות הריקות אם יצאו המים לפיכך בהכרח ישארו המים במקומם וכשמסירין האצבע המים יוצאים וקיי"ל התם כר' יוסי דמטמא כמבואר ברמב"ם פי"ח מה' כלים ה"ו וכיון דהוי כלי לענין טומאה הוי נמי כלי לענין שאובין והרי אפי' לקולא לענין נט"י פסקינין בא"ח סי' קנ"ט ס"ה דהוי כלי והנה לפי פירוש הרמב"ם והרע"ב במשנה שם הטעם דקא"ר יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות שכאשר יצאו המים מאלו הנקבים לא יצאו במהרה אבל יצאו מעט מעט באיחור גדול ולא חשיב נקוב ככונס משקה ליטהר בכך ע"ש והכי א' בגמ' נדה מ"ט: הי' טורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה ולכאורה י"ל שאלו המים הנשארים בפלומפע ג"כ מתאחרים לצאת וחשוב כלי. אמנם המדקדק בלשון הרמב"ם בפיהמ"ש שם שכ' הנה שב כלי קיבול כי לזה נעשה ובחבורו הגדול הוסיף וכתב שהרי המים מתכנסים בצדדים והן עשוין לקבלה וכ' הכ"מ שג"ז בכלל מפני שהוא מוציא פרוטות שמתוך שהנקבים דקים ואין המים יוצאין אלא מעט מעט באיחור גדול המים מתכנסין בצדדים שאלו היו הנקבים גדולים לא היו המים מתכנסים ונמצא של"ה נעשה לקבלה ע"כ ונראה מזה דכיון דעיקר הכלי נעשה לכך שיתעכבו המים שלכך נעשה בו נקבים דקים ולהכי חשיב כלי קיבול והכי מפורש בר"ש שם שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קיבול וכ"כ ברא"ש חולין פכ"ה סי' ט"ו דמאחר שמתחלה נעשה לכך להשתמש בענין זה לפיכך נקרא כלי ע"ש וע"כ כ' בט"ז סי' קנ"ט סק"ז דבעינין בטיטרוס שיהיו הנקבים דקין מאד דאל"ה לא מיקרי עשוי לקבלה וא"כ אין ראי' מטיטרוס להפלומפע כיון שהטיטרוס נעשה מתחלה להשתמש בו כך ע"י הנחת אצבע שיתכנסו המים לזלף הבית אבל הפלומפע הרי לא נעשה לתכלית זה שיתעכבו המים שם אדרבא עיקר המכוון בו להוריק המים מהבור ולשופכן לחוץ וא"כ אפי' אם לפעמים מתעכב מעט מים בתוכו אינו נחשב כלי קיבול עי"ז והר"ז דומה להך דפ"ב דכלים משנה ג' סילונות אעפ"י כפופין אעפ"י מקבלין הרי אלו טהורין ופי' הרמב"ם ז"ל וז"ל אמר אעפ"י שהן כפופין אשר איפשר שישאר מעט בשוליו או יהי' בו ג"כ בית קבול על זאת הצורה והדומה להם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכונה מאלו הקנים החלולות שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע"כ והכי תנינן נמי במקואות פ"ד משנה ג' סלון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה וכ' הרמב"ם שם בפיהמ"ש וז"ל והנה הוא כשר אעפ"י שיתקבצו המים בזה החלל והוא מקבל שעור רב לפי שלא יכוין לזה החלל שיהי' כלי קבול ואמנם הי' הכונה שיצאו המים מן המקום הצר בחוזק כו' וכבר קדם בשני מכלים שמכלל הטהורים בכ"ח הסילונות הכפופין אעפ"י שמקבלין וסבת זה מה שזכרנו שהם לא נעשו לקבלה והנה יצא לך עקר גדול מאד והוא שאין כל המקבלין פוסלין את המקוה וישובו המים ההולכין בהן מים שאובין אלא כל מה שעשוי לקבלה והבן זה העיקר עכ"ל וגדולה מזו מבואר בתוס' ב"ב ס"ה: דאפי' צנור שסתום מג' רוחות אין המים שבתוכו נעשין שאובין בלא חטיטה והיינו משום שהמים יצאו דרך הצד הפתוח ומשמע דאפי' מגביה הכד הפתוח למעלה ויכול לקבל מ"מ אינו פוסל משום שאובין כיון דכ"ז שלא חטטו כדי לקבל אף שיוכל לקבל גם עתה מ"מ כיון דכמו שהוא עתה לא נעשה לקבלה ל"ה המים שבתוכו שאובין:
אמנם לכאורה יש מקום לפסול המים שבפלומפע החוזרים להמקוה דאף דהפלומפע ל"ה כלי קיבול מ"מ הא המים נמשכים להפלומפע מכח אדם ואח"כ ע"י שדוחק הבית יד למטה נפתח הכיסוי שלו המעכב המים בתוכו והם שבים להמקוה א"כ יש על המים פסול דתפיסת ידי אדם והו"ל כמו הדין שבתוספתא בלגיון העובר ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם ג' לוגין למקוה שפירשו הראב"ד והרא"ש והטור דמיירי דוקא ברגלי בהמות אבל ברגלי אדם פסול משום תפיסת ידי אדם איברא דלפמ"ש בש"ך ס"ק מ"ו דאע"ג דע"י אדם אפי' שלא מדעת פסול מ"מ היכי דהאדם מגלה דעתו דלא ניחא לי' שיפלו למקוה אינו פוסל ולהכי מהני בשואב המקוה לנקותה שיקוב הכלי דכיון דשואב אותה הא לא ניחא לי' שיפלו המים ע"ש והיינו דאע"ג דע"כ המים הם נוזלים למקוה ובפסיק רישי' הא הו"ל אינו מתכוין כמתכוין מ"מ היכי דניחא לי' ההיפך מזה לא איכפת לן אע"ג דהוי פ"ר והו"ל דומיא דא' בגמ' שבת ע"ה שא"ה דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' כו' ופירש"י דכי מודה ר"ש בפ"ר היינו במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי ע"ש ועפנ"י פסחים כ"ה והה"נ הרי מקפיד שלא יפלו המים למקוה כדי שלא יפסלוה ולהכי לא איכפת לן מה שע"כ המים נופלים למקוה והכי מוכח נמי מהמשנה דעדיות שהובאה ביבמות ט"ו: חבית זיתים מגולגלים בה"א צריכה לינקב ומודים שאם ניקב וסתמוה שמרים שהיא טהורה וכ' בתוס' ב"ק ק"ה. ד"ה אגף חצי' דאף דסתימת שמרים הוי סתימה לענין להציל מטומאה מ"מ לענין הכשר כיון דנקבה הא גלי דעתי' דלא ניחא לי' שישאר המשקה ולכך אף שסתמוה שמרים לא איכפת לן כיון דכבר גלי דעתי' בעשיית הנקב דניחא לי' שיצא המשקה לחוץ ע"ש והכי אשכחן בכ"ד דהיכי דמתוך מעשיו ניכרת מחשבתו דלא ניחא לי' בהכי ומכוין אל ההיפוך אף שנעשה אח"כ בהכרח לא איכפת לן וכן מצינו במשנה פ"ח דכלאים שהובאה בשבת ד"נ: בטומן לפת וצנון תחת הגפן כו' אינו חושש משום כלאים ומבואר בירושלמי התם דמשום דטמן אגודה של לפת ושל צנונות גלי דעתי' שאינו רוצה בהשרשתן ע"ש וזה הוא נמי סברת התוס' ב"ב ב': ד"ה נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וכ' דוקא נתייאש אבל לא נתייאש ועוסק כל שעה לגדור אעפ"י שהוסיף מאתים מותר כדתנן במס' כלאים פ"ה הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו הוסיף מאתים מותר כו' אלמא כשהוא מחזר אחר נקיטתו אפי' הוסיף מאתים מותר והטעם יל"פ משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים דומיא דזריעה דניחא לי' ולכך כשמתוך מעשיו דניכר דכוונתו להיפך אף שבהכרח נשרש לא איכפת לן. וכי"ב כ' בכ"מ פט"ו מט"א ה"א בהא דכ' הרמב"ם שם דמים שבקרקע שא"ב מ"ם סאה בין שאובין בין שאינן שאובין אין מתטמאין אלא לרצון לפיכך הלך בהן הטמא הרי אלו טהורין והשיג הראב"ד הלך בהן הטמא אין רצון גדול מזה וכ' הכ"מ דמטעם רבינו משום דדמי לעובר במים שנתבאר בפי"ג שהמים שעל בשרו אינם תלושין ברצון לפי שאין כונתו אלא לעבור לצד אחר ולא ליבלל במים וה"נ דכוותה הי"ל שלא לרצון לפי שרצונו לעבור לצד אחר הי"ל הליכתו במים שלא לרצון ע"ש וא"כ ה"ה בהפלומפע שייך סברא זו דכיון שרוצה בהורקת המים מהמקוה ע"י הפלומפע ומעשיו מוכיחין על כך הא גלי אדעתי' דלא ניחא לי' שישובו המים לתוכה והו"ל כנפלו ממילא והא דכ' בש"ך ס"ק צ"ב בהא שהקשה לפ"מ דקיי"ל דבנתמלא שלא לדעת ל"ח שאובין א"כ למה פסלינן בס"ח במעיין מה שיצא חוץ לכלי ותי' דכיון שהונח הכלי בענין שבהכרח עובר לתוכו חשיב לדעת ע"ש אמנם זהו דוקא בכלי שעשוי לקבלה ועז"א דאף שהוא של"ד כיון דהוא פ"ר חשיב כמתכוין כנ"ל אבל ל"ש לומר הכי באופן שלא נעשה לקבלה כלל:
אולם לא כן שמענו מדברי הט"ז ס"ק מ"ז שכ' טעם ההיתר של שאיבת המקוה בכלי מנוקב משום דהמים שבכלי המנוקב הם מחוברין תמיד להמקוה בניצוק א"כ משמע דבכגוונא דנ"ד דליכא ניצוק אפי' בכה"ג דלא ניחא לי' חשיב ע"י אדם. והנה לא נכחד ממני מה שהובא בב"י דעת הראב"ד ז"ל דפסול דתפיסת ידי אדם אינו פוסל בג' לוגין וכשר עד מחצה עטו"ז ס"ק כ"ח ומ"ז. אמנם הלא כבר איפסק הלכתא בטור וש"ע סעיף ל"ט דגם פסול זה פוסל בג' לוגין ונלפענ"ד דהראב"ד לשיטתי' עפ"מ שהובא בר"ן פ"ב דשבועות בשמו בהא דקיי"ל דשלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה דהטעם ששיערו ג' לוגין מפני שהם חשובים שנתנם תורה שיעור נסכי קרבנות צבור שהוא רביעית ההין אע"ג דאשכחן נמי בה לוג שמן בצבור מיהא לא אשכחן [ע' מנחות נ"א. דגם מנחת חביתין בעינין בהו ג' לוגין שמן לעשרון ולד' הרמב"ם פ"ה מכלי המקדש גם מנחת חינוך ה' ג"ל לעשרון] וע"כ ס"ל להראב"ד ז"ל דליכא חשיבות דג' לוגין רק דומיא דנסכים שהיו בכלי דהרי ג' לוגין שהוא רובע ההין היו משבע מדות הלח שנשנו במתני' מנחות פ"ז: משא"כ בפסול תפיסת י"א ליכא בג' לוגין משום דלא מצינו לו חשיבות בלא כלי ולהכי שפיר ס"ל להראב"ד דכשר עד מחצה ולא מצינו לו חבר בזה בפוסקים דכולהי ס"ל דגם פסול דתפיסת י"א הוא בג' לוגין והיינו שהם תופסים דברי ר"ת שהובא בר"ן שם שכתב בטעם דפסול ג' לוגין ע"פ המים שהוא שיעור חשוב שראוי להדיח בו ראשו ורובו כדא' בשבת י"ד לענין לפסול את התרומה וטעם זה הלא שייך ג"כ בפסול דתפיסת י"א ולהכי פוסל נמי בג' לוגין. אמנם באמת נראה דגם להטו"ז הנ"ל ל"ה בידי אדם רק התם שהאדם תופס הכלי בשעה ששואב וע"י שמטה קצת הכלי יוצא דרך הנקב א"כ מעורב בזה כח האדם משא"כ בנ"ד בפלומפע הרי האדם אינו עושה שום מעשה בגוף המים שיהיו נוזלין על ידו להמקוה או שיעשו מתוכה רק בהעיק האדם הבית יד יפתח הסותם למטה ועי"ז עולין המים מהמקוה לתוך הפלומפע וכן אחר זמן מתגלגל ויורד עי"ז המעט מים המכונס שם לתוך המקוה ובכה"ג לא מיקרי תפיסת ידי אדם. ולכאורה הר"ז דומה להא דמצינו בש"ס מנחות ז'. דקא' על הא דפריך התם מכי מהדר לי' לקומץ לדוכתי' תקדש וליפסל כו' מכי מהדר לי' מנח לי' אדפנא דמנא ומניד לי' ונפל ממילא דנעשה כמי שהחזירו הקוף הרי דאף שנופל הקומץ לתוך הכלי מכח מה שהכהן מניד להכלי בכ"ז לא חשבינין לי' כאלו החזירו הכהן לתוכו והה"נ י"ל דלא חשבינין המים מהפלומפע בידי אדם כיון שאינו עושה כלום בגוף המים אמנם באמת אין להביא ראי' מזה דהתם הלא בעינין שהכהן יניח בידו ממש את הקומץ בתוך הכלי לענין שיקדשנו הכלי אבל בנ"ד י"ל דאפי' באין המים רק בכח אדם למקוה הוא פסול כדקיי"ל בב"ק י"ז דכחו כגופו דמי אולם באמת נראה דגם מכח אדם לא מיקרי בכה"ג כדאשכחן בחולין ק"ז האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתי מכח גברא והרי התם באמת האדם שופך המים לתוך הצנור כדי להשקות השדות ואפ"ה כיון דבשעה שזה נותן ידיו לתוכו אין המים באין מכח השופך והם מקלחין מאליהן לא חשיב כח גברא ועפמ"ג או"ח בא"א סי' קנ"ט סק"כ א"כ מכ"ש בנ"ד דליכא שום כח אדם בעליית המים מהמקוה וירידתם לתוכה גופה אין בזה פסול דתפיסת י"א והרי ברשב"א בחי' חולין שם כ' דהסרת הברזא ל"ה כח גברא והנה אף דא' בחולין ט"ז. וסנהדרין ע"ז: האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בדקא דמיא ומית חייב דהוי מכחו והיינו שנטל הדף המונע הליכת המים וא"כ הו"ל דומיא דהסרת הברזא וחשבינין לי' מכח האדם י"ל דמיירי התם שעשה מעשה בגוף המים שדחקם בידיו ובכחו והכי משמע באמת מלשון רש"י ז"ל שם שפי' הפנה את מרוצת המים עליו ע"ש אמנם באמת קיי"ל להלכה דהסרת הברזא הו"ל כח גברא והוא בש"ע א"ח סי' קנ"ט ס"ט שכתב המחבר דאם היתה ברזא בנקב והסירה וקבל המים על ידיו חשיב כח גברא ובמג"א שם ס"ק י"ט מביא בשם האגודה שהביא ראי' לזה מכיור ע"ש ועפמ"ג שם. אמנם באמת י"ל דזהו רק כשעושה מעשה לפחות בפתיחת הברזא סמוך לנקב שהמים שם דומיא דכיור בכה"ג הו"ל כחו אבל בכנ"ד בפלומפע שמעיק הבית יד שלו וכחו הוא הגורם לפתיחת הכיסוי שיהי' מקום להליכת המים הו"ל כח כחו דאמרינן בחולין שם דל"ה רק גרמא בעלמא ע"ש ועתשו' מהרי"ט סי' י"ז ובתבו"ש סי' ג' והרי גדולה מזו מצינו בש"ע יו"ד סי' ר"א סנ"ז בכלי שמונח בצד המקוה מנענע בידו במקוה כדי שיעשה גל במים ויעבור ע"ג הכלי והקשו בטו"ז וש"ך דהרי בא ע"י תפיסת ידי אדם ופסול ותי' דכיון דהוא מנענע בידיו במקוה וממילא נעשה גל ל"ה ע"י אדם ע"ש הרי דהתם עושה מעשה בגוף המים ואפ"ה כיון שבמקום המים העוברים ע"ג הכלי אינו עושה כלום לא חשיב בידי אדם ומכ"ש בנ"ד שאינו עושה כלל בגוף המים וע' אריכות מזה במהרי"ק שורש נ"ו וא"כ יש מקום להקל לכאורה בניקוי המקוה ע"י פלומפע כיון דליכא בי' פסול דתפיסת י"א וכבר בררנו למעלה דגם כלי קיבול אינו ולית בי' משום שאובין ובפרט שהרי קובעין אותו בקרקע ומ"ש בשו"ת אמרי אש סי' פ"ו וז"ל ועוד כפי הנראה בפלומפין קביעותו בארץ וחקיקתו באין כאחד ואנחנו מפורש לא מצאנו להתיר אלא קבעו ולבסוף חקקו ופירש"י דהו' כעושה חריץ בקרקע אבל בזה דקביעותו וחקיקתו באין כאחד מנין לנו דטהור עכ"ל הנה מלבד שגוף הדבר שכ' שהפלומפע קביעותו וחקיקתו באין כאחד אינו ברור דלדעתי הו"ל קבעו ולבסוף חקקו מלבד זה כבר הוכחתי בתשובה לעיל סי' קל"א] דהיכי דהחקיקה. והקביעות באין כאחד אינו פוסל במקוה והכי מבואר באמת בדברי תשו' הרשב"א שהובא בד"מ וברמ"א ס"ז ע"ש:
אמנם בכל זה חלילה לנו להקל בזה שכבר העלו האחרונים ז"ל דהפלומפע הו"ל ספק כלי כמ"ש בפמ"ג א"ח במש"ז סי' קנ"ט ס"ק י"א ואא"ז הגאון מליסא ז"ל בסידור דה"ח ובשו"ת אמרי אש הנ"ל. והנה מ"ש כ"ת לצדד להקל עפמ"ש בש"ך סי' קצ"ח ס"ק מ"ה בהיתר השליבות של עץ שבמקוה מטעם דנעשו מתחלה לעמוד עליהן בשעת הטבילה אין שם כלי עליהן אלא שם בנין עליהן אין זה דמיון לנ"ד דהתם ליכא רק חשש פשוטי כלי עץ דלכ"ע אינו מקבל טומאה רק מדרבנן משום דדומה לכלי ואיכא גזירת מרחצאות ולכן כתב הש"ך דכיון דעשויין מתחלה לעמוד עליהן בשעת הטבילה ע"י שיוקבעו בקרקע שם בנין עליהן ולא דמי לכלי משא"כ בפלומפע דאיכא עלי' חשש כלי ממש וכיון דאינו משמש עם הקרקע אע"ג שנעשה מתחלה לקובעו בקרקע איכא על המים חשש הוייתן ע"י דבר המקבל טומאה ענובי"ת סי' ק"ט וגם חשש שאובין שעל כן יש להחמיר שלא לנקות המקוה ע"י פלומפע רק עד שיעור המקוה ולא יותר וח"ו להקל בזה הנלפענ"ד כתבתי ידידו הדור"ש באהבה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |