שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קלט
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד אחי הגאון מה' בונם נ"י האב"ד בק"ק מאטרסדארף במדינת אונגארין.
מ"ש אחי רומפכ"ת שהציע קושייתי לפני חתני הגאון מוהר"ם נ"י אב"ד דק"ק פרעשבורג מה ששמעת ממני ברש"י בב"מ (דף צ"ו ע"א ד"ה עבד לאו בר מצוה וכו') דבעי' דומיא דמשלח וכו' דמבואר דהך סברא דבעי' דהי' השליח שייך באותו דבר ילפינן מגם אתם, א"כ היכי פרכינן קדושין (דף מ"א) הא למ"ל קרא מדר"ח ב"א א"ר נפקא, הך גופא ילפינן לה מהך קרא דגם אתם, וחתני הגני' העלה לתרץ למה דהקשו הראשונים על רש"י הנ"ל דהא גם העבד שייך בדיני שאלה לענין דיתחייב לשלם כשישחרר, ולזה י"ל דמה"ט כיון דמקרי איתא בהך מלתא ליה הוצרך רש"י להסביר דמ"מ כיון דאינו ממש כמו המשלח, דהא מ"מ עתה א"צ לשלם ממעטינן ממה אתם, אבל בעלמא היכי דליכא כלל בדנפשיה ידעינן מסברא דאינו בר שליחות, וכבודך הגדולה הסכים לזה, ואני לא ידעתי עד מה, דהתינח אם הי' מקשה הש"ס בקדושין מסברא דלמ"ל קרא הא ליתא בדנפשיה, הי' אפשר לומר כן דס"ל להש"ס כזה מסברא, אבל מדפריך ורחב"א אר"י נפקא ולא מסברא, א"כ מנ"ל דרחב"א אמר כן מסברא דלמא יליף זה מהך קרא דגם אתם, כיון דחזינן לפירש"י דראוי לדרוש הך דרשה מהך קרא דגם אתם וצ"ע:
ומ"ש אחי רומעכ"ת על דברי הפנים מאירות רפ"ב דקדושין מה דהקשה על תוס' שם ד"ה ודלמא ש"ה וכו' דהא תנן הרי שא"ל רבו וכו' הא י"ל דשאני עבדא דכגופו, וע"ז כתב אחי דבמידי דמצוה ל"א כן רק במילי דממונא:
אעתיק לך מה דכתבתי בגליון הפנים מאירות במ"ש שם, וע"כ צריכים אנו לומר וכו', וזה לשוני, לפ"ז לבתר דקיי"ל שלוחו של אדם כמותו, ממילא יד עבדו כיד רבו, אף במקום דלא מהני שליח, וזה מהתימא דהא פשיטא דבכל מצוה דאין עבד מוציא אחרים כמו שופר וכדומה אף את רבו אינו מוציא, וכן בנדרים דקיי"ל דא"י להפר ע"י שלוחו לא משתמיט חד מהפוסקים לומר דיכול להפר ע"י עבדו, אע"כ ברור דלא מהני הך סברא דיד עבד כיד רבו רק לענין ממון דהוי שאילה בבעלים, אבל לא במצוה ואיסורא דאורייתא, אח"כ מצאתי בשיטה מקובצת בב"מ (דף צ"ו) הביא כן בשם הראב"ד, א"כ דברי תוס' כפשטן עכ"ל, ובאמת נראה לכאורה ראי' להפמ"א מסוגיא דגיטין ספ"ב מתקיף לה ר"א טעמא במלתא דליתא וכו' מה אתם ישראל וכו' ולכאורה תמוה איך סבר ר"א דעבד פסול לשליחות, איך יפרנס מתני' דפסחים האומר לעבדו, ע"כ מוכח משום דעבד דידיה עדיף, דכיד רבו דמי, ואפשר לדחות, דלס"ד דר"א באמת הי' מוכח כן, אבל למסקנא ל"א הכי, רק בממון:
אמנם מה דקשה לי במ"ש הרי"ף בב"מ, דמדקאמר יד עבד כיד רבו, מוכח דשליח א"י להפר, והוא תמוה, דלמא איצטרך לאפוקי מה דמסתפק רב עילש דעבד גרע דלאו בר מצוה, והרמב"ן הובא בשיטה מקובצת תירץ דס"ל מה דאמרי' עבד לאו בר מצוה, אין פירושו כפירש"י דליתא בדנפשיה, דהא איתא בדיני שאלה, וישלם לכשישתחרר, אלא דמה דאמרי' לאו בר מצוה היינו כס"ד דר"א בגיטין דעבד פסול לשליחות, דדרשינן מה אתם [ישראל] (בני ברית), וכיון שכן למה דפסקינן בגיטין דדרשינן מה אתם בני ברית ממילא עבד כשר לשליחות, א"כ מה דהשיב רבא דיד עבד כיד רבו דמי, ע"כ משום דגם שליח דעלמא א"י להפר עכ"ד, וזהו לכאורה ישוב נפלא, אבל עפר אני תחת כפות רגלי הרמב"ן, ותמוה לי איך צידד רב עילש דיעבד אפילו עבד דידיה לאו בר שליחות הוא, איך יפרנס מתני' דפסחים האומר לעבדו דמוכח עכ"פ דעבד דידיה הוי שלוחו וצע"ג:
תו כתב אחי רומפכ"ת בשם חתני הגאון רבי משה נ"י ישוב על המהרש"א גיטין (דף מ"א ע"ב תוס' ד"ה לא לתהו וכו') דדוקא רבו שרי למסור לעבדו העברי ש"כ שלו, אבל בשפחה אחרת שאינה לרבו אסור בה, וזה תמוה מסוגיא דתמורה (דף ל"א) דפרכינן שפחה בעבד משרי שרי, הרי להדיא דמותר בשפחה אחרת, וע"ז אמר חתני נ"י אף דדברי המהרש"א מגומגמים, מ"מ יש לקיים הדין ולהסתייע מרש"י תמורה שם במ"ש שפחה לעבד דמי דכתיב כי משנה שכר שכיר וכו') וזה תמוה דאמאי לא הביא קרא המוקדם אם אדוניו יתן לו אשה, ע"כ דמההיא קרא היי נשמע רק דמותר ליתן לו שפחתו אבל לא שפחה אחרת ולזה נקט רש"י הך קרא דכי משנה שכר שכיר דאייתר דכבר נפקא מואם אדוניו, אע"כ דבא לאורויי דיכול למסור שפחה אחרת להרויח בזה שכר ביאה וכדומה, א"כ זהי רק למ"ד דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, וקרא דאם אדוניו יתן לו דריש לו אפילו בע"כ, וא"כ אייתר קרא דכי משנה שכר שכיר, וע"כ דאתיא להתיר שפחה אחרת, אבל למאי דקיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ ודרשינן לו ולא למ"ע, א"כ אצטריך קרא דכי משנה שכר שכיר לאורויי דמוסר לו אפילו בע"כ, וליכא לימוד. להתיר שפחה אחרת עכ"ד:
ולענ"ד זהו נסתר מסוגיא דקדושין, ואידך אי מהתם הו"א מדעתיה, ולא קאמר בפשוטו דאלו לא כתיב לו בע"כ לא הי' מיותר כי משנה ש"ש דאתי' לבע"כ ולא היינו. למדים להתיר שפחה אחרת, מש"ה כתיב לו ואפילו לבע"כ, כדי שנלמוד להתיר שפחה אחרת, אע"כ דלא תליא בזה כלל והנראה לענ"ד בכוונת רש"י, למ"ש רש"י שם דבע"כ של עבד דגזה"כ וכו, ולכאורה אין זה שייכות לסוגיא זו, וצ"ל דס"ל לרש"י דאלו לא ביד רבו למסור לו בע"כ בפשוטו משכחת אתנן היכי דאין העבד מתרצה וכדמוכח לומר לדעת הריטב"א בקדושין דהא דאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ היינו בע"כ, אבל מדעתיה שרי, מ"מ בע"כ הוי אתנן, ועי' במ"ל פ"ג הי"ד מהל' עבדים, ולפ"ז י"ל דבא רש"י לפרש במה דערכינן שפחה בעבד שרי, והיינו ע"כ אפילו בע"כ וכנ"ל, ולזה הביא רש"י הקרא דכי משנה ש"ש דפשטא דקרא משמע אפילו בע"כ, דהכתוב קורא עבדך, היינו שהוצרך לעובדו בלילה, ולא נקט רש"י דרשא דלו ואפילו בע"כ דזהו דרך דרש, מש"ה נקט רש"י יותר דרשה הפשוטה, ובמ"ש רש"י אח"כ בברייתא דיש לו אשה ובנים בע"כ של עבד דכתיב ואם בעל אשה וכו' ואם אדוניו יתן לו, אין כוונת רש"י דלו ואפילו בע"כ, אלא דלהך תנא בפשוטו נשמע דאפילו בע"כ דהא גם באין לו אשה ובנים מותר בשפחה, וכמ"ש הרשב"א הנ"ל, א"כ מה דנקט הקרא אם בעל אשה היינו דאפי' בע"כ, אבל למקשן דפריך שפחה בעבד שרי דהיינו אפילו באין לו או"ב, א"כ ליכא הוכחה דאפילו בע"כ, והוצרך רש"י להביא דרשא דכי משנה ש"ש וק"ל:
ומ"ש אחי רומעכ"ת נ"י בדברי תוס' שבועות (דף ד' ע"א ד"ה אבל אוכל וכו') דברי תוס' אלו לא זכיתי להבין, במ"ש ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד בטלו וכו', דלגבי בטלו שפיר הוו התראת ספק, דאלו לא אתרו ביה בעת שעבר הלאו שלקח האם, והתרו ביה רק בשעת ביטול העשה דשחט להאם א"א לחייבי מלקות דההתראה בעינן בשעת עבירת הלאו ולא בשעת עקירת העשה, מש"ה כיון דההתראה דשעת עבירת הלאו הוי התראת ספק ולא הוי התראה הוי כלא התרו בו כלל, וההתראה דאח"כ בשעת עקירת העשה לא מהני, אבל הכא דעתה עדיין הלאו ומתרין אותו שיקיים שבועתו שיאכל ולא ישליך לים, דבזה עובר הלאו, י"ל דהוי התראת ודאי דהא השתא הוא עיקר ההתראה וצע"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |