אבני נזר/אבן העזר/לג
|
< הקודם · הבא > |
סימן לג
ב"ה יום ועש"ק שופטים תרנג"ל
שלום לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה משה מנחם נ"י האבד"ק יעזיף
דבר האשה גומר בת דבלים אשר בעלה פירש ממנה שמונה עשרה שנים ולא רצתה לקבל ממנו גט פטורין, ובתוך הזמן היתה דיימא מעלמא וגם ילדה בת אשר היא ערך בת י"ד שנים, שלפי הנראה נולדה בזנות, אך ישיבתה, ודירתה הי' בין הגוים בכפרים, והבעל אומר שבוודאי אינה ממנו, כי לא הי' דר כלל אתה יחד במשך הזמן הנ"ל, רק אומר שנולדה מגוי אחד מכפר אשר עשתה עמו בפריצות גדול בפרסום, ועתה נתגרשה מבעלה, וטרם שנתגרשה קבע רווק אחד דירתו אצלה, ושלח לה כבודו קינוי ב"ד עפ"י שנים שלא תסתרה ש עמו ולא שמעו ונסתרו יחד, וכעת לאחר הגירושין הרווק אביק טובא בהאשה הנ"ל ורוצה לישאנה בהיתר, ואם לא יהי' אתה באיסור נדה ופנוי', ומצוה לחפש היתר, ע"כ השאלה:
תשובה
א) הנה ראשית צריך לברר איך הי' הסתירה, אם הי' הגפה במנעול, דא"כ הי' נחשב כיעור ליאסר לנחשד, אך אם הי' יחוד בעלמא בלא הגפה במנעול, רק באנו לאסור משום התראת ב"ד, יש צדדים להתיר, דהנה אופן ההתראה כתב הרמב"ם ז"ל קוראים אותה ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני, ולא כתב ששולחים לה ב"ד כמ"ש בפי"ד מהלכות אישות גבי מורדת, מכלל דהכא לא מהני שליחות רק שתשמע מב"ד עצמו, ויש ליתן בזה טעם ג"כ לפי פירש"י דקינוי ב"ד משום זכי' ושליחות ומילי לא מימסרן לשליח, הגם דבאומר אמרו הוה ספק גירושין, והיש"ש מכשיר לגמרי באומר אמרו, וכיון דהטעם משום דהוי זכות לבעל וחשוב כאלו עשה הבעל שליח לקינוי, וגם מה ששולחין לה הוי זכות והוי כאלו עשה הבעל שליח לשלוח לה הקינוי, ודומה לאומר אמרו, מ"מ הלוא אנשים דעלמא שמקנין לה ודאי לא מהני, רק ב"ד דאתרבי מאיש איש, ולא אתרבי אלא הם שיכולים לקנאות ולא שיוכלו לעשות שליח, רק שתרצה לומר דזה ממילא ידעינן דשלוחו של אדם כמותו, וזה אינו דמילי לא מימסרן לשליח:
ב) ואף דבגיטין (ס"ו:) אמר לשלשה תנו יאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאם ב"ד דברי ר"מ, משמע שדרך ב"ד לצוות לאחרים, ועיין בחי' הר"ן, א"כ כשנתנה התורה רשות לב"ד לקנאות היינו לצוות לאחרים, ליתא דע"כ ר' יוסי דפליג שם ואמר אפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים כו' את"ל דמודה ר' יוסי באומר אמרו, צ"ל דסובר דאף שעשאן ב"ד לא חשיב כאלו אמר להם לצוות לאחרים, וא"כ בנידון דידן הוי מילי, ואם תאמר דפליג ר' יוסי אפי' באומר אמרו ולעולם ס"ל דכשעשאום ב"ד כאומר אמרו דמיא, וה"נ התורה נתנה רשות לעשות שליח לקנאות, ליתא כיון דמטעם זכי' ושליחות הוא ומילי לא מימסרן לשליח אפי' באומר אמרו ואי אפשר שנתנה רשות לב"ד לצוות לאחרים מטעם זכי' ושליחות למה דקי"ל כר' יוסי, וע"כ בדקדוק כתב רמב"ם ז"ל ב"ד קוראין לה, אבל שליחות לא מהני:
ג) והנה כת"ר כתב ג"כ לבטל הקינוי כיון דמטעם זכי' הוא, וכיון שכבר נאסרה עליו מה תועלת לבעל בקינוי, והגם שלכאורה הוא טעות שהרי הועילה הקינוי לפוסלה מכתובתה, דבמה שנולד לה בת עוד לא נפסלה מכתובתה, דיכולה לומר נאנסתי, כמו בהנושא אשה ולא מצא לה בתולים ואומרת משארסתני נאנסתי דר"ג אומר נאמנת משום ברי ושמא וחזקת הגוף, ולא מצי למימר שמא ברצון דבזה ליכא חזקה, צ"ל משום דהוי כאומר איני יודע אם פרעתיך, וכן כתב בהפלאה בשמעתא דפתח פתוח, וה"נ דכוותה:
ד) יש לומר דמצד הסברא אי אפשר שתתעבר אם היתה אנוסה מתחילה ועד סוף, רק שעדיין תוכל לומר תחילה באונס וסופו ברצון, דבזה תוכל להתעבר ועפ"י דין חשוב אונס. מ"מ נראה לי שבזה צריכה להביא ראי', וטעמא דידי, דהנה בב"ק (צ"ט) גבי טבח אומן שקלקל צריך להביא עדים שהוא מומחה כדי שיפטור מתשלומין, והיינו כיון דהמעשה ודאי רק שבא לפטור בטענת אונס צריך להביא ראי', וא"כ צ"ל קושיית הש"ס בפתח פתוח ספק ספיקא ספק אונס כו' וכן דברי רא"ש בשם ר' יונה שנאמנת לומר נאנסתי,. ולמה, הלוא הזנות ודאי ותצטרך להביא עדים על האונס כהא דטבח. אך התירוץ לזה, דאיסור סוטה במה שנתנה עיני' במה שאינו שלה, וכשהי' באונס לא התחיל האיסור, משא"כ במזיק יש מעשה חיוב:
ה) ובזה ישבתי קושיית התוס' שהקשו בפחות מבת ג' נמי איכא ס"ס, ספק אונס, ואת"ל רצון שמא קטנה דפיתוי קטנה אונס הוא, ובמ"ש ניחא, דפיתוי קטנה אונס הוא היינו שמוכרחת להתרצות שאין לה דעת עצמה שלא להתפתות לאחרים, והרצון עצמו אונס כעין שכתב הרמב"ם בתחלתה באונס וסופו ברצון, שיצר האדם וטבעו כופה אותה להתרצות, כמו כן בקטנה מוכרחת להתרצות, והנה דין זה דרצון מחמת אונס לא חשוב רצון מלנערה לא תעשה דבר ילפינן לה, שהרי נתנה עיני' במה שאינו שלה והתחיל האיסור, רק דילפינן מלנערה לא תעשה דבר שעל מה שנתרצתה מחמת אונס אין לאוסרה, ושוב צריכה להביא עדים ע"ז שהיתה קטנה כמו בטבח, וכן בנידון דידן שנתעברה מזה ראי' שעכ"פ סופה ברצון שוב צריכה להביא עדים שהי' תחילתה באונס וכבר אבדה כחובתה:
ו) ויש לומר דאף שהתוס' סוברים דספק קטנה חשוב ספק, היינו דרצון דקטנה לא חשוב רצון כמו שדעת חשו"ק אינו דעת בכל התורה, ולאו משום דהיתה מוכרחת להרצון, ובסופה ברצון ותחילה ספק גם התוס' סוברים דצריכה להביא ראי':
ז) ויש לומר עוד, דבשכבר נאסרה עליו לא חשוב קינוי דבעל קינוי, דמה איכפת לי' במה שתזנה, כיון שכבר נפסלה מאתו, רק שמ"מ נאסרת אף בביאה שנ' שהרי נאסרת לבועל אף שלא מעלה בו מעל, דלא איכפת לי' עוד, מ"מ מעלה בהקב"ה, כמו שדרשו מאיש איש שמועלת בשתים באיש מלחמה של מעלה ובאיש שלמטה, אבל שיהי' הבעל מקנא זה אינו:
ח) אך גם אם נאמר דלא חשוב קינוי עפ"י ד"ת, יש לדון לאוסרה על הנטען לפמ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ז להביא ראי' דאין אשה נאסרת על בעלה בעידי כיעור וז"ל דוודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שקינא לאשתו עפ"י עצמו או עפ"י ע"א ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לבית הסתר כו' ואפי"ה אינה אסורה על בעלה עכ"ל, הנה דקינוי שלא היתה כפי משפט הקינוי, מ"מ עכ"פ משוי לי' להסתירה כיעור, וא"כ נאסרת להנטען, דלנטען היא נאסרת לכתחילה אפי' בלא קול:
ט) ויש לפקפק בזה לפי הירושלמי ריש סוטה אמר ר' מנא לא אמר אלא עמו אבל זה אחר זה לא, ר' אבין אמר אפי' זאח"ז, והיינו דבזה אחר זה אין ראי' שנכנס הראשון על דעת שיכנוס גם השני [וכמ"ש במהרי"ק שורש ק"ס עיי"ש], והנה מדלא חלקו הפוסקים קי"ל כר' אבין, מ"מ י"ל שהוכחת הרשב"א מנכנסה עמו יחד, דאף זה במשמעות הלשון נכנסה עמו, אבל בזאח"ז אף בקינוי שלא כמשפטה לא חשוב כיעור, ועוד דסברת הרשב"א הזו אין הכל מודים בה, שהרי לפי מה שחזר ר"ת לפסוק כשאלתות וס"ל דעידי כיעור כעידי טומאה, ע"כ לומר דסתירה עם קינוי שלא כמשפט לא תשוב כיעור:
י) עוד יש מקום עיון בתוס' כתובות (י"ג.) דמקשה אהא דאין אוסרין על היחוד מההוא דשלהי נדרים נואף דעל לגבי דההיא איתתא אתא בעל אמר לי' נואף לא תיכלי מהני תחלי דטעמינהו תויא, אמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות, הא בלאו האי טעמא היתה אסורה, ויש לומר דנואף שאני, וא"כ בנ"ד שהיא נואפת נמי תתסר לבועל בסתירה לבד, דמה נ"מ אם הוא נואף והיא בחזקת כשרות, ומה לי היא נואפת והוא בחזקת כשרות:
יא' האומנם כי דבר תימה לומר דנסתרה עם נואף תיאסר לבעלה, ובסוטה (כ"ו:) גוי מקנין על ידו, מבואר דבסתירה לבד לא נאסרת, דרוב נכרים פרוצים בעריות הם, אך בפרק אעפ"י מפרשים התוס' להני עובדי דשלהי נדרים לנחשד דמתסרא לי' בעידי כיעור לבד, אך הוקשה להם בכאן דהתינת בעובדא קמייתא, דהוה מהרזק בביתא היא ואנתתא דפירוש הר"ן מלשון דהרזקי' באנדרינא דפרק החובל, ושם פירש"י שסגרו במסגר, וזה נחשב כיעור כדקי"ל בש"ע סי' י"א דהגיפוי הדלתות במנעל הוי כיעור, אך בעל לחוד הוקשה להם דבסתירה לחוד הא אף לנחשד לא מתסרא, וכן פירש בפסקי מהרא"י סי' רנ"ב דברי התוס' אלו דמפרשים לנחשד, אך דמהא דאין אוסרים על היחוד משמע דאפי' לנחשד אין אוסרין עיי"ש, וע"ז מתרצים נואף שאני, דבזה חשוב כיעור ביחוד לבד, וזה ברור בכוונת התוס', מ"מ בנידון דידן תיאסר לנחשד כיון שהיא נואפת, הן אמת דלפי פירוש הר"ן שלהי נדרים דאי לאו הני טעמי הי' ראוי לבעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים, אין ראי' דחשוב כיעור, דאפי' בעוברת על דת גרידא מבואר בסי' קט"ו דמצוה לגרשה, מ"מ צריכין לחוש לדברי התוס' ולא מצינו חולקים עליהם בזה:
יב) העולה מהנ"ל דיש לנו שתי סברות שיחשב כיעור, הא' מצד הקינוי ב"ד הגרועה עם הסתירה, הב' מפאת שהיא נואפת עם הסתירה, וכ"ש בצירוף שניהם יחד:
יג) אך יש מקום להתיר בנ"ד אפי' בכיעור, והוא עפימ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ו באשה שנשאת בטעות עפ"י ע"א שהעיד שמת בעלה, ואח"כ מת בעלה השני ונעשית משרתת אצל אחד, ויצא קול שנתייחדה עמו, ואח"כ בא בעלה הראשון וגרשה בגט, מהו שתהי' מותרת להיות בבית זה שיצא הקול, והשיב דכיון דלא היתה נאסרת לבעל בשביל אותו הקול, דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן גם לבועל אינה נאסרת, ותמוה דהא לדעת הרי"ף ורמב"ם נאסרת בעידי כיעור לבועל, אף שמותרת לבעל, ואם הרא"ש סובר כשאלתות, מ"מ איך השיב בפשיטות נגד הרי"ף והרמב"ם [והי' לו להשיב מה דמוכח בסוטה (כ"ה.) דאמר שם באלמנה לכה"ג דמקנא לה לאוסרה אבועל, הנה דגם אבועל לא נאסרת בלא קינוי] בפרט שהב"י כתב דהרא"ש ס"ל כרי"ף ורמב"ם:
יד) והי' נ"ל לומר דהרא"ש סובר דמה דנאסרת לנטען בעידי כיעור אף דלבעל מותרת, ואיסורא דבועל נצמח מאיסור בעל, וכיון שלבעל מתירין אותה א"א לאוסרה אבועל, היינו משום דכשנשאה החזיק הקול, והחזקת הקול נולד לאחר גירושין, ואוסרין אותה למפרע אבעל ג"כ. אבל כל זמן שלא נשאה מותרת היא לו, וע"כ יכולה להיות בביתו, אך זה אינו דבש"ע סי' י"א סעיף ז' פסק מדברי רא"ש אלו, דכל שאמרו חכמים לא יכנוס אפי' באותו מבוי לא תדור אף דעדיין ליכא החזקת הקול:
טו) אשר ע"כ נראה עפ"י מה דאמרינן ריש פרק ואלו נדרים דברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר, וכתבו הרא"ש והר"ן דכל זמן שלא נשאת חשוב לעצמו כיון שראוי' לשוב אליו, אך אם נשאת דשוב אסורה לחזור לו חל הנדר, ולפי"ז י"ל דאף הרי"ף והרמב"ם מודים דכל שלא נאסרת לבעל אף לנטען מותרת, אך משום דאחר שגירשה בעלה נאסרת אף לבעלה, ואף אם ישאנה שנית, יהי' קלא דמקמי נשואין שניים, וכי היכי דאמרינן בגיטין (פ"א) ביצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאה כהן אחר תצא מן השני משום דהוי קלא דמקמי נשואין שניים, וה"ה דיש לומר כן באותו בעל שנשאה שנית, ובירושלמי גירש מהו שיחזיר, אם לא כן אתה מוציא לעז על בניו, עד כאן, מבואר דאם אין לה בנים לא יחזיר, ואף דמודינא דאם כנס לא יוציא, היינו משום דאמרינן קם בקלא דליתי', ועיין בנמק"י ובב"ש, מ"מ כל כמה דלא כנסה אסורה לו אף לענין דיעבד ודו"ק, וכיון שאחר הגירושין נאסרה לבעל מחמתו נאסרה אף לנטען:
טז) וכל זה באשה דעלמא דלולי זה הנטען היתה מותרת לחזור לו לאחר גירושין, נקרא מה שנאסרה מכח זה שנאסרה לבעלה, דכהאי גוונא לענין דברים שבינו לבינה כשראוי' לחזור חשוב דברים שבינו לבינה כנ"ל, אבל בנידון הרא"ש שבלא"ה נאסרת לראשון מחמת שנשאת תחילה לאחר ואסורה לחזור לו, אף שנאסרה עליו אחר הגירושין מחמת הזנות ג"כ, לא חשוב שנאסרה לבעלה כיון שאסורה לחזור לו, כי היכי שאינו חשוב דברים שבינו לבינה כשנשאת לאחר וכנ"ל ודו"ק היטב:
יז) ובזה מיושב קושיית הנוב"י על הרי"ף והרמב"ם, דבכיעור לרבי אסורה לבועל ולא לבעל, מה מקשה בסנהדרין (מ"א) יאמרו לאוסרה על בעלה השני באנו, אימא דר' חנן כרבי ס"ל דבכיעור לבד נאסרת לבועל, ולמה אמרו שראו כמנאפים, די שיאמרו שראו עניני כיעור, ובשלמא לשאילתות דלרבו בכיעור נאסרת גם לבעל, א"כ אם כרבי גם לאוסרה על בעלה אינו טענה, דהי' להם לומר שראו כיעור, אלא ודאי לאו כרבי, וא"כ יכולין לומר ג"כ לאוסרה על בעלה שני, אך לרי"ף ורמב"ם קשה, ומכח זה הכריע הלכה כשאלתות, אך לפמ"ש ניחא, דכיון שכבר נאסרה לבעל, שוב אינה ראוי' לחזור אליו אחר גירושין, ולא נקרא שנאסרה לבעל ומותרת לבועל, ולפי זה בנידון דידן שכבר נאסרה לבעל, שוב לא מתסרא לבועל בכיעור:
יח) גם יש לומר כיון דבכיעור לבד בלא קלא דלא פסיק, אינה אסורה בדיעבד רק לכתחילה, וא"כ בנידון דידן שנכשלים באיסור נדה י"ל דמיקרי דיעבד, ואף דלגבי דידי' לכתחילה, דאי בעי לא יעברו איסור נדה, מ"מ יחשב דיעבד לגבי דידן שלא נמחה בידם:
יט) אחר זה מצאתי בתשו' נוב"י מהד"ת נידון קינוי ב"ד ע"י שליח שכתב דלא מהני דהוה מילי, ודומה לקידושי כסף ע"י שליח עושה שליח, ואח"כ כתב שלא נעלם ממנו שיש פלוגתא, ולא ידענא מזה באמת בשליח בקידושי כסף אם יכול לעשות שליח יש פלוגתא, אולי חשב שדומה לאומר אמרו, אך אין זה משמעות דבריו, שוב ראיתי בפ"ת הביא דברי נוב"י הנ"ל, ותמיהני על מעלתו שלא הביאו:
כ) סוף הדבר לפענ"ד שלא נמחה בידם הנשואין, אך באופן שעכ"פ יאמרו בב"ד אחר האיום שלא הי' דבר רע ביניהם קודם הגט, אז אני מסכים שלא למחות בידם, היינו להיות שב ואל תעשה, ויען שהוא איסור עולם טוב שיסכים עוד אחד מרבנים מובהקים:
הק' אברהם.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |