דבר אברהם/ג/כג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג כג

סימן כג

ב"ה יום ד' כ' מנ"א תרפ"א קיסינגען.

לכבוד ידידי רחימאי הרב הגביר הגדול בתו"י כו' מוהר"ר מאיר פריימאן נ"י בנויארק.

שלו' וברכה. אחד"ש ידידי מעכ"ת כו'. וע"ד אשר דקדק ידידי מעכ"ת ברש"י חולין (דף קי"א ע"ב) רבי אלעזר הוה קאים קמי' דמר שמואל כו', ופירש"י משמש לפניו בסעודה, ואמאי לא פירש כמו בכל מקום שעמד פשוט לפניו ולמה הוסיף מלת בסעודה דוקא ובקש ממני יישוב לזה. הנה האמת אגיד לידידי דלדידי לא איכפת לי דקדוק כזה והיינו הך קאים קמי' לשמש או משמש בסעודה והכא עובדה הוה הכי דבשעת סעודה הוה כדקאמר בתר הכי אייתו לקמי' דגים שעלו בקערה כו' אבל ידעתי שלא תנוח דעתו בזה. לכן הי' נראה לומר דבכ"מ לשון קאים קמי' נאמר על תלמיד בפני הרב ור' אלעזר תלמידו דרב הוה כדאמרינן בסוגיין לרבך יהיבי לי' ואכל והיינו רב כדפירש"י והלכך הוסיף כאן לומר ששימש בסעודה. (ולפי"ז יל"ד קצת דנשתמש בכהן דר"א כהן הוה כנראה במו"ק כ"ח ע"א. ולמלא רצון חכם חפצתי לישא וליתן בזה כרוחו. ואמינא לפלפולא דהוכרת רש"י לפרש כן מטעם אחר, דהנה אמרינן בסוגיין דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר כו' ר"א הוה קאים קמי' דמר שמואל אייתו לקמי' דגים שעלו בקערה וקא אכיל בכותח יהיב לי' ולא אכל א"ל לרבך יהיבי לי' ואכל ואת לא אכלת אתא לקמי' דרב א"ל הדר בי' מר משמעתיה א"ל חס לי' לזרעי' דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי' ופירש"י לא היו דברים מעולם. והדבר הפלא ופלא אחת שהיא שתים, א') הרי רב אמר שלא היו דברים מעולם ושמואל אמר להיפד ויהיב לי' ואכל א"כ ח"ו אחד מהם פלט מפיו דבר שאינו אמת, היתכן, ב') אם באמת הוה כדאמר שמואל דיהיב לי' ואכל היכי עבד הכי למיספי לרב דבר שלדעתו אסור וכדתמה רב בתר הכי ואמר חס לי' לזרעי' דאבא כו', מיהו הא ניחא והדבר ברור לדעתי דהא דאמר שמואל לרבך יהיבי לי' ואכל, הכוונה אלו הייתי נותן דבר מה לרבך בודאי הי' סומך עלי שלא אאכילו דבר האסור לי' ובודאי הוה אכיל ואת לא אכלית ולא תסמוך עלי, וזהו בתור קפידא או מליצה להוכיחו על מה שאינו סומך עליו ואינו מקבל הוראתו, אך זה ניחא רק על מעשה דרב אבל לר"א גופי' בודאי הוה יהיב ממש ורצה להאכילו וע"ז יקשה דהרי ידע שמואל שהוא תלמידו דרב וסבר בודאי כרבי' דנ"ט בר נ"ט אסור והאיך רצה להאכילו דבר שאסור על דעתו וכמו שתמה רב בנוגע לעצמו חס לי' לזרעי' דאבא כו' ה"נ יש לתמוה גם ע"ז שהי' רוצה להאכיל את ר"א וכי מאי נ"מ הוא אם לרב אם לר"א הי' רוצה להאכיל דבר האסור על דעתו, וכן קשה אמאי לא אכל ר"א והאיך חשד את שמואל שיאכילנו דבר האסור ע"פ שיטתו וכיון דעביד שמואל הכי מסתמא אין הקערה של בשר או שאינה בת יומה והוי נטל"פ ומותר וכדקי"ל סתם כלים אינן בני יומן ואין צריך לחשוש שמא בני יומן הן ואטו ידע ר"א מאי דהוה בבית המבשלים דשמואל, לכן בכדי להסיר קושיות אלו הוכרח רש"י לפרש דהוה קאים קמי' היינו ששימש בסעודה והביא לפניו המאכלים, והשתא ניחא דר"א הוה ידע דקערה של בשר ובת יומה הואי ושמואל רצה להאכילו דנותנין לשמש מכל מין מיד כמבואר באו"ח סי' קס"ט סעי' א' והוא מש"ס כתובות ס"א ע"א ולא חשב כלל שיאכילנו דבר האסור על דעתו דהני מילי דליכא למיעבד הכי אלא כשזה שנותנין לו אינו יודע שנעשה באופן שעל דעתו הוא אסור שאתה מכשילו בדבר משא"כ ר"א ששימש בסעודה והוה ידע שהקערה של בשר ובת יומה א"כ מותר הי' לשמואל ליתן לו ממ"נ אם יאכל מסתמא לא ס"ל כרב דנ"ט בר נ"ט אסור ואינו מכשילו כלל ואם סבר כרב בודאי לא יאכל, כיון שהוא עצמו הי' השמש בסעודה ויודע שהוא נ"ט בר נ"ט, כ"ז הוא באמת רק לפלפולא וכתבתיו בידעי דחדי כת"ר במו"מ של תורה בדבריו ונהנה מפלפולא. והנני ידידו כו'.

מכתב מלואים

כשערכתי מכתבי בקיסינגען לא היו אתי ספרים, ובשובי לביתי ראיתי שכבר עמד על תמיהתנו בס' באר שבע בחי' לחולין וכ' גם כן בדרך אחת עם מ"ש דהכוונה היא אלו הוה יהיבי, וכבר קדמוהו בזה הריטב"א בחי' לחולין עיי"ש, כמו"כ הביא שם הבא"ש משם הרא"ה דכשהאיסור שלדעת האוסר ניכר ליכא לאסור על המתיר להאכילו להאוסר דאי לא ס"ל להיתר לא ליכול. ואין צורך כלל לראי' דהסברא מוכרחת. ומה שכתבתי דר"א לא הי' תלמידו של שמואל טעות הוא כדאמרי' בעירובין (ס"ו.) דר"א קא קשיא לי' דשמואל רבי' ובב"ב (פ"ב:) לימא ר"א לית לי' דשמואל רביה. ומ"מ יש לקיים הדברים דהא שמואל הוא דא"ל על רב רבך וצ"ל דרב הי' מרבותיו המובהקים, ועיי' ירושלמי כתובות פ"ט ה"ה) שהי' גם תלמידו של ר' חייא, ובתמורה (כ"ה:) ועוד שהי' גם תלמידו דר' יוחנן), ומ"מ בם שמואל הי' רבו.

וארשום לי בזה ג"כ איזה מילי זוטרתי וקלילי.

בנדרים דף ג' ע"ב בשלמא בל תאחר דנדרים משכחת לה כגון דאמר ככר זו אוכל ולא אכלה. והק' הגרעק"א ז"ל בגליון דנדרים ליתנייהו באעשה דאיסור חפצא הן ולא שייך באעשה. וי"ל לפימ"ש בפי' הרא"ש לקמן דף ח' ע"א ד"ה נדר גדול כו' לאו נדר ממש כו' אלא מחשבינן לה כאלו נדר צדקה דאמרי' בפ"ק דר"ה בפיך זו צדקה. לפי"ז כל דבר מצוה ישנו בנדרים באעשה והוי מסוג נדרי צדקה. וא"כ אפשר לאוקמי דאמר אוכל ככר קדשים כלחמי תודה דאיכא מצוה באכילתן ומ"מ חל הנדר ולא הוי כמושבע ועומד דלאו אכתפי' דוקא רביץ ואפשר ע"י אחרים וכן בסעודת שבת דמצוה ומ"מ חל דלא מיפרשא בקרא וכמ"ש הר"ן לקמן ח' ע"א ד"ה הא קמ"ל.

שם י"ג ע"א ומאן דשרי לה' מאי עביד לי' כו', עיי' לקמן ט"ז ע"ב ובר"ן ד"ה הא דאמר הנאת סוכה כו' וצע"ק.

שם ל"ג ע"ב בר"ן ד"ה גזירה כו' כ' דבכ"מ הנותן סתם לאו לשם מתנה נותן והכא שאני דאדעתא דבעל יהיב כו'. ק"ק דאם נותן סתם לאו למתנה מכוין הי' יכול לתובעה מה שנהנית. ואולי דתימר הרי סלקת חובי מבעלי ולא מצינא תו למיתבע מיני'.

בב"מ דף כ"א ע"ב דניחא לי' למוצא אבדה כו', א"ל רב ספרא כו' וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו כו', צע"ק מאי איכפת לי' לבעל האבדה והרי אין לו שום פסידא מזה, דבלאו תקנתא אם לא יביא עדים הרי לא ישיבו לי' ולבתר תקנתא נמי אם ישיבו למי שהוא בסימנים ובעל האבדה יביא ערים הרי קיי"ל סימנים ועדים ינתן לבעל העדים, ונמצא שאינו מפסיד כלום מהך תקנתא.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף