דבר אברהם/ג/כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג כט

סימן כט
ע"ד נשואי אזרחים

לכבוד ידידי הרב הגאון כו' כש"ת מוהרצ"ה פערבער נ"י רב בלאנדאן שלו' וברכה.

אחד"ש ידידי מעכ"ת כו'. הגיעני קונטרסו היקר „בירור הלכה” ע"ד נשואי אזרחים בלא חופה וקדושין ואח"כ דרים יחד כאיש ואשתו אם יש במה שדרים אח"כ יחד תשש אישות להצריכה גט משום חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואם אמרינן יחקה זו בפרוצים בעריות ואינם שומרים כלל חוקי הדת והקיף כת"ר צדדי הספקות ודעות הנו"נ בזה ובקשני להגיד דעתי בזה.

הנה ידידי מעכ"ת קשה עלי עתה להרבות דברים ורק בקצר מילין אדבר מפני כבודו.

א

א) הן ידוע לכתר"ה שלפני שנים אחדות פניתי להרבנים הגאונים בקול קורא אודות זה. בקו"ק ההוא עוררתי ששאלה זו הנוגעת לכלל ישראל שלא יתערבו ביניהם פסולי משפחה הגוררים אחריהם חשש ממזרות אינה שאלה פרטית ומקומית ואי אפשר שתהא נדונית ונפתרת ע"י כל רב יחיד ויחיד כאו"א לפי שיקול דעתו שא"כ התורה נעשית כשתי תורות ובית ישראל נקרע לקרעים, שרב אחד יתיר ויעשה מעשה על פיו ויולדו בנים ובבואם למקום אחר שדעת הרבנים שם להחמיר ידונום כממזרים ואין תקנה להם. ע"כ הצעתי שיפתר הדבר אחרי מו"מ והסכם בין גדולי הדור.

ע"ז קבלתי מכתב ארוך מהגאון מוהרר"י ראזין ז"ל אבד"ק דווינסק. לצערי נאבד ממני המכתב הזה אלא שמצאתי לו תמורה קצת במכתב קצר שערך הגאון ז"ל ג"כ בענין זה לאחד הת"ח וזה המציא לי העתקה ממנו (במקומות אחדים הי' מסופק בקריאת הכתב או שנטשטשו מילים והציג שם סימן שאלה) שני המכתבים שונים בכמותם אבל ערוכים הם בשיטה אחת ומתכוונים למסקנא אחת שבלא גט א"א להתירה כלל.

ובידעי שכת"ר יתענין מאד בזה הנני מוסר להעתיק את המכתב בשבילו וזהו:

מוצש"ק ליל א' דחנוכה תרצ"ה.

מ"כ קבלתי והנה באמת הוי מחלוקת בירושלמי גיטין פ"ז אם ע"י מעשים שעשה יהי' אומדנא שמתחילה עשה דבר בעדים או לא וחד ס"ל בירושלמי שם אם לא נתייחדה כדי בעילה ואף אם נימא דרק סוף ביאה קונה מ"מ אמרינן שקדשה בכסף תחילה ועיין במה דס"ל להרמב"ם ז"ל בהלכות אסורי ביאה פי"ג גבי גיורת דכל שעשתה דרכי ישראל הוה זה כמו גדר עדים על גירות רק לא כשרי ישראל וכן ס"ל בהל' מכירה גבי דלא צנא דפירא בב"ב דף ל"ה ע"ב דזה הוי קנין לא בירור ע"ש בזה ועיי' מש"כ התוס' יבמות דף מ"ה ע"ב גבי דב' (דבר ד) הידוע עפ"י סברא הוה כמו עדים עי"ש ומש"כ הרמב"ם והראב"ד בהלכות נחלות פ"ד ה"ו ע"ש במ"ש ה"ה מן המכילתא דר"נ אומר אך זה באמת תליא בפלוגתא דר"נ ורבי בקדושין דף ס"ב ע"ב דדבר שבידו דהוה זה סברא אם זה כמו עדים או כמו חזקה בעלמא ולר"נ דהוי רק חזקה גבי שיחרור דבעי עדים לא מהני זה ובאמת מאד יש להאריך בהא דסוטה דף ד' הוי מחלוקת תנאי כמה שיעור סתירה ע"ש לגבי זנות למה לא מבאר זה הגדר גבי ביאה דקדושין שיעור ביאה ולכאורה זה יהי' ראי' לשיטת בה"ג דגבי קדושי ביאה לא מהני רק כמכחול כו' שראו עדים ולא יחוד כשיטת הרמב"ם בהל' אישות ועיין בהך דיבמות דף קי"א ע"ב וברמב"ם שם גבי הך דזה אומר לא בעלתי ועיין שם בתוס' גבי שניהם מודים איך הדין גבי קדושין כה"ג אם נתייחדו לביאה ואח"כ שניהם מודים שלא בעלה אם זה דין כמו סהדי או לא אך נ"מ דגבי קדושין דשם הוי גדר קנין כיון שנתיחדו זה הוה כמו קנין ודין וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהל' אס"ב פי"ט וכן פסק בהלכ' אונס גבי קנס ובהל' אישות פי"א דהוה כבעולה ונפסלה לכהונה ולתרומה אף דלמלקות לא וה"נ ס"ל להתוס' בכתובות דף מ"ט ע"ב ודף ל"ה ע"ב גבי קנס והו"ש ביבמות פ"ו על משנה דדף נ"ו ע"ב לא ס"ל כן גבי פסול אבל גבי יבמה שם לא מהני קנין דין רק מציאות דדברים דרק הקמת השם עיין בתוס' יבמות נ"ב ע"ב לכן אם שניהם מודים לא הוה יבום גמור ועיין כתובות דף ( . ) ע"ב גבי לא שהה כדי ביאה ובירושלמי גיטין פ"ז ה"ט אך כל זה רק בקדושין (ז) דגבי קדושין העדים הם עדי עצם (ד) ושני גדרים אחד שעושה הדבר לקדושין והפני שנעשה מקודשת אבל בגרושה עם (ד) אין צריך זה ולכן מהני אף ס' (ספק ז) אם נבעלה ודאי הוה קדושי ודאי כמש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' גרושין פ"ו ובאמת זה לא מצינו מפורש בגמרא עיין יבמות דף י"ד ע"ב עי"ש בזה אך הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות גרושין דייק מקרא דושלחה מביתו דאם לא שלחה הוה זה כמו נשואין חדש עיי"ש והרבה יש להאריך בזה ועיין מש"כ הרמב"ם בפה"מ עדיות פ"ד ה"ז (משנה ז' ז) ע"ש יש מפתח גדול (ד) ור"ל דרק היכן דדרשינן יהי' לשם זנות אבל אם צריך לשם קדושין מפורש לא מהני כלל וזה כלל גדול ואכמ"ל. וזה ר"ל הירושלמי פ"ז דגיטין דהוי כא"א ודאי ור"ל כביאה ודייק מדנקט בפונדקי אבל בביתו הוה א"א מחמת דהוה גדר חופה ואכמ"ל אך אני הארכתי דהני שדרים עפ"י ערכאות הוי בגדר פלגש ואף דלא הוי קדושין זה רק גדר אישות א"א אבל גדר קנין יש להם דהאשה כיון דביתם יחד ויש באשה שני גדרים קנין לו ואיסור על אחר בא"א וכאן רק קנין לו ומ"מ אסורה לאחר בגדר קנין של אחר וזה ראי' משיטת הרמב"ם דס"ל בהל' אס"ב דגבי שפחה ליכא לאו ומ"מ מבואר ביבמות (דף נ"ח ע"א) דשפחה חרופה הוי חייבי לאווין אף למ"ד דלא שחררה כלל ומה הוא הלאו וצ"ל דכאן דהתורה התירה לו עכ"פ יש לו בה קנין לא בגדר א"א רק קנין יש וכן מוכח בקדושין דף כ"ב גבי יפ"ת כיון דהתירה התורה ואין הפירוש כרש"י ז"ל רק דיש לו בה קנין ונ"מ דאם (ד) העיד (ז) במלחמה אסור לישראל אחר וכן ר"ל בסנהדרין דף נ"ז ע"א ועיין ברמב"ם בהל' מלכים בזה לכן בלא גט א"א להתירה כלל ואכמ"ל. יוסף.

איברא דמה שמחדש הגאון ז"ל בהגדרת הקנין שבאשה שמתחלק לשני ענינים קנין לו ואיסור על אחר כו' היא דרך חדשה שכבש לעצמו, וכן ישנם עוד איזה דברים שיש לגמגם בהם אבל נתתים בעינם והמעיין המעמיק יבחנם ויקרבם או ירחקם.

הגאון מוהרח"ע גראדזענסקי מווילנא ז"ל כתב בקצרה שלא כל המקרים שוים בחדא מחתא ובמקום עיגון שא"א להשיג גט דעתו נוטה להקל. (איני זוכר היטיב אם זה בדרך כלל או רק במקרים ידועים) הגאון מוהר"א כהן ז"ל מדווינסק (שהי' ממלא מקום הגאון מוהר"ר מאיר שמחה ז"ל) ערך בזה קונטרס ארוך בפלפולא ומסיק שיש להתחסם הרבה בהיתר אלה הפלגשים שע"י נשואי אזרחים בכל אחת בפ"ע שאם תבא לינשא בחו"ק מהראוי להצריכה היתר מיוחד עפ"י דו"ח מן הרב שבמקומה שיתברר לו איך היו נשואיה וידון עלי' לפני ג' רבנים מובהקים ורק בהסכם ג' רבנים מובהקים יתירוה ובמקום שיש להם אונס שלא לעשות חו"ק בודאי מן הדין יש חשש קדושין.

מאמריקה קבלתי מכתב מרב גדול אחד בתורה (לא אביא את שמו שמא הוא חפץ בעילומו) שלא נודע לו (עוד) מהלכה למעשה בזה ולא הרהיב איש להקל מתוך שמדמין כו'. כמו"כ כתב לי' הגרי"ל צירלסאהן (נ"י) ז"ל אבד"ק קישינוב (שהיא עיר ומדינה המרובה באוכלסי ישראל כ"י) שכך מורה ובא וכך נעשו מעשים בבד"צ להצריך גט. ולעומת זה כתבו כמה רבנים שדעתם נוטה להקל.

ב

ב) רוב המו"מ סובב הולך על ציר אחד עד כמה יש ידים לאומד שהזוג הנידון (בכל מקרה או שדרה ידועה) חש לבעילת זנות ועד כמה יש לדון בהם אחרי אומדן דעת זה חזקה דאין אדם עושה בב"ז ומרבים להביא דברי האחרונים ז"ל ודיוקים בהם. גם כת"ר בקונטרסו אסף וקיבץ מדבריהם ונפגש בסתירות לא לבד מגברא אגברא אלא גם מחכם על עצמו, לדוגמא כת"ר הביא בקונטרסו דברי המל"מ פ"י מגירושין משם הרדב"ז שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים ואפילו ראינו שנבעלה לא חיישינן שמא לשם קדושין בעל דהא לא שייך לומר אין אדם עושה בב"ז דמאן דעבר על איסור כרת לא חש לבעילת זנות, ולעומתו מביא כת"ר משו"ת רי"ט צהלון באחד שגירש את אשתו ונתחרט ובא שוב לביתה בליל יוה"כ ונתייחד עמה בפני עדים דמסתמא צריכה גט אף שהי' ביוהכ"פ שזה פריצות גדולה (אין הס' תחת ידי לעיין בו) ולא עוד אלא שמצא שהרדב"ז גופי' דבריו סותרים זא"ז דבמקום אחד הורה להיתרא ובשני תפס לאיסורא, ואפי' אם לא יבא כת"ר למשכוני נפשיה ליישוב הסתירה בדבריו, הן יודה דבדבר כזה שיסודיו בשיקול הדעת כעין שודא דדייני הסתירה היא יותר פלא הכא מאי קא סבר והתם מאי קא סבר. ובאמת שכיון שתלוי באומד הדעת אם הנידון חש לב"ז הרי לא כו"ע בחדא מחתא נחיתו והכל לפי מה שהוא אדם ומכאן הפנים השונים להיתרא ולאיסורא. ואמנם לא אכחד מכת"ר שמה שמביא משם הרדב"ז ח"א סי' רע"ז לא מצאתי שם דבר, איברא שגם הבאה"ט הביא כן משמו בסי' רע"ז אבל חוששני שט"ס הוא ואפשר שמקור הדברים בספר אחר) והלכך בהכרח לצרף אומדן דעת בכל מקרה הבא לפנינו וזהו הדבר הקשה מחד להורות באיסור א"א מאומד. לפי"ז השאלה מתפרדת לפני ראשים עקרים, לאלה שאינם דשים בעקב דרישות הדת ורק ממעין אונס עדיין לא עשו חופה וקדושין כדמו"י, ולאלה שפורקים עול תורה ומצות או אינם יודעים כבר כלום מזה, והדעת נותנת שבאלה שמסוג הראשון שייך לדון חזקה זו דאאעבב"ז (אם לא דנימא שאינם יודעים כלל דאשה נקנית בביאה כמ"ש בשאג"א), ובאלה שמסוג השני לא, ובכל מקרה צריך אומד הדעת והכרעה לאיזה סוג הוא שייך, ואפי' באלה שיש לעורר גד ספק למעליותא דידהו ששייכים לסוג הראשון יש לדון דחזקה מיהא לא שייך לומר על הספק וא"כ לא שייך לומר אנן סהדי שבעל לשם קידושין כיון שמסופקין אנו בו והוי כליכא עדים כמ"ש הב"ש סי' ו' סק"ט בספקות.

אמנם ספק א' נתעורר אצלי שיכול לערער גד ההיתר. דבמתניתין דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דב"ה אומרי' צריכה הימנו גט שני גיטין (פ"א ע"א) ואמרינן עלה ארבב"ח אר"י מחלוקת בשראוה שנבעלה ובזה קיי"ל דהוי קדושי וודאי ואם קידשה אתר אינה צריכה גט מבתרא (שו"ע אהע"ז סי' קמ"ט סע' א') ולא נזכר במשנה ובגמרא שום חילוק בין כשרים ובין פרוצים, ואי אמרת דבפרוצין דליכא חזקה דאא"ע בב"ז נשתנה דינא למה סתמו הדברים, היתכן שבזמן המשנה והגמרא לא היו כלל פרוצין, ואמאי לא הזכירו ולא חילקו אלא כללא רבא קאמרי דודאי קדושין הן והמקדש אחריו לא עשה ולא כלום, ואם הפרוץ לא כיוון באמת לשם קידושין כראוי לו הרי אנו מתירין א"א לעלמא שקידשה אחר בתרי', ולכן חוכך אני לומר דאולי הענין הוא שחז"ל כיילי במדה רבתא שהאנשים הכשרים לא עשו בעילת זנות ומהם הוקבעה החזקה ונקבע הדין כך ככלל גדול ואם נמצא מיעוטא דמיעוטא פרוץ ג"כ לא נשתנה הדין והמקדש אחריו אין קדושיו קידושין משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' דבתרא כמ"ש הראשונים בכמה דברים האי טעמא אף דלא מפורש בהו בש"ס הכי עיי' רש"י שבת קמ"ה ריש ע"ב לענין ע"א באשה ובריטב"א קידושין י"ב ע"א גבי קידושין בדינר לב"ש משום שלא יהו בנות ישראל כהפקר ועוד עיי"ש. ועפי"ז ניחא נמי לב"ש למ"ש התוס' גיטין ע"ט ע"ב ד"ה ב"ש דבירושלמי מפרש דאזלי לטעמייהו דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה כו' וכה"ג פליגי במגרש ולנה עמו בפונדק כו' וראיתי למי שהעיר והרי לב"ש אם גירש שלא משום דבר ערוה בדיעבד מגורשת והתם לא שייך טעמא דמזוהמת ותהא צריכה גט שני וסתמא קא תני ולא חילקו, ולמ"ש ניחא דכך הוקבע הדין וביוצא מכללם אפקעינהו רבנן כו', (ומסתעף מזה עוד דבר, למ"ש הרמ"א ס' ט"ו ס"י משם האו"ז דאפי' אמר לשם זנות בעל אינו נאמן איך הדין בבא אחר וקדשה אם אסורה עליו שהרי יודע הוא שלא קדשה והוי עליו כא"א, ולמ"ש דאפקעינהו רבנן י"ל דמותרת אף לו). והנך רואה שהרמב"ם ז"ל בפ"ז מאישות הכ"ג אף שכ' שאין אדם מישראל הכשרים עושה בב"ז לא כתב כן אלא בהסבירו את החזקה ולא בהלכה ר"ל שלא כתב וכן אדם מישראל הכשרים המקדש בפחות משו"פ כו' צריכה גט אלא סתם וקאמר המקדש כו' צריכה כו' והיינו כו"ע ואפי' פרוצין בכלל ורק בביסוס החזקה הזכיר כשרים והיינו שע"י הכשרים הוקבעה החזקה וממילא הדין תמיד כך ולחנם נתחבטו האחרונים ז"ל (הרד"ך ועוד כמו שהזכיר כת"ר) בסתירת דבריו למה שכתב בלנה בפונדק, שלא הזכיר כשרים ובאמת אין שום סתירה דהכא נמי לא הזכיר זאת בההלכה אלא בהטעמת החזקה כדרכו ז"ל לרמוז בקצרה בביאור הענינים, כך הי' נראה לי לעיקר בביאור הענין אבל מה נעשה שכנראה לא כן תפסו כמה מהראשונים והאחרונים ז"ל ואיך ניקום לחדש לדינא חומרא כזאת והדבר צע"ג.

ג

ג) ובמה שהזכיר כת"ר משם חכ"א בשע"צ דהא דפרוצים בעריות אין להם חזקה זו הוא דוקא כשאין הוכחה דנחית לשם אישות אבל בבא בקשר אישות להיות כאשתו לכל דבר ודרים יחד הוי כמו שפירשו מתחלה שתחול האישות אח"כ באתה ביאה שתהי', הנה ראיתי למי מהמחמירין (כמדומני הרה"ג הענקין נ"י מניויארק) שהסביר לה ביתר פשטות דהרי את אשתי הוא לשון מעליא של קדושין וכיון דאנן סהדי שנושאה ומתייחד עמה לשם אישות תמידית הרי זה מין קדושין ממש. (ויותר מזה אני חושב דאין אנו צריכין כלל לומר דקדשה בביאה, דע"ז י"ל כמ"ש השאג"א שאינם יודעים כלל דמתקדשת בביאה ומכש"כ הצעירים שבימינו, אלא דמכניסה לביתו לאישות קבועה ה"ז חופה וספקא דדינא הוא אם הלכה כמ"ד דחופה קונה (שו"ע אהע"ז סי' כ"ו ס"ב) ובזה יש לדון יותר דהיינו אישות והיינו כאמירה לאישות והיינו קנינה). אבל תיוהא קא חזינא בה, דאף דמכווני לשם אישות לאו לאישות כדמו"י מכווני אלא לאישות כחוק האזרחי שקשר האישות שביניהם יתפרד ע"י כת השופט וכו' שלא כדיני אישות כדמו"י ואישות כזו לא מהניא להתהפך לאישות כדמו"י. ומזה תשובה נמי למה שרצו קצת לומר דחזקה דאאבב"ז אינו משום האיסור אלא ענין טבעי לאדם וממילא גם הפורשים מדת אין אדם עושה בב"ז אלא מכווני לאישות ולהאמור אין זה מחייב כלל כיון דלאישות ממין אתר קא מכווני.

ד

ד) הביא כת"ר (בסי' ה') להשלטי גבורים פ"ב מקדושין בהמקדש בלא עדים שאם עומדים בחזקת איש ואשתו אעפ"י שאין להם עדי קדושין ועדי יחוד הואיל ומוחזקים בחזקת איש ואשתו הרי חזקה זו עדות ברורה וכן הביא מעין יצחק דבהוחזקו לאיש ואשתו אין דעתו מסכמת להתיר, ומלשונו איתחזי לי דמשתף להו כת"ר להנובע מהחזקה דאאעבב"ז, ובאמת זו חזקה אחריתא דסוקלין ושורפין על החזקות דכיון דהוחזקו שלשים יום הוקבעו וחזינן כנעשה כדין (או דמסתמא נעשה כדין) ולפיכך בנידון דידן יאמרו המקילין אה"נ דהוחזקו כאיש ואשתו אבל לא כאיש ואשתו שע"פ דמו"י אלא שע"פ חוק האזרחי וממילא אין זה מוסיף ואינו מועיל לדיני ישראל. (ואמנם עי"ז קלקול גדול ומהפכה גדולה באים בחיי המשפחה בישראל ודינים רבים התלויים בחזקה שאאבבע"ז ובהחזקה זו דהוחזקו ל' יום מתרועעים. ותמהים אנו על עצמנו אם זוהי הדרך הנכונה) וכבר בא מעשה לפנינו באשה מפה שגרה במדינה אחרת ועפ"י קרוביה הוחזקה פה בין יודעי' ומכירי' שנשאת לאיש, ואח"כ חזרה לפה ורשום בפספורט שלה שנישאת לפלוני ופלוני, ואח"כ השתדלה בערכאות והשיגה עפ"י חוק האזרחי פירוד מאישותה, ורצתה לינשא פה לאיש אחר באמרה שלא נשאת בחו"ק כדמו"י אלא רק בערכאות בלבד והביאה עדים שהעידו כן. ולא התרנוה משום דאפי"ת דבקידשה רק בערכאות אין דנין את ביאותיו בחזקה דאא"ע בב"ז הכא שאני דהוחזקה פה מכבר כא"א סתם ואמרינן עפ"י החזקה דמסתמא נישאת כדין (או דבחזקה לבד סגי) ומה שמביאה עדים שלא היו חו"ק אינו כלום דמאי שייך עדות על שלילה ואטו לא זזה יד העדים מתוך ידם משך שנים ואעפי"כ בעטיו של מקיל ובא נישאת וילדה בנים והחשש למעוות קיים, מסקנת הדברים שהענין צריך יישוב והחלט ע"י גדולי הדור. והנני ידידו הדוש"ת כו'.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף