תולדות יוסף/קהלת/יא

תולדות יוסף ‏ קהלת יא

יא.

[שלך לחמך על פני המים. תן חלק לשבעה וגם לשמונה]. או יאמר ע"פ מה שידענו שהמזלזל בנטילת ידים עונשו הוא שיתגלגל במים של ריחיי' שתחת הגלגל והם מים הזדונים, ולכן צריך לדקדק מאד בנטילת ידים בכל הדינים, שאם לא נוטל כראוי הרי כל אכילתו טמאה ושורה כח הטומאה על כל המאכלים ועליו, ואיך יברך בטומאה כל השבע ברכות השייכין לאכילה והם ברכת נט"י והמוציא וד' ברכות של ברכת המזון וברכת כוס הזימון, כי אם אין הנטילה בדקדוק ע"פ הדינים המבוארים בספרי הפוסקי' תאחז הטומאה בוודאי באופן אשר גם הברכות לא יהיו מטוהרין, כי כל איבריו ופיו הדובר הברכות טמאים מטומאת המאכלים (ובפרט הכוונות הנסתרות של נט"י ועת האכילה כפי הידוע ממכתבי הקדוש הן רבים ונשגבים מאד וצריך זהירות רב בהן), וגם צריך ליזהר מאד בדבר השמיני בענין זמן אכילת הלחם, לבד ענין זהירות השבע ברכות והוא בנטילת מים אחרוני' שבהעדרה יהי' רעה גדולה על הגוף הנקרא אר"ץ כי תגבר המלח סדומית ולילי"ת ואסימו"ן המקטרג הגדול כידוע, (ועיין מזה במכתבי הקודש ובמשנת חסידים מס' מוצאי שבת פרק ח' ממשנה ב' ואילך) וזה שאמר (שלח לחמך על פני המים) מלת שלח היא מלשון השטה, כמו וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט שתרגומו ואושיטו, וכלומר הזהר שהושטת לחמך בידיך והבאתך אותו לפיך תהיה ע"פ קדושת המים דהיינו ע"י נטילת מים על ידיך (כי) אם לא תשמור ותזלזל בנט"י, הנה (ברוב הימים) ר"ל במשך זמן אחר רוב ימים דהיינו אחר מיתתך אז (תמצאנו) אל המים דהיינו שתתגלגל במים, לכן איעצך אשר (תן חלק) יפה (לשבעה) ברכות של זמן האכילה שלא תהיה טמא ומאכלך טמאים, (וגם) תזהר מאד (לשמונה) ר"ל לדבר השמיני דהיינו מים אחרונים, (כי לא תדע) ר"ל כאשר לא תשמור זאת אז (תדע מה) ואיך (יהיה רעה) לך (על הארץ) דהיינו על גופך הנקרא ארץ מקטרוג אסמו"ן ולילי"ת, או בדרך זה לא תוכל לשער (מה) ואיך (יהיה רעה) לך גם בהיותך (על הארץ) דהיינו בעוה"ז זולת שיהיו לך הפסד רב בעולם הגמול שעברת על דברי חכמים:

אם ימלאו העבים גשם וכו', הנה הגופי בני אדם יקראו עבי"ם בערך הנשמות שבתוכן, כי הנשמות הם רוחניים ודקים משא"כ הגופים הם עבי"ם בעביות וגסות, ובהיות הגופים נוטים אחר תאוות עוה"ז הם מתמלאי"ם בגשמיו"ת וארציו"ת חומריים, וצריך אשר יזככו עצמן ויריק"ו הגשמיו"ת שנתמלאו אל תוך יסוד הארציו"ת דהיינו בעומקא דתהומא רבא של הקליפות, שם יריקו אותם ויורידום ששם הם כל כחי הבהמיות והארציות הרעים, ואם ירצה איש הישראלי לידע אם הוריק כל גשמיותו אל תוך הארציות ונשארה נשמתו מתוקנת זך ונקיה, ידענו ממכתבי הקודש שיוכל לנסות זה ע"י ציור שם הוי"ה הנקרא ע"ץ (שכן י' פעמים ה' וכן ה' פעמים י' הוא ק' הרי חצי שם הראשון, וגם חצי שני של השם ו' פעמים ה' וכן ה' פעמים ו' הוא ס' הכל מספר ע"ץ) דהיינו שיצייר לפניו במחשבתו את השם הוי"ה ואותו האות שלא יוכל לצייר בנקל במחשבתו סימן הוא שנשאר עדיין פגם באותו אות וצריך שיתקן אותו בתשובתו דהיינו שיראה להתאמץ עוד להוריק זוהמא מגופו כי מסתמא נשאר עוד גשמיות של זוהמת ארציות בתוכו (עיין במכתבי קודש ובמשנת חסידים מס' התשובה פרק י"א משנה ו' ז'), ויתעסק בתשובתו עד שכאשר יצייר שם הוי"ה לפניו יזכה לראותו כשלהבת אש, ואז ידע שהוא שלם בלי חטא והורק כל גשמיותו מתוכו אל יסוד הארציות שבנוקבא דתהומא רבא, והענין הוא כי האדם שורש נשמתו אחוזה בשם הוי"ה, וכפי הבחינה שיהיה עביות גשמיות זוהמא בחלק נשמתו כן לפי הבחינה ההיא בעצמה לא תצוייר משם ההוי"ה בנקל במחשבתו מחמת חלק הנפגם בנשמתו בבחינה ההיא, שמזה יומשך גם פגם בשם ההוי"ה בבחינת החלק שנגד חלק הנפגם בהנשמה, ופגם זה יתייחס בבחינת נפיל"ה מן זקיפת הקומה אל אותו האות מן שם הוי"ה הנקרא ע"ץ, והנה אותיות ההוי"ה יש בהן בחינת דרום ויש בהן בחינת צפון דהיינו שהיו"ד דשם הוי"ה הנקרא ע"ת הוא לימין האדם ונקרא דרום, והה"א ראשונה היא לשמאל ונקרא צפון, וכן בחצי השני של השם הוי"ה [הוא"ו] היא לימין והוא דרום, והה"א אחרונה היא לשמאל והוא צפון, ולפי הנז' הנה לידע אם יש עדיין פגם ובאיזה אות הפגם, הנסיון הוא מנפיל"ת בחינה פרטית מהע"ץ שכל מקום שיפו"ל מזקיפתו ולא יצוייר בנקל ש"ם יהי"ה הפגם. וז"ש (אם ימלאו העבים גשם) דהיינו הגופים יתמלאו בגשמיות וזוהמא, יראו אשר (על הארץ יריקו) ר"ל ליסוד הארציי שבנוקבא דתהומא רבא יריקו גשמיותן, ואם ירצה לידע אם הורק הכל, ואם לא הורק איזה בחינה לא הורקה הנה זה יוודע לו מנסיון נפיל"ת הע"ץ דהיינו מבחינת הנפיל"ה שיתראה לו באותיות שם הוי"ה הנקרא ע"ץ, והוא כי (ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא) ר"ל א"ם תהיה בחינת נפיל"ה בשם הוי"ה הנקרא ע"ץ, הן באותיות הדרומיי"ם והן באותיות הצפוניי"ם, כל מקו"ם שתתייחס בחינת נפיל"ה בציורה ש"ם יהי"ה הפגם, וצריך שיריק עוד זוהמא ממנו עד שיציירנו בטוב ויתראה לו הע"ץ כאלו בוער בשלהבת אש. והבן הענין כי יקר הוא. עוד יתכן באומרו אם ימלאו העבים ויומשך בהמשך אחד עד פסוק ומתוק האור, והוא ע"פ שידענו ממכתבי הקודש בעניני חיוב הגלגול, וזה תוכן הדברים מי שיזכה אשר יוודע לו בבירור גמור על איזה מצוה נתגלגל [ש]חייב לרדוף אחריה כדי לקיימה, ושאר המצות אינו מחוייב לרדוף אחריהם לקיימם, מאחר שידוע לו בבירור גמור שכבר קיים בגלגול שעבר, אבל המצות שקבוע להם זמן או מקום וכיוצא בהם אם הגיע זמנם או מקומם ובידו לעשותם ולא עשאם יענש עליה כשאר כל אדם שלא קיימם מעולם, ואין חילוק בינו לשאר אדם אלא שאין צריך לרדוף אחר המצות שלא יוכל לקיימן אלא אם ירדוף אחריהם, וכל זה דווקא אם ידוע לו בבירור גמור שלא נתגלגל אלא עבור המצוה פרטית שהיתה חסרה ממנו בגלגול ראשון, אמנם יש עוד בחינה אחת והוא שאין יודע בבירור אלא שחושק אליה יותר משאר המצות או שחושק בחלק א' מחלקי הלימוד יותר משאר החלקים כמו במדרש או קבלה וכדומה שהוא סימן שעבורה נתגלגל, אבל אינו שוה ליודע בבירור אלא הוא סימן בעלמא בלבד, ולכן צריך לרדוף גם אחר שאר המצות וכן ללמוד גם שארי הלימודים, אלא שהלימוד שחושק בו ביותר צריך אשר ירבה בו, וכן במצוה שחושק בה ירדוף אחריה ביותר עיצום משארי המצות, (ועיין מזה בקוצר במשנת חסידים מס' גלגול הנשמות פרק א' משנה אבג"ד ובמסכת תלמוד תורה פרק ג' משנה ... ואחר הדיוק בדבריו יכוונו אל האמור פה) כי כאשר אינו יודע בבירור גמור איך ולמה בא רוחו בגלגול לזה העולם ככה לא ידע בבירור מה יעשה ממעשה מצות אלהים, ומחוייב לרדוף אחר מעשה כלם, באופן שהן בגלגול ראשון המכונה בכינוי בקר לעומת גלגול שני והן בגלגול שני המכונה בכינוי ערב לעומת גלגול ראשון, שכמו שבקר קודם לערב בזמן היום כן גלגול ראשון קודם לגלגול שני, וגלגול שני הוא סוף יומו בעוה"ז אם יזכה לתקן, הנה בכל אלה השני זמנים בקר וערב מחוייב להתאמץ ולרדוף שיהיה יכול לזרוע כל זרע המצות, מאחר שאינו יודע בבירור איזה מצוה יותר יוכשר לו לעשותה, שאולי גם כל השנ"י סוגים הן אותה שחושק בהן והן אותה שאינו חושק בהן טובים לעשותם ששניהם חסרים ממנו, כי החשק אינו אלא סימן בעלמא והוא רק כרואה אור השמש דרך העבי"ם שאינה ראיה נכונה, כן סימן זה אינו מובהק שיוכל לסמוך עליו כמו שרואה ראייה בירורית, ולכן חייב לעשות כל המצות כי אם לא ירדוף אחר כולן יצוייר שבבואו לעולם הגמול ל"א יקצו"ר מה שזר"ע, כלומר לא יקח שכר מצותיו אלא יוכרח לחזור עוד בגלגול לקיים המצוה החסרה, ואחר שיקיים יקצור זרע כל מצותיו, כי החשק אינו סימן גמור ומובהק שיסמוך עליו בבירור גמור. ונבא אל הענין כי הנה הגופים יקראו עבי"ם שכמו העבים מכסים אור השמש כן הגופים הם מכסים לאור הנשמה שבתוכן, וכאשר גופי בני האדם נוטין אחר תאוות היצה"ר אז הם מתמלאי"ם בגשמיו"ת שגם הנשמה שהיא ממלאת הגוף בפנימיותו, הנה גם המילוי זה מתהפך מצורה לחומר וערך גשמיי, וז"ש (אם ימלאו העבים גשם) כי יהפכו הצורה לחומר ולא תקיים הנשמה כל המצות אשר חייבת בהם בשלימות ע"י התהפכותה לנטות אחר החומר, אז יהיה יוצא פסק דין אשר (על הארץ יריקו) ר"ל שהעבים ירוקנו מתוכם גש"ם הנשמה שהגשימו אותה, ותחזור הנשמה שנית לבא על הארץ דהיינו אל עולם הזה הארציי בגלגול בגוף אחר. והנה האדם נקרא ע"ץ השדה כידוע, והמצות עשה מכונים בשם דרום, והמל"ת מכונים בשם צפון, כי המ,ע תלויין בזרוע ימינו של הקב"ה ומל"ת תלויין בזרוע שמאלו (שלכן עשה דוחה ל"ת, וכמ"ש מענין זה באורך ריש פ' ויצא בביאור הסמיכות באופן הרביעי, ודרום הוא ימין וצפון הוא שמאל) וענין החוס"ר אשר לאדם באיזה מ"ע או ל"ת יתייחס בבחינת נפיל"ה, וז"ש (ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון) דהיינו כאשר יורק הנשמה מגוף ראשון ותבא שנית על הארץ בגוף אחר, אז (אם יפול עץ) הוא האדם עץ השדה, הן שיפול בחוסר (בדרום) דהיינו חסרון במ"ע (ואם בצפון) אלו מל"ת, הנה הסימן הוא כל (מקום שיפול העץ) בחסרונו (שם יהוא) ר"ל שם באותו תשלום החסרון יהיה העץ זה תמיד חושקו בה להשלים, וזהו יהו"א ר"ל יהיו כל מגמותיו בענין נפילה זו. ואם תאמר א"כ (שומר רוח) ר"ל אף השומר רוחו ורוצה להכשיר מעשיו (לא יזרע) ר"ל לא יתחייב לרדוף אחר זריעת המצות כולם ודי לו באותה מצוה שיחשוק בה, לז"א לא כן הדבר כי (ורואה בעבים לא יקצור) ר"ל מחמת שהחשק הוא סימן בעלמא ואינה ראי"ה ברורה אלא כמו שרוא"ה דרך ענן יצוייר אשר לא יקצור אחר מותו שכר כל מצותיו שעשה אף בגלגול ראשון, כי יודחה לילך עוד בגלגול, ולכן (כאשר אינך יודע) בבירור גמור (מה דרך הרוח) ר"ל מה ולמה הוא דרך זה של הרו"ח נשמתך דאזיל מעלמא דהתם להאי עלמא, הוא נמשל במשל גמור (כעצבים בבטן המלאה) שהוא העובר שבבטן אמו, אף שידוע לכל מציאותו שישנו בבטן אמו כי כריסה בין שיניה, אבל מ"מ לא יוודע ענינו בפרט, דהיינו אם הוא זכר או נקבה או שארי דברים פרטיים (ככה) הדבר הזה ממש שאף שידוע בבירור ענין מציאת דרכו שהוא בא בגלגול מ"מ (לא תדע) בפרטות (את מעשה) מצות (האלקים) לאיזה מהן נתגלגל, ומטעם זה יוכרח (אשר יעשה את הכל) כלומר שירדוף אחר כל המצות לעשותן, באופן כי מה שראוי לומר לך ולהזהיר הוא אשר (בבוקר זרע את) כל (זרעיך) במצות, וגם (ולערב אל תנח ידך) מכולם מלרדוף אחריהם (כי אינך יודע) בבירור גמור (איזה) מצוה (יכשר הזה) שאתה חושק (או זה) שאינך חושק, כי יכול להיות אשר (שניהם כאחד טובים) ר"ל בין המצוה שחושק ובין המצוה שאינו חושק בה, שניהם טובים לרדוף אחריהם לעשותן ששניהם חסרים ממנו, כי החשק אינו אלא סימן בעלמא ואינה ראייה ברורה, ולכן אתה מחוייב לרדוף אחר כל המצות לעשותן.

ומתוק האור וטוב לעינים לראות השמש וכו', בא להודיע איך גדול כח החטאי' שאם היה צדיק ואח"ז נעשה רשע הנה כל האור הגדול שהיה שורה על נשמתו מן קדושת התורה שלמד עד פה, מורידו בקליפות ונעשה אור זה לחיות להם, ונמצא נעשית לו התורה סמא דמותא ואין תקנה אלא שיעשה תשובה שאז יוציא כל הבלוע מפי הקליפות, והענין הוא ע"פ מה שדיברנו מזה לעיל סימן ט' בהצעת דברינו לביאור פסוקי הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע וכו' זה רע בכל אשר נעשה וכו' וההמשך שם, וממוצא הדברים האמורים שם נשמע שהרשעים מונעים תיבת כ"ן בתורה ואין להם שום קישור עם אור הגנוז, לכן לעתיד בהתגלותו יהיו נידונין בו, אבל הצדיקים מתגלה להם מתיקת ועריבת הנאת אור הגנוז בכל יום ועי"ז יהיה טו"ב לעיניהם לראות השמש לעתיד כשתצא מנרתיקה שהיא מאור התורה, שהתורה היא אור כדכתיב ותורה אור, וז"ש (ומתוק האור) הגנוז לצדיקים המתגלה בכל יום להם מתורתם ושורה עליהם (וטוב) הוא (לעינים) שלהם (לראות) לעתיד (השמש) כשתצא מנרתיקה, ואמנם זהו ענין גורמת התגברות מלת כ"ן בתורה, ושוב הזכיר שלמה ההיפוך בפסוק שאח"ז והוא שיש חלוקה שניה דהיינו שחוב על אישי ישראל לעשות שלא יכתב מלת כ"ן בתורה, והיא גורמת להאביד מהאדם אף יתרון גדול של האור מתוק וכמו שנבאר, והוא דשם בילקוט תהלים סימן א' על ענין מאמר אני בראתי העולם בכן שכתבנו לעיל שם, שהוא מאמר ר' יודן הוסיף שם ר' פנחס ואמר עוד וז"ל: אמר הקב"ה לרשעים אני אמרתי כן ואתם אומרים לא כן, (ופירושו כדעת ר' יודן שכתבנו לעיל) אני אמרתי לא כן ואתם אומרים כן חייכם לא כן, על כן לא יקומו רשעים במשפט וכו' עכ"ל. הרי שהוסיף עוד דהרשעים גורמין גם שיכתב כ"ן במקום שלא כתוב, זולת שגורמין שיחסר מלת כן אצל בריאת האור, ולכאורה קשה היכן הוא המקום שלא כתוב כן והרשעים גורמין קיום שיכתב מלת כן, אך בעמודיה שבעה שם בסימן כ"ז פירש כי במעשה בריאת יום חמישי בבריאת התנינים הגדולים לא כתיב ויהי כ"ן כבשאר ימים, והוא ג"כ בשביל שלא נתקיים כן ע"ד האמור בבריאת האור שאמר ויברא אלהי' את התנינים הגדולים (דהיינו לויתן ובת זוגו) ויברך אותם אלהי' ויאמר פרו ורבו, ולא כן היה לבסוף כי אמרו רז"ל שסירס הקב"ה את הלויתן שלא יזדווג עם בת זוגו שאם היו מזדווגין היו מחריבין העולם, ואף שנתקיימה הברכה בשאר דגים מ"מ לא נתקיימה בלויתן ובת זוגו שהן העיקר בכל הדגים, ולהיות שלא נתקיים העיקר ע"כ לא כתיב מלת כן כמו שלא כתוב בבריאת האור, שאף שמעט אור היה כדכתיב ויהי או"ר מ"מ על היות העיקר נגנז לא כתיב ויהי כן. אמנם ידוע שאין הדבר כפשוטו בענין סירוס הלויתן כי אין שייך לומר שוולדותיהן היו מחריבין העולם, הלא וודאי בריות שבים לא יעלו ליבשה כי ימותו מיד, אלא הענין הוא כמ"ש האר"י ז"ל שהוא ענין מארז"ל שאמרו עתיד הקב"ה לעשות קניגי עם לויתן, כי מה לו לעורר עמו מלחמה. והענין הוא כי לויתן ובת זוגו הוא סוד סמא"ל ולילי"ת אלהי"ם אחרים, והם נחש בריח ונחש עקלתון הנז' בישעיה שעתיד הקב"ה לפקוד עליהם בחרבו הקשה להאבידן מן העולם, וגבריא"ל יעשה קניגי עמו להעביר רוח הטומאה מן הארץ, וז"ש שחשב הקב"ה אם יזדווג הס"ם עם בת זוגו ישרה וירבה רוחות טמאים ויחריב העולם ע"כ סירסו כי כשם שנשמות הצדיקים באים מקב"ה כן נשמות הטמאות באות ע"י מלאך השטן הוא סמא"ל הנקרא א"ל אח"ר, ובוודאי ברבות המזיקי' ונשמות עכו"ם יתגברו ח"ו כחי הטומאה ויחרב העולם ע"כ סירסו, ולכך אמר בזוהר בכמה מקומות אל אחר איסתרס ולא עביד פירין, והנה בעל חסד לאברהם הקשה שמאחר שסירסו א"כ מהיכן נולדין עתה נשמות הטמאות של המזיקין והעכו"ם, ותירץ ענין נפלא שאלו הנשמות אינן באין מצד זיווג האל אחר עם לילי"ת, כי אחרי שסירס וודאי אי אפשר להן להזדווג אלא הם באים ע"י מעשה הרשעים שהרשעי' גורמים להביא אותם לעולם, כי מכל עבירה נבראים מזיקים והם הם המזיקין ומחריבין ומטשטשין העולם, ומשם נמשכין נשמות העכו"ם והוא בסוד מהרסייך ומחריביך ממך יצאו, והוא מה שארז"ל קורות ביתו של אדם מעידין בו, שכוונתם על האיברים וגידין שבו כי הוא נבנה מעצמות וגידין ואיברים רבות כבית הזה, שכל עבירה מכונה נגד גיד מהגידין, ובעוברה בורא מלאך משחית שאחיזתו באותו אבר, והם איבריו ממש והם הם המעידין עליו כאלו הוא עצמו המעיד כי כחו הם והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, והנה הקב"ה סירס הזכר לטעם הנ"ל, והרשע ע"י מעשיו הרעים גורם שיכתב דוקא ויהי כ"ן בבריאת התנינים, כי נותן כח שיפרו וירבו הנשמות טמאות ע"י מעשיו הרעים, והוא היפך המכוון של קב"ה, שמטעם זה סירס לא"ל אח"ר, וזה פי' מדרש ילקוט הנ"ל (אני אמרתי לא כן ואתם אומרים כן) כי כאן הוא בהיפוך שהרשעים לפי מעשיהם ראוי שיכתב מלת כ"ן, היפוך גורם שלהן באור הגנוז ששם גורמים שלא יכתב מלת כ"ן, ועל שני הבחינות אלו אמר (לא כן על כן) ר"ל על שגורמין אשר באור הגנוז ל"א יכתב מלת כ"ן, וגם על כ"ן דהיינו שבתנינים לפי מעשיהם ראוי שיכתב מלת כ"ן עבור כל זה (לא יקומו רשעים במשפט) כי באור הגנוז שיתגלה לעתיד יהיה עצם משפטם עמו כי יהיו נידונין בו, וכן קיום כ"ן דתנינים ג"כ הן הן משפטם כי איבריו יעידו עליו שהן הן מעשיו וכנז'. ובפרשת משפטים כתבנו שז"ש הכתוב (ושם אלהים אחרים לא תזכירו) והוא שקאי שלא יריעו מעשיהם ויגרמו אשר א"ל אח"ר דאיסתרס זכרות"ו, והם ע"י רעות מעשיהן יזכיר"ו אותו בזכרו"ת וזהו לא תזכיר"ו דייקא. ובזה נבא אל הענין והוא כי תחילה אמר ומתוק האור וכו' שהוא ענין גרם קיום תיבת כ"ן בתורה באור הגנוז, ואח"ז אמר (כי אם שנים הרבה יחיה האדם) מלת כי פירושו מלשון אעפ"י, כלומר אעפ"י שיהיה אדם צדיק כל כך עד אשר שנים הרבה שלו הן בגדר יחי"ה, כי הן שנים של חיי"ם דהיינו שהם ימים חיי"ם וקיימי' ברוחניותן ע"י המצות שנעשו בהן שהם חיי"ם וקיימים, באופן אשר (בכולם ישמח) כי הן ימי שמחה אמיתית ע"י התגלות לו בכל יום חיים רבים מחיי אור הגנוז ושורה אור זה עליו, הנה אף שיהיה לו כל יתרון הזה הרב והעצום מ"מ כאשר ח"ו (ויזכור את ימי החושך) ר"ל כאשר אח"ז יטה מדרכו הטוב ויזכו"ר לאל אחר הנקרא עם גונדא דילי' ימי חשך (כי הרבה יהיו) ר"ל שע"י שיזכיר"ם בבחינת הזכרות יפרו וירב"ו מאד ויהיו הרב"ה, הנה אז (כל שבא הבל) ר"ל כ"ל היתרון הרב והעצום שבא לו ע"י עסקו בתורה תיעשה לבחינת הבל שכל אור תורתו שהיתה שורה עליו, הנה ע"י זכירות"ו את הא"ל אח"ר מוריד הכל בקליפות, אף קדושת אור תורתו ונעשית לו התורה כסמא דמותא ח"ו. והרי כשמרשיע בבחינת כ"ן דתנינים גורם הורדה לבחינת אור התורה הנרמז במלת כ"ן של בריאת האור עד שיעשה תשובה ואז יוציא כל הבלוע מן הקליפות. ואמר (ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט) לא אמר על כל זא"ת אלא אלה, ירמוז למ"ש בזוהר בתוספתא עמוד קפ"ט כל מקום שנאמר אל"ה רומז על סמא"ל שנאמר אל"ה אלהיך ישראל, וכלומר שהרע הוא מסטרא דאל"ה אלהיך ישראל, וכל שעשית מסטרא דאלה תבא במשפט. והנה הכועס רעתו יותר מכל העבירות כי בכל עבירה עושה רק פגם בנשמתו ועכ"פ נשארת הנשמה בו, אך בחטא הכעס עוקר נשמתו לגמרי מבשרו ובאה לו נשמה אחרת מסטרא דקליפה הנקראת רע"ה ושורה בבשרו, וז"ש (והסר כעס מלבך) ואם כבר כעסת ראה אשר (והעבר רעה מבשרך) כלומר העבר הנשמה רעה מגופך.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף