דבר אברהם/א/לז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן לז

בה בחדש כסלו תרס"ב סמאלעוויטש.

לכבוד הרב הג החו"ב כו':

ע"ד שהרצה כת"ר לפני בבור שהיה בחצר

בית הכנסת והעיר אחד מגדולי הרבנים אם חייבים לעשות לו מעקה ופשטו לה מהא דב"ק (דף נ"א ע"א) דגרסינן כי יפול הנופל ממנו ממנו ולא בתוכו כיצד היתה רה"ר גבוה ממנו י' טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור עמוקה ממנו י' טפחים ונפל מתוכו

לתוכה חייב. ופי' רש"י דפטור וחייב לענין מעקה הוא וה"נ בבור לתוכה הוא ולא קרינן ביה כי יפול הנופל ממנו ע"כ הוא פטור מן המעקה ועוררני כת"ר להגיד לו דעתי בזה אם יש חיוב מעקה או לא ואת"ל יש חיוב מעקה האיך יתנהגו בעשייתה ואם יברכו עליה:

==

ענף א

[א] תמה אני על כת"ר ועל הרב ההוא שאמרתם דברים

כאלה, שהרי מפורש הוא ברמב"ם (פי"א מהלכות רוצח ה"ד) אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצרו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב לעשות לו חוליא גבוהה י' טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות, וכ"ה הלכה רווחת בשו"ע חו"מ (סי' תכ"ז ס"ב), ונובע הוא מספרי (פ' תצא) ועשית מעקה לגגך אין לי אלא גג מנין לרבות בורות שיחין ומערות ונעיצים ת"ל ולא תשים דמים בביתך, ע"כ. ולענין עשה דמעקה מיירי כמו שיבואר להלן. הרי להדיא דלא כדבריכם אלא דבור חייב במעקה ופשוט הוא בכל הראשונים והפוסקים ואי"צ לפנים:

ומברייתא דב"ק דף נ"א הנ"ל שהיתה רה"ר גבוה כו'

אין שום סתירה לזה, שהרי גם הרמב"ם שפסק דבור חייב במעקה הביאה שם הלכה ב', והיא סיפא דספרי הנ"ל, ובאמת אין כאן שום סתירה והכל עולה לקנה אחד, וענין הברייתא ופירושה הכי הוא. דהנה מי שביתו עומד על מיצרו של חברו מכל צד שאם יפול אדם מגגו לא יוזק ברשותו אלא בקרקע חברו יש לחקור כי מהם חייב במעקה בעל הבית שממנו יפול הנופל או בעל הקרקע שיפול הנופל לתוכה ויוזק שם, היינו אם חיוב המעקה מוטל על מי שנופלין ממנו שמסבב את ההיזק או על מי שנופלין לתוכו שנכסיו מזיקין. וע"ז קאמרה הברייתא שחיוב המעקה חל על זה שממנו יפול הנופל והוא מסבב את ההיזק ולא על זה שיפול לתוכו שברשותו יוזק. ולפי"ז כשהיתה רה"ר גבוה מגגו וא"כ יפול הנופל מרה"ר חל חיוב המעקה על בני רה"ר ולא על בעל הגג שאין לנו מקום לחייבו מצד הנפילה ממנו אלא מצד שההיזק יהי' בתוכו. וא"כ אין זה שייך אלא כשהיתה קרקע הגבורה של אחרים שאז מקום הנמוך פטור, משא"כ בבור דאיירי ביה הרמב"ם הרי מפורש נאמר בו בור בחצרו וא"כ נהי נמי דמצד הבור עצמו הוא פטור ממעקה לפי שהוא לתוכו ולא ממנו. מ"מ קרקע חצרו שעל פי הבור בודאי חייבת במעקה שהרי לגבי הקרקע קרינן בי' כי יפול הנופל ממנו. ונמצא דלאו הבור הוא דחייב במעקה אלא קרקע חצרו שאצל פי הבור שיפול ממנה היא דחייבת במעקה. ומפני זה השכיל הרמב"ם ז"ל בלשונו הזהב להוסיף גבי בור מלת בחצרו מה שלא נמצא בספרי הנ"ל. וא"כ בעובדא דקמן בודאי חייבין בני הכנסת לעשות מעקה לחצר בית הכנסת שעל פי הבור שיפול הנופל ממנו. והאי דאימעטו בתי מדרשות ממעקה כמבואר ברמב"ם ושו"ע שם הוא משום שאינן עשויין לדירה, דהיינו שאין גגותיהן עשויין לדירה ותשמיש ואין בהם סכנה. אבל חצר ביהכנ"ס ודאי להילוך רבים עבידא ויש בה סכנה והיא חייבת במעקה. וזה פשוט מאד:

ב

[ב] ומפני זה תמה אני על רבנו הר"א ממיץ ז"ל

שהקשה ביראים (סי' מ"ה) על הספרי הנ"ל דמסיק יכול בונה בית שפר אכסדרה ומרפסת [פי' יהא חייב במעקה] ת"ל בית מה בית מיוחד לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו אלו שאינן מיוחדין לדירה, והקשה ע"ז הר"א ז"ל ח"ל ויש לשאול מה ראו חכמים לרבות בורות שיחין ולמעט בית שער אכסדרה ומרפסת הלא שניהן אינן ראויין לדירה ובשניהן יש דמים עכ"ל. נראה קצת מזה שפירש דבורות שיחין חייבין במעקה מצד עצמן ולכן שייך להקשות שאינן עשויין לדירה, אבל לפי מש"כ אשה"ט שאין הבור חייב במעקה אלא קרקע חצרו שע"פ הבור חייבת והיא ודאי עשויה לדירה היינו להילוך ומעמד בני אדם תדיר משא"כ גגי בית שער ומרפסת. ויש ליישבו בדוחק וצ"ע:

וראיתי בביאורי מהר"י שטיין על הסמ"ג (עשין ע"ט)

שכתב וז"ל בבור שלשה טפחים ובבית גובהו עשרה, פירוש אם הבור עומד ברה"ר עושה לו מעקה גבוהה ג' טפחים אבל אם הבור בביתו או בחצרו עושה לו מעקה ו' טפחים עכ"ל. נראה לכאורה דר"ל דבור ברה"ר חייב במעקה, והוא תמוה דהרי הוי לתוכו ולא ממנו. ואולי רצונו לומר דלאו לענין מעקה קאמר דברה"ר באמת פטור ממעקה אלא לענין כיסוי הבור כי היכי דלא ליחייב בנזקיו סגי בג' טפחים. אבל קשה טובא דמוקי לה לההיא דספרי דמקום מעגילו ג' טפחים שלא לענין מעקה והספרי עסיק רק במעקה. יעיי' בביאור הגר"א לחו"מ וסי' תכ"ז סק"ג שהביא מתוספתא (ב"ק פ"ו) דלענין כיסוי בור נמי בעינן י' טפחים ודינו שוה עם מעקה:

ג

[ג] אולם יש לדון עוד בזה, דהנה הא מילתא דפשיטא

היא דאפילו נימא דבור פטור ממעקה משום ממנו ולא לתוכו מ"מ חייב לכסותו כהסרת כל המכשולות, כמבואר ברמב"ם ושו"ע שם וז"ל וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים עכ"ל, וכל דברינו הנ"ל יסבו רק לענין לחייבו גם משום מ"ע דמעקה. ונ"מ לדינא אם חיובו משום מעקה או משום הסרת המכשולית הוא רק לענין ברכה שעל עשיית מעקה מברך כמבואר ברמב"ם (פי"א בהלכות ברכות ה"ח) ועל הסרת המכשולות אינו מברך, ולכן לפי"מ דמסקינן דבור חייב במ"ע דעשיית מעקה מברך עליה. אבל ראיתי בס' ח"א הלכות מזוזה (כלל ט"ו סכ"ד) שכתב דאע"ג דהעושה מעקה מברך התם בהדיא כתיב ועשית מעקה אבל להסיר המכשולות העיקר הוא שעובר בל"ת דאיתא בספרי אין לי אלא גג מנין לרבות בורות ת"ל לא תשים דמים, ואע"ג דהרמב"ם ושו"ע כתבו דעובר על מ"ע דהשמר כו' אין מברכין על עשה זו שאינה מיוחדת על זה אלא היא כללית, והמדקדק ברמב"ם וטור ושו"ע בח"מ וסי' תכ"ז) יראה להדיא דכן הוא, עכ"ד. הנה בהסתייעו מספרי דבורות נראה דתפס דבורות נמי נכללו רק בכלל יתר המכשולות שאין בהם מ"ע דמעקה אלא מ"ע דהשמר, ולפי"ז אין מברכין גם על מעקה דבור, וכן מצאתי בס' העמק שאלה להגאון נצי"ב זצ"ל (שאילתא קמ"ה אות י"ז) שתפס לדבר פשוט דעל מעקה דבורות שיחין ומערות אינו מברך שאינו אלא משום ל"ת דלא תשים דמים. אבל לענ"ד נראה שאינו כן אלא דבור חייב במעקה כבית ממש וקאי גם במ"ע דועשית מעקה, ומה שחייבו הספרי מטעם הל"ת דלא תשים דמים הוא רק לגלויי דקרא מיירי גם בבורות דאית בהו נמי שימת דמים וממילא קאי גם במ"ע דועשית מעקה. ופשטות דברי הספרי מורין דמרבה בור גם למ"ע דאל"כ לא הוה לי' להסמיך את הדרשא על הכתוב דועשית מעקה לגגך אין לי אלא גג מנין לרבות בורות כו' אלא הי' לו להסמיך לקרא דולא תשים דמים בביתך ולומר אין לי אלא בית כו'. ומה שכ' הח"א דברמב"ם ושו"ע מבואר להדיא כן. הנה אמת הוא שכן נראה לענין כל המכשולות שחלקו אותם מדיני מעקה וחידשו בהם מ"ע דהשמר לך ושמור נפשך, אבל בבור אדרבא נראה להדיא דדינו כגג וחייב גם במ"מ דמעקה, שהרי כתבו אחד הגג

ואחד כו' כגון שהיתה לו באר או בור כו' משמע שדין הבור שוה לדין הגג. ובספר החינוך (מצוה תקמ"ו) מבואר להדיא שיש בבור גם מ"ע דמסיק בסוף דבריו וז"ל ומניח נגו או בורו בלי מעקה בטל עשה זו [היינו מ"ע דעשיית מעקה] וגם עבר על לאו דלא תשים דמים בביתך עכ"ל. וכ"ה בס' חרדים (פרק ה' אות כ"ב) וז"ל לעשות מעקה שנאמר ועשית מעקה לגגך וכן כסוי לבור כו', הרי שחשבה במ"ע זו ולא הזכיר יתר המכשולות, אבל באות צ"ב צ"ג מפרק הנ"ל לענין הלאו הוסיף לומר שבכלל אזהרה זו לכל מילי נזק שלא יגדל כלב רע ולא יעמיד סולם רעוע כו'. וא"כ ברור הדבר כמ"ש שעל עשיית מעקה לבור מברכין ולא דמי לכל המכשולות ודלא כהח"א והגאון הנצי"ב ז"ל. ודבריהם יש לקיים רק באופן אם מחייבין אותו במעקה רק מצד הבור גופי' כגון שהקרקע שסביבו היא של עכו"ם ושאינו עושה מעקה לקרקעו] דאז אין בעל הבור חייב במ"ע דמעקה דהוי לתוכו ולא ממנו ואינו חייב אלא כהסרת יתר המכשולות ואז אינו מברך. אבל בנידון דידן בודאי מברך עלה:

ד

[ד] ואכתי לא ברירא לי מילתא דא בדעת הרמב"ם.

דהנה שם (הלכה א') כתב מ"ע לעשות אדם מעקה לגגו שנאמר כו' והוא שיהי' בית דירה אבל בית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אינו זקוק לו. וכתב הכ"מ יש לתמוה ע"ז דהא תניא בספרי אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות ת"ל לא תשים דמים בביתך יכול אף בונה בית שער אכסדרה ומרפסת ת"ל בית מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינן בית דירה כו' והאיך פטר רבינו. ואפשר שטעמו משום דבפ"ק דיומא לענין מזוזה אמרינן דתנאי היא ותנא דספרי סבר כמאן דמחייב ורבינו בהלכות מזוזה פוסק כמאן דפוטר, עכ"ד הכ"מ. והוא תימא דמדמי הכ"מ מעקה למזוזה והרי גם בבורות ושיחין חייב במעקה אע"פ שאינו משתמש בבורות או בקרקע שעל גבן דרך דירה וממזוזה בודאי פטור הרי חזינן דשאני מעקה ממזוזה דבמזוזה צריך שישתמש כדירת בית דוקא ובמעקה לא בעינן כלל שידור כדירת בית ולא קפדה תורה אלא אמקום שבני אדם הולכין ושכיחא היזקא ולכן בורות נמי דשכיח בהו היזקא חייבין במעקה. וא"כ מה זה ענין לתלות חיוב מעקה דבית האוצרות ובית הבקר בחיוב מזוזה, הרי גם בבית האוצרות אפשר שהולכין ומשתמשין ושייך בהו היזק דנפילה מעל גבן ומ"מ פטור ממזוזה לפי שאינו מיוחד לדירת אדם, דמה שבני אדם הולכין שם אינו לצורך דירה אלא לצורך ענים. משא"כ במעקה דלא אצטריך בה לפרטי הדירה כבמזוזה אלא בהילוך סגי. ע"כ נראה לכאורה דצ"ל דבאמת אין חיוב מ"ע דמעקה אלא בבית דוקא כעין מזוזה ולכן בית הבקר ובית האוצרות שאינן בית לענין מזוזה ה"נ שאינן בית גם לענין מעקה, ומאי דמרבינן בורות ושיחין הוא רק לל"ת דלא תשים דמים כהסרת כל המכשולות, ובבית הבקר ובית האוצרות אפשר דה"נ עובר בל"ת זו אבל אין בהן מ"ע להרמב"ם ולהספרי יש בהן גם מ"ע. וא"כ מוכח דהרמב"ם סבר דאין בור חייב במ"ע דמעקה:

אך אפילו אם נפרש כן לדעת הרמב"ם עדיין לא העלינו בזה

ארוכה לשיטת בעל החינוך דמפורש בו להדיא דבבור עובר על מ"ע דמעקה כמש"ל וא"כ ס"ל דאפילו כשאינו בית דירה נמי חייב במעקה ואפ"ה פסק בבית האוצרות ובית הבקר כהרמב"ם דפטורין מן המעקה ויקשה עליו מהספרי. וכן קשה טובא על השו"ע שבחו"מ (סי' תכ"ז) פסק כהרמב"ם דבית הבקר ובית האוצרות פטור מן המעקה, והסמ"ע (סק"ב) הביא דברי הכ"מ ביישוב דברי הרמב"ם דלא תקשה עלי' מהספרי משום דתלוי במזוזה ומסיק דא"כ תימה על המחבר שבהלכות מזוזה ביו"ד (ר"ס רפ"ו) פסק דרפת בקר ובית אוצרות חייב במזוזה דלא כהרמב"ם וכאן במעקה סתם כהרמב"ם דפטור, ותירץ הסמ"ע וז"ל דהמחבר הכריע וס"ל דלענין מעקה כיון דאין דרך בני אדם להיות להן בית תשמיש ע"ג דבית הבקר ובית האוצר ובית העצים מ"ה אף אם לפעמים יקרה דידור שם אדם מ"מ אין יוצאים ונכנסים כ"כ שם למיחש שיפול משם להצטרך מעקה, משא"כ במזוזה דחייבה תורה בשביל הדר עכ"ל. ודבריו מרפסן איגרי האיך יכריע המחבר מדעתא דנפשיה בלי שום יסוד נגד הספרי, שהספרי מדמי להו מעקה למזוזה והמחבר ישים ריוח ביניהן ויזכה שטרא לבי תרי:

ע"כ נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם והשו"ע בדרך אחרת, דלא

תליא כלל מעקה במזוזה וס"ל להרמב"ם דבורות שיתין כו' חייבין גם במ"ע דמעקה דלא בעינן במעקה דירת בית דוקא אלא כל מקום דשכיח היזקא כנ"ל, ומ"מ פסק בבית הבקר דפטור משום דס"ל דהא דמרבינן בספרי בית הבקר ובית האוצרות למעקה הוא רק לענין הל"ת אבל ממ"ע פטור ובורות שיחין כו' מרבינן גם למ"ע, לפי שלשון הספרי דייקא הכי דתני לא תשים דמים בביתך אין לי אלא בית מנין הבונה בית התבן כו' הרי דהסמיך בית התבן רק להל"ת ולא להמ"ע, ובית שער ואכסדרה דממעטו יותר מבית התבן מימעט גם מל"ת, אבל בורות שיחין הסמיך הספרי את חיובם להמ"ע דקתני ועשית מעקה לגנך אין לי אלא גג בורות כו' נראה דתייבם גם במ"ע. וטעמא דמילתא הוא דשלש חלוקות בדבר מקום שהילוכו תדיר כגג בית דירה ממש ובורות כו' חי"ב במ"ע, מקום שאין ההילוך בו תדיר כגון בית הבקר כו' פטור ממ"ע ועובר בל"ת ככל המכשולות, ושאינו שכיח כלל כגון בית שער ואכסדרה אינו עובר גם בל"ת ואם יארע היזק הוי בגדר אונס דרחמנא פטריה. ולפי"ז א"ש גם שיטת החינוך ופסקי השו"ע דאין זה תלוי כלל בדירה שלענין מזוזה. ומ"מ הא ודאי צ"ל שהמחבר בשו"ע חזר בו ממ"ש בכ"מ שדין המעקה תלוי בדירה שלענין מזוזה:

היוצא לנו מזה דאף להרמב"ם והשו"ע בור חייב במ"ע

דמעקה, דכיון דהכי מפורש להדיא בס' החינוך אין לנו לחדש פלוגתא בין הראשונים וילמד סתום מן המפורש. אח"ז מצאתי בס' מעשה רב (סי' ק') שכ' בפירוש דבאר חייב במעקה ומברכין עלה עיי"ש:

==

ענף ב

[ה] מיהו עדיין תיוהא קחזינא. דבמה שהחלטנו למעלה

(אות א') דבור בחצר ביהכ"נ חיוב במעקה דאע"ג דממעטינן בתי כנסיות ובתי מדרשות ממעקה היינו משום שאין גגיהן עשויין לדירה ולא שכיחא בהו היזקא דנפילה אבל חצר בהכ"נ ודאי להילוך רבים עבידא ושייך בה חשש נפילה ומשו"ה בודאי צריך מעקה, הנה עדיין יש לדקדק בזה טובא. דהן אמנם שכ"כ הרמב"ם והמחבר בטעמא דפטורא דביהכנ"ס לפי שאין גגיהן עשוין לדירה, אבל רש"י ז"ל בחולין (דף קל"ו ע"א) כתב גם טעמא אחרינא וז"ל למעוטי בתי כנסיות שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא ועוד שאינו בית דירה עכ"ל, וא"כ לפי טעם הראשון אפילו מקום דעביד להילוך ושייך ביה חשש נפילה מ"מ פטור אם הוא של רבים כעין ביהכנ"ס דלאו גגך מיקרי לפי שאין חלק לאחד מהן, וה"נ בנ"ד בחצר בית הכנסת. ואע"פ שהרמב"ם והמחבר ועוד מרבוותא ז"ל כתבו רק טעם השני לפי שאין עשוין לדירה אפשר דלא פליגי ארש"י ז"ל וחדא מתרי טעמי נקטו. ואדרבא לכאורה יש להוכיח עוד דלקצת רבוותא העיקר כטעם הראשון שברש"י לפימ"ש כסמ"ע (סי' הכ"ז סק"ה) על מ"ש המחבר דבתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין שאין עשוין לדידה, וכתב הסמ"ע

וז"ל ואפילו המחויבים בית בקר ובית אוצרות במעקה וכנ"ל מ"מ מודים בזה מפני שביהכ"נ אין שום גגך שייך בו כלל דאף של הבאים מעבר לים הוא וכן פירש"י פ' ראשית הגז עכ"ל, פי' דלמאן דמחייב בית בקר ועצים במעקה אע"פ שאינו בית דירה א"א לפטור ביהכ"נ מפני שאינן עשויין לדירה ופטורין רק מטעם הא' שברש"י, וא"כ מוכח דלהמחייבים העיקר כטעם זה:

אבל לענ"ד אין דברי הסמ"ע מחוורין, שתפס דלהמחייבים

בית הבקר במעקה לא בעינן בית דירה כלל מדקא חזינן דלענין מזוזה בית הבקר לא מיקרי בית דירה ומשו"ה הוכרח לומר דפטורא דביהכ"נ מטעמא קמא הוא, ולענ"ד אין זה נראה כלל דאלו לא היה בית הבקר מקום דירה בודאי הוה פטור ממעקה דלא הוה שייך ביה חשש נפילה, שהרי הספרי דמרבה בית הבקר ובית התבן למעקה קרי להו בית דירה דמטעם זה ממעט לבית שטר לפי שאינו דירה. אלא דהאמת הוא כמש"ל דבמעקה אין צריכין לדירה גמורה כזו שאנו צריכין במזוזה אלא בהילוך בעלמא נמי סגי לחייב במעקה ולהכי המחייבים בית הבקר ס"ל דכיון שמשתמשים בו שייך בו חשש נפילה ומשו"ה לענין מעקה כבר מיקרי עשוי לדירה, משא"כ לענין מזוזה לא היי כדירה דאע"פ שהולכין לשם אין הולכין לצורך דירה בני אדם אלא לצורך דבר האצור שם. וא"כ כיון דלדידהו נמי בעינן מיהא מקום הילוך בנ"א שפיר איכא למימר בטעמא דפטורא דביהכ"נ לפי שאינן עשוין לדירה דהיינו שאינן עשוין אפילו להילוך איזה שיהיה. וראיה נצתת למה שכתבנו שהרי הסמ"ג (עשין ע"ט) פסק דבית הבקר חייב במעקה ואפ"ה בבהכ"נ כרב דפטור מפני שאינו עשוי לדירה ובע"כ צ"ל כמ"ש:

באופן שאין לנו הכרח דמי מן הראשונים ז"ל יסבור כטעם

הראשון שברש"י, אבל בכ"ז הן עדיין נא ראינו גם חולקים בדבר וממה שהרמב"ם וסייעתו כתבו רק הטעם הב' אין ראיה דאפשר דחדא מתרתי נקטו כנ"ל:

ו

[ו] אך לענ"ד נראה להוכיח דרוב הראשונים ז"ל והרמב"ם

מכללם חולקים על רש"י ז"ל בזה וס"ל דאין לפטור בתי כנסיות ממעקה מטעמא דאין חלק לאחד מהן כו'. דהנה מתחלה נעיר מקורו של דבר מנ"ל לרש"י ז"ל לומר דפטורא דבית הכנסת הוא משום שאין חלק לאחד מהן בשעה שטעמו מבורר לפי שאינן עשויין לדירה כמש"כ הוא עצמו ז"ל, ומאי איכפת לן במה שיש גם לבני עבר הים חלק בו ומה זה ענין לפטור בשביל זה ממעקה:

ונ"ל דמקורו מהא דיומא (דף י"א ע"ב) תניא אידך בית

הכנסת ובית השותפים מטמאין בנגעים כו' והתניא יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו. ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתניא בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה ושאין בה בית דירה ר"מ מחייב וחכחים פוטרין, ואיבע"א הא והא רבנן הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה, איבע"א הא והא דלית בה בית דירה והא דכרכים [פירש"י שהוא מקום שויקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה בעלים מיוחדים] והא דכפרים כו' [פירש"י כל בעליו ניכרין והרי הוא כבית השותפין], ודכפרים מי מטמאו בנגעים והתניא לאחוזה כו' חלקוה לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו מנין ת"ל ובא אשר לי הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין לו אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [פירש"י דאית בה בית דירה]. והנה לחפץ דברינו להלן עלינו לבאר לשיטת רש"י ז"ל סוגיא זו העמומה מאד ונלאו חכמי לב למצוא את הפתח. ואלו הן קצות החומרות שבה. א) אמאי מחייב ר"מ בית הכנסת במזוזה אפילו כשאין בה בית דירה נהי נמי דלא בעי בית המיוחד הא מ"מ בית דירה מיהא בעינן והלכה רווחת היא דמזוזה חובת הדר. וכ"ת דר"מ פליג וס"ל דלא בעינן דירה כלל, א"כ ב) מאי קאמר הש"ס דברייתא דאין מטמא בנגעים דמפורש בה טעמא משום שאין מיוחדין אתיא כרבנן דפטרי במזוזה דילמא טעמייהו דרבנן הוא משום דלית בה בית דירה כלל ומזוזה חובת הדר היא אבל מיוחדין לך לא בעינן כלל. ג) לרבנן דסברי דבעינן בית מיוחד וביהכ"נ הכל בעליו מאי מהני מאי דאית בה בית דירה לחזן הא מ"מ לאו מיוחד הוא שהרי הדירה גופה שייכא נמי לכל העולם. ד' דלפי המסקנא בית הכנסת של כפרים נמי אינו מטמא בנגעים ואמאי הרי סתם בית הכנסת של כפרים עשוי גם ללינת אורחין כמ"ש הטור יו"ד (סי' רפ"ו) ועיי' ברי"ף סוף הלכות מזוזה ולמה גרע מדירת החזן בשל כרכים. ואין לומר דהא דלא מטמא היינו דוקא בשעה שאין דיורין. דז"א שהרי בנגעים לא בעינן שידורו בו ממש באותה שעה כמו במזוזה שהיא חובת הדר אלא עשוי לדירה בלבד הוא דבעינן בהו, וא"כ ליכא לפלוגי בין אית בה דיורין עכשיו ללית בה כמובן. ועוד יש בה דקדוקים הרבה ולא ניזול ונחשוב כרוכלא. ויעוי' בס' קדושת יו"ט להגריט"ל מקאפוליא ז"ל:

והנראה בביאור הסוגיא. דהנה בהא דקיי"ל מזוזה חובת הדר היא מבואר בתוס' מנחות (דף מ"ד ע"א ד"ה טלית) ובע"ז (דף כ"א) ובהרבה ראשונים שתי דעות, א) דשוכר בית חייב מדאורייתא ולא בעי כלל ביתך דכיון דחובת הדר היא בדירה בעלמא מיחייב ומאי ביתך ביאתך, ב) שהשוכר פטור מדאורייתא דבעינן ביתך ג"כ והא דמזוזה חובת הדר היינו לפטור את המשכיר דאע"פ שהוא ביתו מ"מ הא לא דר בו אבל השוכר פטור לפי שאינו ביתו. וראיתי במעדני יו"ט הלכות מזוזה (סי' י"ז אות ה') שתפס דלרש"י הדר חייב מדאורייתא ולא בעינן ביתך כלל. ואין להקשות לפי"ז דא"כ האיך שייך לומר במזוזה ביתך המיוחד לך כיון דלא בעינן כלל ביתו, די"ל דכמו דלמאן דבעי ביתו דרשינן מה ביתך המיוחד ה"נ לדידיה דביתך הוי ביאתך היינו דירה נמי בעינן ביאתך המיוחדת ר"ל שתהא הדירה מיוחדת, אבל בעיקר הבית לא איכפת נן כלל אם אינו שייך לבעלים מיוחדים:

ועתה נבוא לביאור הסוגיא. ונאמר דבית הכנסת אע"פ שאין בה דירה לחזן מ"מ לא דמיא לביתא דלא מיתדר כלל דפטור ממזוזה, לפי שביאת הציבור להתפלל בה וביהמ"ד לגירסא הויא דירה וביאתך מיקרי. כדאמרינן התם ביומא לעיל מינה רפת בקר פטורה מן המזוזה ושהנשים מתקשטות בו חייבת במזוזה, אלמא דקישוט הנשים בו מיקרי דירה ולא הוי כדירת ארעי וה"נ ביאת הציבור לתפלה ולגירסא לא גרע משהנשים מתקשטות בו, ומשו"ה מחייב ר"מ במזוזה. ורבנן פטרי משום דלא הוי ביאתך המיוחדת, דהיינו שאין אופן דירה זו מיותר לאחד מהן שלכל העולם רשות להתפלל ולדור שם דירה כזו, ומשו"ה ברייתא דאין מטמאין בנגעים משום שאינן מיוחדין אתיא כרבנן דבעו דירה מיוחדת. אבל כשיש בה בית דירה לחזן הרי דירה זו מיוחדת רק לו לבדו שאין כל העולם דרין בה ומשו"ה חייב מצד דירתו שהיא מיוחדת לו ככל שוכר דעלמא, ובזה מדמי גם נגעים דכיון דאית ליה לחזן דירה מיוחדת ובא אשר לו הבית קרינן ביה. וכ"כ בס' קדושת יו"ט שם. ומ"מ לענין נגעים עדיין דחוק הוא. [ואולי גם שוכר בזמן שכירותו ובא אשר לו הבית קרינן בי' ומטמא מצד עצמו, אבל רחוק הוא מן הדעת, ועיי' במל"מ (פי"ד מהלכות טומ"צ הי"ב) שהביא משם המבי"ט בקרית ספר שכ' דנראה שהשוכר בית מעכו"ם אינו מטמא והמשכיר ביתו לעכו"ם מטמא בנגעים]. ולכן מרווח לן יותר לומר שהבית דירה קנוי לגמרי להחזן או שהוא של חזן ממש והלכך הוי ביתך המיוחד גם לענין נגעים, ולפי"ז א"ש ביאור הסוגיא אפילו אי נימא דדעת רש"י דשוכר בית פטור ממזוזה דבעינן ביתך דוקא דמ"מ חייב החזן בשביל דירתו דהוי ביתו ממש וכמו לענין נגעים תו קאמר הש"ס איבע"א הא בכפרים הא בכרכים שבכפרים נקרא ביתך המיוחד כדפירש"י שבעליו ניכרין ולא בעינן תו בית דירה מיוחדת דביאת הציבור לתפלה גופה הויא דירה מיוחדת אבל בכרכים גם בני עבר הים באים להתפלל שם ויש להם חלק בה הלכך לא הוי מיוחד לא גוף הבית ולא הדירה. ומסקינן דשל כפרים נמי לא הוי מיוחד כיון שאין כל אחד מכיר חלקו ופטור ממזוזה ואינו מטמא בנגעים עד שיהא בית דירה לחזן דאז גוף הבית וגם הדירה מיוחדין, אבל במה שביהכ"נ של כפרים עשוי לאורחים לא מהני אפילו למזוזה [אפילו אי לא בעינן ביתך אלא ביאתך כדעת רש"י] שהרי דירת אורחים זו גופה אינה מיוחדת דרשות לכל אורחים שבעולם לדור שם מלבד מה די"ל דדירת אורחים הויא רק דירת ארעי:

הרי דלמסקנא רבנן דר"מ דקיי"ל כוותייהו סברי דביהכ"נ שאין בה בית דירה פטורה ממזוזה משום שאין לה בעלים מיוחדים והוא משום דדרשי ביתך או ביאתך המיוחד לך, וא"כ ה"נ במעקה דדמיא במילי טובא למזוזה בעינן גגך המיוחד לך ולא של בתי כנסיות. וזהו מקורו של רש"י ז"ל. וטעם השני פי' רש"י אליבא דר"מ דסבר דלא בעינן במזוזה ביתך המיוחד וה"נ במעקה לא בעינן גגך המיוחד ומ"מ פטורין ממעקה משום שאינן עשוין לדירה. אבל לדידן דקיי"ל כרבנן דר"מ, עיי' יו"ד (סי' רפ"ו), במעקה נמי בעינן גגך המיוחד. ולפי"ז בנ"ד אף שהחצר של ביהכ"נ עשוי להילוך מ"מ אינו מיוחד לבעלים ופטור מן המעקה:

הארכנו בביאור הסוגיא בכדי להראות שלפי דברינו בדעת רש"י ז"ל דפטורא דביהכ"נ ממזוזה הוא משום שאינן מיוחדין מתיישבת הסוגיא בעיקרה. אבל איך שיהיה הן דברי רש"י ז"ל ביומא שפי' החילוק שבין כפרים לכרכים משום הכרת הבעלים וכן דבריו בפטור המעקה מורין להדיא שדעתו ז"ל לפטור בתי כנסיות ממזוזה מטעם זה גם למסקנא ואל"ה לא חידש במעקה לחלק בין גג ביהכ"נ לגג השותפין.

ז

[ז] ועתה ועתה הבה ונראה אם תמימי דעים הם שאר הראשונים עם רש"י ז"ל בפירוש הסוגיא ומסקנתה. ולפי שבדברינו אלה יתבארו דברי הרמב"ם ז"ל ויתיישבו ממה שיש לדקדק עליהם ביותר לכן נשים פנינ ביחוד לדבריו ובמרוצת הענין יתבאר ממילא שעוד רבים מרבוותא ז"ל בשיטתי' קיימי:

כתב הרמב"ם (פ"ו מהלכות מזוזה ה"ו) הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קדש, בית הכנסת של כפרים שהאורחין דרין בו חייב במזוזה, וכו ביהכ"נ של כרכים אם היה בו בית דירה חייב. והנה מלבד החומר שבסוגיא הנ"ל שהזכרנו למעלה עוד דברי הרמב"ם ז"ל מוקשים ביותר, א) שכתב דפטורא דביהכנ"ס הוא משום שהוא קדש ובגמרא לא נאמר טעם זה אלא על הר הבית הלשכות והעזרות ומנליה למעט מטעם זה גם בתי כנסיות. ב) מי דמיא קדושת ביהכ"נ לשל מקדש. ומצאתי בחת"ס חיו"ד וסי' רפ"א) שרב אחד הקשה ע"ז דקדושת ביהכ"נ הוי רק מדרבנן והאיך תפטר ממזוזה דאורייתא. ג) דבגמרא משמע דלרבנן דפטרי ביהכ"נ ממזוזה הוא משום דלאו ביתך מיוחד הוא. ואין לומר דבאמת טעמייהו משום שהוא קדש, דא"כ מאי קאמר בברייתא דלא מטמאו בנגעים כרבנן והרי מפורש בברייתא טעמא מפני שאינן מיוחדין לו, ובע"כ דסבר הש"ס דטעמא דרבנן במזוזה נמי משום שאינן מיוחדין. ד) דלפי הנ"ל נראה דלרבנן דבעי מיוחדין הר הבית והלשכות והעזרות נמי יש לפטור מה"ט ובע"כ דפליגי אברייתא דפטרה הר הבית משום קדש. ה) למסקנת הסוגיא בהכ"נ של כפרים הוו אינן מיוחדין אע"פ שסתמן עשוין ללינת אורחין כמ"ש הטור (סי' רפ"ו) ומ"מ אינן מטמאין בנגעים הרי חזינן דבשביל לינת אורחים לא מיקרי דירה מיוחדת. וכ"ת דמה שאינן מטמאין בנגעים היינו דוקא כשאין בהן עכשיו אורחים, ז"א דבנגעים לא בעינן דירה ממש אלא בעשוי לדירה סגי כמש"ל והרי של כפרים עשוין לדירת אורחים ולא איכפת לן במה שאין בהן עכשיו. אע"כ דדירת אורחים לא מיקרי מיוחדת כמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל, וא"כ למה חייבו הרמב"ם במזוזה בשביל לינת האורחים אע"פ שאין בו דירה מייחדת כבבית הכנסת של כרכים לחזן. והרי"ף שלהי הלכות מזוזה נמי כתב דבית הכנסת של כפרים דדיירי בי' אורחים חייב במזוזה, וכ"ה ברא"ש הלק"ט (סי' ט"ו ממזוזה) ובס' האשכול הלכות מזוזה ובחינוך (מצוה תכ"ג) ובמרדכי סוף הלכות מזוזה וכ"פ בטוש"ע, וקשה גם על כל הני רבוותא כנ"ל, ו) דלענין נגעים כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכות טומ"צ הי"ד) בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים מטמאין בנגעים, ומדלא הזכיר כאן דבית הכנסת של כפרים דדיירי בי' אורחים מטמאין בנגעים כמו שחייבין במזוזה ש"מ דבנגעים בעינן בית דירה מיוחדת דוקא ומה שהאורחין לנין שם לא הוי מיוחד, וא"כ קשה מאי שנא לענין מזוזה דחשיב לה כמיוחד ומאי שנא לענין נגעים דלא חשיב לה כמיוחד ולמה נתן ריוח בין שני אלה הדבקים יחד בסוגיית הש"ס:

ע"כ נלע"ד שהרמב"ם וסיעת הראשונים ז"ל שחייבו בית הכנסת של כפרים במזוזה באין בה בית דירה מיוחדת נדו מפירש"י ז"ל וסברי דהא דפטרי רבנן בית הכנסת ממזוזה לאו משום דבעינן ביתך המיוחד הוא אלא מטעמא אחרינא. ויש גם ליתן טעם למה שהכריחם לסור מפירש"י, דאי נימא כדבריו דסבירא להו לרבנן דבעינן במזוזה ביתך המיוחד ל"ל לברייתא למעט הר הבית והלשכות משום שהן קדש תיפוק לן שאינן ביתך המיוחד, ולא ניחא להו לאוקמי ברייתא כר"מ דלא כהלכתא. עוד י"ל דס"ל להרמב"ם כדעת הב' שבתוס' מנחות דשוכר אינו חיוב במזוזה אלא מדרבנן והא דמזוזה חובת הדר היא היינו דבעינן שיהא ביתך וגם דירתך ובחד מינייהו לא סגי שכן נראה מסקנת התוס' וכ"ה דעת הרא"ש (סי' ט"ו ממזוזה) והרשב"א שבת (דף קל"א ע"ב) וכ"ה בחי' הרמב"ן שם ובריטב"א בשמ"ק ב"מ (דף ק"א) בשם ר"י ובמרדכי ע"ז (סי' תת"י) והר"ר אביגדור שם ובהר"ם חלוואה לפסחים ודף ד), והגאון רעק"א בתשובותיו (סי' ס"ו) תפס שכן הוא להלכה, ועפי"ז מוכרח דלא בעינן כלל במזוזה ביתך המיוחד כמו שיבואר דהנה לעיל מינה דסוגיא דיומא (דף י' ע"א) גרסינן ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא היו להם מזוזה חוץ מלשכת פרהדריא שהי' בה בית דירה לכהן גדול א"ר יהודה כו' אלא לשכת פרהדרין גזירה היתה כו' איתיבי' אביי סוכת החג בחג ר' יהודה מחייב כו' ותנו עלה ר"י מחייב בערוב ובמזוזה כו' וכ"ת מדרבנן כו' [פי' הא דמחייב ר"י בסוכת החג הוא מדרבנן]. הרי חזינן דלרבנן לשכת פרהדריא חייבת במזוזה מדאורייתא. והשתא נחזי אנן מי הוא החייב בה במזוזה, בשלמא להסוברים שהדר חייב מדאורייתא ה"נ כהן גדול חייב בה, אבל להסוברים דמדאורייתא תרתי בעינן ביתך ודירתך מי חייב במזוזה. הרי הצבור פטורין לפי שאינן דרין בה וכהן גדול נמי פטור שאינה ביתו. ובע"כ צ"ל דכיון שהלשכה היא של צבור יש לו חלק בה גם לכהן גדול והרי היא אצלו כבית השותפין ומכיון שדר בה הויא לגבי' ביתך ודירתך וחייב הוא במזוזה. וכן גם בבתי כנסיות לדידן ביש בהם דירה לחזן או כשאורחים לנין שם בקביעות חייבין החזן והאורחים מדאורייתא לפי שגם להם יש חלק בהם ודרים ג"כ. אך כל זה לא שייך אלא אי לא בעינן ביתך המיוחד לך דאז שפיר מיקרי גם ביתו של כהן גדול בשביל חלקו שיש לו בה, אבל אי בעינן במזוזה ביתך המיוחד א"כ מצד בעלים דהיינו מצד ביתו פטור הכהן גדול ולא נשאר עליו חיוב אלא מצד דירתו שהיא מיוחדת לו והרי הדר פטור מדאורייתא. ואין לומר דאכתי יש לחייב את הכהן גדול גם מצד ביתך דלא גרעה דירתו מדירת החזן דמהניא אפילו לטמא בנגעים אע"פ שבנגעים לכו"ע בעינן ביתך המיוחד ממש ומ"מ חשיב כביתך המיוחד וה"נ דכוותה, דז"א

לא מיבעי לפי מש"כ לעיל בדרך אחת שגוף הדירה הוא של חזן עצמו דלא דמיא לדהכא שהלשכה של ציבור היא, אלא אפילו לפי דרך השני' שכתבנו שהבית דירה היא של ציבור אלא לפי שהיא מיוחדת לדירת חזן הרי היא כקנויה לו מצד הצבור מ"מ אין זה שייך אלא בבית הכנסת של כרכים שנתחלקה לשבטים ועיקר החסרון הוא רק לפי שהבית בהבנותו נשתתף לכל העולם משו"ה דירת החזן שהיא כקנויה לו מצד הציבור מתחלה מיקרי בית מיוחד משא"כ במקדש שלא נתחלק לשבטים לכו"ע לא שייך לומר כלל שהלשכה קנויה לכהן גדול דמאן מקני, כדאמרינן בב"ק (דף פ"ב ע"ב לענין ירושלים למ"ד לא נתחלקה לשבטים שאין הבית חלוט בה וכתב בשמ"ק וז"ל אין הבית כו' שלא נתחלקה לשבטים ולא מני לאקנויי לדירה וז"ל הרמ"ה ז"ל בפריטיו אין הבית חלוט בה כו' וקסבר ירושלים אינה מתחלקת לשבטים מאן מקנה לי' עכ"ל, ואמרינן בסוגיין דאין משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן, וה"נ במקדש שלא נתחלק לשבטים לכו"ע מאן מקנה לכהן גדול את לשכתו וא"כ אין זו ביתך המיוחד, אע"כ דלענין מזוזה לא בעינן ביתך המיוחד כמו בנגעים. ואף די"ל דלשכת פרהדריא היתה פתוחה לחול ולא היתה קודש כדתנן (מעשר שני פ"ג מ"ח) הלשכות הבנויות במקדש ופתוחות לחול תוכן חול כמ"ש המאירי ביומא לענין קושיא אחריתא, מ"מ אין זה מספיק חדא דנראה דאין ענין תוכן חול שייך לענין חילוק לשבטים דמ"מ כל הר הבית לא נתחלק לשבטים בין שקידשוהו אח"כ בין לא קידשוהו, עיי' תוס' ב"ק שם (ד"ה ואין מטמא), ועוד דאכתי לא גרע מכל ירושלים שלא נתחלקה לשבטים למאן דס"ל ואין זה ביתך המיוחד. ונהי די"ל דרבנן ור"י דלשכת פרהדריא ס"ל דירושלים נתחלקה לשבטים מ"מ למ"ד לא נתחלקה יהו כל בתי ירושלים פטורין מדאורייתא ממזוזה משום שאינן ביתך המיוחד והוא רחוק מן הדעת, אע"כ דלא בעינן במזוזה ביתך המיוחד ומ"מ לרש"י ז"ל נמי בתי ירושלים חייבין במזוזה מדאורייתא משום דלא בעי ביתך אלא דירתך והדירה מיוחדת להם. ואף דעולי רגלים נכנסין לתוכן בחנם מה"ט דלא נתחלקה, צ"ל דמ"מ מיקרי דירת הבעה"ב דירה מיוחדת ואין זה מגרע כלום, ודוחק הוא:

אמנם לכאורה יש לדחות, דדוקא בגוף הקרקע שייך לומר

שלא נתחלקה לשבטים אבל הבית עצמו היינו העצים והאבנים של בעלים הם, והלכך בנגעים דבעינן ארץ אחוזתכם אין דירת הבעלים מועלת דמ"מ הארץ לא נתחלקה להם, אבל במזוזה דלא כתיב בה אלא ביתך לא בעינן כלל. שתהא גם הארץ שלו אלא שהבית יהא שלו, ולכן כשם שדירת החזן מיקרי ביתך ה"נ כהן גדול בלשכתו מיקרי ביתך וחייב במזוזה. אבל נראה דזה לא שייך אלא בירושלים ונא במקדש, דכבר כתבו התוס' בב"ק שם דאפילו למ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים מ"מ במקדש סברא הוא דחזרו וקנו אותו כדי שיהא לכל ישראל חלק בו ומשו"ה נראה דגוף הבנין נמי ה' משל כל ישראל כדי שיהא להם חלק בו, [ואפילו אם היתה פתוחה לחיל כנ"ל מ"מ נראה דמשל כל ישראל נבנתה], והוי הבית כגוף הקרקע לומר בו מאן מקנה ליה, והרי קטנים נמי אית להו חלק בו. ועוד דבירושלמי ערלה (פ"א הלכה ב') ממעט ירושלים שאינה מטמאה בנגעים מטעמא דובא אשר לו הבית ונראה מזה דביתך נמי לא מיקרי וא"כ ה"ה לענין מזוזה בבתי ירושלים דלא מיקרי ביתך המיוחד. וכן משמע קצת מתוס' מגילה (דף כ"ו ע"א ד"ה אף) שכתבו דמחמת מטלטליהם היו נוטלין שכר מעולי רגלים עורות הקדשים, ולא אמרו דאף מחמת גוף הבתים היו נוטלין שכר. אולם באמת טעמא בעי אמאי לא חשיבי הבתים שלהם. ולכן נראה לומר דהירושלמי נמי משום ארץ אחוזתכם הוא דממעט לה אע"ג דנקט קרא דאשר לו הבית. ועוד י"ל דתנן בנגעים (פי"ב מ"א) בית הבנוי בספינה או באסקריא על ארבע קורות אינו מטמא בנגעים עיי"ש בר"ש ומבואר מפי' הרא"ש משום דלא מיקרי בית ארץ, ומשו"ה אף שהעצים והאבנים שלו מ"מ בתור בית ארץ לא הוי שלו כיון שאין לו קרקע תחתיו, משא"כ במזוזה דרק בית בלחוד הוא דבעינן. ומ"מ יש לדקדק עוד בזה וקשה עלי להאריך עתה:

ומה שיש להקשות דאכתי אפילו נימא אליבא דהרמב"ם

דלא בעינן במזוזה ביתך המיוחד מ"מ אמאי חייב כהן גדול בלשכת פרהדריא במזוזה מדאורייתא הא הוי קדש שפטור מן המזוזה, מיושב עפי"מ שנכתוב אי"ה להלן בביאור הפטור של קדש דע"ז מהני דירתו של כהן גדול, ואפילו להיש מפרשים בדרך אחרת שנביא כבר תירצה המאירי ליומא דלשכת פרהדריא היתה פתוחה לחול ולשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול. ועיי' בירושלמי יומא (פ"א ה"א) ובשעריך אית תניי תני פרט לשערי הר הבית והעזרות ואית תניי תני לרבות מ"ד פרט ר"י מ"ד לרבות רבנן. ויעי' בגליון הש"ס שם. ועיי' תו"י (דף י' ע"ב ד"ה ור"י סבר דירה בע"כ ל"ש דירה):

ובדוחק אמנם יש מקום לומר שהציבור חייבין במזוזה

ולא כהן גדול וכן בבתי כנסיות הציבור חייבין ולא האורחין הלנין שם, ונחדש לומר דהא דמזוזה חובת הדר הוא אין פירושו דמי שדר הוא דחייב אלא דבעינן שיהא הבית מיתדר ואפילו שלא ע"י הבעלים והבעלים חייבין ובלבד שיהו הבעלים יוצאים ונכנסים שם כי היכי דתיהוי דרך ביאתך. ולכן בשעה שיש דירה בלשכה ובביהכ"נ חייבים הבעלים משום ביאתם דרך פתחיו. ולהלן יבואר אי"ה דקצת יסוד לזה מדברי הראשונים ז"ל. ומ"מ כשמשכיר לעכו"ם פטור משום ה"ט דחובת הדר היא כמבואר בע"ז (דף כ"א), וצ"ל דדירת עכו"ם לא מהניא למיקרי דירה כלל. אבל כל זה דוחק גדול ומילתא תמיהא וחדתא. ומחוורתא כמש"ל שהכהן גדול והאורחים חייבים מדאורייתא ולא הציבור]:

ועדיין לא יספיק הכרחנו זה לסור משיטת רש"י ז"ל לבעל

החינוך, שגם הוא נד לפי דברינו משיטת רש"י דהא ס"ל נמי דבית הכנסת של כפרים שהאורחים לנים בה חייב במזוזה אפילו בלא בית דירה כמש"ל וס"ל התם להדיא דשוכר חייב מדאורייתא ולא בעינן ביתך כלל כמ"ש בסוף מצוה תכ"ג וז"ל או ששכר בית בחו"ל או פונדק בארץ ועברו עליו יותר משלשים יום ולא הניח בה מזוזה מיד ביטל עשה זה עכ"ל, הרי דסבר שהוא מדאורייתא, וא"כ אין הוכחה מלשכת פרהדריא דלא בעינן ביתך המיוחד כמש"ל. לכן י"ל דפליגי ארש"י ז"ל מצד הסברא, דאי תימא דלפי ההו"א היה טעם הפטור דמזוזה ונגעים משום שאין בתי כנסיות מיוחדין לא תירץ הש"ס מידי באיבע"א הא בכרכים והא בכפרים דהא של כפרים נמי אינו מיוחד הוא כמו של כרכים דמאי שנא שיתוף כל העולם משיתוף כל בני העיר ואין לחלק ביניהם:

ח

[ח] ע"כ נראה דהרמב"ם וסייעתו מפרשי דהא דפטרי רבנן

בית הכנסת ממזוזה הוא משום שהוא קדש כהר הבית דברייתא, ור"מ סבר דקדש נמי חייב במזוזה ופליג אברייתא דלעיל. ואולם הר"מ ז"ל מפרש ענין הקדש לא מפני שהבית או המקום קדש אלא מפני שהדירה היא דירת קדש, ר"ל דבעינן דירה לצורך חול ולא דירה לצורך קדש, וכ"כ המאירי בחי' ליומא (דף י' ע"א) וז"ל אין הבית חייב במזוזה אא"כ היתה בו דירה של חול אע"פ שגופו קדש חייב במזוזה עכ"ל, ובדף י"א כתב עוד וז"ל נמצא שדירת חיוב צריכה ארבעה תנאים דירת אדם ודירת חול ודירת קבע ודירת כבוד ויש מוסיפים שאף הבית יהי' במקום חול עכ"ל ונשנה באותו דף עוד הפעם עיי"ש. וכי היכי דאמרינן דבית העצים לאו דירה מיקרי אע"פ שיוצא ונכנס לשם לפי שאינו נכנס לשם דירה אלא לשם עצים [מלבד מה שאפשר דכניסה זו הויא ארעית] ה"נ בעינן שידור לצורך חול ולא לצורך קדש. ומה שבאים למקדש ובית הכנסת לתפילה שפיר מיקרי דירה דלא גרע מקישוט הנשים כמש"ל אלא דהוי דירת קדש שהרי אופן דירת המתפללים אינו לצורך חול, ולהכי לרבי מאיר דמחייב גם בדירת קדש חייב

במזוזה ורבנן פטרי רק משום שהיא דירת קדש. ואע"פ שהרמב"ם (פ"ו ה"א) בי' תנאים שיתחייב הבית במזוזה כתב שיהי' הבית חול צריך לדחוק ולומר דהכוונה היא שהדירה שבבית תהא חול. ומשו"ה בדאית בה בית דירה לחזן או שהאורחין לנין שם וכן בלשכת פרהדריא דהויא דירת חול חייבין במזוזה אף אליבא דרבנן. וקאמר הש"ס דברייתא דבית הכנסת אינה מיטמאה בנגעים אתיא כרבנן דס"ל דבמזוזה בעינן דירת חול דוקא וה"נ בנגעים בעינן בית העשוי לדירת חול ומשו"ה ביהכ"נ אינו מטמא שעשוי רק לדירת קדש. ואף דתני בברייתא בטעמא דאינו מטמא ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו חלו שאינן מיוחדין לו, ס"ד דש"ס דהכי פירושא דברייתא מי שמיוחד לו מילת לו דייקא דהיינו שהדירה לצורכו יצאו אלו שאינם לו אלא לצרך קדש. ואל תתמה על זה שהרי לשון זה ממש נשנה בברייתא דלעיל (דף י"א ע"א) לפטור בית התבן דתניא ביתך ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן לבית הבקר כו' והתם הרי לא מיירי כלל בבית התבן של שותפין ואפ"ה קרי לי' אינו מיוחד לך לפי שאין הדירה לצרכך אלא לצורך התבן ולא תידוק מלת מיוחד אלא מלת לך דייקא וה"נ דכוותה. וקאמר הש"ס איבע"א הא דאית בה בית דירה הא דלית בה בית דירה, משום דבאית בה בית דירה כבר יש בה גם דירה לצורך חול, ואיבע"א הא בכרכים הא בכפרים, פירוש עפימ"ש הטור דסתם בית הכנסת של כפרים אורחין לנין שם והויא בי' דירת חול. [ואם את נפשנו לומר דדוחק לפרש דברי הרמב"ם באמרו שיהי' הבית חול דר"ל שהדירה שבבית תהא חול, אלא דכוונתו פשוטה שגוף הבית קדש וכמו"כ לשון האשכול נוטה יותר לכוונה זו שהבית עצמו קדש, צ"ל דפירוש המיוחד לך הוא של חולין יצאו אלו שאינן מיוחדין לך אלא של קדש הם ובאית בה בית דירה לחזן הרי היא חול, והא דמשני דשל כפרים שאני הוא משום דבציר קדושתייהו כיון שהאורחים לנין שם, וכזה ראיתי. ועיי' במגילה (דף כ"ו ע"א) ובתוס' שם (ד"ה ואמאי)]. וע"ז פריך הש"ס ובכפרים מי מטמא בנגעים, פי' מי מצית אמרת דהא דתני בברייתא יצאו אלו שאינן מיוחדין הוא משום קדש כמו לרבנן במזוזה והתניא לאחוזה כו' חלקוה לשבטים ולא חלקוה לבית אבות חלקוה לבית אבות ואין כל אחד מכיר את שלו מנין ת"ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו יצאו אלו שאין מיוחדין, הרי דלאו משום קדש נגעו בה כבמזוזה אלא משום שאינו מכיר חלקי. ומסיק אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, פי' הא דקתני דמטמא בדאית בה בית דירה לחזן והוי מיוחד לו במובן שמכיר את חלקו והא דלא מטמא בדלית בה בית דירה ולא הוי ביתך המיוחד. נמצא דלפי המסקנא בעינן בנגעים ביתך המיוחד במובן הכרת חלקו ומשו"ה בתי כנסיות אינן מטמאין. וזהו דוקא בנגעים דתני בברייתא להדיא הכי אבל במזוזה דלא איתמר נשאר כדס"ד מעיקרא דטעמא דרבנן דפטרי הוא משום מה ביתך חול יצאו אלו שהן קדש אבל ביתך מיוחד לא בעינן. והשתא לא צריכינן תו למימר דאתיא כרבנן אלא דכו"ע היא דר"מ נמי מודי דבעינן בנגעים מיוחד. נמצא דאע"פ שדין מזוזה וטומאת נגעים שוים זל"ז דבלית בהו בית דירה אינן מטמאין בנגעים ופטורין ממזוזה ובדאית בהו בית דירה מטמאין בנגעים וחייבין במזוזה, מ"מ בטעמיהם חלוקים הם ונ"מ טובא בינייהו, דבנגעים בעינן בית דירה כי היכי דליהוי ביתך המיוחד ג"כ ובמזוזה לא בעינן בית דירה אלא כי היכי דתיהוי דירת חול. וא"כ בבית הכנסת של כפרים שאורחין לנין שם תדיר אנא שאין דירתם מיוחדת להם כמש"ל שהיא נעשית לכל אורחין שבעולם מיקרי דירה לענין מזוזה שהרי משתמשין בה לצורך חול אבל לענין נגעים לא מקרי בית דירה דלאו מיוחדת היא. ומעתה פסקי הרמב"ם ז"ל יוצאים כמין חומר, דבמזוזה דלא בעינן ביתך המיוחד פסק דבית הכנסת של כפרים חייב מפני שהאורחין לנים שם ואע"פ שאין דירתם מיוחדת, אבל בנגעים לא הזכיר לינת אורחים בשל כפרים שהרי אין זה בית מיוחד כנ"ל והצריך בית דירה דוקא כי היכי דליהוי בה בית דירה מיוחד. ומיושב כל מה שהקשינו למעלה, והדברים מזהירים בעז"ה:

מעכשיו זכינו לדין דכל הני רבוותא, הרי"ף והרמב"ם

והראב"ד, הוא בעל האשכול, והרא"ש והחינוך והמרדכי בסוף הלכות מזוזה והטור ושו"ע שכתבו כולם דביהכ"נ של כפרים חייב במזוזה משום לינת האורחין, וכן כל הני רבוותא מסקנת התוס' במנחות והרמב"ן והרשב"א והריטב"א בשם ר"י והמרדכי ורבינו אביגדור ומהר"ם חלוואה דכולהו ס"ל דשוכר פטור מדאורייתא ובעינן ביתך דוקא ויקשה אליבייהו מלשכת פרהדריא ובע"כ יתורץ כמש"ל, כולהו ס"ל דלא כרש"י ולא בעינן במזוזה לא ביתך המיוחד ולא ביאתך המיוחדת, וא"כ בנפול עוזר ונפל עזור דכיון דבמזוזה לא בעינן ביתך המיוחד ה"נ במעקה נא בעינן גגך המיוחד כמו במזוזה:

נמצא דפטור דבתי כנסיות ממעקה אינו משום גגך המיוחד

אלא משום שאינן עשוין לדירה ולא שכיחא בהו היזקא דנפילה, וא"כ בנ"ד בחצר ביהכנ"ס דודאי להילוך רבים עביד ושייך ביה חשש נפילה חייב במ"ע דמעקה וכדאסיקנא:

• • (הגה"ה. וראיתי להזכיר כאן תשובה אחת לרבינו הב"י מובאת במבי"ט לח"א סי' ק"י) שיש לה נגיעה ושייכות למקצת מדברינו, וז"ל על מי שיש לו חזקת שימוש שטיחת בגדים וכיבוס וטיול בגג חברו נסתפק לי אם יהיה חיוב עשיית מעקה בגג זה או מי חייב לעשות המעקה ושאלתי את פי החכם ה"ר יוסף קארו יצ"ו מה דעתו בזה והשיב לו דבר ז"ל שאלת חכם חצי תשובה כי לפי האמת אין בזה דין מעקה כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות רוצח דכל שאינו בית דירה אינו חייב במעקה ואפילו את"ל דכיון שיש בית דירה למטה בביתו הגג חייב במעקה המשתמש על הגג צריך לעשותו ולא בעה"ב וכדתניא פרק השואל שהמעקה היא על השוכר עכ"ל התשובה. ולפי דרך האת"ל שכתב נראה לכאורה דבע"כ צריך לפרש דביהכנ"ס עצמו ג"כ אינו דירה ולא רק גגו. גם צ"ע נהי דמצד מ"ע דמעקה פטרוהו מ"מ ליחייב משום הסרת המכשולות ולמה לא הזכירי מזה. ועי' בס' מעין החכמה ובחת"ס (חיו"ד סי' ר"פ). ולא ברירין לי עתה הדברים והבאתים רק להעיר:)** [ט] ולענין מי יהיה המברך יעוי' במחנה אפרים הלכות

שלוחין (סי' י"א) דמסיק דכיון דלא בעינן שליחות בעשיית מעקה פועל הישראל שעושה המעקה מברך. ואם היה הפועל אחד מבני הכנסת מברך לעשות כעושה מצוה לו ולאחרים כאחד כמבואר ברמב"ם (פי"א מהלכות ברכות הי"ד). והדינים מבוארים ואין להאריך בזה. אך מאי דמסיק המח"א שם דאם נעשה המעקה ע"י פועל נכרי בעה"ג מברך כמו בעשאה בעצמו דאע"פ שאין שליחות לעכו"ם ולא דמי כמאן דעביד משלחו מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב כההיא דב"מ (דף י' ע"א), לענ"ד צ"ע טובא. ועיי' בשעה"מ הלכות תרומות (פ"א הי"א) שעמד עליו ודחה את דבריו. והרבה יש לישא וליתן בזה ואכ"מ:

==

ענף ג'

[י] אולם אף דאסיקנא דבור בחצר בית הכנסת אין לפטור

ממעקה משום פטורא דבתי כנסיות דשאני בור מגגין כמ"ש, מ"מ נראה דמטעמא אחרינא עדיין במחלוקת

היא שנויה, ולפיכך חוכך אני לענין חיוב הברכה. דהנה בבית של שותפין פסקו הרמב"ם והשו"ע שם דחייב במעקה, אבל תמיהא לי טובא על השו"ע שסתם את הדברים כאלו אין חולק בדבר ובאמת מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל שחולקין בזה, והם רבנו ירוחם בח"א (נתיב כ"א פ"ה) והר"א ממיץ ביראים (סי' מ"ה) דתרווייהו ס"ל דבית השותפין פטור ממעקה ע"פ מסקנת הש"ס חולין (דף קל"ו) דאמר רב ביבי בר אביי ליתנייהו להנהו כללי כו' וכי היכי דקיי"ל כר' אלעאי בראשית הגז דשל שותפות פטור ה"נ במעקה, והסמ"ג (עשין ע"ט) מסופק בדבר. ע"כ נראה לכאורה פשוט דבבית השותפין שנחלקו בו הראשונים אם יש בו מ"ע דמעקה לא יברך מספיקא. וא"כ ביהכנ"ס דבודאי לא עדיף מבית של שותפין ה"נ דכוותה דאי"צ לברך:

ועדיין יש לצדד לחייב בברכה. דהנה אמרינן בב"מ (דף

ק"א ע"ב) השוכר בית מחברו על השוכר לעשות לו מעקה, וכתב הסמ"ג מ"ע ע"ט מובא בהגה"מ (פי"א מהלכות רוצח) שהוא רק מדרבנן מפני שהוא דר בבית פן יבוא להתרשל בדבר, אבל מדאורייתא אין השוכר חייב דלא מרבינן בספרי למעקה אלא לוקח ויורש ולא שוכר. ועפי"ז מסתפק אני לשיטת הראשונים דאין בית השותפין חייב במעקה דדרשינן גגך ולא של שותפות שנים ששכרו בית ודרים בו בשותפות באופן שאין חלק מבורר לאחד מהם מיחייבי במעקה מדרבנן או לא. וצדדי הספק הם אם הא דתקנו רבנן מעקה על השוכר כעין דאורייתא תיקנו, דהיינו דמדאורייתא אינו חייב במעקה אלא מי שהבית שלו ממש ואתו אינהו ותיקנו דשוכר נמי נידון כבעה"ב ממש אבל יותר מבעה"ב מיהא לא הוי, וא"כ שותפים ששכרו נהי נמי דהוו תרווייהו כבעה"ב לענין מעקה מ"מ הרי שותפים הם ובית של שותפין פטור מן המעקה, או דילמא כיון דמדאורייתא בעינן גגו ממש ושוכר אינו בעה"ב אפשר דתיקנו רבנן דלא בעינן גגך דוקא אלא כל שדר בו חייב במעקה ועשאוה לחובת הדר כמזוזה, וא"כ שותפין ששכרו נמי חייבין כיין שהפקיעו חז"ל דין דגגך דוקא. ואם נאמר כדרך השניה דשותפין הדרין בבית כאחד חייבין במעקה מדרבנן ה"נ בנ"ד בביהכ"נ יש חיוב מעקה מדרבנן מצד מה שדרין ומשתמשין בחצר אע"פ שפטורין מצד בעלים מדאורייתא. ושפיר יש לברך על מצוה זו דרבנן:

אבל לענ"ד נראה פשוט מצד הסברא דאפילו נימא דשותפין

ששכרו כאחד חייבין במעקה מדרבנן מ"מ אין זה שייך לנ"ד. דעד כאן לא תקנו רבנן מעקה לשוכר אלא במקום שהבית חייב במעקה מצד בעליו ומשום שלא יתרשל אמרו שפל השוכר לעשות אותה מעקה שבית זה חייב בה, אבל היכא שהבית מצד עצמי פטור ממעקה כגון בשוכר מן השותפין שהבית מצד עצמו אין בו חיוב מעקה כלל מדאורייתא אפילו על הבעלים להני רבוותא מהיכא תיתי לן לחייב מדרבנן את השוכר. וא"כ אין זה שייך אלא בשותפין ששכרו בית החייב במעקה משא"כ בנ"ד דהוי כשותפין הדרין בבית של שותפות שלהם בודאי אינם חייבין אפילו מדרבנן מצד דירתם כיון שהבית עצמו פטור מן המעקה. וקצת ראיה לזה מרבנו ירוחם שם שסתם ופסק דבית של שני שותפין פטור מן המעקה, ובמאי עסקינן אי בשאינן דרין בבית כלל למ"ל לפטור מפני שהוא של שותפות אפילו של יחיד נמי פטור דכיון שאינו דר בו ליכא סכנת נפילה ופטור מן המעקה אע"פ שהבית עשוי לבית דירה, כמבואר בשמ"ק ב"מ (דף ק"א ע"ב ד"ה להעמיד סולם) וז"ל ואע"פ שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפ"ה השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה דר בו לא היה צריך למעקה עכ"ל הרי דאין חיוב מעקה אלא כשדרין בו, אע"כ דמיירי רבנו ירוחם כשדרין בו או שאחר דר בבית ואפ"ה לא הזכיר דחייב מיהא מדרבנן משום דירתו כשוכר, וצ"ל כמ"ש דכיון שאין על הבית חיוב מעקה מצד הבעלים לא תיקנו חז"ל על השוכר חיוב חדש. ולפי"ז יוצא לן דין מחודש דשוכר בית מעכו"ם פטור מן המעקה אפילו מדרבנן דכיון דאין חיוב מעקה על בית זה אף תקנת שוכר לית מ בי':

ובזה יש ליישב קצת את הר"א ממיץ ביראים (סי' מ"ה)

שכתב וז"ל ונראה לי שהעומד בבית אחרים פטור מן המעקה אותו העומד מדלא מרבינן אלא לקח וירש וניתן לו במתנה אלמא מעקה לאו חובת הדר היא וכן בבית שותפין כו' (ומה שדקדקתי ספק בידי כי יש להשיב ולפי שראיתי בני אדם שמנעו מצות מעקה וגילו טעמן בלא דבר דרשתי גם אני ותליתי טעמי בדבר) עכ"ל. הרי דאע"ג דנא מיירי דוקא לענין חיוב דאורייתא שהרי גילה טעמו למעשה בהיתר הנמנעים מעשיית מעקה בדרים בבית אחרים או בשותפות מ"מ דן לפטור והיינו דפטורין לגמרי ואפילו מדרבנן, דאלו הוה איסורא דרבנן בדבר אכתי לא הועיל כלום בהיתר הנמנעים. ודבריו ז"ל מתמיהים דקאמר דמעקה לאו חובת הדר היא ודן לפטור למעשה והרי הלכה ריוחת היא דמדרבנן מיהא שוכר חייב במעקה. וצ"ל חדא מתרתי או דפטורו לנמנעים קאי רק אבית השותפין ובזה פטר לגמרי אפילו מדרבנן אע"פ שדר בו מטעמא דכתיבנא שאין על הבית חיבת מעקה מצד עצמו, והא דקאמר דבית אחרים פטור לאו להיתר הנמנעים קאמר אלא לענין עיקר חיובא דאורייתא קאמר לה, או דבעומד בבית אחרים נמי פטר לגמרי ואפילו מדרבנן ובאמרו בית אחרים אין כוונתו לבית שאינו שלו אלא כוונתו לבית עכו"ם והיינו הך טעמא דבית השותפין דכיון שהבית פטור מצד הבעלים אין חיוב גם על השוכר:

יא

[יא] אבל יש לפקפק על זה שהרי במזוזה מצינו להיפוך

דלשיטת הראשונים דשוכר בית אינו חייב במזוזה אנא מדרבנן ומדאורייתא ביתך בעינן חיוב השוכר במזוזה היי תקנתא כחיוב המעקה ומ"מ נראה דשוכר מעכו"ם נמי חייב במזוזה, דאמרינן בב"מ (דף ק"ב ע"א) המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא, הרי נראה מפשטות הסוגיא דבין בשל ישראל ובין בשל נכרי חייב במזוזה דנא דנו אלא לענין נטילתה ביציאתו אבל בשעת דירתו משמע דחייב במזוזה. וכיון דלכל מילי מדמינן מעקה למזוזה ה"נ דר בבית נכרי ליחייב במעקה כשם שחייב במזוזה. וא"כ נראה דאף כשהבית פטיר מצד הבעלים חייבו חכמים לשוכר בחיוב חדש. ולפי"ז יש כבר מקום לומר שאם הפקיעו חז"ל עיקר הדין דגגך לפי דרך השניה שכתבנו שותפין הדרין בבית של שותפין חייבין במעקה מדרבנן מיהא:

איברא י"ל דאין להסתייע ממזוזה למעקה לענין תקנה זו,

דשאני תקנת מזוזה מתקנת מעקה, דבמזוזה בע"כ עיקר התקנה היתה מתחלה לחייב את השוכר בחיוב חדש אע"פ שאין הבית חייב, שהרי המשכיר בודאי פטור ממזוזה שהיא רק חובת הדר כמש"ל, וכיון דבע"כ תיקנו מתחלה חיוב חדש משו"ה שוכר בית מנכרי נמי חייב דמאי שנא נכרי מישראל הרי בשניהם פטור הבית ממזוזה ואין שום חילוק ביניהם, משא"כ במעקה שהמשכיר בית לישראל עדיין המשכיר חייב מדאורייתא במעקה וא"כ לא היו צריכין חז"ל מתחלה בעיקר התקנה לתקן חיוב חדש אלא להטיל על השוכר אותו חיוב המעקה שהיה רובץ על המשכיר ורמו ליה מגברא אגברא בכדי שלא יתרשל הלה כמ"ש הסמ"ג שפיר אפשר לומר דהיכא דהבית פטור מצד עצמו לא חייבו כלל את השוכר מחדש, וא"כ שוכר בית מעכו"ם או משותפים שפיר איכא למימר דפטור ממעקה אפילו מדרבנן. ואדרבא זיל בתר טעמא, דבמה שהשוכר חיוב במזוזה כתבו התוס' בע"ז (דף כ"א) הטעם מפני שהיא נראית כשלו, פי' שיחשדוהו שדר בביתו בלא מזוזה, ולכן אף בדר בבית עכו"ם דשייך ביה נמי הך טעמא דנראית כשלו חייב במזוזה, אבל במעקה הרי כתב הסמ"ג הטעם דמשו"ה חייבו חכמים לשוכר כדי שלא יתרשל המשכיר ולאו משום שהיא נראית כשלו א"כ

אין זה שייך אלא כשיש חיוב על המשכיר וכדי שלא יתרשל הטילוהו על השוכר אבל כשאין חיוב על המשכיר אין שום מקום לחייב את השוכר דמאי שלא יתרשל איכא הכא:

יב

[יב] אבל עדיין מילתא דא לא ברירא. דהן אמנם דלפימ"ש

התוס' שהבעלים פטורין מן המזוזה לפי שאינו דר בה בודאי היתה תקנת חז"ל מעיקרה לחייב את השוכר במקום שהבית פטור לגמרי, והטעם הוא בע"כ לפי שהיא נראית כשלו, דלא שייך לומר בזה כטעמא דהסמ"ג במעקה כדי שלא יתרשל כיון שהמשכיר פטור ממזוזה כנ"ל, אבל לכאורה נראה דדבר זה במחלוקת הוא שנוי ולקצת מן הראשונים אינו כן. דהנה האשכול בהלכות מזוזה (סי' כ"ה) כתב בשם גאון דבית חדש כיון שגמרו מיד חייב במזוזה עכ"ל, וכן משמע מספר החינוך (מצוה תכ"ג) וז"ל ובנה בית חדש ונתן עליו תקרה ולא הניח בה מזוזה כו' מיד ביטל עשה זה עכ"ל, ומדלא הזכיר ודר בה משמע דמיד בגמר בניינו חייב במזוזה. והריטב"א יומא (דף י"א ע"ב) כתב דביתו שאינו משתמש בו פטור ממזוזה אע"פ שעשוי לדירה כדאמרינן בהשואל מזוזה חובת הדר היא והא דאמרינן בפר"א מזוזה וציצית הואיל ובידו להפקירן הוי מצי לומר שבידו שלא לדור בו, זהו שיטת ר"י בעל תוס' בסוף ימיו והיא הנכונה עכ"ל. משמע מזה שמתחלה היתה דעת הר"י דאע"פ שאינו דר בבית חייב. וכ"מ בנימוק"י סוף הלכות מזוזה גבי משכיר בית לחברו על השוכר להביא מזוזה וז"ל על השוכר שהוא צריך לשמירה כיון שהוא דר בתוכה ואע"ג שאם לא היה שוכרה הי' חייב המשכיר לעשות לה מזוזה מידי דהוי אבית התבן ובית העצים אפ"ה כיון שהשוכר לא מצא בה מזוזה חייב לעשות לה מזוזה עכ"ל. [וראייתו מבית התבן קשה להלום דמאי דומיא היא, הרי מאן דמחייב בית התבן הוא משום דסבר דאף זו הויא דירה קצת והרי הבעלים משתמשים בה ומאי סייעתא היא לחייב את המשכיר כשאינו משתמש בבית כלל, ואטו ס"ל דבית התבן לא הוי דירה כלל והרי הלכה רווחת היא דבית דירה בעינן. וכ"ת דס"ל דבית התבן חייב אפילו בשעה שאינו משתמש בו שאינו דירה כלל ומשו"ה מסתייע מזה, דאכתי הא גופא מנא ליה הרי בזה אנו דנין והאיך תלי לא תניא בדלא תניא וערבך ערבא צריך. ולהלן יבואר אי"ה קצת יישוב לזה]. הרי לנו דכל הני רבוותא בשיטת הגאון קיימי דבית חדש כיון שגמרו מיד חייב במזוזה. ונ"ל דיסודו של הגאון ז"ל הוא מספרי (פ' תצא) כי תבנה בית חדש חדש רבי אומר משעת חדשתו עשה לו מעקה, ע"כ, הרי דאע"ג דבמעקה נמי בית דירה בעינן מ"מ חייב מיד אע"פ שעדיין לא דר בו דלא בעינן אלא שהבית יהא עשוי לדירה ויליף לה הגאון גם למזוזה דלא בעינן אלא בית העשוי לדירה. ומכאן פירכא להשמ"ק ב"מ שהזכרנו לעיל (אות י') דאינו חייב במעקה אלא כשדר בבית, וממילא נסתרה גם ראייתנו שהבאנו שם מרבנו ירוחם שבפוטרו בית השותפין ממעקה לא הזכיר שהדר בו חייב מיהא מדרבנן די"ל דמיירי כשעדיין אין דרין בו ואין חיוב מצד דירתם מתקנת חז"ל וכ"מ אי לאו דהוי של שותפין הוה חייב במעקה מיד מדאורייתא כנ"ל. ועיי' במג"א (סי' י"ט סק"א) שכ' נמי דכל זמן שאינו דר בתוך הבית אינו חייב במזוזה ואם אירע שקבע מזוזה קודם שדר נסתפק לומר דכשנכנס בו מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה עיי"ש. ונקטו לה כמילתא דפשיטא כאילו אין חולק בדבר ולפמ"ש נסתר הוא מראשונים אלו ומהספרי. אולם ממה שיבוא לפנינו אי"ה יבואר שדברי השמ"ק א"ש וגם דברי המג"א מיושבים:

היוצא לנו לפי"ז שבעל הבית חייב במזוזה אע"פ שאינו

דר בו. ולכאורה פשוט דאף כשהשכירה לאחר חייב בעה"ב מדאורייתא, דבמאי גרע מה שאחר דר בבית מאלו לא הי' דר בו שום אדם כלל. (ולפ"ז אפ"ל דבחי כנסיות של כפרים שהאורחים לנין שם וכן בלשכת פרהדר"א הצבור חייבין במזוזה לפי שהם הבעלים כמו שהערנו לעיל (אות ז)]. וכ"ז הוא מדאורייתא אבל רבנן תיקנו חיוב מזוזה על השוכר. ולפי"ז הויא תקנת שוכר במזוזה דומיא ממש דתקנת שוכר במעקה, דבמזוזה נמי לא היתה התקנה לחייב את השוכר בחיוב חדש במקום שהבית פטור ממזוזה אלא שהפקיעו את החיוב מן המשכיר והטילוהו על השוכר. והשתא גם בטעמא דהך תקנתא דמזוזה י"ל שהוא בכדי שלא יתרשל המשכיר כמ"ש הסמ"ג בטעמא דתקנתא דמעקה. ומעתה נתבאר דשפיר נסתייענו באות הקודם ממזוזה למעקה דכי היכי דשוכר בית מעכו"ם חייב במזוזה ה"נ חייב במעקה ואין לדחות כמו שדחינו דשאני מזוזה דמעיקרא הוטל על השוכר חיוב חדש, דלפי מה שנתבאר במזוזה נמי לא הטילו חז"ל חיוב מחדש אלא שהפקיעו את החיוב מעל המשכיר והטילוהו על השוכר, וא"כ מהאי טעמא גופי' שכתבנו לעיל לפטור את השוכר בית עכו"ם ממעקה משום דהיכא דהבית מצד עצמו פטור ממעקה לא שייך לחייב את השוכר איכא למיפטריה נמי ממזוזה, שהרי אין שום חילוק ביניהם דבמזוזה. נמי לא חייבו חכמים מחדש אלא שהטילו עליו חיוב המשכיר ובשוכר בית מעכו"ם לא שייך למימר הכי, וא"כ שפיר הוי סייעתא ממזוזה למעקה דכי היכי דאשכחן במזוזה שהשוכר בית מעכו"ם חייב בה ה"ל חייב במעקה דמכיון שתיקנו חכמים שהשוכר חייב לא שני לן כלל בין כשהבית חייב או פטור מצד הבעלים דבכל מקום חייב השוכר ולא פליג בהכי וא"כ בנ"ד בשוכרים מן השותפים יש מקום לספקנו דשמא הפקיעו חכמים לגמרי דין דגגך ושותפין השוכרין נמי חייבין, ויהא חיוב מעקה בבור שבחצר ביהכ"נ מדרבנן מצד הדירה למאן דפטר בית השותפין מדאורייתא:

יג

[יג] אך אם נכונה וצודקת הבנתנו בדברי הני רבוותא לחייב

מדאורייתא את המשכיר במזוזה יש לפקפק טובא מסוגיין דב"מ (דף ק"א) בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה האמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא כו' ופי' ופשיטא שהשוכר חייב או שהמשכיר פטור], הרי נראה דחיוב המזוזה תלוי בדירה, אי בדירה גרידא למאן דס"ל אי בביתך ודירתך יחד למאן דס"ל, אבל דירה מיהא בעינן. והנה פירכא זו יכולנו עוד ליישב בדוחק דהא דאמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא לאו לענין עיקר חיובא דאורייתא קאמר לה דתליא בדר בה אלא לענין דינא איתמר דלבתר דתיקנו חכמים שהשוכר חייב במזוזה מעכשיו היא חובת הדר בבית ולא חובת בעל הבית. וכ"ת דא"כ מאי קמ"ל רב משרשיא מתנייתא נינהו במנחות (דף מ"ד) השוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב ובב"מ (ק"ב) המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה, י"ל דההיא דמנחות הו"א דמיירי דוקא בשוכר מעכו"ם דלא שייך למרמי חיובא אמשכיר תיקנו רבנן מזוזה לשוכר אבל בשוכר מישראל חייב המשכיר כדין תורה ואין בזה תקנת חכמים כלל. וההיא דב"מ דמיירי להדיא בשוכר מישראל אפ"ל דלא איתנייא במזוזה לענין מצותה דזוהי באמת מצוה המוטלת על המשכיר ע"פ דין תורה לקבוע מזוזה בביתו אפילו כשהוא מושכר לאחרים והו"א דאין על השוכר שום מצוה כלל אפילו מדרבנן, אלא דלענין ממון בלחוד הוא דאיתמר שאם אין המשכיר מקיים המצוה אין זכות להשוכר לתבוע ממנו לקבוע מזוזה מדיני השכירות לפי שאין זה נכנס לתוך תנאי השכירות, אלא אם ירצה השוכר לעשות מזוזה לשמירתו יעשה משלו, אבל חיובי אה"נ הו"א דלא מיחייב השוכר אפילו מדרבנן. ובנוגע לענין לכוף את המשכיר על קיום המצוה עצמה נ"ל דאין ב"ד כופין על מצות מזוזה דקיי"ל בחולין (דף ק"י ע"ב) כל מנוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה וה"נ מזוזה מתן שכרה בצדה למען ירבו ימיכם. וכן מצאתי בס' בית הלל ליו"ד (סי' רפ"ה). [עיי' ביו"ד (סי' ר"מ ס"א) ובחו"מ (סי' נ"ז סט"ז) ובסמ"ע (ס' ק"ז סק"ב ועוד]. [ומפסחים (דף ד') יש ליישב דשאני בדיקה דחמצו של משכיר גרם לבדיקה והכא הטילו חכמים חיוב

מזוזה על הדר, ודוק ואין להאריך בזה]. אך מלבד הלחץ הגדול שביישוב זה אכתי מה נעני להא דע"ז (דף כ"א) דפריך הש"ס מאי אצ"ל שדות אילימא משום דאית בה תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממעשר א"ה בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע לה ממזוזה אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא, הרי מבואר דמשוה"ט דחובת הדר מיפטרי בעלים ממזוזה כשאינם דרין בה. ועיי' בתוס' שם:

ונראה לי לומר דהני רבוותא יפרשו פירוקא דרב משרשיא

מזוזה חובת הדר היא דהיינו שאינה חובת בית אלא חובת גברא ולכן לא שייך לדון בה ענין ההפקעה משא"כ מעשר שהוא חובת קרקע כדאמרינן בקידושין (דף ל"ז ע"א) שייך למימר בי' הפקעה. וטעמא דמילתא הוא עפימ"ש התוס' שם בע"ז והוכיחו לה מסוגיית הש"ס דמה שאין העכו"ם מפריש מעשר לא הוי הפקעה כלל ועיקר ההפקעה היא רק מה שהשדה עצמה נפטרה מחיוב מעשר ואתיא כמ"ד יש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מידי תרו"מ עיי"ש, ולכן אין זה שייך אלא בחובת קרקע דמעיקרא היתה הקרקע חייבת והשתא נפקע חיובה משא"כ במזוזה שאינה חובת בית כלל אלא חובת הגוף מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא לא שייך לומר שנפקע מן הבית חיובו שהי' עליו. ולפי"ז ניחא נמי הא דב"מ ושפיר י"ל דעל המשכיר מוטלת מצות מזוזה מן התורה. אבל הני דבעו מרב ששת מזוזה על מי הרי לאו לענין מצוה אלא לענין ממון הוא דקא בעו לה, ר"ל לענין חיובי המשכיר לשוכר אם יש זכות לשוכר לתבוע מן המשכיר לקבוע לו מזוזה ע"פ דיני השכירות או לא, ושפיר פריך הש"ס מזוזה האמר רב משרשיא חובת הדר היא ר"ל שהיא חובת גברא ולאו חובת בית והאיך שייך לומר שיכוף השוכר את המשכיר לקיים מצות הגוף דרביצי עלי', ומצד המצוה עצמה אין ב"ד כופין כמש"ל דמתן שכרה בצדה. אבל אם היתה מזוזה חובת בית הוה שייך לומר שהשוכר יתבע את המשכיר שיתן לו בית מתוקן מחובת מזוזה המוטלת על הבית דבלא זה הוי חסרון בבית גופי':

יד

[יד] והיה נדמה לכאורה דבע"כ בלא"ה נמי אנו מוכרחין

לבוא לסברתנו זו לביאור הסוגיא דע"ז לשיטת הסוברים דשוכר פטור מדאורייתא. דהנה לשיטת הסוברים דשוכר חייב במזוזה מדאורייתא משום דחובת הדר היא ניחא שפיר שאינו מפקיע ממזוזה כלל דהשתא נמי אחר מכירתו לעכו"ם אם ידור בו ישראל יתחייב במזוזה ולכן לא מיקרי הפקעה כלל וכמש"כ התוס' דלמ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י לא הוי הפקעה כיון שאם יזרע בה ישראל חייב במעשר. אמנם לשיטת הסוברים דשוכר פטור מדאורייתא לכאורה הוי הפקעה ממזוזה, וכתבו התוס' שם דמשו"ה לא הוי הפקעה משום דאפילו לא ימכרנו לנכרי אלא שלא ידור בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה. אבל עדיין לא יונח לשיטה זו דסוף סוף מה בין מעשר למזוזה והרי במעשר נמי כה"ג אם ירצה לא יזרע ואמאי קרו לה התם הפקעה והכא לא. אע"כ דשאני מעשר דחובת קרקע הוא ונמצא שבמכירה זו מפקיע את השדה מחיובה אבל כשלא יזרע אינו מפקיעה כלל מחיובה אלא שאין מה לעשר, משא"כ במזוזה שהיא חובת גברא ליכא לפלוגי בהכי וממילא לא שייך בה הפקעה. כך הי' נדמה לכאורה, אבל באמת אין התוס' צריכין לזה, והחילוק שבין מעשר למזוזה פשוט מאד. דבמזוזה אינו מפקיע כלל משום דבלאו הך מכירה נמי לעולם הי' יכול לפטור א"ע ממנה כשלא ידור בה, ואמנם מעשה פטור זה דהיינו העדר דירת המוכר הוא שנעשה גם עכשיו במכירתו לעכו"ם, ואותו מעשה שנעשה עכשיו דהיינו דירת הנכרי שפטורה מן המזוזה היתה מעשה פטור אפילו אם לא הי' מוכרה לו אלא הי' משכירה לו, ומשכיר בית לנכרי בודאי לא הוי כמפקיע שהרי אפילו אי הוה משכיר לישראל הי' פטור וממילא ליכא לפלוגי בינייהו. ואפילו אם ישראל המוכר גופי' ידור אח"כ אחר המכירה בבית זה בשכירות מן הנכרי ויפטר ממזוזה מ"מ אין זה שייך להפקעה, דלאו משום שהוא בית של נכרי הוא פטור ממזוזה אלא משום שהוא בית שאינו שלו ולא יהא אלא כמוכר ביתו לישראל שאינו מופקע מחיוב מזוזה ביד הבעלים שפטור המוכר אם דר בו אח"כ, ובמוכר לישראל בודאי ליכא איסורא. וא"כ אישתכח דבמזוזה לא הוסיף שום פטור בעולם ע"י מכירתו לעכו"ם דבכל האופנים שפטור עכשיו ממזוזה היה נפטר גם בלא מכירה כנ"ל והלכך שפיר לא הוי הפקעה משא"כ במעשר דאע"פ שאם לא יזרע לא יהא מקום לחיוב מעשר מ"מ אלו היתה נזרעת לפני המכירה ע"י מי שיהיה היתה זריעה זו חייבת במעשר ועכשיו הרי אותה מעשה הזריעה עצמה נעשית ע"י העכו"ם בשדה זה ופטורה מן המעשר, ונמצא דאיכא השתא הפקעת חיוב יותר מלפני מכירה. ופשוט הוא:

טו

[טו] ויש לי מקום עיון בדברי התוס' מנחות (דף מ"ד ד"ה טלית), דבמסקנתם דשוכר פטור מדאורייתא ורב משרשיא דאמר חובת הדר היא היינו לפטור את המשכיר כתבו וז"ל וכן פ"ק דע"ז דפריך בית נמי מפקא לי' ממזוזה ומשני חובת הדר היא פירוש שאם ירצה לא ידור בי' אלא ישתמש בו לתבן וקש ולא מיחייב עכ"ל, ומשמע מדבריהם דרק לפי מסקנתם הוצרכו להך סברא שאם ירצה לא ידור בו ולכן אין כאן הפקעה, אבל לפיס מאי דהוה ס"ד מעיקרא דשוכר חייב מדאורייתא וזהו פירושו של חובת הדר הוה ניחא להו בפשוטו דלא הוי הפקעה משום דהשתא אחר מכירה נמי אם ידור בו ישראל יתחייב במזוזה. ולכאורה ק"ק דנראה דאפילו לשיטה זו בע"כ אנו צריכים לסברתם שאם ירצה לא ידור בו, דאל"כ הרי יקשה לן טובא דבבתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע וחדא דקא מפקע ליה ממעקה, דמעקה ודאי לאו חובת הדר היא והשוכר בית אינו חייב במעקה אלא מדרבנן אבל מדאורייתא המשכיר חייב כמ"ש הסמ"ג ולא מצינו לחד מקמאי דפליג ע"ז ויאמר שהשוכר חייב מדאורייתא, וא"כ אם ידור ישראל עכשיו בבית זה יפטר הבית לגמרי מן המעקה מדאורייתא, אע"כ אנו צריכין לסברת התוס' שאם ירצה לא ידור בו ויפטר מן המעקה גם בלא מכירה והלכך אין כאן הפקעה כ"י מכירתו. אמנם יותר מזה קשה לפמש"ל דבמעשר נמי י"ל שאם ירצה לא וזרע ויפטר ועיקר החילוק שבין מעשר למזוזה הוא שבמזוזה אותו מעשה עצמו שנעשה עכשיו בבית לא הי' מביא לידי חיוב מזוזה אף קודם מכירה משא"כ במעשר, וא"כ קשה טובא דעל מעקה לא שייך כלל לשנויי שאם ירצה לא ידור שהרי זה דומה כבר למעשר שאם ידור מעתה ישראל בבית זה יפטר הבית ממעקה כנ"ל ואין דירת הישראל מחייבת כלום ואלו קודם מכירה הי' הבית מתחייב במעקה מצד הדין לבעלים בשביל אותה הדירה עצמה שהישראל דר בו עכשיו. ובע"כ אנו צריכין שוב לדברינו הנ"ל דשאני מעשר שהוא חובת קרקע משא"כ מזוזה ומעקה דמצוה עלי' דגברא רמיין. אך י"ל דבמעקה לא שייכא הפקעה דאע"פ שיפטר השוכר ממ"ע דועשית מעקה מ"מ יתחייב מיהא לעשות מעקה משום מ"ע דהשמר לך ושמור את את נפשך כהסרת כל המכשולות, ופשוט הוא דעל מ"כ זו מצווה גם השוכר דלא כתיב בה גגך, ונהי דהשוכר מישראל נראה פשוט דאין חיוב מה"ת על השוכר אפילו משום מ"ע דהשמר, דכיון דעל המשכיר מוטלת מ"ע דמעקה ממילא לא ישאר מכשול בבית כי היכי דליחייב שוכר בהסרתו, אבל בבית עכו"ם שהמשכיר לא יסיר את המכשול בודאי יתחייב השוכר משום מ"ע דהשמר. ואף שנפקעה המ"ע דועשית מעקה אפשר דלא מיקרי הפקעה כיון דמ"מ תיעשה המעקה כמצות התורה וצ"ע. ולפמ"ש לעיל וי"ל עוד דמשו"ה לא הוי הפקעה דמה שיפטר המוכר ממעקה לאו משום דבית עכו"ם הוא אלא משום שהוא בית שאינו שלו משא"כ במעשר:

טז

[טז] אולם אף שהסרנו הקושיות הנ"ל מ"מ נראה דאין כוונת הני רבוותא ז"ל דחיוב המזוזה אינו תלוי כלל בדר אלא בביתך לחוד הלכך אף כשמשכיר לאחרים לא נפקע החיוב מן המשכיר, שהרי מכללן הוא ספר החינוך דסבר נמי דמיד שבנה ולא עשה מזוזה עובר בעשה ואיהו ס"ל התם (מצוה תכ"ג) דשוכר חייב במזוזה מדאורייתא וא"כ תרתי דסתרי נינהו. אלא ודאי דאפילו הני דמחייבי במזוזה לפני כניסתו נדור בו סברי נמי דהא דאמרינן חובת הדר היא פירושו דדוקא מי שדר בו חייב אבל כשמשכיר לאחרים בודאי המשכיר פטור, והא דמחייבי מיד הוא משום דכיון דדעתו ליכנס חשובה כבר כדירתו וחל עליו תיכף חיוב המזוזה, אבל במשכירה לאחרים הרי היא דירת השוכר ולא דירתו של משכיר. והלכך נראה דאפילו לדידהו אינו מתחייב מיד אלא בבונה ע"מ לדור בעצמו אבל בונה ע"מ להשכיר פטור ממזוזה אפילו קודם שהשכירה, [וכן כשסוגרה עכשיו לגמרי וחושב ליכנס בה לאחר זמן אולי ג"כ פטור]. ויותר נכון לומר דאפילו כשחושב ליכנס לדור בה אינו מתחייב במזוזה אא"כ ביני וביני הוא יוצא ונכנס לתוך הבית אבל אם עדיין אינו יוצא ונכנס בו כלל פטור ממזוזה, וחילא דידי ממ"ש הר"ר יהונתן ז"ל בשמ"ק ב"מ (דף ק"א ע"ב) וז"ל הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית כו' אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אא"כ דר בה דהא קיי"ל אפינו יש לו י' בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פטם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה עכ"ל, הרי דאע"פ שהוא מחייב במזוזה אפילו כשאינו דר בה מ"מ בעינן יוצא ונכנס שם. ועפי"ז ניחא גם דברי הנמוק"י שהבאנו לעיל (אות י"ב) שכתב שהמשכיר הי' חייב קודם שהשכירה אע"פ שלא דר בה מידי דהוי אבית התבן ועמדנו שם לתמוה בביאורו והשתא י"ל דכוונתו נמי כהר"ר יהונתן דחייב בשביל שהוא יוצא ונכנס ומסתייע דבכניסה וביאה סגי להתחייב במזוזה כמו בית התבן:

ובזה ניחא נמי מ"ש השמ"ק ב"מ הבאנוהו לעיל (אות י') דמשו"ה חייב השוכר במעקה שאם לא הי' דר בו הי' המשכיר פטור ממעקה, וקשה עליו מהספרי דאמרינן חדש רבי אומר משעת חדשתו עשה לו מעקה אע"פ שעדיין לא דר בו כמש"ל, והשתא בין למש"כ שאינו חייב במזוזה אלא כשנכנס ויוצא ובין למ"ש מעיקרא דבחושב ליכנס לחוד סגי א"ש, דה"נ במעקה אע"פ שחייב משעת חדשתו אין זה אלא כשחושב ישראל מי שיהי' ליכנס בו אבל כשאין חושבין ליכנס בו לא, שהרי במזוזה גופה לא למדה הגאון ז"ל אלא ממעקה כמ"ש. ומיושב ומי מ"ש המג"א וסי' י"ט סק"א) הבאנוהו לעיל, די"ל דכוונתו נמי דפטור כשאינו דר בתוכו היינו באינו חושב עדיין ליכנס או שאינו יוצא ונכנס, ובכגון דא נסתפק בקבע בו מזוזה בשעת פטור זו אם יברך אקב"ו לדיר בבית שיש בו מזוזה:

• • (הגה"ה. וראיתי (בשו"ת רעק"א סוס"י ט') שרצה לומר דמי שהולך מביתו לעסקיו לשוק שעות הרבה ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים יברך על מצות מזוזה כשחוזר לביתו דהא בינתים שלא היה בדירת ביתו לא היה עליו חובת מזוזה ומתחיל עתה חיוב חדש, ומדמי לה ליוצא מסיכתו לעסקיו וחוזר שמברך וכן לפושט טליתו ע"מ שלא להתעטף בו מיד שחוזר ומברך, והניח בצ"ע. ולענ"ד נראה פשוט מהני רבוותא ז"ל דאינו מברך שלא היה כאן הפסק כלל בחיוב המצוה דאע"פ שנוסע מביתו מ"מ כיון דדעתו לחזור ולדור שם חייב גם באותו זמן במזוזה כמו בית חדש קודם שנכנס בו, ושאני סוכה וציצית שהמצוה היא רק בישיבה ובעטיפה משא"כ הכא. ונראה שהגרעק"א ז"ל נסמך בזה על מ"ש המג"א בסי' י"ט שזכרנו בפנים ומפרש לי' כפשוטו דכל זמן שאינו דר בתוכו פטור ממזוזה בכל אופן, אבל לפי"ז נסתרו דברי המג"א מראשונים שהראנו ובע"כ צריך לצמצם את דבריו שיתאימו עם דברי הראשונים ז"ל כמ"ש בפנים וממילא אין מקום לספקו של הגרעק"א וז"ב. ומ"ש הגרעק"א ז"ל בסוגר דבשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה אף שמחזיק ביתו לדור ורמז לעיין במג"א (סי' כ"א סק"ב), וכוונתו למ"ש שם המג"א דבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ ואמר אוי לי שאני ערום ממצות היה ערום גם ממצות מזוזה ולפיכך בלילה לא אמר כן מפני שמצות מזוזה בידו ומזה משמע דבשעה שהוא במרחץ אין עליו חיוב מזוזה לביתו, אין זה מוכיח כלל, דודאי היו לו מצות גם בבית המרחץ שהרי במנות מעקה בודאי מחויב גם בשעה שאינו בביתו ובלבד שנמצאים אחרים שם ויש לחוש לנפילתם ומסתמא היו לו מקומות הצריכים מעקה וכן כיו"ב, ומ"מ אמר אוי לי שאני ערום משום דלא חשוב אלא מצות שסובבין את גוף האדם כלשון הברייתא במנחות (דף מ"ג ע"ב) ובתוספתא וירושלמי שלהי ברכות הגירסא מקיפות אותו ובמד' שוח"ט גרם מקיפות אותו מד' רוחותיו, ולכן ביקש מצוה המקפת את גופו וכשנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו שהיא מצוה שבגופו, אבל מזוזה אע"ג דודאי מקיים גם בשעה שאינו בביתו מ"מ בההוא שעתא אינה מקפת אותו משא"כ בשעה שהוא בביתו הוא מוקף ממנה. ופשוט הוא. שוב מצאתי בנחלת צבי (סי' רצ"א) שעמד ע"ז יעו"ש:)** נמצא לפי"ז דאף להני רבוותא מכיון שנכנס השוכר לבית פטור המשכיר ממזוזה, וכשחייבו חכמים את השוכר במזוזה תיקנו לחייבו חיוב חדש במקום שהבית פטור ממזוזה, וא"כ שפיר שייך לומר כמ"ש דמשו"ה שוכר בית מנכרי נמי חייב דמ"ל בית ישראל מ"ל בית נכרי הרי בשניהם הבית פטור מצד הבעלים ועיקר הטעם לחיוב השוכר הוא מפני שהיא נראית כשלו דמשום שלא יתרשל ליכא כמש"ל, אבל במעקה שלא הי' בעיקר התקנה חיוב חדש דאע"פ שהשכיר לאחרים מ"מ חייב המשכיר מדאורייתא במעקה אלא שהטילוהו רבנן על השוכר שוב אפ"ל דבבית נכרי פטור וכמש"ל:

אך באמת נראה לומר דאפי' אי הוי טעמא דמזוזה כדאסקינן משום שהיא נראית כשלו ולכן חייב בבית נכרי מ"מ עדיין יש לדמות מעקה למזוזה. דהנה לקושטא דמילתא טעמא בעי למה לענין מזוזה חששו לחשדא מפני שנראות כשלו ולענין מעקה לא חשו עד שהוצרך הסמ"ג לטעמא דשלא יתרשל. ואין לומר דבאמת להתוס' במעקה נמי איכא טעמא דחשדא והא דהוצרך הסמ"ג לטעמא דשלא יתרשל הוא משום דפליג על התוס' ולית ליה כלל טעמא דנראית כשלו אפילו במזוזה, דא"כ לדידיה אמאי חייב השוכר במזוזה מדרבנן הרי לא שייך התם טעמא דשלא יתרשל כיון שאין המשכיר חיוב במזוזה לפי שאינו דר בה ומאי שלא יתרשל איכא. אע"כ דבמזוזה ס"ל להסמ"ג נמי כטעם התוס' מפני שהיא נראית כשלו, וא"כ קשה אמאי איצטריך הכא לטעמא דשלא יתרשל ולמה לא גזרו גם בזה מפני שהיא נראית כשלו. ואפילו תימא דס"ל להסמ"ג דשוכר חייב במזוזה מן התורה וא"כ אין הכרח לדידיה ממזוזה לטעמא דשהיא נראית כשלו ומשו"ה לא סבירא ליה להאי טעמא והוצרך במעקה לטעם אחר, מ"מ הרי טלית שאולה שחייבת בציצית לאחר ל' יום בודאי מדרבנן הוא וע"כ משום שהיא נראית כשלו כמ"ש התוס' שם וא"כ שוב יקשה אמאי לא גזרו גם במעקה מה"ט. ודוחק לחלק דבטלית גזרו משום דלית לה קלא של מי היא ויאמרו שהיא שלו אבל בית אית ליה קלא ולכן לא גזרו ביה. ע"כ נראה לומר דבמעקה נמי איכא טעמא דשהיא נראית כשלו, והא דאצטריך הסמ"ג לטעמא דשלא יתרשל הוא משום דהוקשה לי' דבמזוזה שפיר שייך טעמא דשהיא נראית כשלו משום דכשחייבו חכמים את השוכר הרי לא הפקיעו את המצוה מעל המשכיר דבלא"ה נמי הוא פטור מן המזוזה וכיון שכן שהמשכיר פטור הרי הי' נשאר הבית בלא מזוזה והוי חשדא הלכך שפיר חייבו חכמים את השוכר, משא"כ במעקה שהחיוב מוטל על המשכיר הרי ליכא כלל טעמא דחשדא שהרי לא ישאר הבית בלא מעקה שהמשכיר יעשנה כמו שמחויב וממילא לא יהא חשדא כלל, ולאיזה טעם הפקיעו חכמים את החיוב מעל השכיר והטילוהו על השוכר הפוכי מטרתא למה לן, ע"ז קאמר דבכדי שלא יתרשל המשכיר ותיבטל המצוה ועוד דאז כשיתרשל יהא גם חשדא על השוכר לכן הפקיעו מעל המשכיר והטילוהו על השוכר. ואדרבא בזה ניחא נמי מאי דק"ק היכן מצינו דבשביל שלא יתרשל מי שמחויב במצוה הטילו את המצוה על מי שאינו מחויב בה, ולמ"ש א"ש דמשום טעמא דשמא יתרשל יהא חשדא על השוכר ולכן הטילו עליו להפקיע את החשד, ונמצא דלאו משום התרשלות המשכיר מטילין על השוכר אלא משום חשדא דידיה וטעמא דרישול מסייע רק שיהא כאן חשדא. ועוד דקרוב בעיני לומר דבמעקה לא בעינן שיהא דר בה שלשים יום אלא מיד חייב השוכר שהרי לא נזכר בשום מקום לענין מעקה לי יום וע"ז לא מהני טעמא דשהיא נראית כשלו דמשום האי טעמא אין לחייבו אלא לאחר ל' כמו במזוזה אבל משום שלא יתרשל חייב מיד. וא"כ זהו דוקא במקום שהמשכיר חייב התם הוא דאיצטריך לטעמא דשמא יתרשל כי היכי דליהוי חשדא או דמשו"ה הפקיעו המצוה מעל המשכיר כנ"ל, אבל בשוכר מנכרי או משותפים שאין המשכיר חיוב במעקה אף [או משום] דלא שייך טעמא דשלא יתרשל חייב השוכר במעקה מטעמא דשהיא נראית כשלו כמו במזוזה, ובזה אולי דמי למזוזה שאינו חייב אלא עד אחר ל', ומ"מ יש לחלק בין מעקה למזוזה לענין ל' יום):

ד

ענף ד

[יז] ובעיקר הדבר אם שוכר בית מעכו"ם חייב במזוזה מדרבנן כשוכר מישראל עדיין יש לפקפק. דאפ"ל דמהא דב"מ (דף ק"ב) דתני ומנכרי נוטלה בידו ויוצא לא מוכח כלל דחייב אלא דברייתא מיירי באם החמיר על עצמו וקבע מזוזה לשמירתו דרשאי הוא ליטלה משם כשיצא, אבל אם אינו רוצה לקבוע מזוזה אה"נ אפשר דאינו מחויב כלל. הן אמנם דאף אם אין ראי' לדבר מ"מ הסברא הישרה גיזרת כמ"ש, דכיון דעיקר תקנת חכמים לחייב את השוכר במזוזה היתה במקום שהבית פטור משום שנפטר המשכיר לפי שאינו דר בו כדרב משרשיא דחובת הדר היא א"כ שוכר מעכו"ם נמי יתחייב דמאי שנא אבל מה תיהני לן סברא גרידתא כשיש מרבותינו הראשונים ז"ל שדרך אחרת להם בזה. דהנה מצאתי בהגה"מ (פ"ה מהלכות מזוזה אות ז') שכתבו וד"ל אבל הני בתים ששוכרין ישראל מכותי פסק ר"י דפטורין ממזוזה דכתיב ביתך ולא בית אחרים כדאמרינן גבי טלית שאולה כל ל' יום פטורה מציצית דכתיב כסותך ולא כסות אחרים ואף לאחר שלשים אינו חייב אלא מדרבנן שלא יאמרו שלו הוא אבל בית כותי לא אתי למטעי דקלא אית ליה והא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישראל כשכותי שוכרו ממנו אבל לחייב ישראל כשדר בבית כותי לא, אך קשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטור כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים ואם תתרץ דחשבינן לי' ביתו דשכירות קניא כמו כן שאלה קניא, ע"כ מצאתי, ודעת רבנו המחבר [הוא הרמב"ם] דחייב אפילו בבית כותי' כל זמן שהוא בתוכה כדמשמע לשון העמוד, עכ"ל הגה"מ. הרי לנו להדיא דעת הר"י ז"ל דבמזוזה נמי השוכר מכותי פטור. והחילוק שבין בית ישראל לבית כותי אע"פ שבשניהם הבית פטור מצד הבעלים נראה שהוא משום דבשל ישראל ליכא קלא ושייך חשדא דנראית כשלו ובעכו"ם קלא אית לי' ולא שייך לומר דנראית כשלו אך מ"מ נראה לענ"ד דלדינא ברור שהשוכר מנכרי חייב במזוזה מדרבנן לדברי הכל, ולא עוד אלא שהר"י עצמו סובר כן, ולחפץ זה עלינו להאריך קצת בדברי הגה"מ אלו. והנה ראיתי בדברי חמודות בהלק"ט (הלכות מזוזה אות נ"ו) שהביא דברי הגה"מ אלו ותמה עליהם שכתבו דדעת הרמב"ם דשוכר מכותי נמי חייב במזוזה מנין להו דעת הרמב"ם בזה, שהרי לשון הרמב"ם הוא כלשון הברייתא דב"מ דקתני בה ומנכרי נוטלה ויוצא וא"כ תקשה ברייתא לר"י דפוטר שוכר מכותי ואם תתרץ דברייתא באם עשאה קאמר ולא שיהא חייב לעשותה [כמש"ל בדברינו] אף לשון הרמב"ם יכולני לתרץ כך, עכ"ד הד"ח. ונלע"ד בכוונת הגה"מ דדחיקא ליה למימר דברייתא מיירי באם עשאה שאם היה פטור למה לו לעשותה ולא היה התנא סותמה, והלכך סבר דברייתא כולה מיירי לר"י בשוכר מישראל ומשו"ה חייב במזוזה, והא דקאמר ובנכרי נוטלה בידו ויוצא אין הכונה שאם היה הבית של נכרי אלא שאם היה השוכר הבא אחריו נכרי נוטלה ויוצא, דעיקר טעמא דבישראל אינו נוטלה הוא כמ"ש התוס' בב"מ שם לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאלו מזיק אותן שידורו בבית וא"כ אין זה שייך אלא כשהבא אחריו ישראל ולא בנכרי, ובגמ' דילן הגירסא ומנכרי וברא"ש הלק"ט (סי' י"ז ממזוזה) וכן באלפס הגירסא בנכרי ולפי"ז מרווח יותר. אח"ז מצאתי בס' נחל אשכול הלכות מזוזה (סי' כ"ה אות ז') שכ"כ דמה"ט שכתבנו אין ראיה מברייתא לחייב שוכר בית עכו"ם. ע"כ אין קושיא לר"י מברייתא דהכל מיירי בבית ישראל אבל בבית נכרי אה"נ אפשר דפטור. ולפי"ז שפיר כתבו הגה"מ שדעת הרמב"ם דשוכר מן הנכרי חייב במזוזה שהרי הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב להדיא שם והלכה י"א) ואם היה הבית של כותי ה"ז נוטלה כשיוצא, הרי שפירש לברייתא בבית כותי ופליג על הר"י:

ואולם אי קשיא הא קשיא לי במש"כ הגה"מ דקשה אמאי לא דרשינן ביתך ולא בית אחרים ויפטר כששוכר ישראל מישראל כמו דדרשינן כסותך ולא כסות אחרים כו', מאי קושיא היא דילמא מדאורייתא ה"נ דפטור גם שוכר מישראל וכל חיובו הוא רק מדרבנן וס"ל דבבית כותי לא תקינו רבנן, וכן הקשה בדברי חמודות שם. ונ"ל דדעת אותו המקשה על הר"י היתה דלאו מדרבנן מחייב הר"י לשוכר בית במזוזה, שאם היתה תקנתא דרבנן לחייב את השוכר במזוזה במקום שהבעלים פטורין הי' ראוי שיתחייב גם שוכר מעכו"ם כמש"ל דאין לחלק ביניהם כיון שבשניהם הבית פטור ממזוזה, ואי משום דלא שייך כאן תקנתא דרבנן כמו בציצית משום דקלא אית ליה בית ישראל נמי אית לי' קלא ולא דמי למטלטלים, דוגמת ההיא דאמרינן לענין שיעבוד בב"ב (דף מ"ד) וש"ד, ותו דעיקר חסר מן הספר דהו"ל לר"י לבאר ולחלק דבית ישראל לית לי' קלא ובית עכו"ם אית ליה קלא. ע"כ ס"ל לאותו מקשה דדעת הר"י כשיטת הסוברים דשוכר מישראל חייב מדאורייתא דחובת הדר היא ומ"מ ממעט בית עכו"ם דלאו ביתך קרינן ביה, והוקשה לר"י דמ"מ בבית עכו"ם ליחייב מיהא מדרבנן כמו בציצית וע"ז תירץ דשאני בית מטלית דטלית לית לה קלא ובית אית ליה קלא, וטעם זה מספיק באמת גם לשוכר מישראל שלא תהא בו תקנת חכמים כמו בטלית אלא דבשוכר מישראל ס"ל דחייב מדאורייתא, וא"כ שפיר פריך אותו מקשה דשוכר מישראל נמי ליפטר מדאורייתא מאותו טעם גופי' שפוטר מדאורייתא שוכר מעכו"ם דלא קרינן ביה ביתך:

יח

[יח] וליישב דברי ר"י התמוהים נ"ל די"ל דסבר דאין

מזוזה חובת הדר על השוכר אלא הבעלים חייבין מדאורייתא לעולם, דכבר הבאנו לעיל (אות י"ב) דברי הריטב"א יומא (דף י"א ע"ב) שכ' דרק בסוף ימיו חזר הר"י לומר דבית שאינו משתמש בו פטור מן המזוזה אבל כל ימיו היה הר"י ז"ל סובר שבעל הבית חייב במזוזה אע"פ שאינו משתמש בה ולכן אף כשמשכירה לאחרים נמי חייב בעה"ב במזוזה מדאורייתא. ואף שכתבנו לעיל דגם המחייבים במזוזה

כשאינו דר בה לא חייבו אלא בחושב ליכנס בה או ביוצא ונכנס אבל במשכירה לאחרים מודים דפטור המשכיר, הנה בשיטת ר"י י"ל דס"ל הכי למסקנא דמשכיר חייב לעולם אפילו כשאינו חושב ליכנס בה כלל דכיון דבית זה עשוי לדירה סגי לחיובי'. וכ"מ קצת מדברי הריטב"א שכן היתה שיטת הר"י לחייב אפילו כשאינו חושב ליכנס בו כלל, דלשיטתו דבתר חזרה כתב דהא דאמרינן בפר"א מזוזה וציצית הואיל ובידו להפקירן הוי מצי לומר שבידו שלא לדור בו, משמע קצת דלשיטתו דלפני חזרה דאפילו כשאינו דר חייב הוה ניחא ליה ההיא דפר"א דלא מצי לומר שבידו שלא לדור בו שאין זה פוטר כלל ממזוזה, ואי נימא דכשאינו חושב ליכנס מודי הר"י דפטור עדיין יקשה מפר"א אף לשיטתו דלפני חזרה דהו"מ למימר שבידו לצאת מן הבית לגמרי ושלא לדור בו לעולם, אע"כ דלפני חזרה סבר הר"י דאפילו בכה"ג נמי חייב. ודברי הר"י שבהגה"מ קודם חזרה איתמר ולפי"ז השוכר בית מישראל פטור השוכר מדאורייתא ממזוזה והמשכיר חייב. ומשו"ה דייק הר"י שם בהג"מ ואמר הא דאמרינן מזוזה חובת הדר היא היינו לפטור ישאל כשכותי שוכרו ממנו, והוא לכאורה לישנא יתירא דלמ"ל למימר כשכותי שוכרו ממנו הרי אפילו ישראל שוכרו ממנו נמי פטור המשכיר ועדיפא הו"ל למיסתם ולומר שבא לפטור את המשכיר דהאי לישנא הוה משמע בין כשמשכיר לישראל ובין כשמשכיר לכותי כמ"ש התוס' בע"ז, אלא ודאי משמע דבמשכיר לישראל סבר דעדיין חייב המשכיר מדאורייתא ורק במשכיר לעכו"ם ס"ל דפקע חיובא מעל המשכיר, משום דכיון דעכ"פ בעינן עשויה לדירה אינה חייבת אנא בעשויה לדירת ישראל אבל כשעכו"ם דר בה לא מיקרי בהכי עשויה לדירה וכי היכי דבעינן עשויה לדירת חול כמבואר לעיל ה"נ בעינן עשויה לדירת ישראל דוקא, או דדירת עכו"ם לא מיקרי דירה כלל כעין דאמרינן בעירובין (דף ס"ב ע"א) דירת עכו"ם לאו שמה דירה ותניא חצרו של עובד כוכבים הרי הוא כדיר של בהמה, ולאו מקולי עירובין שנו כאן דלהלן (דף ע"ה ע"א) מבואר דאפילו להחמיר אמרינן דירת עכו"ם לאו שמה דירה עיי"ש בתוס' (ד"ה הו"א), ואע"פ שאח"ז עדיין אפשר לישראל:

לדור בבית זה וממילא עביד לדירה מ"מ ההיא שעתא לדירת עכו"ם עבידא ולא מיקרי עשויה לדירה. וכתב הר"י מתחלה דמדאורייתא פטור השוכר מעכו"ם דלאו ביתך הוא, ומהאי טעמא יש לפטור גם את השוכר מישראל אלא שהשוכר מישראל חייב מעקות חכמים כמו במעקה שאותו החיוב שמוטל על המשכיר הטילוהו על השוכר כדי שלא יתרשל כמ"ש הסמ"ג לענין מעקה, ולא שייכא תקנה זו אלא בשוכר מישראל אבל בשוכר מעכו"ם שהבית פטור גם מצד הבעלים אין מקום לחייב את השוכר דמאי שלא יתרשל איכא כמש"ל. והוקשה לו דמ"מ יתחייב השוכר משום טעמא דנראית כשלו כדמצינו בטלית שאולה, ולטעם זה יתחייב גם השוכר מעכו"ם דהא איכא חשדא דשהיא נראית כשלו, ע"ז כתב דשאני טלית דלית לה קלא אבל בית קלא אית ליה ולא שייך טעמא דשהיא נראית כשלו ומשו"ה בשוכר מעכו"ם ליכא תקנתא דרבנן:

ולפי"ז אין זה שייך אלא לשיטת הר"י דלפני חזרה, אבל

לבתר דחזר בו בסוף ימיו וסבר דבית שאינו משתמש בו פטור מן המזוזה כמו שהעיד הריטב"א ז"ל משמו הדר בי' נמי מהך דינא דהגה"מ, דנשי' דבתר חזרה המשכיר ביתו לישראל פטור המשכיר ממזוזה ומ"מ חייבו חכמים לשוכר בחיוב חדש וא"כ לאו היינו טעמא דתקנתא כדי שלא יתרשל אלא משום שהיא נראית כשלו ובבית נמי חששו אע"ג דאית ליה קלא, וא"כ הוא הדין והוא הטעם גם בשוכר מן העכו"ם דחייב מדרבנן:

יט

[יט] מעתה זכינו לדין דאף הר"י חזר בו לסוף ימיו ממה

שכתבו בשמו בהגה"מ וס"ל נמי דשוכר בית מנכרי חיוב במזוזה. וכבר נתבאר שכן היא דעת הרמב"ם וטוש"ע יו"ד (סי' רצ"א) דפירושא דברייתא דב"מ ומנכרי נוטלה ויוצא הוא בשוכר מן הנכרי ולא כשנכרי בא אחריו וכ"ה בנמוק' ובשמ"ק בשם הריטב"א והרמ"ך ולפירושם השוכר מעכו"ם חייב במזוזה דדוחק לפרש לברייתא באם עשאה כמש"ל. ובחי' הרשב"א שבת (דף קנ"א) מבואר דמאן דדר בבית הפקר חייב במזוזה לאחר ל' מדרבנן כשוכר מישראל, ואטו גרע בית עכו"ם מבית הפקר דל בעלים מהכא מיחייב כבית הפקר. והאשכול בהלכות מזוזה והסמ"ג (עשין כ"ז) הביאו בשם הירושלמי (שלהי מגילה) שאמרו בהדיא דשוכר מעכו"ם חייב במזוזה:

ולפי"ז נראה דגם במעקה חייב השוכר מעכו"ם דבהא

גמי שייך חשדא דשהיא נראית כשלו. ואולם זהו רק להסוברים דשוכר פטור מה"ת ממזוזה, אבל להני דס"ל דשוכר חייב מה"ת שהיא חובת הדר ולכן שוכר מעכו"ם נמי חייב מה"ת אין סייעתא למעקה דודאי לאו חובת הדר היא אלא שחכמים תקנוה על השוכר ואפשר שלא תיקנו אלא בשוכר מישראל מטעמא דשלא יתרשל ולא בשוכר מעכו"ם, וטעמא דהיא נראית כשלו לא ס"ל כלל דשאני טלית דלית לה קלא. ומ"מ קרוב יותר לומר דלא שנא בין טלית לבית דבסברא זו לא נחלקו המחייבים על התוס' אלא דבית נמי הוי כטלית ושייך בי' מפני שהיא נראית ובמעקה נמי גזרינן משום חשדא ושוכר מעכו"ם נמי חייב בה:

==

ענף ה

[כ] ועדיין עלינו חובה לבאר דברי הסמ"ג שאנו עסוקין

בהן וז"ל (בעשין ע"ט) ונראה מי ששכר בית מאחרים כטור מן המעקה מן התורה מדלא מרבינן אלא לקח וירש ונתן לו במתנה ואינו אומר נשכר לו, והא דתניא בבבא מציעא בסוף פרק השואל שהשוכר חייב לעשות לו מעקה מדרבנן הוא מפני שהוא דר בבית פן יבוא להתרשל בדבר עכ"ל. נראה שתפס דאיכא על השוכר מצוה דרבנן וכן מתבאר להדיא מדבריו (בעשין פ"ט) וז"ל השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב עכ"ל, הרי שבמעקה ומזוזה כתב חייב לעשות ובסולם כתב אם רוצה ושינה בזה מלשון הש"ס דבברייתא שנויים סולם ומעקה כאחד והוא ז"ל חילקם בכוונה, הרי מפורש שהמעקה מצוה על השוכר כמזוזה. וכ"ה גם ברמב"ם דאיהו נמי חילקם שבמזוזה ומעקה כתב חייב ובסולם אם רוצה, וכ"ה בשו"ע חו"מ (סי' שי"ד ס"ב), ומוכח דסברי כסמ"ג שהיא מצוה על השוכר ולא רק רשות. והוא תמוה לכאורה דמי הכריחם לזה ומנא להו למימר הכי, דילמא הא דמחייבין בברייתא את השוכר במעקה הוא רק לענין ממון בתנאי השכירות, דחשבה הברייתא מה שהמשכיר חייב מדיני שכירות ומה שהשוכר חייב וע"ז קתני דבמעקה חייב השוכר ולית ליה רשות לתבוע מן המשכיר משום דמעשה הדיוט הוא שאינו חל על המשכיר מדיני שכירות, כדתנן התם המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו, ומעקה נמי לאו מעשה אומן היא כמ"ש הרא"ש שם וסי' כ"ז) השוכר חייב לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב ולהטיח את גגו שכל אלו מעשה הדיוט הן. וכ"כ הנמוק"י וכ"ה בטור חו"מ (סי' שי"ד), אבל מצוה אימא לא רמיא כלל אשוכר ואם אינו רוצה אינו עושה מעקה ונשארה המצוה על המשכיר. ואין לומר דדייקי מדקתני בברייתא בלשון חיוב חייב לעשות לו מעקה, שהרי ה"נ תני חייב לעשות לו סולם וזה בודאי לאו למצוה הוא ואם אינו רוצה אינו עושהו אלא חייב רק מחיובי שכירות דהיינו שאין לו זכות לתבוע מן המשכיר לעשותו, וא"כ במעקה נמי איכא למימר הכי. ואין לומר דמחייבי לשוכר במעקה בתור מצוה מדעת עצמם מטעמא דהיא נראית

כשלו ולמדוה מטלית או ממזוזה, דז"א חדא דהסמ"ג טעמא אחרינא קאמר ועוד דכבר כתבנו לעיל (אות ט"ז) דהיכא דמשכיר חייב לא שייך חששא דשהיא נראית כשלו דהמשכיר יעשה מעקה. וא"א לומר דהיינו נמי כוונת הסמ"ג שמא יבוא המשכיר להתרשל ולא יעשה מעקה ויחשדו את השוכר משום שהיא נראית כשלו כמש"ל, דכיון דלא מצינו חיובו בש"ס מנלן לחדש מדעתנו חששא דשמא יתרשל מלקיים מצוה דרמיא עלי' הרי מציצית ומזוזה ליכא למילף להא כנ"ל:

והיה נראה לומר דהרמב"ם והסמ"ג פליגי על הרא"ש

ונמוק"י וסברי דמעקה מעשה אומן היא כמ"ש השמ"ק, והוקשה להם לפי"ז אמאי שוכר חייב בה, ומשו"ה קאמרי דלאו מדיני שכירות נגעו בה אלא משום דרמו רבנן מצוה על השוכר ולפי"ז יצא לן דהרא"ש והנמוק"י והטור דס"ל מעקה מעשה הדיוט היא פליגי על הרמב"ם והסמ"ג וסברי דלא רמו רבנן כלל מצות מעקה על השוכר אלא מתנאי השכירות הוא, דלדידהו אין הכרח לזה מהש"ס כמ"ש. ונ"מ טובא לדינא דלהרמב"ם והסמ"ג והשו"ע מחויב השוכר ואם לא עשאה השוכר פטור המשכיר מ"מ לפי שהפקיעו חכמים מעליו חיוב המעקה, ולהרא"ש והנמוקי"י והטור שאין השוכר מחויב בה מצד המצוה ולא הפקיעו כלל את המצוה מעל המשכיר אם לא עשאה השוכר מחויב המשכיר לעשות מצד מצות מעקה או אולי למנוע את השוכר מלהשתמש בגג כל זמן שאין לו מעקה. וכן אם הזדמן מעקה שבעשייתה יהא בהכרח מעשה אומן להרמב"ם והסמ"ג והשו"ע השוכר חייב בה ולהרא"ש והנמוק"י והטור המשכיר חייב בה:

אבל עדיין יש לדקדק בזה. דהנה הרמב"ם (פ"ו מהלכות

שכירות ה"ג) כתב וז"ל המשכיר בית לחברו חייב להעמיד לו דלתות כו' וכל כיוצא באלו מדברים שהן מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות, השוכר חייב לעשות לו מעקה כו' וכן אם רוצה לעשות סולם עכ"ל, הנה הוסיף הרמב"ם ז"ל מדיליה המלים והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות וכן נמשכו אחריו הסמ"ג והשו"ע, ודבר זה לא נזכר כלל בש"ס ולאיזה צורך הוסיפום. ונלענ"ד שהרמב"ם ז"ל בא ליתן טעם על סולם [או גם על מעקה לפימ"ש להלן דהיכא דהמשכיר חייב מצד מעשה אומן לא תיקנו מצוה על השוכר] ודומיהן שעל השוכר לעשות, ודחיקא ליה לומר כשיטת הרא"ש וסייעתו שכל אלו מעשה הדיוט הם ונגר ומנעול הוי מעשה אומן. והרי אפילו מקום מזוזה היה נחשב כמעשה אומן אי לאו דאפשר בגובתא דקניא כמבואר בש"ם, ובירושלמי באמת איתא הורי ר' יצחק בר חקולה מזוזה מעשה ידי אומן, ופי' במה"פ שפי' דקאי אמקום מזוזה דאלו מזוזה עצמה בודאי על השוכר היא חלה, ומקום מזוזה בודאי קל יותר מסולם ומעקה ואפ"ה קרי לי' מעשה אומן. ע"כ ס"ל להרמב"ם דסולם נמי הוי מעשה ידי אומן ומ"מ השוכר עושהו לפי שאין זה עוקר בתשמיש הבתים, ר"ל דאע"פ שסולם בודאי עיקר גדול בתשמיש הגג מ"מ תשמיש הגג גופיה אינו מעיקר השכירות שהעיקר הוא הבית ולא הגג דהתשמיש הגג אינו עיקר בענין הבתים והחצרות ולכן השוכר עושהו אם רוצה להשתמש בגג. כעין דאמרינן בב"ב (דף ב' ע"ב) דא"ל בעל החצר לבעל הגג לדידי קביעא לי תשמישי לדידך לא קביעא לך תשמישך, ויעו"ש להלן (דף ו' ע"ב). ובשמ"ק שם הביא בשם הרשב"א דזהו דוקא בגגין המשופעין אבל באינם משופעין לא ודחוהו. ועיי' ברמב"ם (פ"ג מהלכות שכנים ה"ו) ובראב"ד ועיי' ברא"ש ובשו"ע חו"מ (סי' קנ"ט). אבל אלו היה תשמיש הגג מן העקרים שבדירה היה משכיר חייב לעשות לו סולם משום דהא נמי מעשה אומן הוא. וכדברינו חלו כתוב להדיא בנמוק"י וז"ל סולם כתב הריטב"א ז"ל דסולם לגג הוא דקאמרינן דאלו לעליי' המשכיר חייב דבלאו הכי לא מתדר ליה, אלא לא אמרו אלא בגג שתשמישו ארעי ואין עיקר השכירות בו עכ"ל, הרי חזינן דלאו משום גריעותא דמעשה סולם נגעו בה אלא משום דתשמיש הגג לאו עיקר הוא. ולפי"ז שוב יקשה לן מנ"ל להרמב"ם והסמ"ג דמעקה הוי מצוה דרבנן על השוכר דילמא רק מתנאי השכירות הוא, דאין לומר דהוקשה להו שהיא מעשה אומן ואמאי חלה על השוכר כמש"ל די"ל דהויא כסולם משום דתשמיש הגג לאו עיקר הוא והלכך כל מידי דשייכי לגג על השוכר הן חנין:

כא

[כא] ע"כ נ"ל להשוות דעת הראשונים ז"ל ולומר טעם

אחר בדבר שיהא שייך גם להרא"ש וסייעתו דהנה הטור וסי' שי"ד) אחר שמנה את הדברים שעל השוכר ועל המשכיר לעשותם מסיק וז"ל וכתב הרמב"ם בכל אלו הדברים הולכין אחר מנהג המדינה עכ"ל, ועיי' בפרישה שם. ולפי"ז הא דחשבינן במתני' ובברייתא הני שעל השוכר ועל המשכיר לעשותם ולא תלו להו במנהג המדינה צ"ל דקאי במקום שאין מנהג ידוע. והשתא תקשה כיון דמשכיר חיוב במעקה מן התורה ובודאי רובא דעלמא מקיימי למ"ע זו תיהני לכה"פ כמנהג שהמשכיר עושהו וא"כ למה חייב השוכר ואטו גרע ד"ת ממנהג המדינה. לכן ס"ל דמעקה תקנת חכמים היא שהפקיעו חיוב המעקה מעל המשכיר והטילוהו על השופר כדי שלא יתרשל. ולפי"ז אפשר לומר דהרא"ש וסייעתו נמי ס"ל דמעקה הוי מצוה דרבנן על השוכר דאע"ג דסברי דמעשה הדיוט היא מ"מ תקשה דליהוי כמנהג המדינה שהמשכיר עושה כנ"ל ומוכח גם לדידהו דהוי מצוה. ומה שכתבו במעקה דמעשה הדיוט היא לא הוצרכו לזה במעקה אלא לאינך מילי כגון סולם ומרזב דלאו מצוה נינהו על השוכר, אבל במעקה אה"נ דלא הוצרכו לזה כלל דאפילו אי הויא מעשה אומן ומצד תנאי השכירות היתה מוטלת על המשכיר מ"מ מצוה היא דרמו רבנן על השוכר, ואגב שיטפא דלישנא כללו גם מעקה בהדייהו. ואולי י"ל עוד דהוצרכו לטעמא דמעשה הדיוט גם לענין מעקה דשמא ס"ל דלא חייבו רבנן לשוכר במצות מעקה אלא במעשה הדיוט דמצד תנאי השכירות צריכה היתה לחול על השוכר ורק מצד המצוה היא על המשכיר בהא הוא דהפקיעו חכמים את המצוה מעל המשכיר והטילוה על השוכר, אבל במעשה אומן דאפילו אם לא היתה מצוה היתה מוטלת על המשכיר גם מצד תנאי השכירות לא הפקיעו חכמים כלל מעל המשכיר ולכן הוצרכו לומר דמעקה מעשה הדיוט היא. וכן להרמב"ם במעשה אומן י"ל דנא הפקיעו את המצוה אלא בדבר שאינו מעיקר השכירות שאין המשכיר חייב בו מדיני השכירות אבל בדבר שהוא מעיקר השכירות ומעשה אומן שהמשכיר חייב בו גם מדיני השכירות אפשר דלא הפקיעו. ולפי"ז יצא לן דבר חדש במשכיר חצר לחברו ובה באר או בור, דלטעמו של הרא"ש וסייעתו דמעקה הוי מעשה הדיוט על השוכר לעשותה, ולטעמו של הרמב"ם לפי שאין גג מעיקר התשמיש אבל מעשה אורן הוי הכא בשוכר חצר דעיקר תשמישו בחצר הוא וכשבור בתוכו לא מיתדר ולא מישתמש ליה כלל על המשכיר לעשותם, וכן בשוכר גג לחוד. ואולם לפי טעמו של השמ"ק בשם הר"ר יהונתן ז"ל אין נ"מ אם מעקה מעשה אומן או מעשה הדיוט ואם הגג מעיקר התשמיש או לא, דז"ל ואע"פ שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפ"ה השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה דר בו לא היה צריך למעקה עכ"ל, ונראה דמשום האי טעמא בכל מקום חייב השוכר. ואולי גם הוא לא נתכוין אלא בדברים שאינם מעיקר תשמיש הבתים כמש"ל, וקצרנו בפרט זה. ועיי' במו"ק (דף י"א ע"א)] עושין מעקה כו' ועל שי' הסוברים דמעקה מעכה הדיוט היא יש להעיר קצת מב"ב (דף ס"א ע"א) המוכר את הבית כו' ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, ואי מעשה הדיוט היא הרי לא חשיב ותיהוי אין לו מעקה כיש לו דבקל לעשותה, ויש לדחותו:] [כב] ולענין שוכר בית מעכו"ם לחייבו במצות מעקה

מדרבנן יש להעיר עוד לפי מ"ש הב"י יו"ד (סי' פ"ז) לענין בשר טמאה בחלב טהורה ובשר טהורה בחלב

טמאה דלא שייך לומר שאסרוהו מדרבנן משום בב"ח שאין ענין לאסרו מדבריהם שכבר היה אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או משום חלב טמא ועיי' בש"ך, וכה"ג כתבו התוס' חולין (דף קי"ז ע"א ד"ה הוא) וז"ל וי"ל דהתם שיש מעילה דאורייתא משום עולה אין לחכמים לתקן שם מעילה כיון דבלאו הכי בדילי מינייהו עכ"ל, וה"נ לפימ"ש לעיל (אות ט"ו) דבשוכר מעכו"ם שהמשכיר לא יעשה מעקה וישאר מכשול חייב כשוכר להסיר אא המכשול מה"ת משום מ"ע דהשמר לך ושמור את נפשך שלא נאמר בה ביתך וגגך ממילא אין ענין לחייבו עוד במצות מעקה מדרבנן כיון שכבר הוא מוזהר ועומד מן התורה משום מ"ע דהשמר וכיון שכן השוכר בית מעכו"ם ועושה בו מעקה לא יברך כיון דאין עליו מצות מעקה כלל ואפילו מדרבנן ועל מ"ע דהשמר אין מברכין כמש"ל. [ועפיד"ז גם בשוכר בית מישראל יש לפקפק קצת דלא הוה להו להטיל מצות מעקה מדרבנן על השוכר דסגי לן במה שמפקיעים מעל המשכיר חיוב המ"ע דמעקה ודהשמר וממילא יתחייב השוכר במ"ע דהשמר כנ"ל. ואפשר דחדא תקנתא היא ודו"ק]:

וצריך אני למודעה שדברי הסמ"ג דפן יבוא להתרשל בדבר חתומים וסתומים הם ויש לפרשם בדרכים אחרים, אבל מה שפירשתי בהם נלע"ד לנכון:

כג

[כג] הדרן לדידן בעובדא דקמן בהא נחתינן ובהא סלקינן דבור בחצר ביהכ"נ חייב במ"ע דמעקה, ולדעת הרמב"ם והשו"ע מברכין עליה, אך לדעת רבנו ירוחם והר"א ממיץ פטורין משום בית השותפין ולהסמ"ג משוה"ט ספקא הוי. וגם בעיקר חיוב הברכה למעקה מצאתי שהמאירי רפ"ג דמגילה (ד"ה כבר ביארנו) כתב שאינו מברך כלל על עשיית מעקה וכן ראיתי בתמים דפים להראב"ד (סי' קי"ט) שהביא בשם העיטור יעו"ש. ע"כ לחשוש לדעתם נראה לכאורה דאין לברך דספק ברכות להקל:

ו

ענף ו

[כד] ודע דהפוטרין בית השותפין מן המעקה אין פטורו

שוה לפטור דבית השותפין ממזוזה לפי ההו"א שבסוגיא דחולין (דף קל"ה) דשותפין פטורין מן המזוזה, או בשותפות הגוי לדידן שפוטרת. דפטור דבית השותפין או שותפות הגוי ממזוזה הוא בין שהם שותפים בכל הבית ואין חלקיהם ניכרין ובין שחלקיהם ניכרין כגון לזה חצי בית לצד זה ולזה חצי בית לצד אחר כמו שיקרה תדיר בפרוזדרות שבין שני בתים, דאע"פ שהחלקים ניכרין מ"מ אין לזה שיעור. בית ולזה שיעור בית. ואפשר דבאופן האחרון עוד קיל יותר דאפילו לדידן דקיי"ל דבית השותפין חייב במזוזה אולי אין זה אלא במשותפין בכל הבית אבל בכה"ג לא. דלאו בית שותפין הוא אלא שני חצאי בתים. ועיי' ביש"ש ר"פ ראשית הגז ובס' דעת קדושים יו"ד (סי' רפ"ו). אבל לענין מעקה הוא להיפוך, דבאין חלקיהם ניכרין דהוו שותפין בכולה פטורה משום דכל משהו ומשהו שבה פטור לפי שהוא של שותפות, אבל כשחלקיהם מבוררין כאו"א חייב במעקה על חלק שלו דלא פתיכא בי' שותפות חברו. ומה שאין שיעור בית בחלק שלו לחוד לא איכפת לן ולא מידי לפמ"ש לעיל דבמעקה לא בעינן בית כלל שהרי בור נמי חייב במעקה אע"פ שבודאי אין כאן בית, והא דבית שאין בו ד' על ד' פטור מן המעקה אין הטעם משום דמדינא לאו בית מיקרי אלא משום שאין משתמשין על גבו ואין בו חשש נפילה אבל אלו היו משתמשין גם בבית פחות מד' על ד' דהוה חייב במעקה אע"פ שאין דינו כבית אלא כעמוד בעלמא, עיי' בשמ"ק ב"ק (דף נ"א ע"א) מ"ש בשם המאירי, וא"כ הכא בודאי כאו"א חייב במעקה על חלקו אע"פ שאין בחלק שלו בית שלם דמ"מ הרי משתמשים עליו איידי דסמיך לחלק חברו ובשביל זה נייחא תשמישתיה. ואע"ג דחלק חברו הוא שגורם את התשמיש מ"מ אינו נידון בשביל זה כבית השותפין, דעד כאן לא שייך למידן הכא אלא כשחלק חברו גורם את החיוב משא"כ הכא שאין חלק חברו גורם. את החיוב אלא תשמיש בלחוד הוא דקא גרים ליה וחיובא מיניה וביה דחלק אחד הוא דקאתי. וכ"ז הוא במעקה דלא בעינן בית משא"כ במזוזה דבעינן בית דוקא וחלק אחד לאו בית הוא ונמצא שחלק חברו גורם את החיוב ע"כ הוא נידון כבית השותפין. ופשוט הוא.. איברא דבסוכה (דף ג') תנינן בית שאין בו ד' אמות על ד אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה כו' ואין מערבין בו ואין משתתפין בו כו', ואמרינן עלה פטור מן המזוזה ומן המעקה כו' מ"ט דבית כתוב בהו בכולהו ואין מערבין בו ואין משתתפין בו כו' מ"ט דלא חזי לדירה, ומשמע דקמייתא לאו משום דלא חזי לדירה הוא אלא משום גזיה"כ דאינו בית ומזוזה ומעקה שוין בו. אך לפמש"ל דבור נמי חייב במעקה בע"כ צ"ל דהיינו נמי טעמא דבית כיון דאין בו ד' על ד' לא חזי לדירה וממילא אין משתמשין בגגו, אלא דבעירוב ושיתוף דלא נאמר בו בית קאמר הש"ס להדיא דלא חזי לדירה ובמעקה נקט לישנא דקרא והיינו הך. כך צ"ל בע"כ אע"פ שאינו מדוקדק יפה. ועיי' בשמ"ק ב"ק (דף נ"א ע"א) מ"ש בשם המאירי. ודע שאם יש בבית ד' על ד' והוא ראוי כבר לדירה והגג אין בו די על ד' נראה דחייב במעקה לפמ"ש הרמ"ה בב"ב (דף ס"א ע"א סי' י"ג ד"ה וה"ה) דגג אע"ג דלא הוי ארבע אמות ופתוח לגו ביתא לא מהני בי' לישנא דעומקא ורומא נישום דגג חזי למילתי' למשטח בי' פירי ושאר תשמישין ואע"ג דלא הוי ארבע אמות וכי בעינן ארבע אמות במידי דלא עביד אלא לדירה כגון בית וכיון שכן ראוי שיהא חייב במעקה. ואין להעיר מדתנן בב"ב שם המוכר את הבית לא מכר כו' ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים, דאז חשיב בפני עצמו ולא בטיל אגב בית, ונראה דאין הפירוש דמשום דחסרה מעקה גרעה חשיבות הגג מצד עצמו. אלא נראה מוסבר יותר דביאורו הוא דכיון דאין בו מעקה הרי אסור להשתמש בו וממילא אין משתמשין בו וכיון שאין משתמשין בו אין לו חשיבות מצד חסרון ההשתמשות ובטיל אגב בית. ולהני דסברי דבית השותפין פטור ממעקה א"כ שותפין שמכרו בית שיש לו גג בלא מעקה לא יהא הגג מכור ומתני' סתמא קתני. אבל אין זה כלום, דאפי' גג של שותפין אסור להשתמש בו משום הסרת המכשולות דבזה אין נ"מ בין יחיד לשותפין:

כה

[כה] ומדי דברי בעניינו מעקה אסור בזה דמלשון הראשונים

ז"ל נראה דאין מ"ע דמעקה אלא בדבר שאם יפול ממנו יש סכנת מיחה אבל אם אין סכנת מיתה אלא סכנת נזקין לחוד אינו במצות עשה דמעקה, שכן כתב הרמב"ם (פי"א מהלכות רוצח ה"ד) אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות כו' או לעשות לה כסוי שלא יפול בה אדם וימות, וכ"נ גם מלשון שאר הראשונים. וכן מוכח מסוגיא דב"ק (דף נ"א ע"א) דפריך על ר"נ דס"ל דיש חבטה של מיתה בפחות מי' מברייתא דכי יפול הנופל כו' כיצד היתה רה"ר גבוה ממנו י' טפחים כו' עמוקה ממנו י' טפחים ונופל מתוכו לתוכה חייב ואס"ד יש חבטה בפחות מי' למה לי עשרה כו', ולענין מעקה מיירי כדפירש"י, הרי דדוקא כשגבוה כשיעור מיתה חייב במעקה. וכן מבואר להדיא בשמ"ק שם בשם המאירי וז"ל ויראה מכאן שאין מצות מעקה לחשש נזקין אלא לחשש מיתה שא"כ אף בפחות מעשרה כן עכ"ל. ונראה שהוא נלמד מקרא דלא תשים דמים בביתך דמשמע מיתה דוקא. ולפי"ז צ"ל דהא דתניא בב"ק (דף ס"ו ע"ב) ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל לא תשים דמים בביתך מיירי נמי בכלב שיש בו סכנת נפשות דוקא ובסולם שגובהו עשרה ואל"ה אינו עובר בלא תשים דמים, וכ"כ שם בשמ"ק

בסם מהר"י כ"ץ ז"ל מדר' נתן כו' אע"ג דהך דר"נ לא מיירי בהיזק כי הך דשמעתין אלא בסכנת נפשות כדמוכח קרא דלא תשים דמים בביתך עכ"ל. ובאמת ק"ק לפי"ז האיך מסתייע הש"ס מדר' נתן לענין כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה לתרנגולא דמשמתינן ליה עד דמסלק היזקא ועיי' ברא"ש. ובשמ"ק כתובות ס"פ אלו נערות הביא קושיית מהריב"ן זו ומתרץ לה ואין הדברים מבוררין שם, ויעו"ש בחי' הריטב"א ובב"ק (דף מ"ו ע"א). וצ"ל דרק דרך דמיון הביא הש"ס להא דר"נ ומדרבנן הוא. והעירותי על כ"ז לפי שראיתי בס' החינוך (מצוה תקמ"ז) שכתב ז"ל שלא להניח המוקשים המוכשלים בארצנו ובבתינו כדי שלא ימותו ולא יזוקו בם בני אדם ועז"נ ולא תשים דמים בביתך לא תעשה עכ"ל הרי שכלל שלא ימותו ולא יזוקו ומשמע דעל חשש היזק נמי איכא ל"ת דלא תשים דמים, וכן גם במ"ע דמעקה (מצוה תקמ"ו) לא הזכיר כלל מסכנת מיתה. ונראה לכאורה דפלוגתא דרבוותא היא ולא ראיתי למי שהרגיש בזה. אך קשה טובא על החינוך מסוגיא דב"ק הנ"ל דמבואר דבעינן דוקא גובה עשרה כשיעור מיתה. ואולי קושיית השמ"ק בב"ק ט"ו שהזכרנו הכריחתו דמדמי הש"ס האי כלבא כו' לדר"נ ולכן ס"ל דהל"ת קאי גם על נזקין ובדף נ"א מיירי לענין מ"ע דמעקה ובזה בעינן דוקא שיעור מיתה. אבל קשה האין אפשר למיפסק בסכינא חריפא ולחלק בין העשה והלאו שנאמרו יחד בחד קרא ואולי רק בדרך העברה ושלוח הזכיר החינוך שלא חוקו וצע"ג:

וצריך להעיר דאף דבעינן במעקה גובה עשרה מ"מ

כדאמר ר"נ התם בב"ק מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה אריתא דדלאי כמה הוי שיתא אשתכח דכי קא מחבט מעשרה הוא דקא מחבט ה"נ במעקה תיסגי בפחות מעשרה. ומצאתי שעמד בזה בשמ"ק וז"ל וא"ת גבי מעקה למה לי עשרה בשיתא סגי ושמא משום דאין רגילות לעמוד על הגג כ"כ אלא לישב עליו תמיד שהרי כל תשמישן היה על הגג עכ"ל ומ"מ צ"ע דאכתי פורתא מיהא הוי בציר מעשרה אפילו כשיושבין דדוקא באיגנדר בעינן י', ויש ליישב:

והיה שלום וברכה מרובה למעכ"ת כנפשו ונפש

ידידו הדוש"ת:

אחר ערכי את הדברים נדפס מחדש ספר היראים מכת"י

אשר כמעט פנים חדשות הוא וממנו נראה עד כמה לקה ספר יראים הישן בחסר וביתר, וכינותי שם בסי' רל"ד היא מצות מעקה שביראים הישן הוא סי' מ"ה] ושאבתי ממנו איזה דברים הנוגעים לענייננו. א) נוכחתי לדעת דמה שנתלבטנו באות י' בהבנת דבריו אך בלבול הנוסחא דין גרמא וב"ה דרכנו במסלת האמת בפתרנו את החדה דרק לבית שותפין פטר לגמרי ממעקה אפילו מדרבנן אבל לעומד בבית עכו"ם לא פטר אלא מדאורייתא ומדרבנן מיהא חיוב יעו"ש. ועיי' מ"ש שם ידידי הרה"ג מוהרא"א שיף נ"י בביאורי תועפות ראם. ב) מה שכתבנו בביאור דברי הסמ"ג דשלא יתרשל שהפקיעו חכמים את המצוה מן המשכיר והטילוה על השוכר מפורש נמי הכי ביראים. ובביאור תוע"ר רצה ליתן ריוח בין הדבקים ולחדש פלוגתא בין הר"א והסמ"ג ואין די יסוד לזה. ג) במה שהקשינו עליו באות ב' הנה ביראים החדש מתרץ הר"א גופיה קרוב לדברינו. ד) ראיתי בתוע"ק שהביא בשם ס' שד"ח דדעת כל הראשונים לברך על מצות מעקה דלא כהרוקח שהוא יחיד ממש. אבל אנחנו הראינו לעיל ואות כ"ג) שכ"כ הראב"ד בתמים דעים בשם העיטור וכ"ה במאירי מגילה דאין מברכין על עשיית מעקה, וכמדומני שראיתי עוד לחד מקמאי שכ"כ ואיני זוכר מקומו לע"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף