ברכת רצ"ה/סט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה סט

סימן סט

ב"ה רישא יום ה' ח"י שבט תרל"ד לפ"ק.

לכבוד הרב החריף המהולל ידיו רב לו במלחמתה של תורה בפלפול וסברא כ"ש מו"ה ישראל מאיר קירשענבוים נ"י:

תמה כ"ת על רש"י והרמב"ן ודעמי' ז"ל דאף לרנב"ה דס"ל דחייבי כריתות פטורין מהתשלומין ז"א רק במזיד אבל חייבי כריתות שוגגין אינם פוטרין דלא לגמרי איתקש לחייבי מיתת ב"ד דהרי בהדיא תנינן בתוספתא דב"ק הדליק את הגדיש של חברו ביוה"כ אפי' בשוגג פטור מפני שנידון בנפשו והיינו דאתיא כרנב"ה ומבואר א"כ דגם בחייבי כריתות שוגגין אמרי' לדידי' דקלב"מ והאריך בזה והניח בצ"ע.

ואשר אחזה אנכי בזה לדעתם ז"ל דאין הפירוש בהך דאפי' בשוגג הנאמר שם בהתוספתא ששגג ביוה"כ שלא ידע שהיום יו"כ או שגגת מלאכה ורק שהי' שוגג בההיזק וכוונת התוספתא הוא דל"מ כשהי' מזיד שידע שהוא גדישו של חבירו ונתכוין להזיק דפטור מהתשלומין דכיון שהדליק הגדיש כדי להזיק לא חשיב מקלקל כיון שנתקררה דעתו ושככה חמתו שרצה להנקם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה' שבת עיין עליו אלא אף שהי' שוגג ולא עשה דרך נקמה דל"ה תקון כלל פטור מהתשלומין דאף בכה"ג נדון בנפשו דגם מקלקל גמור בהבערה חייב וכר"א דס"ל הכי אליבא דר"ש עי' בש"ס דשבת דף ק"ה עיי"ש ודו"ק:

ועדיין יש לעורר דהנה כפי המבואר בחידושי הרשב"א ז"ל לב"ק דף כ"ב בהך דהי' עבד כפות לו כו' דפטור מטעם קלב"מ דהיכי שנשרף העבד ואח"כ נשרף הגדיש לכ"ע חייב דדמי למי שנתחייב מיתה ואח"כ קרע שיראין של חבירו דפשיטא דחייב עיין בדבריו ז"ל וצ"ל לדעתו ז"ל דהא דמדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מיירי שהדליק בעצמו כל הגדיש דהיכי שהדליק רק במקום אחד שאנו באים לחייבו מטעם אשו גם בכה"ג חייב בתשלומין על זה שנשרף אח"כ דבעת חיוב התשלומין ליכא מיתה עוד וכנ"ל לדעתו ז"ל ורק היכי שהדליק בעצמו כל הגדיש פטור מטעם קלב"מ כיון דבכל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה וכמבואר כן להדיא בירושלמי פרק אלו נערות עיי"ש. והנה בחידושי בארתי דברי הירושלמי הנ"ל דהיכי דהי' שוגג בהדלקת הגדיש בשבת שאנו באים לפטרו מתשלומין מטעם חייבי מיתות שוגגין פשיטא דפטור מטעם קלב"מ על כל הגדיש דעל כל שבולת ושבולת אמרי' כיון דאילו אתרו בי' פטור שהי' בא לו המיתה ע"ז השתא נמי פטור אלא דגם היכי שהי' מזיד בעדים והתראה בתחילתו דמה שהדליק אח"כ לא מעלה ולא מוריד לענין מיתה דבתרי קטלא לא קטלינן לי' י"ל דמ"מ פטור על השאר מטעם קלב"מ דהיינו מטעם חייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דאמרי' בח"מ שוגגין כיון דאילו איתרו בי' כו' לאו היינו בענין זה בעצמו דאם אתרו בי' הוי קטלינן לי' ע"ז ורק דהכוונה היא דאם היא דבר שחייבים עליו מיתה בעדים והתראה אף שלא עבדינן עתה החומרא פוטר מתשלומין ואף א"כ שנתחייב מיתה מקודם דא"א לעבד החומרא ע"ז דאטו בתרי קטלא קטלינן לי' פוטר מהתשלומין כיון שמ"מ עושה בזה דבר שחייבן עליו מיתה דפוטר מטעם חייבי מיתות שוגגין הארכתי בזה ואכ"מ:

ומעתה יקשה לדעת הקדמונים אלו ז"ל דגם לרנב"ה רק חייבי כריתות מזידין פיטר מהתשלומין ולא שוגגין דאמאי פטור במדליק הגדיש ביוה"כ דאף שהדליק בעצמו כל הגדיש לא יפטור רק משיבולת קמא דכיון דמיירי שהי' מזיד א"כ כבר נתחייב כרת בשבולת הראשון ובמה שהדליק אח"כ לא נתחייב יותר ואף שמ"מ עשה אח"כ דבר שיש עליו חיוב כרת מ"מ כיון שלא נתחייב ע"ז כרת בפועל לא שייך קלב"מ לדעתם ז"ל גם לרנב"ה דזה לא עדיף מח"כ שוגגין דאינו פוטר לדעתם ז"ל דבעינן שיתחייב ע"ז כרת בפועל:

אולם אחר העיון ראיתי דדברי הרשב"א ז"ל הו"ל לאו ד"ה הוא ועיין בנ"י ז"ל שכ' דחיוב איסור שבת הוא בשעה שהצית האש עיין בדבריו ז"ל פרק כיצד הרגל במ"ש לישב דכיון דאשו משום חציו למה מותר להדליק ע"ש עם חשיכה עייש"ה. ולפ"ז אצ"ל דמדליק הגדיש בשבת מיירי שהצית כל הגדיש בעצמו דאף שהצית רק במקום אחד שפיר פטור מטעם קלב"מ דחיוב מיתה ותשלומין באים כאחד שתיכף בשעה שהצית נתחייב בתשלומי כל הגדיש וכנ"ל בשם הנ"י ז"ל וא"ש א"כ הך דהדליק הגדיש ביוה"כ דתוספתא דאתיא כרנב"ה גם א"נ דחייב כריתות שוגגין אינו פוטר וכמובן. שוב מצאתי בירושלמי ב"ק בפרק כיצד הרגל שם דאיתא שם בהדיא בהך דעבד כפות פטור דחיוב מיתה וכל התשלומין חשוב באים כאחד ורק שמחלק שם דזה אינו רק לר"י דאשו משום חציו אבל לר"ל דאשו משום ממונו לא חשיב באים כאחד עיי"ש ומייתי סיעתא מזה לר"י עייש"ה. ואפשר לומר דגם הרשב"א ז"ל אינו חולק ע"ז ולא כתב כן לחייבו בנשרף אח"כ רק לר"ל אם שזה דוחק קצת במשמעות לשונו יותר י"ל ולדחוק כן כדי שלא נצטרך לומר דחולק אהך דירושלמי שם ואם כה נאמר בטלה מחלוקת דגם הנ"י ז"ל לא כ"כ רק לר"י ולדידן דקיי"ל כוותי' דאשו משום חציו וא"ש הכל וכנ"ל ודו"ק:

ועדיין נשאר לנו לבאר לפ"ז דברי הירושלמי פ' אלו נערות שהבאתי למעלה שהביא ראי' וסיוע דאף שנתחייב חיוב מיתה מקודם החיוב מיתה שאח"כ פוטרו מתשלומין ממדליק את הגדיש בשבת דלא אמרינן שכבר נתחייב בשבולת הראשון ומכאן ואילך תשלומין ומה ראי' הרי במדליק הגדיש המיתה והתשלומין באים כאחד דמיד שהדליק נתחייב על כל הגדיש משום חציו לדידן דקיי"ל כר"י דאשו משום חציו וכנ"ל. אמנם אחר העיון הרי זה נכון לפמ"ש התוס' ז"ל בב"ק דף י"ז דאף דקיי"ל כרבה דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דא"ל מנא תבירא תבר מ"מ זה אינו רק בזורק הכלי עצמו אבל בזרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו במקל פשיטא דחייב עיי"ש ומעתה כיון דהירושלמי בכתובות שם מיירי שהמצית הגדיש עדיין עומד ומדליק וכדקאמר שם שעל כל שיבולת יש מיתה אם יתרו בו ואם הדליק במקום אחד והלך לו לא שייך התראה אח"כ שכבר עשה מעשה ההבערה וכמבואר א"כ אי לא הוי אמרי' קלב"מ אח"כ כיון שכבר נתחייב מיתה מקודם הי' חייב לשלם על מה שהדליק אח"כ ומשום דאף דלענין חיוב אש שהדליק במקום אחד והאש הלך ונתפשט בכל הגדיש חשוב מיתה ותשלומין באים כאחד דמיד שהדליק נתחייב על כל הגדיש משום חציו מ"מ יש לחייבו בתשלומין על המעשה החדש שעשה אח"כ שהי' עומד ומדליק דאף דבלא"ה הי' נשרף מעצמו ע"י האש המתפשט מ"מ חייב עתה על הדלקתו וכנ"ל בשם התוס' דבזרק חץ ובא אחר ושברו חייב ולא אמרינן מנא תבירא תבר וכנ"ל ודו"ק ולכאורה בראשית ההשקפה עלה על לבי דזה אינו דהרי עיקר ראיות התוס' בב"ק שם דאי נימא דגם גבי חץ שבא אחר ושיבר פטור לא משכחת לה חצי נזק צרורות וכדמדמי לה הש"ס שם דכיון דבא אחר ושיבר פטור חשוב דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר גופי' דבתר מעיקרא אזלינן וע"כ דבחץ חייב השובר דלא אמרי' בזה דאזלינן בתר מעיקרא ולהירושלמי ע"כ דלא ס"ל הכי דהרי מה"ט דבתר מעיקרא אזלינן קאמר באשו לר"י דהוא משום חציו דחשוב מיתה ותשלומין באים כאחד דמעיקרא נתחייב וכנ"ל. אולם אחר ההתבוננות לא נחלקו התוס' על הירושלמי וגם אם כה נאמר יקשה על הירושלמי דאיך משכחת לה חצי נזק צרורות ורק דאף אי לא אמרינן בתר מעיקרא אזלינן בחץ היינו רק דלא אמרינן דכל החיוב הי' משעה שזרק החץ ורק שהחיוב נמשך משעת זריקה עד שהזיק וכיון שלא נגמר החיוב בשעת הזריקה לא מחייב רק חצי נזק צרורות דהגמר בא ע"י צרורות ואף שבתחלתו חשוב גופי' מ"מ כיון שבשעת גמר החיוב לא הוי גופי' רק צרורות אין משלם רק חצי נזק ולכך היכי שמתחלה הי' חיוב מיתה אמרי' קלב"מ כיון דהתחלת החיוב בא כאחד וכדאמרי' להיפוך לענין החיוב מיתה עקירה צורך הנחה הוא עיין בש"ס דכתובות דף ל"ב וא"ש ודו"ק:

ועדיין יש לעורר לפ"ז דהרי בש"ס דידן בב"ק מסקינן דגם ר"י דס"ל אשו משום חציו מ"מ ס"ל ג"כ דיש לחייבו משום ממונו והיכי דכלו חציו חייב משום ממונו א"כ למה פטור במדליק הגדיש ביוה"כ לר' נחוניא בן הקנה הרי לענין חיוב משום ממונו לא חשיב באים כאחד דחיוב ממונו בא בשעת ההיזק וכנ"ל בשם הירושלמי בב"ק שם וא"כ נתחייב על שאר הגדיש משום ממונו שהחיוב הזה בא אח"כ וכנ"ל דבחץ לא אמרינן מנא תבירא תבר ובשלמא במדליק הגדיש בשבת דפטור י"ל דמיירי שהדליק בעצמו כל הגדיש ואיכא חיוב מיתה בכל זמן ההיזק משא"כ ביוה"כ לרנב"ה לדעת הפוסקים ז"ל אלו דחייבי כריתות שוגגין חייבין לרנב"ה דלפ"ז החיוב כרת שאח"כ אינו פוטר דכיון דכבר נתחייב כרת מקודם אח"כ לא הוי רק כח"כ שוגגין וכנ"ל וע"כ דמיירי שהדליק רק במקום אחד ומשום אשו אתה בא לחייבו א"כ נהי דמשום חציו אין לחייבו דבאים כאחד מ"מ יתחייב משום ממונו שבא אח"כ וכנ"ל וכמו כן יקשה לפ"ז בהך דעבד כפות לו דלר"י למה ניחא דמ"מ יתחייב אח"כ משום ממונו:

והנה כפי הנראה מפירש"י ז"ל ב"ק דף כ"ג אינו חייב באש משום ממונו רק במזיד ולא בשוגג עיין בדבריו ז"ל שפירש הא דפריך הש"ס שם לר"י טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה דבנזקי אדם כתיב פצע תחת פצע לחייב שוגג כמזיד משמע דדעתו ז"ל דפטורא דטמון הוא משום דחשיב כשוגג ולפ"ז י"ל דהך דעבד כפות לו והך דמדליק ביוה"כ מיירי בשוגג דאין לחייבו משום ממונו ורק משום חציו ושפיר אמרי' דקלב"מ דחיובא דחציו חשיב באים כאחד וכנ"ל. אולם מלבד דכל הקדמונים ז"ל חולקים על פירש"י ז"ל שם בהך דטמון באש דפטור הוא מגזה"כ ולא משום דחשוב כשוגג ומפרש"י קושיות הש"ס לר"י דבנזקי ממונו מצינו חילוקים רבים דשן ורגל פטורין ברה"ר ובור פטור בכלים ובנזקי אדם לא מצינו שום חילוק עיין בש"מ שם הנה גם לפירש"י ז"ל יקשה עדיין הך דתוספתא דתניא במדליק הגדיש ביוה"כ אפי' שוגג דע"כ צריך לפרש לדעת הקדמונים ז"ל הנ"ל דח"כ שוגגים חייבין לרנב"ה דהך דאפי' הי' שוגג היינו שהי' שוגג בהיזק וקמ"ל דאף דהוי מקלקל גמור נדון בנפשו וכנ"ל דמבואר א"כ דאם הי' במזיד בהיזק פשיטא דפטור והרי לפ"ז אדרבה במזיד יש לחייבו בתשלומין על מה שנשרף אח"כ משום ממונו דלא חשיב באים כאחד וכנ"ל.

אמנם יראה דע"כ לא כתבו התוס' דזורק חץ ובא אחר ושיבר דהשובר חייב רק היכי שהשובר שיבר קודם שהגיע החץ דאז הכלי לאו חבור הוא ורק שאח"כ עומד להשבר ע"י החץ ועתה הכלי במקומו עומד שלם ול"ד לזורק הכלי עצמו אבל היכי שהשני שיבר אחר שהגיע החץ להכלי אף שהשבירה והחץ באו בבת אחת השני פטור מכלום דאז שפיר חשוב מנא תבירא וא"כ בהך דמדליק דהאש הזה בעצמו הוא חציו והוא ממונו אין לחייבו אח"כ משום ממונו כיון דבא כאחד עם חיציו ושפיר אמרי' דקלב"מ וכנ"ל ודו"ק. זולת זה גוף החילוק וסברת הירושלמי דדוקא לר"י דאשו משום חציו חשוב חיוב מיתה ותשלומין באים כאחד אבל אי משום ממונו חיוב התשלומין בא אח"כ בעת ההיזק לא זכיתי להבין ודעתי קצרה דגם החיוב ממונו עיקר בא על שלא שמר כראוי ושלח אשו חפשי ומתחיל א"כ החיוב תיכף כמו אי הוי משום חציו דג"כ גמר החיוב בא אח"כ דמה"ט לא חשיב מנא תבירא וכנ"ל ורק שמתחיל תיכף וזהו ג"כ בחיוב ממונו וצע"ג אצלי ויש לי בכל הנאמר בזה עוד הרהורי דברים הרבה אך יען לא הבאתים עוד במצרף הדעת והבחינה אשים מחסום לעטי:

מ"ש כ"ת ליישב ק' התוס' באלו נערות דאמאי לא מקשינן הקושיא דמכי אגבי' קניא אמתני' דהאוכל חרומת חמץ למאי דמוקי לה כרנב"ה דמתני' נוכל לאוקמי' באכל כזית ואין בו שוה פרוטה דחייב בתרומה בשוגג ולא שייך מכי אגבי' קניא משא"כ הך דאלו נערות זר שאכל תרומה דמיירי במזיד. שגה ברואה דהא דמוקי למתניתין דאוכל תרומת חמץ כרנב"ה היינו דמשום זה פטור במזיד עייש"ה.

ומ"ש כ"ת עוד דלפי מה דקיי"ל כרבא דבשוגג בתרומה אף ששגג במיתה ולא בלאו חייב קרן וחומש אבל לר"נ דגלי קרא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ די"ל דקרא מיירי שהזיד בלאו ורק ששגג במיתה והתרו בו ולקה דנפטר ממיתה דחייבי כריתות שלקו נפטרו מכריתתן והביא שכ"כ הגאון הפלאה ז"ל במק"א הנה בגוף סברת הגאון הפלאה ז"ל יש לגמגם טובא דכיון דאמרי' לדעת התוס' ודעמם ז"ל דגם חייבי כריתות שוגגים פטורים מהתשלומין לר"נ א"כ מה בכך דנפטרו אח"כ מכריתתן מ"מ לא גרע מח"כ שוגגין דודאי ליכא כרת דפטור משום דמכל מקום עשה דבר שיש עליו כרת אילו הי' במזיד וכמובן וביחוד בהך דתרומה כתבו התוס' ז"ל דלא שייך קלב"מ בשוגג דתשלומי תרומה הוי כפרה. האמנם כי מרש"י ז"ל בפסחים יראה דלא ס"ל סברא זו דמוקי לה להך דאוכל תרומת חמץ דבשוגג חייב קרן וחומש כגון ששגג בשתיהן דאילו הזיד בחמץ קלב"מ לר"נ דאיהו ז"ל ס"ל דרק במזיד פוטר רנב"ה אולם לדעת הסוברים ז"ל אלו דגם חייבי כריתות ומיתת ב"ד שוגגין פטורין עכצ"ל אחת משתי אלה או דבשוגג דתרומה גלי קרא וכיון דגלי גלי או דכיון דהוי כפרה לא שייך קלב"מ. דאל"כ לא יתורץ לפי מה דמוקי לה למתני' כרנב"ה החילוק דבין שוגג למזיד דבמזיד פטור מהתשלומין ובשוגג חייב קרן וחומש וכמובן ודו"ק כי קצרתי:

ויש לי הרהורי דברים לומר עוד דלהסוברים דח"כ ומיתת ב"ד שוגגין חייב עכצ"ל דבתשלומי תרומה בשוגג לא שייך קלב"מ משום דהוי כפרה למש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' תרומות ומקורו מהתוספתא דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם את החומש דכיון שיש איסור אחר נוסף אכילת איסור בשוגג ל"ח אכילה דנפשו של אדם חותה באכילת איסור ולפ"ז דמתני' דהאוכל תרומת חמץ מיירי בהזיד בחמץ דאם הי' שוגג גם בחמץ למה משלם גם את החומש וא"כ לפי מה דמוקי לה כרנב"ה הול"ל קלב"מ וגלי גלי לא שייך לדעתם ז"ל דחייבי כריתות ומיתת ב"ד שוגגין חייבין וע"כ דכיון דהוי כפרה לא שייך לומר קלב"מ והרבה יש לי לדבר בזה ואכמ"ל:

תמה כ"ת על מרן הכ"מ ז"ל שכתב על מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה"ל פסולי המוקדשים דאין איסורים מבטלין זה את זה וזה"ל פלוגתא דר"ל ור"א פרק התערובת ופסק כר"א משום דרבא אותבי' לר"ל ושני לי' בשנויא דחיקא. דהרי בגוף הדבר דאין אסורים מבטלין זה את זה לא אותבי' כלל ורק אהא דס"ד דנותן טעם ברוב לאו דאוריתא. ואשר אחזה ביישוב הדבר לדעת מרן ז"ל דבאמת הך דשמע מינה תלת הש"ס היא דקאמר לה התם. ויפלא באמת דמנ"ל להס"ד דמיירי במין בשאינו מינו שנדייק דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. וליישב זה נראה לפמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ב לבאר דעת הרי"ף שאסר פת שאפאה עם הצלי לאכול בכותח כיון שיש לו היתר לאכלו עם בשר דנודע פלוגתא דר"י ורבנן דר"י ס"ל דמין במינו לא בטיל דיליף לה מדם הפר ודם השעיר ורבנן ס"ל דמטעם עולים אין מבטלין זא"ז אין דם הפר מבטל והיינו דרבנן אזלי בתר מב"מ בשם היתר ור"י אזיל בתר מינו בעצם ומין וכיון דיש לו היתר להפת לאכלו עם בשר חשוב שוים בשם היתר ולא בטיל. ובחידושי בארתי דאף דגם לדעת הרי"ף ז"ל אינו אסור רק מדרבנן דמתורת דבר שיש לו מתירין קאתי עלה דאינו רק מדרבנן מ"מ זה אינו רק משום דמ"מ חשיב חלוק קצת לענין שם היתר. לענין שיאכלנו בכותח וגם אינם שוים במין אבל היכי ששניהם היתר בלי חילוק כלל וגם אם חלוק קצת מין במינו מה"ת לא בטיל כדמחלקינן לענין דרבנן ביש לו מתירין לאח"ז דדמי רק קצת להיתר בהיתר בין מין במינו למין בשאינו מינו:

כן יש לחלק מה"ת היכי דאינו חלוק רק קצת. והארכתי בזה ליישב הא דחיישינן לענין טבילה בנהרות בזוחלין בזמן הגשמים משום דשמא רבו הנוטפין על הזוחלין ולא אמרינן דקמא קמא בטיל ואף דברובו לא אמרינן קמא קמא בטיל מ"מ זה אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס' ז"ל ביבמות דף פ"ב ד"ה נתן סאה כו' עיי"ש ולמה א"כ נחוש לספיקא דשמא רבו הנוטפין על הזוחלין. ולפי הנ"ל ניחא דכיון דנוטפין וזוחלין שניהם כשרים אף שחלוקים קצת דנוטפין אינם מטהרין רק באשבורן מ"מ כיון דהוי מין במינו מה"ת לא בטיל ושפיר מחמירים בספק והבאתי עוד סמוכים הרבה לזה ואין כאן מקום הביאור:

ומעתה אמינא דזהו סברת הס"ד דר"ל מיירי במין בשאינו מינו דבמין במינו אין לומר דאיסורין מבטלין זה את זה כיון ששוים בשם איסור ואיסור ואף שחלוקים קצת דזה איסור פיגול וזה איסור נותר וכדומה מ"מ כיון ששוים בשם איסור וגם שוין במין הו"ל לומר דלא שייך ביטול וכנ"ל לענין היתר בהיתר ורק דאחר דאותיב רבא והוכיח דנ"ט ברוב דאוריתא הוצרך לדחוק דר"ל מיירי במב"מ ואף בכה"ג מבטלין זה את זה. וכיון דשינויא דחיקא הוא וכנ"ל לכך פסק הרמב"ם ז"ל כר"א דאין מבטלין זא"ז דבמין במינו לא מהני ביטול כיון ששוים במין ג"כ ובמין בשאינו מינו נ"ט ברוב מה"ת והבן זה:

זו"ז מ"ש כ"ת די"ל דכפי שצייר הרמב"ם ז"ל שבלל פיגול ונותר וטמא מטעם אחר אין מבטלין זא"ז דבאשר מבטל אחד את חבירו יהי' היתר וכיון שהם איסורי הנאה זאת בעצמו חשוב נהנה מהאיסור ורק בשני איסורים דישאר איסור י"ל דמבטלין זא"ז. ליתא לדעתי דמ"מ כיון דמבטלין זא"ז אף אי נימא דאסור לו ליהנות מהביטול הזה מ"מ ליכא מלקות דהנהנה מאיסורי הנאה אינו לוקה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ח מה"ל מאכלות אסורות ולא יעלה ארוכה א"כ לדברי הרמב"ם ז"ל כאן שפסק דחייב מלקות. וגם בלא זה הנאה זו הו"ל הנאה שלא כדרך הנאתו. ובל"ז לא ידעתי כוונת כ"ת בתירוצו דהרמב"ם ז"ל העתיק דברי ר"ל עיי"ש:

נתקשה כ"ת בהא דאמרינן ביבמות דף י"ג דתנא דברייתא ס"ל נשואין מפילין ולכך בכנס הצרה ואח"כ גירש הערוה הו"ל צרת ערוה דהרי בש"ס שם אמרינן דלב"ש צרה מתיבמה דאין איסור חל על איסור ובנשא מת ואח"כ נשא חי אחותה לא אתי אחות אשה וחייל ולא הוי צרת ערוה כלל וכתבו הקדמונים ז"ל דטעמייהו דב"ה הוא דכיון דבעת שנופלת ליבום נפקע איסור אשת איש ואתי איסור אחות אשה וחייל שפיר הי"ל צרת ערוה. וא"כ אף אי נשואין מפילין למה בכנס ואח"כ גירש אין הצרה זקוקה ליבום דבשעת מיתה והנפילה לייבום כבר נתגרשה הערוה ומקודם לא הי' איסור אחות אשה חל כלל. והאריך בזה ולא קלע אל המטרה דאין הטעם לב"ה שבעת הנפילה נעשית צרת ערוה בזיקה ורק דהכוונה הוא דגם מקודם בחיי הבעל חשובה צרת ערוה שאם יבא לזיקה השני' צרתה היא ערוה ליבם ואף שעתה לא חל האיסור אחות אשה מ"מ חשובה צרת ערוה שאם ימות הבעל היא ערוה ליבם. וענין נשואין מפילין היינו שמשעת הנשואין מתחיל הנפילה ליבום. וכל שבזמן אחד מזמן הנשואין היתה צרת ערוה אמרינן בי' כל יבמה שאינו קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה דהנפילה מתחלת מזמן הנשואין וכיון שאם הי' מת אז היתה צרת ערוה גם עתה אף שגירש פטורה כיון שלא היתה ראוי' ליבום בתחלת שעת הנפילה שהוא מתחיל לפ"ז מזמן הנשואין ולא קשה א"כ מידי וכמובן ודו"ק:

ע"ד שהקשה כ"ת באחרונה לפי מה שהעלה המח"א ז"ל דלא אמרינן כ"מ דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח רק היכא שלא יועילו מעשיו כאשר יעשה בעצמו. אבל כשיתקיים המעשה בדיעבד ורק שאסור לעשותו לא שייך כלל זה. דלפ"ז יקשה הא דפריך הש"ס ב"ק דף ק"י אר"ש דאמר אם הי' כהן טמא בקרבן צבור נותנה לכל מי שירצה ה"ד אי דאיכא טהורים טמאים מי מצי עבדי ופירש"י ז"ל וכיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח. שהרי אף למ"ד טומאה דחוי' בציבור היינו רק לאהדורי אטהורים אבל אם קרב הקרבן כשר וכמ"ש התוס' ביומא דף ז'. ובכה"ג לא שייך כלל זה וכנ"ל בשם המח"א ז"ל ורצה לומר דכיון דמהני שלוחי דרחמנא נינהו היכי שהוא איסור לא עשאתו התורה שליח ואין לו כח כלל א"כ לעשות שליח. הנה תירוצו אי אפשר להאמר כלל דאם כה נאמר יקשה דאמאי א"כ הקרבן כשר בדיעבד הרי לא נתנה לו התורה כח השליחות להקריב וכנ"ל:

ובגוף קושיתו לדעתי אין הך דב"ק ענין להך כללא דכל דאיהו לא מצי עביד כו' דש"ס דנזיר רק בשמא ולא בטעמא דהתם הטעם משום דכיון שאין כח להמשלח לעשות אין בידו למסור לשליח כח שאין לו בעצמו. אולם הכא אין הטעם בשביל זה דהרי גם בזקן וחולה בעינן שיכול לעבוד ע"י הדחק ובזה פשיטא דלא שייך טעם זה שזהו חסרון מבחוץ וגט שכ"מ יוכיח שיכול לעשות להסופר שליח לכתוב אף שאין בידו לחלישותו לכתוב ורק דעיקר הטעם הוא מצד אחר דלא נתנה תורה הזכות לכהן להקריב בכל עת שירצה מקרא דובא בכל אות נפשו גו' ושרת. רק כשיכול לעבוד בעצמו אבל כשאינו יכול לעבוד לא נתנה לו התורה זכות זה ליתן אחר תחתיו ורק דמ"מ היכי שיכול לעבוד דיכול בעצמו להקריב בכל עת יכול ליתן זכות זה שיש לו לכל מי שירצה זכר לדבר תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דל"ק רק כשמגיע להתופס ג"כ ויכול הי' לזכות לעצמו והבן זה:

כזאת ראיתי להשיב לכ"ת על דבריו היקרים ואשאר ידידו ומוקירו דור"ש אוהב התורה ולומדיה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף