שיחה:שולחן ערוך/אורח חיים/ד

סעיף טו

ישן ביום

הישן ביום יש להסתפק אם צריך לערות מים עליהם ג”פ, ובהג”ה שם ויטלם בלא ברכה ע”כ, וצע”ק דיש אולי קצת משמעות דמחמת הספק של השו”ע אין מברכין על הנטילה, וא”כ לו היה ברירא לן שיש רוח רעה היה צריך לברך, והרי בין לטעם הרא”ש ובין לטעם הרשב”א הנטילה היא שלא מחמת הרוח רעה (ובמקו”א הארכתי בביאור טעמיהם). הרב עקיבא משה סילבר (שיחה) 00:03, 17 בנובמבר 2025 (IST)

נטילת ידים במי שיש לו תחבושת

ש. מי שיש לו תחבושת מה דינו לענין נטילת ידים של שחרית

ת. הנה בנט”י לסעודה יש בזה סתירה בדברי השו”ע בסי’ קסא ס”א וסי’ קסב ס”י ועכ”פ נקטו האחרונים דעכ”פ יש אופנים שא”צ להסיר הרטיה באינו מקפיד או כשיש לו מכה [וזה תי’ הב”ח ועיקר התי’ להמג”א וכן תי’ ראשון בט”ז והכרעת המשנ”ב סי’ קסא סק”ה דשם בסי’ קסא מיירי באין לו מכה ולכך תליא במקפיד] ואז אם נוטל רביעית ליכא למיחש.

[ויש להוסיף דגבי נט”י א”צ שיטול גם על הרטיה דהרי באופן שאין נוטל רביעית כ’ להדיא השו”ע בסי’ קסב שם שיזהר שלא יגעו המים ברטיה, א”כ כ”ש בנוטל רביעית שאע”פ שאין מחוייב להזהר שלא יגעו המים ברטיה מ”מ א”צ ליטול ג”כ על הרטיה].

ויש לדון דבפוסקים נחלקו (עי’ שו”ע ומשנ”ב סי’ ד והרחבתי במקו”א) אם יש להקפיד בנטילת ידים של שחרית כמו בנטילת ידים לסעודה, ויש מקום לטעון דעד כאן לא פליגי אלא אם הוא חמור כנט”י לסעודה אבל יותר מזה לא.

מאידך גיסא יש לטעון דאחר שנזכר במקובלים ע”פ הזוהר [ובגמ’ ביומא בעובדא דשמאי לא משמע הכי להראשונים שפי’ הענין מצד נט”י של שחרית, ועי’ עוד בהלכות יום ביום מה שפקפק בייחוס הענין להזוהר] שהמהלך ד’ אמות קודם נט”י חייב מיתה, ולדעת הזוהר אין לומר דברים שבקדושה קודם שנטל ידיו מרוח רעה כדין [ובמשנ”ב כ’ דלמעשה בשעה”ד אין להחמיר כהזוהר בזה אלא ינקה ידיו במידי דמנקי כדין התלמוד והפוסקים], א”כ חמיר מנט”י לסעודה שעיקרו נתקן משום נגיעה באוכלין ולכן תקנו רק באופן ששייך לגעת בידיו.

משא”כ כאן דהרוח רעה חשיב כמשפיעה על כל גופו [לדעת הזוהר וכנ”ל] א”כ אפשר דלא נאמר בזה גדרי נגיעה.

וכה”ג אמרי’ בגמ’ בפ”י דפסחים דמסוכר ולא משי ידיה וכו’ ומבואר דיש נטילות שהם משום רוח רעה שאם אינו נוטל ידיו הוא משפיע לרעה על כל גופו, וא”כ אפשר דבנטילות שהם משום רוח רעה לא תקנו שיהיה לזה גדרי נטילה כמו בנט”י לאכילה שעיקרה משום נגיעה.

ומאידך גיסא יש מקום לטעון דכיון שיש כאן מיעוט שאינו מקפיד חשיב כנטילה דהא אפי’ בטבילה דאורייתא סגי כשיש מיעוט שאינו מקפיד וזה גופא טעם השו”ע בסי’ קסא הנ”ל.

אבל גם על זה יש לטעון דלפי דברי האחרונים דלעיל בריש התשו’ ביישוב הסתירה בשו”ע נמצא דיש ב’ דינים, דיש דין שאינו מקפיד ואז מהני אע”פ שאין לו מכה אלא מיחוש בעלמא ויש דין שיש לו מכה ואז לא חיישי’ שיסיר הרטיה אע”ג שאינו מקפיד, ולפ”ז טעם זה השני לא שייך כאן כלל.

ולולי דמסתפינא לפו”ר פרטי הדינים היוצאים מזה הם כדלהלן:

באופן שיש לו אפי’ מיחוש בעלמא (וכ”ש מכה) ואינו מקפיד אזי בכל האופנים אין בזה חציצה, ובאופן שיש לו מכה ומקפיד בנט”י לסעודה לא חשיב חציצה ובנט”י משום רוח רעה שנזכר בגמ’ שיש ריעותא לכל הגוף לא נזכרה סברא זו, ובנט”י של שחרית לכאו’ לפשטות דינא דגמ’ לא חשיב חציצה וע”פ הקבלה חשיב חציצה.

ועכשיו ראיתי בשם הגר”ש דבלצקי (רשימות הגר”י שוב בנתיבות ההלכה חלק נ’ עמ’ תרפח) בנטילת ידים שחרית ויש לו תחבושת על חלק מהיד ונוטל רק את היד השניה מברך על נטילת ידים, ולכאורה יצטרך ליזהר לא ליגע ביד שלא נטל באוכלין ובנקבים שבגוף ואם אפשר ליטול שם רק על האצבעות שפיר דמי עכ”ל.

והיינו משום דבתחבושת חשש דלא מהני נט”י לכל היד וכמו שנזכר אבל האצבעות לחוד מהני וכמש”כ בקצש”ע דבדיעבד מעיקר הדין סגי ראשי אצבעותיו, וכמנהגינו בת”ב משום דס”ל להמנהג שמעיקר הדין סגי לנטילה זו בראשי אצבעותיו (והרחבתי בזה במקו”א).

ובגוף הנידון על ברכת ענט”י על יד אחת עי’ בזה גם באריכות ברב פעלים או”ח סי’ ח וגם שם נוטה שמברך ועי’ בזה עוד בהרחבה בספר ברית אברהם סי’ ב. הרב עקיבא משה סילבר (שיחה) 00:03, 17 בנובמבר 2025 (IST)

נטילת ידים ביוצא מבית הכסא

ש. היוצא מבית הכסא האם צריך נטילה ג' פעמים

ת. עי’ במשנ”ב בסי’ ד סי”ח ובארצה”ח שם שיש דעות בזה, אם הוא משום רוח רעה ואז בעי’ ג’ פעמים או לא, (וצע”ק דבשו”ע לעיל כ’ רק משום נקיות או הכון וכאן כ’ שהיוצא צריך ליטול ידיו ואם נימא דאי”ז נטילה גמורה אלא רק משום נקיות ניחא, ועי’ גם במשנ”ב שם ואפשר שעיקר הדעה בזה שאין כאן גדרי חיוב נטילה מצד רוח רעה בפרט שאין לזה מקור בגמ’ שיש רוח רעה אחרי בהכ”ס (ועי’ יומא כט לגבי שתיה ודוק) ולכן גם לא נהגו להקפיד שלא יגע במאכלים אדם שאינו מקפיד בנטילה זו).

ולכאורה גם המקפיד ליטול ידיו ד’ פעמים בנטילת שחרית יכול להקל כאן ג’ פעמים בלבד אם ירצה כיון דנטילה רביעית אינה מן הדין אלא להעביר נטילה שלישית ורוב הפוסקים עד מעשה רב לא הזכירוה, בפרט שגם מנגב ומייבש ידיו רק שלא יגע במאכל.

וכמו”כ מה שנקט המשנ”ב ליטול לסירוגין בנטילת שחרית א”צ להקפיד בזה כאן חדא דאפי’ בנט”י של שחרית יש בזה פלוגתא רבתי באחרונים אם ליטול דוקא לסירוגין או דוקא ברצף כל יד (עי’ במגיה על קב הישר שהביא הדעות בזה ושיש שחששו ליטול בב’ האופנים מחמת זה), ועוד דאפי’ להמשנ”ב סירוגין הוא רק לכתחילה דהרי כ’ הפוסקים שאם נטל יד אחת ג’ פעמים עלתה לו הנטילה לאותה היד, והרי לא היה ביד זה סירוגין.

השלמה לענין סירוגין בדיעבד בנט”י של שחרית

נראה להביא עוד ראיה דמהני בדיעבד בלא סירוגין דהרי ביומא אמרי’ שלא רצה שמאי להאכיל ביד א’ וגזרו עליו בב’ ידיים ומבואר דלולי הגזירה היה מאכיל ביד אחת והיינו בנטילת שחרית לחלק מהמפרשים עי”ש ברש”י ותוס’, וע”כ שנטל רק א’ דאל”כ מה הרויח בנטילה ביד אחת, ומבואר דיד אחת מהני וממילא דסירוגין אינו לעיכובא, וממילא צ”ע על הנך אחרונים שכ’ שיטול פ”א לסירוגין ופ”א שלא לסירוגין לחשוש לב’ הדעות דהרי בדיעבד ודאי מהני (ודוחק לומר דיש לחשוש להשי’ דשם לא מיירי בנט”י של שחרית דכולי האי ואולי).

השלמה לנידון סירוגין בדיעבד בנטילת ידים של שחרית

הערתי דבבה”ל סי’ ד ס”ב מבואר בשם הארצה”ח שאם נטל יד אחת עלתה לו נטילה לאותו היד, וכן הוכחתי מסוגיית הגמ’ בפ”ח דיומא עז ע”ב גבי שמאי הזקן דמשמע שם דמהני נטילה ליד אחת לפי הרבה ראשונים, (ועי’ משנ”ב סי’ כה לענין פלוגתא בין הגמ’ לזוהר והמקובלים), והנה אם נימא דנטילת יד אחת בלא סירוגין מהני לאותה היד לכאורה משמע דגם בלא סירוגין מהני, דלכאורה לא מסתבר לומר דב’ ידיים כל אחד לחוד גריע מיד אחת בלבד, דבכלל מאתים מנה, ע”כ תמצית ההוכחה.

אבל העירוני דבכתבים (פע”ח שער הברכות פ”ג וכ”ה בשעה”כ דף א ע”ג) כתב שאם אינו נוטל לסירוגין אין הרוח רעה הולכת, וצ”ע.

ואחר העיון מצאתי בספר מחקרי ארץ סי’ ד’ שכתב להציע דמקור הארצה”ח מדברי השעה”כ להאר”י שם ששם נמצא דכשנוטל רק ידו אחת אז נעתקת רוח הטומאה מידו אחת ליד השניה ולכך צריך ליטול לסירוגין, ואמנם הבא”ח (שנה א’ תולדות ח’) למד באופן אחר דברי השעה”כ שם, אבל י”ל שהארצה”ח למד שאם נטל יד אחת אותה רוח הטומאה נעתקת ליד השניה ולאותה היד מועלת הנטילה.

ויש להוסיף דאם נימא שזה באמת מקור דין זה אם כן יש מקום לומר שאם נטל שלא לסירוגין ביד אחת מהני לאותה היד כיון שאין שם רוח הטומאה שעברה ליד השני, אבל אם נטל שוב היד השניה שלא לסירוגין שוב חזרה ליד הראשונה דכל שנוטל יד שלא לסירוגין הטומאה עוברת ליד השניה, כך היה מקום לומר והוא מתפרש בטוב לפי הטעם שהובא באר”י שם אבל יש בזה מן הדוחק והוא מחודש מאוד (ובפרט מחודש לומר דאחר שנטהרה היד לגמרי חוזרת ומיטמאת ובפשוטו יש לטעון מחמת זה לומר דאכן היד לא נטהרה לגמרי וכביאורו של הבא”ח).

אמנם בפנים הארצה”ח שם בארץ יהודה סק”ו מבואר דנטילה לסירוגין אינה מעכבת בדיעבד, [ומצאתי שהזכיר שם הראי’ מיומא הנ”ל], ומסתמא הבה”ל שהביאו לענין יד אחת אין כוונתו למעוטי ב’ ידיים כיון שמסברא בכלל מאתים מנה וכנ”ל ואף דבחשבון ביאור דברי השעה”כ היה שייך לבאר שאין בכלל מאתים מנה בניד”ד מ”מ הוא דחוק וגם במקור הארצה”ח מבואר דשלא לסירוגין בדיעבד מהני, ולכן דוחק לומר דלדעת המשנ”ב לא מהני.

וגם הלשון בבה”ל שכתב עי’ משנ”ב ובדיעבד “אפילו” לא נטל אלא יד אחת וכו’ משמע דיש עוד אופן דקיל מזה דכ”ש דמהני בדיעבד ומש”כ עי’ משנ”ב יש לפרש דהיינו מה שנזכר במשנ”ב ליטול לסירוגין דלענין זה בדיעבד מהני גם בלא זה.

ויש להוסיף עוד דהנה אפי’ אם נפרש דברי השעה”כ הנ”ל שאם נטל ידו אחת ברציפות מסתלקת הרוח רעה ליד השניה ואחר שיטול יד השניה חוזרת חלילה ונפק”מ שבינתיים ביד הראשונה אין רוח רעה שיכול ליתן בינתיים ביד הראשונה פת לתינוק (וכאמור הבא”ח לכאורה לא פי’ כן והארצה”ח לא מצינו שהתייחס להדיא לקטע זה) אפי’ הכי לא מסתבר דע”ז קאי הבה”ל במש”כ דאם נטל ידו אחת מהני נטילה ליד זה, דהרי להנ”ל יוצא שנטילה זו תתבטל לאחמ”כ אם יטול ידו שניה וזה לא יתכן שכוונת הבה”ל באופן זה שהנטילה מועלת רק בינתיים בלא לפרש דבריו.

וכן בדעת נוטה להגרח”ק ח”א סי’ שד”מ משמע דבדיעבד מהני גם בלא סירוגין.

ועי’ בספר תוספת יוה”כ ביומא שם דלפי דבריו עיקר ג’ פעמים אינם לדעת הגמ’ וכ”ש לדבריו צ”ע אם מחמירין כהזוהר בפלוגתת הגמ’ והזוהר (ועי’ במשנ”ב סי’ כה).

ועי’ בספר הלכות יום ביום ח”א (ועי’ עוד במחקרי ארץ שם) שהעיר דלשון כתבי הר”י דמבואר שם דבדיעבד אם לא נטל אין הרוח רעה הולכת לא הי’ לפני הארצה”ח, ויל”ע בזה אם אולי יש מקום ליישב הקושיא דהארצה”ח והבה”ל סברו דהגמ’ חולק וס”ל דסגי לענין זה בנטילה כל דהוא והאר”י מחמיר על עצמו היה לסלק הרוח רעה לגמרי, (או דעכ”פ כך יש לומר לדעתם), וצ”ע.

לסיכום דעת האר”י להחמיר בדיעבד בלא סירוגין וכן נקט הבא”ח, ופשטות דעת הגמ’ ביומא שם שהנטילה חלה וכן נקטו הארצה”ח והמשנ”ב בדיעבד. הרב עקיבא משה סילבר (שיחה) 00:03, 17 בנובמבר 2025 (IST)

שחרורית תחת צפורניו עם מעכבת בנטילה לתפילה

ש. נטל ידיו לתפילה ועדיין יש פסולת ושחרורית תחת ציפרניו

ת. בפשוטו יש מקום לומר דעדיין חשיב כמי שאין ידיו נקיות, דהרי מי שמקצת ידיו מלוכלכות לא מהני מה שרוב היד נקיה, אולם במציאות קשה מאוד להקפיד בזה לנקות כל העפרורית והשחרורית שתחת ציפרניו קודם כל נטילה לתפילה (ועי’ במשנ”ב ריש סי’ קסא דמטעם שעלול להכשל לנט”י בסעודה טוב שלא יגדל ציפרניו), וגם ממה שהביאו הפוסקים דינים אלו לגבי נט”י לסעודה [בריש סי’ קסא ע”פ חולין קו] דשם מעכב חציצה יש מקום ללמוד דלתפילה א”צ, ובאמת הוא נידון בפנ”ע אם לתפילה מעכב חציצה או לא, ועי’ ברמ”א סי’ ד’ ס”ז ובמשנ”ב סקי”ז ובב”י שם דדעת רוב הפוסקים שדיני נטילת ידים של סעודה אינם מעכבות לתפילה, וכך עיקר הדין, ולשון הרמ”א שם שאינו מעכב לא כלי ולא וכו’ ולא שאר דברים המעכבים לנט”י בסעודה, ומסתמא ה”ה לענין חציצה, וכ”כ באשל אברהם מבוטשאטש שם וז”ל, לגבי נקיות ידים פשיטא דלא שייך חציצה, לנטילת ידים במים והיה חציצה פשיטא דלא גרע מנקיות ידים עכ”ל וכ”כ בשלמת חיים סי’ תתשעז.

ואמנם שם בסי’ ד’ אין הנידון מצד החציצה הנחשבת לכלוך וכאן הנידון לגבי חציצה הנחשבת לכלוך, אבל לגבי נט”י דנו הפוסקים בזה מצד חציצה ולא מצד טינופת אע”ג דגם טינופת פוסלת הנט”י לסעודה.

ואמנם בסידור הגר”ז כתב דיש להזהר מדברים החוצצים וראיתי מי שעשה בזה פלוגתא בין הגר”ז להא”א, אבל לענ”ד הביאור בזה הוא דהרי הגר”ז שם קאי כדעת המחמירים דבעי’ כח גברא ומים כשרים לנטילה ועוד כמה דברים דבעי’ לנט”י של סעודה דהרי כתב שם דכל מה שמעכב לנט”י לסעודה מעכב לנט”י של שחרית שאינ מברך על נטילה זו (ובפרט דעיקר הנידון שם בסידור הגר”ז קאי שם על נט”י של רוח רעה דבזה גם האשל אברהם נוטה להחמיר, אבל במשנ”ב בשם החי”א נקט דמעיקר הדין אינו מעכב גם לרוח רעה), ואנן לדידן קי”ל דמעיקר הדין אינו לעיכובא מה שמעכב לסעודה כמ”ש הרמ”א סי’ ד ס”ז והמשנ”ב שם סקי”ז [וגם במחבר שם משמע דמעיקר הדין אינו חיוב להקפיד בזה שלא כתב אלא טוב וכו’], הלכך אין להביא ראיה מהגר”ז לשי’ המקילים בזה, כיון דהגר”ז לא קאי כשיטתם כלל בלאו הכי [ואדרבה ממה שדימה זה לשאר ענייני נט”י לסעודה יש מקום ללמוד דהא בהא תליא], וגם הגר”ז גופיה אפשר דעיקר חששיה הי’ לענין ברכה לחשוש ליחידאה משום לא תשא, אבל בנט”י למנחה וערבית כיון שאין מברך בלאו הכי אפשר דמודה (ועי’ בב”י שהביא בשם הרשב”א דאזיל לשיטתו שבשחר מברך משום שהוא ברי’ חדשה וכ’ הרשב”א דרק בשחר יש מקום לומר דבעי’ מן הכלי ולא במנחה וערבית ולדידן מעיקר הדין א”צ כלי אפי’ בשחרית וכנ”ל), וצל”ע.

והחזו”א כתב בקוב”א ח”א אגרת ד’ בסופו וז”ל כן צריכים לתת לב להיזהר ממפסידים טבעים וסגולים, מן הסגולים שלא להקל בנטילת ידים המבוארים בשו”ע, ומאד החמירו בזה כמבואר בשו”ע או”ח סי’ ד’, ומן דקדוק ההלכה שלא יהא חציצה ושתהיה הנטילה למעלה מקשרי אצבעות וזהו מכלל טהרה המביאה לידי קדושה וכו’ עכ”ל, והנה החזו”א מסתמא אזיל כדעת השו”ע רמ”א ומשנ”ב דמעיקר הדין אין מעכב הדברים המעכבין לסעודה ואעפ”כ מחמיר לענין חציצה ואולי בדוחק י”ל דמשום חומר ענין שכחת התורה החמיר בזה יותר (וקצת דוחק דא”כ למה היקל למעלה מקשרי אצבעות ולא החמיר בזה ג”כ, דמסתמא הכונה פרק אמצעי לקולא כל’ הפוסקים לגבי ת”ב ויו”כ וכ”כ הקצש”ע דבדיעבד מהני כאן מעיקר הדין בנט”י של שחרית, וקשר אצבעות אינו מתפרש על קשר של כף היד).

ולפי הסברא דלעיל [בריש התשובה] א”ש להחמיר בחציצה יותר משאר דינים דבחציצה המשמעות היא שהמקום היכן שהי’ החציצה לא נטל שם ידיו ונמצא שחלק מהיד עדיין אינו נקי והו”ל כמי שנגע באצבע קטנה במקום הטינופת וכל שאר ידו נקיה שצריך ליטול מחמת אותה האצבע (ולגבי אם צריך מחמת זה שוב ליטול כל היד או סגי במקום הטינופת הוא נידון בפנ”ע ואכה”מ לזה, אבל אותו המקום מיהת כל עוד שהוא בטינופו לא חשיב שידיו נקיות).

והנה השו”ע בריש סי’ קסא כתב דצריך ליזהר מחציצה כגון צואה שתחת הצפורן, וכתב שם המשנ”ב בסק”ב בשם פהמ”ש להרמב”ם פ”ט דמס’ מקוות דהיינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם, והוסיף אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם.

ובשעה”צ שם כתב ב’ טעמים לזה ובטעם הראשון נחית שם מצד חציצה, ובטעם השני כתב דכל עיקר נטילה תקנו משום דידים עסקניות הן ונוגעות במקום הטינופת, ומאי מהני שנטל ידיו, הא נוגע בהם בכל שעה עכ”ל, ומבואר מתוך דברי השעה”צ שטעם זה הוא רק כשיש לו צואה ממש תחת הציפורן אבל זוהמת הציפרניים אע”ג שהוא דבר שאינו נקי לא קאתי עלה המשנ”ב [בביאור השו”ע והפוסקים] מטעם זוהמא אלא מטעם חציצה בלבד.

ומבואר מזה דבמקום שאין חיוב לחוש לחציצה אלא רק לדבר טינופת א”כ לא חשיב שיש שם טינופת אלא חציצה בלבד, וצ”ב דהרי מ”מ יש כאן טינופת, וחזי’ שאע”פ שנקרא זוהמא מ”מ לא חשיב שהידים מטונפות, וגם לא חשיב שלא ניקה את הידיים כולן [כסברא הנ”ל בביאור דברי החזו”א], ולכאורה דברי החזו”א מובנים היטב וצ”ב דאם נקבל ביאור זה במשנ”ב נמצא שהמשנ”ב לא סבר כן וגם באשל אברהם הנ”ל יוצא כן ואפי’ הגר”ז שנזכרה בדבריו חומרא מ”מ נתבאר דיש צד לפרש קולא מתוך דבריו לדידן כיון שכ’ שם דמה שאינו מועיל לסעודה א”א לברך עליו בשחר ואין מועיל לרוח רעה ויש מקום לפרש דעכ”פ להפוסקים המקילים בפרט זה יקלו גם בחציצה [רק שאינו מוכרח כלל ועי’ לעיל].

ויתכן לבאר בזה דבשו”ע סי’ קפא ס”י כתב דמי שהוא אסטניס וידיו מזוהמות מן המאכל צריך ליטול ידיו קודם ברכהמ”ז לנקותם, גם להסוברים שאין חיוב מים אחרונים בזמנינו, ומבואר מזה דדין נקיות ידים הוא כפי קפידתו, וגם אם נימא דבאופן הפוך שכו”ע מקפידים ואדם אחד אינו מקפיד בטלה דעתו מ”מ באופן שכו”ע אינם מקפידים אפשר דלא חשיב זוהמא [ואולי מה”ט אם נטל ע”ג התחבושת ולא ירד התחבושת בסעודה חשיבי ידים נקיות באופנים מסויימים ואכ”מ ודוק], וממילא בשיירי זוהמא מעט שתחת הציפורן בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד בו אפשר דאינו בכלל ידיים מזוהמות וצ”ב.

ועדיין צ”ב דלפי הנ”ל היה צריך לצאת שמה שדרך להקפיד להסירו יהיה בכלל זוהמא והרי כל הנידון כאן על דברים שחשיבי חציצה לענין נט”י אך ורק משום שדרך בני אדם להסירן (כגון שיירי זוהמא שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר או בצק אפי’ כנגד הבשר עי”ש במשנ”ב סק”ג), ועל זה גופא אנו באים לומר דבתפילה אולי לא יחצוץ לדעת המשנ”ב.

ויש לומר דלק”מ דהקפדה לגבי חציצה אינו אותו ההקפדה לגבי נקיות, דיש דבר דחשיב הקפדה לגבי חציצה ולא חשיב הקפדה לגבי נקיות, דהגדרת הקפדה לגבי נקיות הוא דבר שירצה להסירו מיד או שלא ירצה לאכול בו והגדרת הקפדה לגבי חציצה הוא דבר שלא ישאיר עליו בקביעות דרך קבע, נמצא דלגבי נט”י לסעודה שההגדרה היא חציצה מעכב אבל לגבי נט”י לתפילה שההגדרה היא נקיות ידיים כל מה שאין דרך בני אדם להסיר מיד ומקפידין שלא יישאר על בשרם אפי’ זמן פורתא הוא בכלל לכלוך אבל בלא זה לא.

כך יתכן לומר בדעת המשנ”ב אולם למעשה קשה לסמוך על דיוקים אלו לדינא שאינם מוכרחים בפרט שהם קצת קשים מסברא כמו שנתבאר וגם דבחזו”א כתב לא כן ולשיטתו לכאורה מעכב בתפילה חציצה כמו בנט”י.

היוצא מכ”ז דבנט”י של שחרית של רוח רעה ולתפילה וכ”ש מנחה וערבית לדעת המשנ”ב היה מקום לטעון מעיקר הדין אין חיוב לנקות עפרורית שאינו מקפיד עליה שבציפרניו ויש לדון בזה.

ולהחזו”א לכאורה חשיב לענין זה כנט”י לסעודה דמעכב חציצה, וגם המשנ”ב מודה דיותר טוב לחשוש לדעת המחמירים להקפיד בכל מה שמעכב לנט”י לתפילה.

ונתבאר דיש אחרונים שהקפידו עכ”פ לענין נט”י של רוח רעה או לענין ברכה לחשוש לדעת המחמירים דבעי’ דיני נטילה.

ונתבאר עוד דנטילה למנחה וערבית יש צד להקל יותר לענין זה אליבא דהרשב”א הסובר דלא בעי’ נטילה מן הכלי אלא בשחר ולא במנחה וערבית, ונפק”מ לאלו שמודים שהמקילים בנט”י של שחרית שא”צ דיני נט”י ס”ל שא”צ שלא יהיה חציצה א”כ גם בזה קל יותר, ומ”מ החזו”א מחמיר אפי’ לד”ת ויש בזה טעם כמו שנתבאר. הרב עקיבא משה סילבר (שיחה) 00:03, 17 בנובמבר 2025 (IST)