בית הלוי/ב/לב

בית הלוי ב לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן לב

יבאר דין דרוסה אי פוסלת במקום צומת הגידין או לא

א

[א] הנה בעיקר דין דרוסה בצוה"ג יש לעיין בו הרבה מה דינו ורבותינו מפרשי השו"ע קיצרו בו הרבה כאלו הוא דבר פשוט שכן הוא בשו"ע יו"ד סי' נ"ז סעיף ט"ז איזהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעיים וכ' ע"ז הש"ך וה"ה כנגד א' מהאיברים שנטרפה בהם אם האדים או נתמסמס כנגדו טרפה אפילו כנגד צומת הגידין טור וכ"כ הפר"ח שם, אמנם אחר העיון יש לדבר בזה הרבה דז"ל הטור וכיצד היא הבדיקה בודקין מכנגד המוח עד סוף הירכיים מכל י"ח טריפות ואם נמצא שהאדים הבשר כנגד אחד מהאיברים שנטרפת בהן אסורה וכן אם נתמסמסה הבשר כנגדו או כנגד צוה"ג עד שהרופא גורדו אסור וכ' הב"י דדעת הטור הוא דאסור גם בצוה"ג אם האדים בשר כנגדו וכן כתבו הב"ח והפרישה שם וכתב עוד הב"י דאע"ג דאמרינן האדים בשר כנגד בני מעיים מ"מ לפי מה דמסיק מכפא דמוחא ועד אטמא גם בהאדים כנגד שארי איברים טרפה, ודברים אלו צ"ע דהרי משמי' דרב הוא דקאמר מכפא דמוחא ועד אטמא (ובדף נ"ג) קאמר רב עצמו בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים ומוכרח לומר דהא דאמר עד אטמא אין האטמא בכלל וקאי רק על בני מעים וסימנים ועוד קשה (דבדף נ"ד) קאמר דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים ואמר רב נחמן עלה דרב מורי מכפא ועד אטמא ופריך בגמרא אילימא כפא דידא היינו בני מעיים אלא מכפא דמוחא ועד אטמא וכ' רש"י ואלא כפא דמוחא ואף כנגד הסימנים והרי בהא דאמר כנגד בני מעיים הרי ודאי דאין צוה"ג בכלל בני מעיים ואם נאמר דועד אטמא גם הצוה"ג בכלל א"כ מאי פריך הרי גם אם נאמר דאין הסימנים בכלל וכפא דידא קאמר מ"מ הרי הוסיף אטמא דהיינו צוה"ג וטובא איכא בינייהו אלא מוכרח דס"ל להגמרא לדבר פשוט דאין מקום לאסור דרוסה בצוה"ג ובע"כ ולא אטמא בכלל ומש"ה פריך היינו בני מעיים, ואם נבא לומר דמ"מ איכא איסור דרוסה בצוה"ג נצטרך לומר דדין זה גופה תלוי בשקלי וטריא של הגמרא דנאמר דזה פשיטא ליה להגמרא בודאי דאין מקום להחמיר בצוה"ג יותר מבסימנים דקשים הם יותר מסימנים וזהו דקאמר אי נימא כפא דידא ואין הסימנים בכלל א"כ פשיטא דגם צוה"ג אינו בכלל ובע"כ ולא אטמא בכלל קאמר א"כ היינו דבני מעיים אבל לפי מה דמשני מכפא דמוחא וגם הסימנים בכלל שוב י"ל דגם אטמא בכלל קאמר וגם צוה"ג בכלל, אבל עכ"פ הרי זה מוכרח דאין סברא להחמיר בצוה"ג יותר מבסימנים וכיון דבסימנים מסקינן דלא נאסרת בהאדים הבשר כנגדם רק בהאדימו הם עצמן וכן פסק הטור בעצמו וא"כ האיך אוסר בצוה"ג גם בהאדים הבשר כנגדן, וגם מלשון רש"י הא מוכח דלא כהטור שכתב ואלא כפא דמוחא ואף כנגד הסימנים וכ"כ הר"ן וז"ל ולאתויי צוואר אתי כו' ומשמע דגם לפי המסקנא לא הוסיף רב נחמן רק סימנים לחודא ולא צוה"ג, גם מדברי כל הראשונים משמע כן דז"ל הרמב"ם בפרק ה' מה' שחיטה הלכה ח' ובודקין כל החלל שלו מכף הירך ועד הקדקד אם נמצאת כולה שלמה מכל מיני טריפות ולא נמצא בה רושם הדריסה ה"ז מותרת כו' איזהו רושם הדריסה שיאדים בשר כנגד מעיים כו' ומוכח דרק כנגד בני מעיים אסורה בהאדים, וע"ש בכסף משנה דכ' דדברי הרמב"ם משמע דלא כהטור גם הרשב"א בתוה"ב (דף מ"ה) כ' ואם האדים הבשר מבפנים כנגד בני מעיים אסורה אבל אטמא ומאטמא ולתחת אפילו נמצא שם קורט דם אין בכך כלום גם בחידושי הרשב"א (דף נ"ג) כ' דצריך לבדוק כל המקומות שכנגד החלל מכפא דמוחא ועד אטמא דודאי עשוי הארס לנקוב הדקין גם בסמ"ג ורבינו ירוחם לא כתבו לבדוק רק כל החלל כנגד בני מעיים ועיי' עוד במשמרת הבית (דף מ"ה ע"ב) שכתב טעם דרק נגד כל החלל צריך בדיקה משום דשם פוסל נקב משהו וזיהרא מקלי קלי אבל האדים הירך לא דשמא לא יקלקל הזיהרא עד שיתקלקל כשיעור שתטרף בו ועכ"פ הרי מדברי כולם מוכח דאין האטמא בכלל ובודאי קשה לומר דהטור יחלוק על כל הראשונים הנ"ל ולא יביא דבריהם ודעתם כלל ובפרט דלדידי' קשה סוגי' הגמרא וכמש"נ, וע"כ נראה יותר דגם הטור ס"ל כהני רבוותא דבהאדים כנגד צוה"ג כשירה וכן משמע לשונו שכתב ואם נמצא שהאדים כו' אסורה וכן אם נתמסמס הבשר כנגדו או כנגד צוה"ג אסורה הרי דבחלוקה הראשונה של האדים לא כ' דכן הוא בצוה"ג ורק בחלוקה השני' בנתמסמס הבשר כנגדו כ' דכן בצוה"ג והא דכ' בתחילה בודקין עד סוף הירכיים כו' ואם נמצא שהאדים הבשר כנגד א' מהאיברים שנטרפה בהן אסורה דמזה מוכח דקאי גם על צוה"ג דהרי סוף הירכיים האיסור משום צוה"ג ומסיים ע"ז דאם האדים אסור י"ל דהך עד סוף הירכיים דנקט אין כוונתו בגובהה של הבהמה וכמו שהבין הב"י דאז גם צוה"ג בכלל רק כוונתו באורך הבהמה מן המוח עד סוף הירך דהיינו כל אורך החלל עד סוף בני מעיים והחלחולת, ואפשר דגם בחלחולת במקום שירכיים מעמידין אותה ג"כ אסורה אם האדים כנגדו ואע"ג דשם לא נאסרת בניקב וגם בניטל זה משום דדיבוק הירכיים סותמים הנקב אבל מ"מ הרי הוא אבר אחד עם הדקין שלמעלה מזה וזיהרא מקלי קלי גם להלן וכמו בגרגרת דנאסר בהאדים משהו מהאי טעמא ורק בדין השני של נתמסמס הבשר כנגדו על זה הוא דסיים הטור דגם בצוה"ג הוא כן:

ב

[ב] והנה בדין השני דנסמסמס הבשר כנגד צוה"ג דמבואר בדברי הטור להדיא דאסורה גם כן מצינו חולקים עליו וכך היא הצעת הסוגיא בדף נ"ז ע"ב בעי רב אמי המסמסה ופרש"י כגון דרוסה בירך שלא כנגד החלל וראינו שניקב הבשר לאחר זמן מהו וכוונת רש"י בזה הוא דאי בנתמסמס נגד החלל ודאי דלא מבעי ליה כלל דלא גרע מהאדים כנגדן דאסורה וכ"ש נתמסמס ורק מבעיא ליה דבהאדים בעינן כנגד החלל בנתמסמס אי בעי ג"כ נגד החלל או אפי' במקומות אחרים אסורה, א"ר זירא הא דבעי ר"א כבר פירשה רב יהודה דאר"י אמר רב בדרוסה עד שיאדים בשר כנגד בני מעיים נתמסמס הבשר רואין אותו כאלו אינו וכתב רש"י וז"ל כנגד בני מעיים אפילו בהאדימה נתמסמס הבשר במקום אחר רואין כאלו אינו ואם יש בו טריפות בניטול כולו כגון צומת הגידין טרפה דהאי נמי כנטול דמי עכ"ד והרמב"ם כ' איזהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כנגד בני מעיים ואם נימוק הבשר כנגד בני מעיים עד שנעשה כבשר שרופא גורדן מן החבורה רואין את הבשר כאלו חסר וטרפה וכתב הרא"ש דהרמב"ם מפרש הא דמבעי המסמסה מהו בכנגד בני מעיים אם נאסר בהמסמס' אפילו לא האדים ופשט ליה מהא דאר"י א"ר נתמסמס רואין אותו כאלו אינו מצד הארס ששורפו וממילא דאוסר כנגד בני מעיים אע"ג דלא האדים ומדברי הרמב"ם הא מבואר דגם בנתמסמס הבשר כנגדו אינו אוסר רק בבני מעיים ולא בצוה"ג דזה ודאי דנתמסמס לא עדיף מהאדים ואדרבה להיפוך מבעיא ליה אם דומה להאדים ומש"ה כ' הרמב"ם רק כנגד בני מעיים וכן הוא דעת הרשב"א בחידושיו שכ' וז"ל ונתמסמס הבשר כנגד החלל אע"פ שלא האדים כו' אע"פ שלא נמצא קורט דם בפנים ולא בבני מעיים כלל טרפה כדברי הרמב"ם עכ"ד והטור אזל בזה בשיטת רש"י דהאיבעיא דהמסמסה קאי על שלא כנגד החלל רק בירך וכנגד צוה"ג דס"ל כרש"י דבהמסמסה יש להחמיר יותר מבהאדים ובפשיטות מפרש הטור דפשט ליה להחמיר דאוסר בנתמסמס אפי' כנגד האבר כיון דחשבינן ליה כאלו אינו ממילא מקלי קלי וכמו שמפרש לה הרמב"ם ומש"ה אוסר גם כנגד צוה"ג, ובדעת רש"י אין לנו הכרע האיך מפרש להפשיטות אם כוונתו דפשט ליה דרואין אותו כאלו אינו ורק אם נתמסמס צוה"ג עצמם הוא דאסור אבל בנתמסמס כנגדן שרי או דמפרש ליה כהטור דכל שנתמסמס רואין כל שכנגדו כאלו אינו ומש"ה בנתמסמס נגד צוה"ג רואין כאלו ניטל הצוה"ג, וצ"ע בזה בדעתו, אבל הרמב"ם הרי ודאי דמפרש להפשיטות דפשט דבנתמסמס אוסר גם בכנגד האבר וכן מפרש לה הטור ורק בזה חולק עליו דהרמב"ם מפרש דקאי על נגד בני מעיים והטור מפרש לה כפרש"י דקאי בכל המקומות ונגד כל האיברים שנטרפת בהם אסורה, ועוד י"ל בדעת הטור בזה דגם אם נפרש כהרמב"ם מ"מ כיון דהך דנתמסמס קאי כנגד האבר המטריף ופשט ליה לאיסורא וא"כ בדרוסה נאסרת בשני אופנים או בהאדים כנגדו או בנתמסמס כנגדו והרי עיקר הדבר דממעטינן צוה"ג הוא מדאמר בגמרא כנגד בני מעיים והרי זה לא נאמר רק בהאדים ומנ"ל לומר כן גם בנתמסמסו מש"ה כ' בנתמסמס לאסור גם נגד צוה"ג: ומדברים אלו נתבאר לנו עוד מחלוקת אחרת דבסימנים דקיי"ל דקשים הם ובהאדים בשר כנגדן כשירה עד שיאדימו הם עצמן ויש לעיין בנתמסמס הבשר כנגדן מהו, והנראה דלהרמב"ם דס"ל דאין מקום להחמיר בנתמסמס יותר מבהאדים ואדרבה להיפוך מבעי' ליה דלמא קילא יותר ומש"ה מצריך גם בנתמסמס כנגד בני מעיים ממילא גם בסימנים אם נתמסמס כנגדן כשירה דאם נבא להחמיר בנתמסמס גם בסימנים יותר מבהאדים א"כ מנ"ל להצריך בו בני מעיים וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם שכ' איזהו רושם הדריסה שיאדים הבשר כו' ואם נימוק כו' טרפה ואם דרס בסימנים משיאדימו טרפה הרי דסתם. הדברים דאין בהם איסור רק משיאדימו ומוכח להדיא דבנתמסמס כנגדן ג"כ כשירה, אבל לפרש"י דאין מקום להקל בו יותר מהאדים ואדרבה מבעי' ליה אי חמור יותר מהאדים דאוסר גם שלא כנגד החלל ולדעת הטור דמפרש דפשט ליה לאיסור דאוסר גם כנגד שארי איברים א"כ הרי ודאי נראה דגם כנגד הסימנים אין לנו ראיה להכשיר דלא מצינו בגמ' דכשירה רק בהאדים כנגדן ולא בנתמסמס דחמיר יותר דאוסר גם בצוה"ג וגם לפי הסברא נראה כן דודאי דרואין בחוש דצוה"ג קשים יותר מסימנים ואם אוסר בהו כ"ש כנגד הסימנים וגם לשון הטור משמע כן שכ' בודקין מכנגד המוח כו' ואם נמצא שהאדים הבשר כו' אסורה וכן אם נתמסמס הבשר כנגדו או כנגד צוה"ג אסורה והסימנים קשים הם אצל דרוסה, הלכך אפי' האדים בשר כנגדם מותר עד שיאדימו הם בעצמם והרי בתחלה כ' שני אופנים שנטרפת בהן או בהאדים כנגדו או בנתמסמס כנגדו ובסוף דבריו שבא להוציא סימנים משארי בני מעיים לא כתב רק דבהאדים כנגדן כשירה אבל מחלוקה השניה דהיינו נתמסמס הבשר כנגדו לא הוציא לסימנים מכלל שאר בני מעיים והניחם על כלל הראשון דאסורים וכמו בצוה"ג, וכל זה נראה ברור ומוכרח בדעת הטור והא דלא כלל הטור לסימנים וצוה"ג בחד בבא ופלגינהו והרי לפי"ז דין אחד לשניהם גם זה ניחא דהרי בהאדימן הן עצמן לא נזכר בגמ' דאסורה רק בסימנים וס"ל להטור דאין ללמוד מהם לצוה"ג דקשים יותר מסימנים וגם בהאדימן הן עצמם שרי:

ג

[ג] ונמצא לפי"ז דלדעת הטור שלשה חילוקים בזה דכנגד החלל פוסל גם בהאדים בשר כנגדם ובסימנים כשרים עד שיאדימו הם עצמם ואם נתמסמס כנגד הסימנים אסורה מכ"ש דצוה"ג, ובצוה"ג לא מטרפה רק בנתמסמס הבשר כנגדו אבל בהאדימה לא נאסרה אפילו האדימו הם עצמן כל שלא הגיעו למסמוס כשירה וכל זה נראה ברור בדעת הטור ומדוקדק בלשונו הדק היטב, ודעת הרמב"ם והרשב"א חזינן להדיא דבין בהאדים ובין בנתמסמס הבשר כנגד צוה"ג כשירה ובסימנים אם נתמסמס הבשר כנגדן נראה ג"כ מלשון הרמב"ם דכשירה ועכ"פ בהאדים הבשר כנגד צוה"ג הרי חזינן להדיא דעת רש"י והרמב"ם ורשב"א וסמ"ג ור"י דשרי ודעת השו"ע נראה לגמרי כהרמב"ם דהרי העתיק כל לשונו של הרמב"ם והרי הוא בעצמו כ' בכסף משנה דלשון הרמב"ם משמע דלא כהטור ובודאי נראה דעתו להתיר מיהא בהאדים נגד צוה"ג ורק בנתמסמס כנגדן חולק הטור על הרמב"ם ורשב"א ואוסר, ולפי"ז נראה בדרוסה בצוה"ג דיש מקום להכשירו ע"י בדיקה גם להטור דאע"ג דאין אנו בקיאין בבדיקה מ"מ בבדיקה אם נתמסמס או לא גם אנן בקיאינן לבד היכא שנשתנה מרא' הבשר דכתב הרמ"א בסימן מ"ח סעיף ה' דשוב אין אנו בקיאין דלמא הגיע לבשר שרופא גורדן וכ"כ הרמ"א בסי' נ' אבל כל שרואין שלא נשתנה מראהו כלל הרי רואין שלא נתמסמס בודאי וגם אם נשתנה מראית בשר הרי כבר נחלקו בו האחרונים דהתב"ש כתב דכל שינוי מראה חוששין דלמא הגיע לרופא גורדן והנו"ב מה"ק חלק יו"ד סי' י"ג חלק ע"ז וכתב דשינוי מראה לחוד בלא קצת ליקוי גם הרמ"א מודה דלא חיישינן לרופא גורדן ובכה"ג דהרמב"ם והרשב"א כתבו להדיא דגם אם נתמסמס הבשר כנגדן כשירה ורק הטור לחודא אוסר נראה בודאי דיכול לסמוך בזה על הנו"ב ואם רואין שהבשר אין בו שום ליקוי אפי' נשתנה מראיתו דאין לחוש בו לנתמסמס כן היה נראה לכאורה, אמנם כיון דהב"י והפרישה והב"ח והש"ך והפ"ח כולם תפסו בפשיטות דהטור אוסר גם בהאדים כנגד צוה"ג ומדמים צוה"ג לגמרי לכנגד החלל בכל הפרטים להטור ודאי דאין מקום להתיר מה שאסרו הם בפירוש הגם כי לא עמדנו על סוף דעתם בזה, שוב מצאתי בתשב"ץ חלק ב' סימן קמ"ט ומשמעות דבריו הוא ג"כ כהב"י דאוסר גם בצוה"ג וצ"ע אמנם אם יש עוד איזה צד להקל וכגון בדריסת הזאב בגסה כנ"ד דבלא"ה הרבה פוסקים מכשירים או אם נתערבה באחרים דדעת ר"ת להתיר אפי' ודאי דרוסה שנתערבה ובספק דרוסה שנתערבו הרי הסכימו גם התוספות לזה וכמבואר בתוס' ר"פ כל הזבחים והגם דלא קיי"ל כן מ"מ אם בודאי לא נדרסה רק בצוה"ג ואין הספק אלא שמא נדרסה רק בצוה"ג ודאי דהמורה להתיר ע"י בדיקה דלא מהדרינן עובדא וכמו שנתבאר וכן אפשר דיש מקום להתיר לשהותו יב"ח כיון דבלא"ה דעת השו"ע דבאחד או שנים שרי לשהותו ולא חיישינן לתקלה וא"כ הכא דאם נתמסמס או לא הרי נוכל לבודקו מבחוץ גם מחיים ורק אם האדים הבשר כנגדו א"א לבדוק מחיים:

הנה בכל מקום שצריך להשהותה י"ב חודש כתב הב"י בשו"ע בסימן נ"ז דאם רבים הם הנדרסים אסור להשהותו יב"ח דחיישינן לתקלה והרמ"א כ' דיש מחמירין דכל שצריך שהוי יב"ח חיישינן לתקלה ואפילו אינו אלא אחד ואין למוכרו חי לעכו"ם אלא ימיתנו קודם וכן המנהג במדינות, והנה ראיתי באו"ה כלל כ"ו הובא בכנה"ג וז"ל כל דבר שאינו ידוע אסור לשהותו יב"ח לראות אם כשר דלמא אתיא לידי תקלה והיינו בין בעוף בין בבהמה אם הספק לבדו ולא נתערב ואין כאן הפ"מ הרי דאם נתערב או בהפ"מ גם האו"ה מתיר והרמ"א לא הזכיר זה דבהפ"מ יש להקל וצ"ע, ולכאורה נראה דבהפ"מ המורה להקל לשהותו יב"ח וכדעת הב"י דביחיד שרי לא מהדרינן עובדא ובפרט בדרוסה בצוה"ג ודאי דיש להקל, אמנם השואל הוסיף אם רשאי גם לחלוב הבהמות ולקבץ הגבינות ולהשהותם יב"ח ודבר זה נראה דבספק טרפה גמורה אסורה ע"פ דין דהרי ברבים הנדרסים כ"ע מודים דאסור להשהות ומה בין הרבה בהמות להרבה גבינות מבהמה אחת ובסברא זו לא נצטרך לעשות מחלוקת בין רש"י ותוס' דבדף נ"ג גבי שרקפ' ספק דרוסות דפריך ולשהינהו יב"ח ומשני אתיא לידי תקלה וכתב רש"י איידי דהם טובי לא מצי לאזדהורי בהו והתוס' בד"ה אתיא כתבו וז"ל והא דאמרינן גבי ביצי ספק טרפה שיחלא קמא משהינן להו אי הדר טענה שרי ולא חיישינן לתקלה וי"ל דתקלה עצמה תנאי היא ועוד דשם אם סופה לטעון ממהרת לטעון והרי לכאורה לפמ"ש רש"י לחלק בין רבים הנדרסים ליחיד לא הקשו התוספו' כלל וצ"ל דהתוס' חולקים בזה וס"ל כהמרדכי דגם ביחיד חיישינן לתקלה ובודאי הוא דחוק טובא דהתוס' לא יזכירו בדבריהם דברי רש"י על מקומו שחולק על סברתם ולפי דברינו ניחא דהבצים הנולדים בכל יום חשיבי כמרובים ומש"ה הקשו התוס' שפיר, שוב מצאתי ביש"ש פרק אלו טריפות סי' צ"ח וז"ל אמר אמימר הני ביעי דספק טרפה משהינן ליה אי הדר טענה שרי והא דלא חיישינן לתקלה אע"פ שהם מרובים כתבו התוס' לעיל משום דאם סופה לטעון ממהרת לטעון ולא דמי לשרקפא דספק דרוסות דצריך להשהותן יב"ח הרי דכ' להדיא כן דקושי' התוספו' הם משום דחשיבא מרובין, ויצא לנו קולא גדולה מדברינו דבעוף הראוי להטיל בצים דשרי להשהותן עד שיטענו משום סברת התוס' דממהרת לטעון דגם במרובים שרי ועיי' בפרמ"ג סי' נ"ז ס"ק מ"ז שכתב בשם המ"י דמלשון השו"ע משמע דלזמן מועט גם במרובים שרי ובודאי דלשון השו"ע משמע כן ומדברי התוספות הנ"ל הא מוכרח כן ועובדא בשרקפא דחשו לתקלה לא היו ראוים לילד דקטנים היו או זכרים היו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף