אבני נזר/אבן העזר/ל
|
< הקודם · הבא > |
סימן ל
ב"ה יום ד' בשלח בונה ירושלים לפ"ק פה סאכטשאב.
שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגדול המפורסם נ"י עה"י פה"ד צדיק וישר הוא כקש"ת מו"ה פינחס אלי' נ"י אבד"ק פילטץ.
יקרתו הגיעני סמוך לשבת ולא הי' באפשרי לעשות רצון צדיק להשיב תיכף כי הי' לי לכתוב ענינים אשר לא יתכן להשהות כי ליבא דאנשי אנשי ונחשב דבר האבד לענין כתיבה בחוה"מ, אך לכבודו מהרתי בכתיבתי בכל מה דאפשר והנני להשבו:
א) בעיקר הדין יפה כתב רו"מ דכל הני לא עדיפי מכיעור, הגם שיש מקום לומר דהני עובדי ודאי מוכחי דאדעתא דניאוף, ואף שגם בזה כתב הרא"ש פ"ב דיבמות ממהרי"ק שורש ק"ס בשם התוס' דמותרת, והני עובדי דשלהי נדרים אף דאדעתא דניאוף אסתתר היתה מותרת, אי לאו שהיתה שותקת או מודה עי"ש. מ"מ דהיינו דווקא בבאו שם הבעל או אחרים, די"ל שלא הספיקו לעשות המעשה עד שהפסקם אבל בהיתה שם עמו שעה גדולה כמו עובדא דידן. כיון שנסתרו על דעת כן, והיו ביחוד שעה גדולה. מהיכי תיתי שלא יגמרו המעשה, אבל לשון הרא"ש דלא אשכחן סתירה דמיתסרא בלא קינוי, משמע בכל ענין שיהי', וכן בש"ע בסי' קע"ח אפי' נסתרה על דעת זנות ושהתה כדי טומאה מותרת, ומשמע אפי' שעה גדולה, אך הב"ש שם כתב ע"ז בס"ק ו' שאם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר, ובוודאי כוונתו משום שידוע שהי' שם כדי טומאה, שהרי הני דסי' י"א שנתייחדה עמו ומצאוה עומדת מעל המטה ולובשת המכנסיים דמוכח דעל דעת ניאוף נסתרה כמו עובדי דשלהי נדרים ואעפי"כ מותרת לבעלה אם רוצה לקיימה, רק התם דבסי' קע"ח בב"ש גרע משום שידוע ששהתה כדי טומאה, אך מסקנת הב"ש סימן ז' ס"ק ל"ד להתיר באשת ישראל:
ב) אך זאת צריך למודעי דאין היתר בדבר מכוער רק בשאומרת ברי שטהורה, אבל כעין עובדא דידן ששלחו אחרי' ולא באתה, כל זמן שלא תבא לב"ד ואחר האיום כראוי תעמוד בדיבורה שטהורה היא אין להתיר, ואבאר הדברים, דהנה כתב הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הלכה י"ד בהי' עדים על דבר מכוער ביותר, וכהני דרוכל יוצא, ונתבארו בש"ע סי' י"א אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתיבה ואין זו צריכה התראה. ובש"ע סי' קט"ו לא הובא דין זה דבעידי כיעור תפסיד כתובתה בלא התראה אך צריך להבין מנ"ל להרמב"ם דבעידי כיעור מפסדת הכתובה בלא התראה:
ג) ונבאר בעזהי"ת, דהנה הרמב"ם פ"כ מה סנהדרין ובספר המצוות ר"צ דאומדנא דשמעון בן שטח שראה אחד רודף אחר חבירו להורגו ונכנס אחריו וראה הרוג מפרפר וסייף מנטף דם ביד הרודף, הוא רק גזה"כ בדיני נפשות דלא מהני מגזה"כ דנקי וצדיק אל תהרוג, אבל בדיני ממונות מהני אומדנא גדולה ואע"ג דלא קיי"ל כרב אחא בגמל האוחר בין הגמלים:
ד) והנה יש להבין בהני אומדנא דרוכל יוצא אם דומין לאומדנא דשמעון בן שטח למה לא יועיל לאסרה, ואת"ל דהני אומדנא לא דמיין לאומדנא דשמעון בן שטח, מ"מ למה סגרו חכמינו ז"ל השער דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה, הא אומדנא גדולה כהא דשמעון בן שטח יועיל, וצ"ל דהרמב"ם סובר כדעת הפוסקים (הם הר"ן פרק מי שאחזו ומהרי"ט ומהר"א ששון] דלאסור אשה על בעלה כדיני נפשות דיינינן לה, ובתשובה אחרת לטיקטין [סי' כ"ט] ביארתי שיטה זו היטב, וע"כ לענין כתובה דיני ממונות שפיר מועיל האומדנא להפסידה כתובתה, ואפי' תימא דהני אומדנא לא עדיפא כאומדנא דשמעון בן שטח, אלא כעין דרב אחא, הלא בפרק המוכר פירות (צ"ג) בעי למיתלי הא דרב מחולק עם שמואל אם הולכין בממון אחר הרוב בפלוגתא דרב אחא ורבנן, ודחי דרב אמר אפי' לרבנן רובא עדיף מחזקה דרב אחא ושמואל אמר אפי' לר"א רובא גריעא מאומדנא דרב אחא, ומ"מ מבואר, כי היכי דטעמא דשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הוא משום דאיכא חזקת ממון כנגדו [כמבואר בתוס' ריש פרק הלוקח בהמה ובתוס' וראשונים סוף בתולה נשאת, וכמו שהוכיחו הראשונים מסוגיא דניפול ב"ב (כ"ג) עיי"ש בתוד"ה חוץ] וכמו כן הא דפליגי רבנן על רב אחא הוא משום חזקת ממון כנגד האומדנא, וא"כ לענין הפסד כתובה דקיי"ל כב"ה ריש פרק ארוסה גבי מתו בעליהן עד שלא שתו אינה נוטלת כתובה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, ולא חשיבא האשה מוחזקת, ומהני האומדנא להפסידה כתובתה, ונתבארו דברי הרמב"ם לשיטתו:
ה) ובזה נבאר מה שהשמיטו בש"ע דעת הרמב"ם הנ"ל דמפסדת כתובה בלא התראה, דעל דעת הרמב"ם הנ"ל דאומדנא גדולה מהני בדיני ממונות ולא בדיני נפשות חולק עליו הרמב"ן בס' המצוות שם. אלא דאומדנא דשמעון בן שטח בדיני ממונות נמי לא מהני, ועוד חלוקין עליו הר"י מיגאש והתוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן בסוגיא דשבועות (ל"ד), וכן משמע בסוגיא שם דמקשה לרב אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כשמעון בן שטח, הרי דלרב אחא אפי' בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא, אך בסוגיא דסנהדרין (ל"ז:) משמע דרב אחא בדיני נפשות מודה דלא אזלינן בתר אומדנא דקאמר במתניתין דילמא מאומד ראיתם, הא בדיני ממונות לא לימא כרב אחא, משמע דרב אחא מודה בדיני נפשות דלא אזלינן בתר אומדנא, וכבר תמהו התוס' ותירצו דלמה דס"ד דממתני' מוכח דבדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא ע"כ הוא כרב אחא ובדיני נפשות מודה, אבל למסקנא הדרינן לסברא פשוטה דאין בין דיני ממונות לדיני נפשות ורב אחא גם בדיני נפשות אזיל בתר אומדנא, וכן תירצו כל הראשונים הנ"ל, ולהרמב"ם קשיא בתרתי, הא' דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, ובגמ' מפורש להיפוך, והב' דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין אומדנא דרב אחא ובין אומדנא דשמעון בן שטח, וא"כ מאי קאמר הש"ס דלא כרב אחא, הא לרבנן נמי קשיא, דהא רבנן מודו באומדנא דשמעון בן שטח, ואי בדיני נפשות חמור א"כ לרב אחא ג"כ נתרץ כן:
ו) ואולי י"ל להרמב"ם דבדיני נפשות מקילין חד דרגא מקרא ונקי וצדיק, ולרב אחא דבדיני ממונות אפי' באומדנא קלה מוציאין ממון, בדיני נפשות מקילין חד דרגא מקרא ונקי וצדיק באומדנא קלה ואין ראי' לאומדנא חמורה, אבל לרבנן דבאומדנא קלה אפי' בדיני ממונות לא מהני אתי קרא דונקי וצדיק אל תהרוג דבדיני נפשות אפי' באומדנא חמורה לא מהני, וע"כ מקשה הש"ס דלרב אחא משכחת לה בדיני נפשות באומדנא חמורה בידיעה בלא ראי':
ז) אלא דא"כ קשה הא דס"ד בסנהדרין הנ"ל דמתניתין כרב אחא, והרי בברייתא תני עלה דמתני' כיצד מאומד וכו' ומייתי אומדנא דשמעון בן שטח, והרי לרב אחא אומדנא כזו באמת מהני בדיני נפשות, ויש לתרץ כעין שתירצו הראשונים לשיטתם, ונאמר דלס"ד דמתני' כרב אחא, ע"כ ילפינן מקרא ונקי וצדיק לאומדנא חמורה אפי' לרב אחא, דאל"כ מתניתין וברייתא אמאן תרמייא, ומ"מ דוחק גדול לומר כן, דמהא דונקי וצדיק לא מיתורא ילפינן, דקרא איצטריך ליצא מב"ד זכאי וכו' רק מסברא אמרינן דכל שיש צד זכות בכלל נקי וצדיק הוא, ואפשר דמ"מ יש לומר דלרב אחא כיון דבאומדנא אפי' קלה מוציאין ממון, ממילא באומדנא חמורה לא חשוב צד זכות כלל, מ"מ פשט הסוגיא הנ"ל כדעת הראשונים הנ"ל:
ח) והנה לפי שיטה זו דאפי' אומדנא דשמעון בן שטח לא יועיל להוציא, א"צ לומר דדיני אישות הם כדיני נפשות, אלא אפי' כדיני ממונות, הא לא יועיל אומדנא לרבנן דרב אחא:
ט) אך עדיין קשה, דהא טעמא דלא מועיל אומדנא בדיני ממונות משום חזקת ממון, ובאיסור סוטה הוא רק חזקת היתר בעלמא דגריעא טובא מחזקת ממון, דחזקת ממון עדיף מרובא ורובא עדיף מחזקה, ושמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב, הא אמר אומדנא דרב אחא עדיף מרובא וכיון דרובא עדיף מחזקת היתר כ"ש אומדנא, אך כיון שהיא טוענת ברי שטהורה היא וברי דידה מהני להכשיר את עצמה כמ"ש הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח שאם היא טוענת אונס נאמנת, אך להרמב"ם דאומדנא גדולה מהני אפי' להוציא מחזקת ממון, כ"ש דמהני להוציא מברי, וצ"ל דדיני אשה לאוסרה על בעלה כדיני נפשות דיינינן, ושוב א"צ לומר ברי, מעתה הרמב"ם לשיטתו אין מוכרח שיועיל ברי שלה, די"ל כיון שנמצא בה דבר מכוער אבדה נאמנותה ע"כ מפסדת כתובתה, משא"כ לדידן ההיתר משום ברי, ה"ה דאינה מפסדת כתובתה ואתי שפיר:
י) וכאשר הוכחנו דכל הפוסקים לבד הרמב"ם ההיתר משום ברי, כן מוכח עוד בתוס' כתובות (ס"ג:) שכתבו ליישב הא דשלהי נדרים דאצטריך להני טעמי אם איתא דעבדא איסורא כו' וכתבו ליישב דהתם איירי כגון בתחילה כששאלה שוקה ולאחר שעה אמרה שאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקותה, וק"ל בדבריהם, דהא קיי"ל אשתך זינתה בע"א ושותק אינו נאמן, ולא אמרינן שתיקה כהודאה, ואפי' אמר העד בפניך זינתה אם אמר אח"כ מה ששתקתי מפני שלא חששתי לדברי העד מהני כמ"ש הש"ך יור"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ח בשם רי"ו עיי"ש, וכ' כאן שנותנת טעם על שתיקותה דאמתלא מהני אפי' לעקור הודאה גמורה, אך לפמ"ש שאינה מותרת רק מחמת הברי שלה [ובתוס' יבמות (כ"ה) מחלקים דהא דנדרים באומרת טמאה אני, אבל באומרת טהורה אני שריא. בלאו הני טעמי' דהתם, בגמר דבריהם נתפסים, דאין היתר אלא באומרת טהורה אני] וכל זמן שאינה אומרת טהורה אני אסורה, ע"כ שפיר ראי' מדשותקת שטמאה, דבשלמא בעד כיון שאין לו נאמנות אינו חושש לדבריו אבל הכא כל זמן שאינה אומרת כלום הא אסורה הוא ואם טהורה היא הי' לה לצווח טהורה אני, ע"כ חשבינן שתיקתה כהודאה:
יא) ובהכי ניחא נמי מה דלא מהני אמתלא, דהנה בתוס' יבמות (קי"ח.) בד"ה הא מימת מיית ובמהרש"א שם שאמרה לא מת ואח"כ נותנת אמתלא על דברי' הראשונים ואומרת מת אינה נאמנת, דאמתלא לא עדיפא משתיקה, דכיון דתחילה אמרה לא מת, אף דאמתלא עוקרת דברי' הראשונים, מ"מ שוב אין לה נאמנות בדבר זה, ולא מהני אמתלא אלא במקום שא"צ לנאמנות שלה בדברי' האחרונים עייש"ה וא"כ ה"נ כיון שתחילה כאילו הודית שטמאה, אף שנותנת אמתלא, מ"מ שוב אינו מועיל ברי שלה שטהורה ונשארת אסורה מכח עידי כיעור, ולפי זה כל שלא טוענת ברי שטהורה אין היתר:
יב) אך תמיהא חזינא הכא בעיקר גב"ע שהוגבה שלא בפני' משום ששלחו אתרי' ולא באה, ופשיטא לי' לרו"מ דבכה"ג מקבלין עדות שלא בפני', ולדידי מיבעיא טובא, כי לדעת הסוברים הוא הרא"ש בתשו' דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד בדיני ממונות דאורייתא ומה שמקילין במקצת מקומות כגון בעדים חולים ובשלחו אחריו ולא בא דבממון הקילו דהפקר ב"ד הפקר, וא"כ לדעת הפוסקים דיני אישות לאוסרה על בעלה כדיני נפשות ובדיני נפשות לא מועיל שום טעם לפי דברי הרא"ש הנ"ל שיקבלו שלא בפני בע"ד:
יג) וזה לי ימים אמרתי להכריע בין שיטת הפוסקים הנ"ל אם כדיני ממונות אם כדיני נפשות [שוב מצאתי בתשו' רמ"א סי' י"ב כן] דכל שמה"ת כשר בדיני ממונות כל שאינו דיני נפשות ממש שבאים להרוג ולכמה דברים אף ללקות] חשוב דיני ממונות, דאל"כ ליבעי דו"ח כדיני נפשות, אך מה שמה"ת גם בדיני ממונות פסול, רק חכמים הקילו וכיון דאתי לדיני נפשות לא הקילו, וע"כ לענין דו"ח אמרינן סוף יבמות דאי לאו דאיכא כתובה למישקל כדיני נפשות דמיא, והיינו משום דמה"ת גם דיני ממונות בעי דו"ח ומשום דאתי לכלל דיני נפשות לא הקילו, וא"כ לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד, דמדאורייתא גם דיני ממונות לא מהני שלחו אחריו ולא בא, לא הקילו בדיני אישות, וכן משמע בתשו' רמ"א סי' י"ב שכתב כן לענין אלם, ומשמע דה"ה שלחו אחריו ולא בא, דמאי שנא:
יד) אך דעת הרשב"א ב"ק משום דמה"ת מקבלין עדות בדיני ממונות שלא בפני בע"ד, דכי כתיב והועד בבעליו בעדות שור כתיב דיני נפשות עיי"ש, א"כ שוב דומה לעדות מיוחדת, ובאמת יש לעיין בדברי רשב"א, שהרי בב"ק (כ"ד:) מקשינן וכי מאחר דמתם קטלינן לי' מועד היכי משכחת לה, ומסקנת הש"ס תירוצא דרבינא במכירין את בעל השור ואין מכירין את השור דאמרי לי' תורא נגחנא אית לך בבקרך, איבעי לך לנטורי כולי בקרך, וא"כ בכה"ג אין מעידין על השור להורגו, רק לענין שצריך לשומרו, ואם לא ישמור ויהרוג יתחייב כופר, ואפשר דיני כופר ג"כ כדיני נפשות משום שבא חילוף מיתה בידי שמים:
טו) אלא שאכתי יש לעיין, שהרי בשעה שמתרין בבעלים ומעידין לעשותו מועד, עדיין אין כאן חיוב כופר, רק חיוב שמירה על הבעלים, אלא שלבסוף יבוא לידי כופר, ואף גם זאת באופן רחוק, שאחר שיגח נגיחה רביעית יכירו שהוא השור שנגח כל הנגיחות, ועיקר עדות עדיין רק לשומרו, ואעפי"כ בעי בפניו, א"כ עדות אשה שלבסוף יבא לידי נפשות ג"כ ונצטרך בפני בע"ד, [ועידי זנות משמע ג"כ בירושלמי שהביא הב"י סי' למד, חשוב דיני נפשות מה שלוקה עלי' בעלה אם יבא עלי'] מיהו המאירי כתב בשם פוסקים דאפי' דיני נפשות א"צ עדים מה"ת רק בשעת גמר דין, והוא דעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י חו"מ סי' שפ"ח:
טז) שוב ראיתי בתשו' רעק"א ז"ל שפלפל בדין זה, ושם הי' המעשה שהוגבה העדות בפני האשה, אך שלא בפני בעלה, ומסקנת דבריו שם יען שיש פוסקים בדבר איסור מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ועוד יש פוסקים דבדיעבד מהני, ועוד שיטת הרשב"א הנ"ל דרק מדרבנן, בדיעבד אין לבטל העדות, ובנ"ד שהי' שלא בפני האשה צ"ע:
יז) וטוב שאם ירצה בעלה להתירה לו, שישלחו אחרי' שלא בפני העדים ויחקרו אותה היטב עד שתאמר ברי, אחר האיום, שטהורה היא, ומה לנו לשלוח אחר העדים בפני' מאחר שלא נאסרנה משום בנים כהכרעת הרמ"א בהגה, למה לנו לגבות העדות בפני' ונתיר מה שאסור לדעת התוס' הר"ת ור"מ בפי' השאלתות, טוב שלא לגרום הגדת עדות בפני':
יח) אך לענין שיהי' מותר לגרשה בע"כ, נראה דהא ודאי לא דמיא כלל לדיני נפשות, ומהני העדות שלא בפניו, הגם שהרמ"א כתב דכיון דאדעתא לאוסרה אתי, שוב לענין כתובה אין נאמנים, בנידון דידן מי יימר שעל דעת כן בפרט מאחר שהדין באמת שאינו מועיל לאוסרה אם תאמר ברי שטהורה היא, ובוודאי תאמר כן, ואין העדות רק להתיר לגרשה בע"כ ולא בעי בפני בע"ד:
יט) ומה שנסתפק כבודו אם נאמר לו שמותר לגרשה בע"כ, לדידי אין שום ספק בדבר מאחר שמצוה להוציאה והתורה ניתנה בקולי קולות, ומה שכתבו שאין משיאין לו עצה להחזיקה, היינו שאסור לתת לו עצה אף שהוא בעצמו אם רוצה להחזיקה אין מוחין בידו, אבל להעלים הדין ודאי לא, בפרט שהוא רוצה לגרשה, ואם יפסקו סתם דמותרת יטעה בדברי ב"ד ויחשוב שאסור לגרשה ולמה ניתן מכשול לפניו:
כ) ברם זאת צריך למודעי כי זה כמה שנים עיינתי בענין זה אשר הראשונים נתלבטו בדברי השאילתות ולדעתי נתבררו פי' השאילתות, ולפירוש זה אף בעידי כיעור לבד תצא אפי' יש לה בנים, ולפי זה לא נוכל להקל משום שנתקבל שלא בפני', כי לדידי אין הפירוש דעידי כיעור כעידי טומאה, אלא משום דעל בנים של קודם הכיעור אין שום לעז, וכיון שכן לא יחשב דיני נפשות, כי אם בא עלי' בעלה לא נחייב עלי' מלקות, ורמ"א בתשו' סי' י"ב שכתב בעידי כיעור דחשוב כדיני נפשות, היינו לפי שיטת הר"ם שהרמ"א אזיל שם בשיטתו דעידי כיעור כעידי טומאה דמי, ממילא אם יבא עלי' בעלה ילקה, משא"כ לדידי, אך אף אם פירוש השאילתות כך, הלא הרי"ף והרמב"ם הסוברים דאין מוציאין מבעל לעולם, והעיקר שאיני כדאי לסתור פסק הרמ"א בהגה אשר כל בני אשכנז נשענין על הוראותיו, מ"מ מאחר שלפי דעתי הפירוש בשאילתות הוא כנ"ל, מאתי לא תצא הוראה זו להתיר. ויורו אחרים הוראה זו:
כא) אשר נסתפק כבודו מה שהבעל אומר ששמשתו נדה, ולפי דבריו שוב אין לה נאמנות על נדה, ושווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא, ופלפל בדין אין אדם משים עצמו רשע, לא אוכל להבין, שהרי לפי דבריו שאחר שאמרה לו טבלתי ואחר איזה ימים הלכה וטבלה, הרגיש שתחילה שקר אמרה, וא"כ שוגג הי' ומה רשע הוא, אך בלא"ה לא שייך בזה שוויי' אנפשה חתיכה דאיסורא כמפורש ביו"ד סי' ב' בש"ך ס"ק י"א בשם מהרי"ק עיי"ש:
הק' אברהם.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |