דברי חמודות/ברכות/ה
|
< הקודם · הבא > |
(א) קמ"ל דאסור. אפי' בפה ועל היין אבל כלי זמר אסור אפילו שלא על היין וז"ל הרמב"ם בסוף הל' תענית גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיע קול של שיר אסור לשמות בהן ואסור לשמען מפני החרבן ואפי' שירה בפה על היין אסור שנא' בשיר לא ישתו יין אבל לרש"י אף בכלי שיר לא אסור אלא בבית המשתה שהרי פי' זמרא לשורר בבית המשתאות וכתבו התוס' שכן משמע מדקאמר ולשלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין ובפרק בתרא דסוטה תנן משבטלה סנהדרין בטל שיר בבית המשתאות שנאמר בשיר לא ישתו יין וכתבו עוד דראוי להחמיר בכיוצא דההוא בירושל' דהוה קאים ודמיך בזמרא שמתענג ביותר ע"כ ועיין לקמן סי"ד:
(ב) נסתלקה העטרה מראש כל אדם. וכתב הרמב"ן בתורת האדם דדוקא לחתנים כדדייקינן בסמוך דדוקא לכלות אבל שאר כל האדם מותרים בהם דלא גזרו אלא בשעת שמחה ע"כ ובפירוש עטרה נחלקו בגמ' ופסק הרמב"ם כלוי דאף של קנים ושל חילת שהוא כמין גומא הגדל במים אסור וכן תני לוי במתניתא אף של קנים ושל חילת אסור וכתבו התוס' דלא בעטרות של הראש איירי שאין דרך לעשותן מקנים וחילת אלא כעין כיפה שעושין לחתן שיושב בה:
(ג) דומיא דכ"ג בגברי. אבל בנשי שרי ולא בכלה דהא תנן בסוף סוטה בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות הכלות ופירשו בגמרא שהיא עיר של זהב ותנ"ה איזהו עטרות כלות עיר של זהב אבל עושה אותה כיפה של מילת וכתב הרמב"ן דלאו דוקא עיר של זהב אלא כל שעיקרו של כסף או של זהב אסור אף לכלות ולא התירו להם אלא שעיקרו של מיני צבעונים אע"פ שיש בו משבצות זהב וכ"כ הרמב"ם ז"ל גזרו על עטרות כלות של כסף וזהב אבל עטרות של גדיל מותר לכלות ושאר כל אדם חוץ מחתן וכלה מותרים בכל וז"ל הרמב"ן בתורת האדם לא גזרו על עטרות כלות אלא לכלה אבל לשאר נשים מותר כדתנן (בפ' במה אשה) ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב זה ירושלים דדהבא כדעביד לה ר"ע לדביתהו אלמא אינה אסורה אלא לכלות וכן עטרות חתנים ששנינו דוקא חתנים כו' כמ"ש בשמו לעיל:
(ד) שנאמר קול ישורר בחלון וגו'. ותו גרס התם בגמ' א"ר הונא זמרא דנגדי ודבקרי שרי דגרדאי אסור ופי' רש"י דנגדי מושכי ספינות בחבל שרי שאינו אלא לזרזם במלאכתן. ודבקרי שמזמרים בשעה שחורשים אינו אלא לכוין השוורים לתלמים שהולכים לקול השיר שערב עליהם. דגרדאי אינו אלא לשחוק ע"כ ונ"ל שלזה נתכוין הרמב"ם שכתבתי לשונו לעיל בסעיף א' שכתב וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן:
(ה) ומנהג כל ישראל לאומרה בבית חתנים ובבית המשתאות. ומיהת איכא בינייהו דבבית חתנים כיון שהוא לצורך מצוה שרי בכל ענין אפי' בכלי שיר וז"ל הטור בשם הראבי"ה מותר לומר לנכרי בשבת לנגן בכלי שיר בחופה דאמירה לנכרי במקום מצוה שרי ואין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר וכו':
(ו) העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה. לי"מ שכתבתי במי"ט בשם הטור היינו לענין שאינו צריך לפסוק ולהתפלל וכתב ב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ת וכן בסמ"ג וכתב עוד הב"י סי' ע' שנראה מדברי הרמב"ם שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק"ש שכתב בפ"ב היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהם ויקרא אם נשאר עת לקרות ע"כ ועמ"ש בזה בפ"ב סעיף נ"ח:
(ז) צריך שיכוין את לבו. כלומר צריך שיכוין לבו לאמירות המלות כו' כמ"ש במי"ט וז"ל הטור סי' צ"ח פי' שיכוין פירוש המלות שמוציא בשפתיו (ועיין מ"ש בפ' הרואה סעיף כ"ג) ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפלתו ויחשוב כי אלו היה מדבר לפני מלך ב"ו שהיום כאן ומחר בקבר היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה שצריך לכוין אף מחשבתו כי לפניו המחשבה כדבור כי כל המחשבות הוא חוקר וכן היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומתכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים קרוב למעלות הנבואה ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה ישתוק עד שתתבטל המחשבה וכתב באו"ח שבשעת התפלה יחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש וכתבו תהר"י ז"ל בשמו בריש פרקין שיחשוב קודם התפלה ברוממות האל ובשפלות האדם ויסיר מלבו כל תענוגות העוה"ז והנאותיהם וכתב עוד הטור התפלה היא במקום הקרבן דכתיב ונשלמה פרים שפתינו וכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכי יש עבודה בלב אלא איזהו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ולכך צריך ליזהר שתהא דוגמת הקרבן בכונה ולא יערב בה מחשבה אחרת כמו מחשבה שפוסלת בקדשים וכתב בתשובת בנימן זאב שאסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ"נ כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא:
(ח) צריך שיתן עיניו למטה. לשון הטור סי' צ"ה צריך שיכוף ראשו מעט שיהיו עיניו למטה לארץ שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים ואצו מתפללין כנגד בהמ"ק ולכך צריך שיתן עיניו למטה כנגדו ונחשב כאילו אנו עומדין בו ומתפללין ועיין בסוף פרקין סעיף ע"ב:
(ט) כשמתפללין זכרנו ובכן תן פחדך ששוחין וכך העתיק הטור סימן קי"ג אבל בסי' תקפ"ב כתב נוהגין באשכנז להתפלל בר"ה וביוה"כ בכריעה לפי שאנו תלוים בדין לפיכך יכוין להתפלל באימה וביראה והמדקדקים מכוונים לזקוף בסוף הברכה וכו' וכזה ראיתי בתוס' דבפרקין כתבו כלשון רבינו ובספ"ק כתבו וז"ל ובר"ה ויוה"כ שאנו שוחין כל שעה בתפלה צריך ליזהר שיגביה קודם שיסיים הברכה רק שיכריע בברוך ושיגביה מיד:
(י) וכשמגיעים לסוף הברכה זוקפים. רמ"י בסי' תק"ב השיג על זה דשאני ר"ה ויוה"כ שהם ימי הדין יש להתפלל בהכנעה ומכיון שכרע שוב לא יזקוף וכדאשכחן בפירקין לקמן דמלך מכי כרע שוב אינו זוקף ופירש"י כל הגדול יותר צריך להכניע ביותר וכן באלו הימים צריך הכנעה יתירה וכתב דנראה לי שאין לזקוף ולי אין ראיה מהמלך דאדרבה א"כ מחזי כאלו מדמין עצמנו למלך ועוד דאין אנו כדאין לעשות מנהג שיהיה כנגד דבריהם ז"ל ולפיכך די לנו כשנשחה במקום שאמרו ונזקוף במקום שלא אמרו ובזה אין אנו סותרים דבריהם ז"ל ולכך הנכון כדברי רבינו ז"ל:
(יא) יכול יתפלל אדם כל היום כולו. פירושו והדינים המסתעפים ממנו הלא הם כתובים בפ"ג סי' ט"ו:
(יב) יכול יתפלל אדם לכל רוח שירצה. גם על זה פקח עיניך וראה מה שכתבנו בפרק דלעיל על סי' י"ט:
(יג) יכול ישמיע קולו. הבט נא וראה מה שכתבתי בפ"ג על סי' מ':
(יד) כדי שיהא סומך גאולה לתפלה אבל אם בא לומר כו'. ועיין בפ"ק סי' י':
(טו) אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות כו'. עיין לקמן סי' כ"א:
(טז) ומאי ניהו מתהלה לדוד כו'. מטעמא שכתב בסי' דלקמן בשם רב עמרם ולפי מה שאמרו בפ"ק (ברכות דף ד') דטעמא דאית ביה אלפא ביתא ופותח את ידך וכתבו תהר"י בשמו דכיון שעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק להודיע גבורותיו של הקב"ה שהוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים אומרים הגאונים שצריך לכוון באמירתו ואם לא כוון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת ונראה שאע"פ שלא כוון בכולו כיון שכוון בפסוק פותח את ידך סגי ליה בהכי כיון שעיקר האמירה הוא בעבור זה הפסוק ע"כ ולעיל בפ"ק סי' ו' כתב רבינו דאומרים מתחלה פסוק אשרי יושבי ביתך משום דמיניה נפקא לן דצריך שישהה אדם שעה אחת כו' וכ"כ התוס' בפירקין דף ל"ב דמש"ה תקנו לומר זה הפסוק קודם תהלה לדוד לאפוקי מהני דאומרים אשרי הרבה ע"כ ולדבריהם היה לנו שלא לומר פסוק אשרי העם שככה ואע"פ שודאי שמשמעו קרוב לענין הזמירות וז"ל רמ"י ואומרים גם פסוק אשרי העם כו' כלומר שנותנין לו שבח ותודה שזכינו לכך שנהללו תמיד ע"כ ונמצא הודאה כיוצא בזה בתיקון הראשון של מודים דרבנן כמ"ש רבינו בפ"ג סי' כ' מ"מ לדברי התוס' לא היה לנו לאומרו אך על מנהג בכיוצא בזה ודאי דנהרא נהרא ופשטיה והרי יש לנו עוד פסוקים נוספים אחר הודו לה' קראו ואחר שירת היה וזולתו וכ"כ הטור כמ"ש לשונו בסמוך עוד כתב רבינו בפ"ק שמסיימים מזמור דתהלה לדוד בפסוק ואנחנו נברך כו' ושם כתבתי בשם רב עמרם דטעמא לשלשולי הללויה בתר הללויה ולפי אותו הטעם לא היה לנו לאומרו אלא כשאנו אומרים אותו עם המזמורים שפותחים וחותמים בהללויה אבל בכלבו כתוב טעם אחר שלפי שאמרו האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב לפיכך אומרים אחריו ואנחנו נברך כו' כלומר שנזכה לאמרו לעוה"ב ולפי זה יש לאומרו בכל פעם ופעם והב"י סי' נ"א כתב עוד דאפי' לטעם הראשון יש לומר שלא ראו לחסרו בשום פעם שלא לחלק בקריאת מזמור זה בין פעם לפעם ע"כ ומנהג לכפול פסוק כל הנשמה ופי' הב"י שהטעם כדי להודיע שנגמרו המזמורים של סוף תהלים וכתב הטור שיש מקומות שנוהגים לומר מזמור לתודה (ועיין לקמן שאין מנהגינו להתחיל במזמור לתודה) הודו לה' קראו בשמו וכאשר הוא כתוב בד"ה לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום בפני הארון וכשמגיע לכי כל אלהי העמים אלילים יש להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה שלא יהא כחוזר למעלה ע"כ וזה המזמור שבד"ה א' ט"ז הוא שני מזמורים בספר תהלים השני מתחיל משירו לה' אע"פ שבתהלים יש בהם קצת שינוים ענינם אחד וכתב הרד"ק שרז"ל אמרו שגם לפני הארון היה מתחלק לשנים שעד שירו לה' היו אומרים בבקר ומשירו לה' וגו' היו אומרים בערב ונהג מורי מהר"ר יעקב גינצבורג ז"ל לחזור ולומר שירו לה' קודם תפלת מנחה מטעם זה. בפ' היה קורא כתב הרי"ף גבי צריך להתיז זי"ן דלמען תזכרו בשם ירושלמי שצריך להתיז כל"ח וכתב בפירושו דלא לשתמע כל עולם וכן צריך להתיז סמ"ך של חסדו ע"כ כלומר דלא לשתמע כשי"ן חשדו לשון חשד ובספר הנקרא אמרי נועם בפ' שלח לך מפרש דהוי משמע כשתי רשויות דדו שתים א"נ דלא לשתמע חזדו ע"כ ולעולם לאו למימרא שידגיש הסמ"ך בדגש חזק ותיעשה בשו"א נע שלא כמשפט שאין לשנות התנועות כלל כמו שכתבתי בפ"ב סעיף מ' וכתב עוד הטור יש שמוסיפים עוד פסוקים אחרים וכל מקום ומקום לפי מנהגו וכתב רמ"י שאין לומר פסוק מי ימלל וגו' קודם שמתחיל בזמירות שאז יהיה משמעו מי שהוא רוצה למלל גבורות ה' כדי שישמיע כל תהלתו יאמר הודו לה' וגו' אבל אם יאמר אחר שסיים יהיה משמעו הנה אע"פ שאפסיק לא דסיימתיה לשבחיה כי מי ימלל וגו' ע"כ ומנהג ארצות אלו להתחיל בהודו לה' וגו' כמ"ש בד"ה ובהוספת מקצת פסוקים ואח"כ אומרים מזמור לתודה וכתב בס' א"ח במזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן כדאמרינן כל שירות עתידין ליבטל חוץ ממזמור לתודה וכתב הטור דבאשכנז נהגו שלא לומר מזמור לתודה בשבת וי"ט לפי שאין תודה קריבה בהן ואע"פ שהוא דחה הטעם מ"מ כך נהגו ועוד כתוב במנהגים שגם בערב פסח א"א אותו וכן בחוה"מ דפסח לפי שמקצת חלות תודה היו של חמץ ואין קרבין בפסח ואף בע"פ שאין מביאין קדשים לבית הפסול שאין אוכלין חמץ כולו יומא וכן א"א אותו בעי"כ נמי מהאי טעמא שאין נאכל בלילה ובשבתות וי"ט מוסיפים שאר מזמורים ונהרא נהרא ופשטיה וכתב בס' א"ח שבי"ט מדלגין הפסוק מזמור שיר ליום השבת ומתחילין טוב להודות לה' ע"כ וכ"כ במנהנים במנהג דע"פ והגיה עליו המגיה שהוא טעות כי גם י"ט נקרא שבת שנאמר ממחרת השבת אך שהפסוק נדרש על שבת ע"כ כלומר שהמזמור הזה על שבת ניתקן כמו שאמרו שיר שהלוים היו אומרים כו' והוא משנה בסוף מסכת תמיד אבל נראה בעיני שכשם שאומר ומתחיל בטוב להודות שאינו אומר אלא השבח והזמרה ולא שיהא כנגד מה שהיו אומרים הלוים ביום הזה כן גם אף אם נאמר ג"כ הפסוק של מזמור שיר ליום השבת לא שמפני כן יהיה הכונה למזמור שאומר ביום הזה אלא סדר שבחות וזמירות הוא אומר אבל ודאי שזה טעות המשנים ואומרים ליו"ט במקום ליום השבת שזה ודאי כמתכוין לומר שהמזמור הזה על י"ט ניתקן לאומרו והא ליתא דלשבת ניתקן כמתני' דתמיד ואע"פ שבסוף המנהגים כתב א"א בי"ט מזמור שיר ליום השבת אלא לי"ט או להתחיל טוב להודות אין נ"ל כדבריו. וכתב עוד הטור בתיקון הגאונים יש נוהגין לומר ויברך דויד וגו' עד ומהללים לשם תפארתך כאשר הוא בס' ד"ה (ונהגו לעמוד כשאומרים אותו) ויברכו שם כבודך עד שירת הים כאשר הוא בס' עזרא ושירת הים והטעם לפי שכל אותן ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתא מתוך שירת הים ומתוך אותם פסוקים של ויברך דויד ע"כ ועיין לקמן סי' כ"ב בענין השתחויות וכתב בס' א"ח דיזהר לומר מי כמוך נאדר בקדש כ"ף דגושה שאל"כ נמצא כמחרף כאומר ה' מיכה ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה ואין להקשות מפסוק כל עצמותי וגו' שהיא רפויה שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן כלומר ידמו אותך לאבן ח"ו וכן עם זו גאלת הגימ"ל דגושה שאם תהיה רפויה נראה כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף כ"מ ע"כ וא"ת למה מזכיר כ"ף דמי כמוכה נאדר ולא מי כמוכה באלים לא קשיא שזה אינו סמוך לשם וכתב הרד"א שכופלים פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלים אותו לא היה נראה שהוא סוף השירה ע"כ ואע"פ שבב"י כתב בשם א"ח שלא לכפלו מהטעם שכתב שם מ"מ בק ליש לדחות הטעם ולכך אין לשנות המנהגים שבמקומות דנהרא נהרא ופשטיה כתב עוד בא"ח בשם ה"ר נתן אותן בני אדם שאומרים פסוקים במרוצה כשיש שם מנין (כלומר שיוכלו להתפלל ביו"ד) לא יאות עבדין שמקצרים שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם היש מושל שיתרצה בכך ע"כ:
(יז) ברוך שאמר. נ' הטור ריש סי' נ"א ברוך שאמר כו' צריך לאומרו בניגון ונעימה כי הוא שיר נאה ונחמד וכתב בס' היכלות שיש בו פ"ז תיבות וסימן ראשו כתם פז וכן הוא נוסח האשכנזים ע"כ ובנוסחאות ראשונות ראיתי ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו ונראה שאח"כ הוגה ונזכיר שמך ונמליכך מלכנו כדי לחבר לשון מלוכה למלכנו אבל נראה בעיני שאין להגיה נוסחא ראשונה שיש ד' לשונות ביחד ונגדלך ונשבחך ונפארך ונמליכך והם ממש כנגד ד' שמות המרכבה העליונה הידוע בספרי המקובלים והמנהג לעמוד כשאומר ברוך שאמר כו' וכתב הטור אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן ובפ"ב סעיף ל"ב כתבתי שרבינו הרא"ש היה נוהג למהר כדי שיסיים קודם הש"ץ ויענה אמן ומכל מקום כתב ב"י שיש לדקדק מלשון הטור שלא כתב שימהר ויסיים דלא קאמר רבינו הרא"ש שחייב אדם לעשות כן אלא שהוא היה נוהג כך ורשות הוא ביד כל אדם:
(יח) וישתבח. אינה פותחת בברוך שהיא סמוכה לחברתה כמ"ש בשם התוס' במי"ט כתב הטור סימן נ"ד וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות ואל ההודאות כו' עד חי העולמים והטעם כתב הב"י ר"ס נ"ג בשם התוס' דפרק הרואה אהא דאמר גבי ברכת הגשמים הלכך נמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות דמש"ה תקנו כן בישתבח לומר תרווייהו גדול בתשבחות אל ההודאות וכתב עוד הטור בשם רבינו ז"ל שאין לענות אמן אחר בא"י מלך מהולל בתשבחות שאין זה סיום הברכה אלא אחר חי העולמים שזה סיום הברכה:
(יט) הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאישתעויי כו'. וכ' הטור סי' נ"א דמיהו לא עדיף מק"ש וברכותיה הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ועי' בפ"ב סי' ה' ובסעיף ל"ט בפ"ג וכתב הב"י שנראה מדברי הכלבו סי' ד' שאע"פ שלעניני מצוה יכול להפסיק בין ישתבח ליוצר כדלקמן בין ב"ש לישתבח לא יפסיק וכתב עוד הב"י בר"ס נ"ג שאין לברך על עטיפת ציצית בין פסוקי דזמרה לישתבח אלא בין ישתבח ליוצר ועיין בסעיף דלקמן גם עיין בדברי רבינו בפרק ב' סעיף י' ורמ"א כתב דש"ץ אם לא היה לו טלית תחלה יתעטף בציצית (ור"ל שיברך ג"כ וכ"כ רמ"י) קודם שיתחיל ישתבח כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח ולא יפסיק כתב הרד"א שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם וגו' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהי ישראל וברוך שם כבודו לעולם כו' וכשחזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר ג"כ אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה וכתב רמ"י דמטעם זה קבעו הפסוקים האלה אחר כל הנשמה תהלל יה שברוב פעמים כשמפסיקים מפסיקים שם ע"כ ואין אני רואה שום טעם בזה שהרי אינו רשאי להפסיק אפי' לעניני מצוה אלא כשיזדמן שמפני היראה או הכבוד צריך לשאול ולהשיב או לעטוף ציצית כשיזדמן לו עכשיו ולכל דבר המזדמן אין לו מקום ועת קבוע לכן נ"ל שהטעם שהוקבעו בזמירות כדי שיהיו רגילים וידועים בפי כל לאומרם לכשיצטרך ולא יוכלו לקבעם בין תהלה לכל הנשמה שלא להפסיק במזמורי תהלים וכבר קבעו שאר מזמורים קודם לתהלה והתחילו עתה לקבוע ויברך דויד וכו' מהטעם שנתבאר לעיל וראו להקדים בכאן אלו הפסוקים שמדברים כולם בלשון ברכה וכדי שיהיו שגורים ורגילים בפי כל לאומרם לכשיצטרך להם מפני ההפסקות וכתב עוד רמ"א בשם מהרי"ל שאם אין מנין בבהכ"נ ימתין הש"ץ עם ישתבח וישתוק עד שיבא מנין ויאמר ישתבח וקדיש ול' הטור ר"ס נ"ג עומד הש"ץ ומתחיל ישתבח וכתב ב"י בשם הכלבו שהטעם כדי לומר עליו קדיש ומשום כך אומרו מעומד לפני העמוד (והמנהג שגם היחיד עומד כשאומר ישתבח וכ"כ רמ"א בסי' נ"א) וכתב מהר"י חביב דבתנאי שכבר בירך הש"ץ ברוך שאמר ופסוקי דזמרה דהיאך יאמר ברכה בלא מה שניתקנה עליהם ועיין בסימן דלקמן דבקצת פסוקי דזמרה נמי סגי וכתב הב"י דאע"ג שבספ"ק דברכות איכא מ"ד שהיו אומרים ברכת אהבת עולם לבדה קודם שיקראו את שמע ושיברכו יוצר אור לא ילפינן מהתם דהיכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר וכיון דלא אשכחינן ליה בשום פוסק אין לשנות מסדר שסדרום ותקנום עכ"ל ול"נ דודאי דלאו בחדא מחתא מחתינהו אלא הא כדאיתא והא כדאיתא דאין ענין אלו הברכות שניתקנו על פסוקי דזמרה כמו הברכות של ק"ש שלא ניתקנו על ק"ש כמו שהסכימו הגאונים וכתבו הב"י בסי' רל"ה בשם הרשב"א ואני כתבתיו בפ"ק סעיף ה':
(כ) עד דמסיים ליה י"ח. ואפי' בין ישתבח ליוצר אור לא יפסיק כמ"ש במי"ט בשם הירושלמי ומיהו כתב הטור בסי' נ"ד בשם רב עמרם דה"מ במידי דלאו צרכי צבור הוא אבל במידי דצרכי צבור או לצורך מי שבא להתפרנס מן הצדקה ובעי למפסק ליה שפיר דמי וכתב רמ"א בשם הכלבו שמזה נתפשט מה שנהגו בהרבה מקומות לברך חולה או לקבול בבהכ"נ שיעשו לו דין בין ישתבח ליוצר אור דכל זה מקרי לצורך מצוה ולאח"כ כשחוזרין להתפלל יאמר הש"ץ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה שלפניו ולכן מתחילין ערבית בלא קדיש וכתב עוד רמ"א בשם הא"ז דפרק תפלת השחר שמי שלא היו לו ציצית או תפילין והביאו לו בין ישתבח לקדיש יכול להניחם ולברך עליהם אבל בין קדיש לברכו לא יפסיק בשום דבר ועיין בפ"ב סי' י' וכתב ב"י ס"ס נ"ז בשם ספר המנהיג שדבר פשוט הוא שאחר שאמר החזן קדיש וברכו כאלו התחיל ביוצר אור ואין לספר אף בצרכי רבים ולהוציא מאותם המקומות שצועקים על חבריהם בצבור בזה ואח"כ מתחיל החזן והוא רחום יכפר עון זה שהרי הם מפסיקים בין סדור השבח לתפלה בצרכי יחיד ולא יתכן ע"כ ואע"פ שלפי סוף לשונו נראה דלעולם אין לצעוק על חבריהם מכי מתחיל ברוך שאמר כו' מכל מקום יש לחלק מראש דבריו דשאני קודם קדיש וברכו וכדברי הכלבו וכתב הב"י בר"ס קל"א שדקדק הרשב"א אהא דהזהב כל יומא לא הוה שבקת ליה למיפל על אפיה וכי לא היתה כל היום זזה ממנו אלא שהיתה מפסקתו בין תפלה לתחנה שאז לא היתה תפלתו נשמעת כ"כ אלמא דאינו בדין להפסיק וכ"כ בא"ח שאין לדבר בין תפלה לתחנה דכולא כתפלה אריכתא היא:
(כא) ומזמור של תהלה לדוד עד מעתה ועד עולם הללויה. כ"כ בש"ע סי' נ"ב ועיין לעיל סעיף ט"ו ואם יש שהות קצת יותר יעשה כמ"ש הטור בשם רב נטרונאי שאומר ג"כ מזמור הללו אל בקדשו ורמ"י השמיט לזה ולא ידעתי למה ואם יש לו יותר שהות יעשה כמו שכתבו הגה' מיי' בשם ס"ה שאומר אשרי ומדלג ואומר הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו וטעמייהו כתב הב"י מהא דפירש"י על הא דבסי' דלעיל יהא חלקי כי אמרינן בפסוקי דזמרה שמפרש שני מזמורים של הלולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו ע"כ ואינו אומר המזמור שביניהם שירו לה' שיר חדש. ונראה דז"ש שאומר אשרי לאו דוקא אלא ר"ל תהלה לדוד דודאי שאותן שני פסוקים אשרי אינם עיקר וכמ"ש בסעיף ט"ו וכן בש"ע לא הזכיר אשרי והגהת מיי' פ"ז מה"ת כתבו דבתשו' מצאו שרש"י היה אומר כל פסוקי דזמרה עד והלל לה' וכו' עד והוא רחום הסמוך לו ואז הוא מדלג מוהוא רחום זה עד והוא רחום דתהלה לפי שאינו אלא לקוטי פסוקים מה שבינתיים וגומר מתהלה ואילך עד סוף תהלים ע"כ דדבריהם שרש"י נהג כמנהג שכתבתי בסעיף ט"ו בשם הטור שאמרו מזמור לתודה קודם הודו לה' קראו והיינו דכ' ההג"ה שבינתיים אינה אלא לקוטי פסוקים וצ"ל גם כן שלא היה אומר ב' פסוקים דרוממו וגם פסוק ה' הושיעה שאחר והוא רחום וגם ממה שכתב וגומר מתהלה לדוד נראה מזה שלא היה מדקדק לומר אשרי וכמ"ש בסמוך וממה שכתבתי אתה למד שיש לומר גם כן מזמור לתודה כשיש שהות דהא ודאי שרש"י נמי לא אמר כל אלו אלא כשהיה שהות ולכן רמ"א ורמ"י שלא בדקדוק כתבו שמתחיל הודו כו' ומדלג הכל שנראה מדבריהם לדלג גם מזמור לתודה ולשטה זו שמשם למדו מבואר לדעתי שרש"י היה אומר ג"כ מזמור לתודה ולכך היה להם לפרש זה ובכל אלו החלוקים מתחיל בב"ש ומסיים בישתבח:
(כב) ואח"כ יקרא פסוקי דזמרה עם הברכות שלפניהם ושלאחריהם. אבל רב נטרונאי גאון לא השיב כן כמ"ש הטור בשמו דלאחר התפלה לא יאמר אותם כל עיקר ובאין לו שהות אפילו לומר רק תהלה לדוד קא מיירי כמו שפירש הב"י וגם פירש הב"י דלא אמר רב נטרונאי שלא לומר אלא עם הברכות אבל בלא הברכות יכול לאמרם ולואי דלימרינהו כוליה יומא והביא ראיה לדבריו מתשו' הרשב"א וכתב עוד שכן ראוי לנהוג דכיון דספק במידי דברכות יש לחוש שלא יברך ברכה לבטלה וכתב מהרא"י דלדברי כולם הברכות שאנו מברכין בבוקר יכול לאמרם אחר תפלתו ולא יכול רשות קאמר אלא חובה למימרינהו שלא נפטר מהם בשלא היה יכול לאמרם קודם תפלה ולא עבר זמנה דהא בלאו הכי אינו אומרם בזמנם שנסדרו כדאיתא בגמרא בסוף פ' הרואה ומיהו בברכת התורה יש להסתפק אי סגי באהבה רבה הואיל וקרא קריאת שמע בסמוך לה וכמו שכתבתי כבר בפ"ק סימן י"ג אלא שלדברי רמ"י אין ספק בדבר דק"ש לא פטרתו:
(כג) וכמה הוא של פרקים משלשים ולהלן. ולפי זה ר"ח אין צריך כן כתב הטור סימן ק' דמשמע ליה שצריך שיעברו ל' יום שלמים שלא התפלל אותה תפלה אבל הרמב"ם כתב של פרקים כגון של ר"ח ומועדות וכתב הב"י שכן יש ג"כ לפרש דברי רבינו הרא"ש דר"ל כשחוזר להתפלל ביום תשלום ל' שהתפלל אותה תפלה וזהו מר"ח לר"ח ע"כ וכך סתם דבריו בש"ע אבל ר"ל שהטור נטה מפי' זה לא מלבד שאינו במשמע הלשון דא"כ לא ה"ל לומר לישנא דלהלן אלא שיאמר לל' יום אלא גם מטעם שכן בפרש"י פי' ושל פרקים מועדות ולא הזכיר דר"ח ובריש פרק הרואה אכתוב עוד מזה בס"ד וכתב הב"י שהר"ר מנוח נסתפק דהא דאמרן שצריך שיסדיר דלמא היינו דוקא כשקורא ע"פ אבל כשכתובה לפניו לא וליה פשיטא ליה דאפ"ה צריך להסדיר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות ע"כ ורמ"א כתב שנוהגים שלא להסדיר כשכתובה לפניו:
(כד) שצריך שיכוין את לבו. עיין לעיל סי' ג':
(כה) שלא ישמיע קולו בתפלה. עיין בפ"ג סימן מ':
(כו) ששכור אסור להתפלל. עיין בסימן דלקמן:
(כז) שאסור לישב בד' אמות של תפלה ולעבור. עיין פרק דלעיל סימן ד' ואם ישב כבר כתב הטור בשם אביו רבינו ז"ל שהיה אומר שא"צ לקום שהרי זה בא בגבולו ול' הגמרא משמע כדבריו מדלא קאמר אסור להיות יושב ע"כ ומצאתי בגליון הקצור ב"י ג"כ זה הדקדוק ונתן טעם לדבר דמפני כבוד השכינה הוא דאסור שאין אדם אוסר על חבירו מקומו המותר לו ושכן מדקדק הר"ר יצחק מדמפי"ר במ"ק דאסור לישב בד"א של מנודה שאם בא אצלו אינו חייב לעמוד נמי מהאי טעמא שאין אדם אוסר על חבירו מקום המותר לו ע"כ ואע"פ שהקשה הטור מן הנדון ועלי יושב ואפ"ה עמד כבר תירץ הב"י דלדרשה דריב"ל אתא שהושיבו אותו בו ביום לכ"ג וא"נ לשון עכבה הוא כמו ותשבו בקדש ימים רבים ומהרי"א ז"ל כתב דגם רבינו הרא"ש לא אמר אלא שאינו חייב לקום אבל מ"מ מדת חסידות הוא שיקום אפי' בכה"ג אע"פ שזה עשה שלא כהוגן ומזה הצד עמד עלי ע"כ וכתב בא"ח שאם העומד בצד המתפלל חלוש ואינו יכול לעמוד כ"כ עד שיגמור האחר תפלתו מותר לו שישב ופי' הב"י טעמא דהרי חולשתו מוכחת עליו שמפני כך יושב ולא כאילו הוא אינו מקבל עליו עול מלכות שמים כחבירו:
(כח) בין מלפניו בין מן הצדדין. כבר כתבתי במי"ט שהתוס' כתבו בין מלאחריו וכתבתי גם כן שאפילו לרבינו לאו משום דלא ס"ל שיהא אסור מלאחריו אלא דקרא לאו בהכי מיירי משום דאחורי ארי ולא אחורי אשה אבל באיש אה"נ דמכל מקום אסור לאחריו ואפשר נמי דגרסי' בדברי רבינו גם כן כמו בדברי התוספות כמ"ש במי"ט וגם רמ"א הגיה בין מלאחריו ולכך אין לשמוע לרמ"י ז"ל שהשמיט מלאחריו ועיין עוד בסמוך כתב בס' אהל מועד דדוקא מן הצד לא אסרו אלא בד"א אבל כנגדו אפילו כמלא עיניו אסור ואפילו עוסק בק"ש ע"כ והשתא כי אתא קרא דבזה בגימטריא י"ב על כרחנו ללמד על לצדדין ולאחרים הוא דאתא ומיהו דרשה זו לא אתמר בגמ' ואולי דבעל אהל מועד לא דרש כלל הגימטריא ומפרש שאסור לישב בד"א על הצדדין בלבד ולא על אחורי שאין בו איסור ולפניו לא משום שאין בו היתר אפילו ברחוק מן ד' אמות אבל לפי זה גם שיעור ד"א צריך לומר שאין בו אלא סברא בעלמא שהוא גבולו של אדם לכמה דברים ומ"מ אין לנטות מדברי התוספות דאסרו אף לאחוריו כיון שגם רמ"א כתב לדבריהם ושאפשר שגם רבינו סובר כן:
(כט) וכיוצא בהן בשאר דברי שיר ושבח. כמ"ש בהגהת מיי' פ"ה וכ"כ בתרומת הדשן סי' ג' ואפשר שאף אם עוסק בפרק איזהו מקומן כעוסק בתפלה דמי כיון שמסודר לאומרו קודם תפלה והטור כתב דבד"ת לא דלא הוי כמו עוסק בתפלה שהטעה שאסור לישב בתוך ד"א של תפלה מפני שנראה כאילו חבירו מקבל עליו עול מלכות שמים והוא אינו מקבל וכשהוא עוסק בק"ש ובברכותיה אזל ליה האי טעמא אבל אם עוסק בתורה איכא האי טעמא ע"כ אבל הסמ"ג כתב בשם תשובת הגאונים דה"ה לעוסק בתורה דמותר וכ"כ הסמ"ק וכתב ב"י דלפי זה לא הזכירו עוסק בק"ש כו' אלא משום דאורחא דמלתא הכי הוא אבל ה"ה לעוסק בתורה דכיון דמי שתורתו אומנתו אינו מפסיק מת"ת לתפלה (כדאיתא בפ"ק דשבת) כל שעוסק בתורה כמתפלל דמי ועדיף מיניה:
(ל) אל יתפלל. כתב רמ"א בסימן צ"ד בשם המרדכי דדין ק"ש כדין תפלה איברא דהמרדכי פרק הדר הביא להירושלמי שכתבו הב"י ג"כ דחד חסיד שאל לאליהו מהו שיקרא ק"ש א"ל ולא יראה בך ערות דיבור אלא דהב"י כתב דיש נוסחאות שכתב בהם ערום מהו כו' ומוכח נמי מהמרדכי דלענין שתוי אתמר דהרי הוא כתב בלשון התוס' ורבינו דבפ' הדר דמפרשים לירושלמי לענין שתוי ולא לענין שכור וא"כ ודאי דכל דין תפלה יש לק"ש שהרי בשתוי השיב אליהו ולא יראה וגו' אלא דאיכא להקשות מה שהקשה הב"י מהא דפ"ק דמכילתין א"ל ר"ג אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות ומשמע שמיד שגמרו המשתה באו כדקתני מעשה ובאו בניו בבית המשתה א"ל לא קרינו את שמע ומתוך זה פי' הוא הירושלמי דדוקא בשכור אתמר ולא בשתוי אי נמי כנ"א דבערום מיירי אבל להמרדכי אי אפשר לומר כן כמ"ש וצריך לומר דלא מיד באו לרבן גמליאל אלא קתני שבאו מבית המשתה להתנצלותם למה לא קראו אבל כשבאו לפניו כבר יינם סר מעליהם ולפיכך אמר להם שמחויבים לקרות אם לא עלה עמוד השחר אלא דאכתי תקשה מה שהקשה הב"י דלמה שלאחר שעלה עמוד השחר לא היו יכולים לקרות מאי שנא מדהתם הנהו זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דרבי יהושע בן לוי שא"ל לקרות לאחר שעלה עמוד השחר ואין לתרץ כדמשני הב"י דהנהו נרדמו וישנו ולא יכלו לקרות ואלו הקיצו ויכלו לקרות דמכיון דלהמרדכי בשעה ששתו לא היו רשאים לקרות ואחר כך לא קראו מכח ספק שלא ידעו אם היו רשאים לקרות אין לך טועה גדול מזה ולמה לא יקראו כמו שאר טועה ואנוס ואם נחלק כתירוץ הראשון שכתב הב"י דבני רבן גמליאל לא היו במשתה של מצוה יקשה על רמ"א שלא ה"ל לסתום אלא לפרש זה החילוק שבין סעודה באינו של מצוה לסעודה של מצוה וכמו שמפני זה שלא חילק כן הטור נטה לו הב"י לתירוץ האחר שכתבתי בשמו וגם הוא אינו עולה לדברי המרדכי ונמצא שמה שסתם רמ"א וכתב דדין קריאת שמע כדין תפלה תקשה עליו כמו שהקשיתי ועוד שהרי בברכת המזון פסק השו"ע בסימן קפ"ה דשכור מברך ואם כן פירוש הירושלמי בשכור דלא כמו שפירשו המרדכי בשתוי ולא הגיה רמ"א שם והרי אם כן יסתור דבריו דהכא מדהתם דהכא צריך לפרש הירושלמי בשתוי והתם צריך לפרש בשכור ורמ"י ז"ל כתב לדבריו של רמ"א וכתב גם כן דיש מקילין בקריאת שמע אבל מבואר בדבריו שאפילו בשכור מקילין לקרות דמדמי קריאת שמע לברכת המזון וזה אינו מוכרח שאף על פי שלנוסח הא' של הירושלמי דגרס ערום מהו כו' ולא אתמר כלל מדין קריאת שמע ואפשר לומר דדין קריאת שמע שוה לברכת המזון מכל מקום הרי יש נוסח הירושלמי דלא גרס ערום והיא היא של המרדכי ולמה נדחה אותה לגמרי אלא נקיימנה בשכור ולא בשתוי וכפי' הב"י וכאשר כבר גם כן הוכחתי במעדני יום טוב דירושלמי ודאי לאו בשתוי מיירי אלא בשכור ויהיה דין קריאת שמע שוה לתפלה ושוה לברכת המזון ששוה לתפלה שאם הוא שכור לא יקרא משום ולא יראה וגו' ושוה לברכת המזון כשאינו אלא שתוי ומתורצים הקושיות מהא דפ"ק וכמו שתירץ אותה הב"י בתירוץ השני שכתבתי בראשונה ולאו דוקא פי' הב"י שישנו ונרדמו אלא כשנשתכר שלא יוכל לדבר בפני המלך אסור כההוא דירושלמי והב"י לשון רש"י נקט ורש"י אורחא דמלתא קאמר דאין דרך להשתכר ולשתות עד לאחר שיעלה עמוד השחר אלא ודאי שישנו ונרדמו מ"מ מיד שנשתכרו בשכרות היו אסורים מטעם הירושלמי כך נ"ל להלכה ולמעשה:
(לא) ואם התפלל תפלתו תועבה. וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו כמו שכתב רבינו פרק הדר וכתב הטור שאפילו אם עבר זמן התפלה יש לה תשלומין בשוגג דבפרק דלעיל סימן ב' ופי' הב"י דנלמד מההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דבריה דריב"ל דפ"ק שכתבתי לעיל שאמר להם לקרות שמע לאחר שעלה עמוד השחר ובתפלה עדיפא דאלו בק"ש דוקא בשנשתכרו לגמרי כההיא עובדא אבל בשתויים ויכולים לדבר בפני המלך לא מקרו אנוסים כשלא קראו לפי שיכולים היו לרזרות דשתוי מותר בק"ש וכעובדא דבני ר"ג משא"כ בתפלה דשתוי אסור ולפיכך לענין תפלה אפילו שתוי נדון כאונס ויש לו תשלומין וכתב עוד הב"י דיש ג"כ לחלק בתפלה בין התחיל קודם שהגיע זמן התפלה להתחיל אחר שהגיע דכל שהתחיל במשתה אחר שהגיע זמן התפלה יש לדונו כמזיד מפני שהיה לו להתפלל תחלה ואפשר שמאחר שהיה סבור שיש שהות להתפלל אח"כ לא מקרי מזיד וכן מוכיחין דברי נ"י דפ' כיצד הרגל עכ"ל וכדברי הנ"י כתב בספרו הש"ע סי' ק"ח סעיף ח' ואע"פ שדברי נ"י אמורין לענין שאר עסקים ולא מיירי בענין שכרות מ"מ הוסיף הוא בש"ע וכתב וכן שכור כו' נראה מזה שסובר בודאי כסברא השניה שלו ומפני כן הוא שהוסיף וביאר וכן שכור כו' ואע"פ שכבר נתבאר בריש סימן נ"ט חזר ושנאו עליו מפני זה הדבר שנתחדש בו לדמות אותו לאלו הדברים שכתב הב"י דכל שסבור שיש שהות מקרי אנוס וא"כ אפילו התחיל אחר שהגיע הזמן ומפני כך אני תמה על רמ"י ז"ל שפסק בסימן צ"ט כסברא הראשונה של הב"י אפ"ה כתב כל ל' הש"ע בסימן ק"ח סעיף ח' ונמצאו דבריו סותרין זה את זה:
(לב) שתוי יין שיכול לדבר בפני המלך. ומששתה רביעית לא יתפלל לכתחלה כ"כ הטור והרמב"ם בפ"ד מה"ת וכתב הכ"מ דהכי משמע בפ' הדר דברביעית מקרי שתוי ע"כ טעמו דאמרינן שתוי רביעית יין אל יורה ומשמע ליה דה"ה דאל יתפלל והיה אפשר לומר דגרס אל יתפלל שכן גורס המרדכי דפרקין אלא שהרמב"ם כתבה לענין הוראה פ"ק מהל' ביאת המקדש וא"כ על כרחינו חדא מכלל חברתא נשמע והתוס' דחו לגירסא דאל יתפלל וגם בהל' ביאת המקדש האריך בו כמ"ש לקמן וכן נניח ג"כ להרמב"ם והטור גי' דאל יורה ודמינה ס"ל דה"ה לתפלה וכתב בתרומת הדשן סימן מ"ב שנראה מהסוגיא דגמרא (וכמו שאכתוב אותה בסמוך) דיש לחלק בין יינות שלנו ליינות שלהם שהיו חזקים והפוסקים לא כתבו וסתמו דבריהם לפי שלא ידעו השיעור וכתב רמ"א ז"ל דנ"ל דכ"ש אם מתפללין מתוך סידור שבידו שאין חוששין לשכרות מעט ע"כ ואמרינן תו התם בפ' הדר ומייתי לה רבינו התם אמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא ששתה כדי רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו ושינה משכרתו ע"כ כתבו רבינו בפ' הדר אבל תו בגמרא דהתם דמקשינן ודרך מיל מפיגה היין והתניא מעשה בר"ג שהיה רוכב כו' אמר לזה שעמו כלום שתינו רביעית יין האטלקי א"ל הן א"כ יטייל אחרינו עד שיפיג ייננו וטייל אחריהן ג' מילין ומשני שאני יין האיטלקי דמשכר טפי והאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא ששתה רביעית אבל שתה יותר מרביעית כ"ש דרך טורדתו ושינה משכרתו רכוב שאני השתא דאתית להכי לרמי בר אבא נמי ל"ק רכוב שאני פרש"י לרמי בר אבא נמי דאמר דרך מיל והכא תני ג' מילין לא תקשי דרכוב שאני דאין לו טורח לפיכך אין מפיגו כל כך ע"כ שמעינן דלמסקנא דהשתא דאתית להכי לא מהני דרך מיל לרביעית אלא בהולך ברגליו אבל רכוב צריך ג' מילין וביותר מרביעית לא שמעינן ולא מידי דהא השתא לא צריכה לשנויא קמא דשאני יין האיטלקי אלא מדלא שתה אלא רביעית לא פלגינן בין יין ליין ור"ג ששאל על היין ששתה שהיה איטלקי כמה הוה לא דנ"מ מידי על מה שהיה איטלקי אלא מפני שכך היה המעשה ששתה איטלקי וכמו שג"כ לדעת המקשה לא ס"ד שיהיה חילוק בין יין ליין אבל נוכל לומר דהך דהשתא דאתית להכי אינו אלא דחייה בעלמא והאמת כדמסיק מעיקרא דשאני יין האיטלקי וכדדייק ר"ג למנקט בשאלתו יין האיטלקי ולפי זה שמעינן דכששתה יותר מרביעית בשאר יין דרכיבה מהני ומיהת בג' מילין וברביעית לא שמענו שום חילוק בין הליכה לרכיבה ובין כך ובין כך לקיים שתי האוקימתות ביחד א"א דהא לאוקמתא בתרא רכיבה גריעה מהילוך ואפילו בכדי רביעית דכל יין צריך ג' מילין א"כ היאך נוכל לקיים מה ששמענו לפי האוקמתא קמייתא דאפילו ביותר מרביעית מהני רכיבה בג' מילין דמידי הוא טעמא דצריך ג' מילין בכדי רביעית אלא משום דרכיבה גריעה מהילוך וא"כ ביותר מרביעית דאמרינן בסתמא דהילוך לא מהני ומשמע אפילו ג' מילין וא"כ יותר מכן היאך נוכל לומר דרכיבה מהני בג' מילין אלא ודאי דשתי האוקמתות פליגי ולאוקמתא קמייתא רכיבה עדיפא מהילוך ומהני בג' מילין ביותר מרביעית אע"ג דהילוך לא מהני ולאוקמתא בתרא רכיבה גריעא ובכדי רביעית צריך שיהא בג' מילין אבל ביותר מרביעית לא מהני כלל שהרי לא שמענו שום שיעור ולענין הלכה כאיזה אוקמתא אין בידינו להכריע אבל הטור כתב וז"ל שתה יותר כ"ש ששינה משכרתו ודרך טרדתו ופי' בה"ג ה"מ במהלך ברגליו אבל רכוב ודאי דרך מפיגה היין ע"כ וכתב הב"י שכ"כ ג"כ הסמ"ג ע"כ ואני תמיה דהא החילוק הזה שבין מהלך לרוכב גמ' ערוך הוא ולמה יתלו להו בבה"ג ובסמ"ג ועוד תימה דא"כ כאוקמתא קמייתא הכריעו כיון דמפרשים דרכיבה מהני ביותר מרביעית וא"כ היה להם לפרש דדוקא בג' מילין כעובדא דר"ג דהא דוקא קתני כדמקשי מיניה לרמי בר אבא והרמב"ם בפ"ד מה"ת לא כתב כלום מכל זה הסוגיא דרמי ודאתמר עליה אבל בפ"א מהלכות ביאת מקדש דמיירי התם לענין עבודה וה"ה לענין הוראה כתב להא דרמי ודרב נחמן אבל מרכיבה לא הזכיר כלום וכמו שגם רבינו בפרק הדר לא הזכיר מרכיבה כלום אע"פ ששם כתב לדרמי ודרב נחמן וכמ"ש לעיל בשמו ונראה שהוא משום דספוקי מספקא להו בהני אוקמתות אבל מ"מ קשה דכיון דאוקמתא בתרא לחומרא דרכיבה צריך ג' מילין אפילו בכדי רביעית ואוקמתא קמא לקולא דרכיבה מהני בג' מילין אפילו ביותר מרביעית א"כ ה"ל לפסוק כאוקמתא בתרא ולאשמעינן דמיל לא מהני אלא במהלך ברגליו אבל ברוכב צריך ג' מילין ואין נראה כלל לומר דמשום דבספ"ב דסנהדרין ופ"ב דתענית דף י"ז איתא נמי להא דרמי ודרב נחמן ולא מקשינן התם כלום מהא דר"ג ולומר דאותם שתי הסוגיות ס"ל דאין חילוק כלל בין הילוך לרכיבה אלא דר"ג שהיה רוכב ג' מילין אה"נ דבמיל הוי סגי אלא שהחמיר ולא משום יין האיטלקי דל"ש בין יין ליין ול"ש נמי בין הלוך ברגליו לרכיבה אלא דר"ג רכוב הוה שזהו דוחק לומר שנעמיד בנין והוראה על מה שלא אמרו באותן הסוגיות כלום מזה דעיקר מילתא דרמי הוא בפרק הדר ובאותן הסוגיות אגב הוא דאתמר ולכן צריך לי עיון על רבינו והרמב"ם שהשמיטו לכל הסוגיא המחלקת בין הילוך לרכיבה ועל הטור וב"י שכתבו להחילוק בשם בה"ג והסמ"ג ועל הבה"ג והסמ"ג עצמם שלא פירשו שצריך ג' מילין:
(לג) שכור שאינו יכול לדבר בפני המלך. כתב ב"י בשם ספר אהל מועד בשם הגאונים שכל א' שהוא שתוי סגי ליה לפי מה שמרגיש בנפשו שיפיג יינו ע"כ ופשיטא מילתא דשתוי דנקט אף השכור בכלל וכן מצאתי בהדיא להרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות ביאת המקדש וז"ל אבל אם שתה יותר מרביעית כו' אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שום דבר בעולם:
(לד) שכור מהו לברך כו' ואפי' מדומדם. וכתב רבינו בפרק הדר דה"ה לכל הברכות:
(לה) ופר"ח ז"ל בתענית חלום. ויתבארו פרטי הדינים בזה בפ"ק דשבת סי' כ"ד:
(לו) ואני אומר דמסתבר כו'. וא"כ הירושלמי פוסק כמ"ד בעבודה ויכול להיות שגם יחיד אומר בעבודה ומיהו הטור ס"ס ר"כ כתב דכיון דאיכא פלוגתא טוב לכוללו באלהי נצור (פי' בלא חתימה) שלא להפסיק בתוך התפלה ע"כ וכתב רמ"א בסימן רפ"ח בשם א"ז הלכות תענית שיאמר אחר תפלתו רבון העולמים גלוי וכו' כמו בחול:
(לז) צריך שישהה שעה אחת קודם תפלתו. והטור סימן צ"ו כתב וז"ל ישהה מעט קודם שיקום להתפלל כו' וז"ש מעט במקום שעה כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפלה והטעם שא"א לנו לשהות שעה כחסידים הראשונים ששהו שעה ממש כמ"ש תר"י בריש פירקין ואני תמה על הש"ע שנטה לו מלשון הטור והרמב"ם וכתב שעה אחת ובסיפא דאחר התפלה אע"פ ששם לא שינה לשון הטור בלשון סמך לו על לשונו דבקודם התפלה וכאן בסיפא הוא שהעתיק הברייתא לכך לא שינה בלשון אבל הרמב"ם כתב גם כן שלאחר התפלה צריך לישב מעט ומ"ש הטור קודם שיקום להתפלל משמע דישב דקאמר דוקא בישיבה קפיד ולא בשהייה על ידי עמידה וטעמא איכא שהרי ודאי שעל ידי ישיבה מתיישב יותר בדעתו לכוון למה שירצהו ואם כן הרמב"ם שכתב אף בלאחר התפלה בלשון שישב נפרשהו ג"כ דדוקא קאמר שישב וטעמא איכא שיותר נראה כשיושב במקומו שאין התפלה עליו כמשוי ממה שאם יעמוד על עמדו קצת ואח"כ ילך לו:
(לח) הא דאפשר. פירש"י הא דאפשר בקצור כגון שסמוך לגמר תפלתו אבל תהר"י כתבו פירוש אם רואה שיוכל למהר ולסיים תפלתו קודם שיגיע אליו יקצר ויאמר פתיחת הברכות וחתימתן וזה הפי' לבדו כתבו הטור בסי' ק"ד:
(לט) הרי זה מעביר כו'. אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו טור ועיין לעיל סי' ג' ועוד עיין בסעיף דלקמן אם הפסיק מה דינו:
(מ) לא יפסיק. דהיינו לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל יכול ללכת ממקומו לנענע ברגליו כדי שישליכנה מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום כך פי' תהר"י בריש פרקין ואין זה סותר למה שכתבתי בסעיף דלעיל דלא בא בכאן לומר אלא דלא מקרי מפסיק להצריך שיתחיל בתחלת הברכה ומ"מ הרי למדנו ג"כ מדבריו דין זה שאע"פ שאין לו לצאת ממקומו כדלעיל אם יצא כשחוזר לתפלתו חוזר למקום שפסק ומינה דכ"ש אם יצא בהיתר כההיא דירושלמי דלעיל:
(מא) ואם פוסק חוזר לתחלת הברכה כו'. כבר כתבתי הטעם בפ"ג סעיף ע"ו ועיין שם דין הפסק בשיחה וגם כתבתי שם בסעיף ע"ז דאפילו בשהה לגמור את כולה אינו חוזר לראש היכא דגברא לאו דחוי הוא והכא גברא חזי ואינו דחוי וכמ"ש גם כן הרשב"א הביאו ב"י סימן זה דהכא גברא חתזי הוא והקשיתי שם על רמ"א ז"ל שלא הגיה כן בסימן ק"ד:
(מב) ראה שוורים פוסק. וכתבו תהר"י שאפשר שזה היה בשוורים שלהם שהיו מזיקים אבל בשוורים שלנו המסורסים אין צריך לפסוק ע"כ. והש"ע סתם וכתב ואם שוורים שבמקום ההוא מוחזקים שאינם מזיקים אינו פוסק ע"כ לפי שאף השוורים שאינס מסורסים אנו רואים שאינם מזיקים אלא הכל לפי המקומות:
(מג) והבדלה בחונן הדעת. פירש"י במו"ש אתה חוננתנו וכתוב באורחות חיים אין מתחילין באתה חוננתנו לפי שהמשנה מטבע שטבעו חכמים בברכה אינו אלא טועה אלא מתחיל אתה חונן עד וחננו מאתך ומתחיל אתה הבדלת בין קודש לחול וכ"כ הרמב"ם וכ"כ בסדר רב עמרם עכ"ל אורחות חיים וכתב הב"י והעולם נוהגים לומר אתה חוננתנו שאין נקרא שינוי מטבע שהכל ענין אחד הוא ע"כ אבל לומר גם שניהם אתה חונן וגם אתה חוננתנו בזה לא אמר הב"י שנוהגים אלא שבכל מדינות הללו נוהגין כן לומר גם שניהם ורמ"י ז"ל כתב ג"כ שכן קיבל לומר שניהם ושכן לשון מהר"א טירנ"א במנהגים שלו שכתב אומרים אתה חוננתנו בחונן הדעת ודלא כמ"ש בהגהות המנהגים בשם מהר"ר מנחם שטעות לומר אתה חוננתנו ואתה חונן רק אתה חוננתנו שהרי מהר"א כתב אתה תוננתנו בחונן הדעת ולא קאמר אתה חוננתנו במקום אתה חונן הדעת משמע שאומרים כל ברכת אתה חונן כו' כמו שהיא אלא שמוסיפין בה לומר אתה חוננתנו עכ"ל רמ"י ואין נ"ל שום דקדוק מלשון מהר"א דהא דכתב בחונן הדעת לא רצה בו תחלת הברכה אלא שם הברכה עצמה שנקראת על שם חתימתה כדאמרינן בין גואל לרופא שהוא לשון חתימתן וכן אמרינן בשומע תפלה ה"נ דכוותה ונקט לשון המשנה הבדלה בחונן הדעת וכדתנן בברכת הגשמים בברכת השנים והם שמות הברכות וה"נ בחונן הדעת ר"ל בברכה של אתה חונן וא"כ אין דקדוק כלל מלשונו של מהר"א ולדבריו של רמ"י ה"ל לדקדק מל' רש"י דקאי אדתנן בחונן הדעת ומפרש שאומר אתה חוננתנו ולא פי' שאמרו במקום אתה חונן אבל באמת שאין זה דקדוק כלל דאפי' כי ס"ל דאינו אומר אלא אתה חוננתנו ולא אתה חונן ג"כ לא הוצרכו לפרש כיון דאתה חונן לא נקטי בלישנייהו כלל אבל מ"מ כן מנהגינו לומר שניהם וכתב רמ"י שכן הוא בכלבו בהדיא ועל כפל הלשונות נתן טעם יפה ואמר שברכת אתה חונן לאדם בינה כו' הוא נאמר על חנינת כל אדם בין ישראל ובין א"ה שחננם הש"י בבינה דעה והשכל לדעת חכמה בשבע החכמות שיד כל העולם שוין בהם ואתה חוננתנו למדע תורתך ניתקן על החיבה והחנינה יתירה שנתן הקב"ה לנו ע"י תורתו להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור וזה פי' יפה אלא שמפני זה אומר שכופלין וחננו מאתך דעה בינה והשכל דהיינו לפני אתה חוננתנו וכן חוזר ואומר שאחרי שאין שתי החנינות שוות שזו בהויות העולם וזו בדברי תורה שיש הבדל רב ביניהם כיתרון האור מן החושך ולא שייכי להדדי זה קודש וזה חול וחלילה לכוללם בסוג אחד בתפלה ובקשה אחת עכ"ד זה אינו נ"ל שאם היה כדבריו הקצר קצרה יד אנשי כנסת הגדולה מלדבר צחות במלות שונות אילו יצאו לחלק ביניהם כי דבר ידוע הוא שהוא לשון בלתי נאה למי שידבר בלשון א' על שני ענינים חלוקים ואם שהם מובנים ונלמדים מענינים שנדברים בם אלא ודאי אתה חוננתנו ניתקן לאומרו קודם וחננו כו' ומוסב אח"כ על שתי החנינות ביחד וזה יתכן יותר מאם שנאמר בברכה אחת שתי לשונות שוות על ב' ענינים מחולקים וכלום היו חסרים אנשי כנסת הגדולה מלתקן במלות שונות ומה שטען והפליג מלחברם בסוג א' בתפלה ובקשה א' אין זו שום טענה כלל וכלל ולמה לא והרי הם מחוברים מחומר ומנושא א' וכ"ש שלפי טבע היצירה זו שבהוויות העולם קודמת לזו שבחכמות התורה בזמן וגם דבר ידוע ומוחש שצריכה לה כי איך יעלה למדרגת חכמת התורה ולא ידע בין ימין ושמאל בשום מושכל ראשון ושני ואם שחכמת התורה עולה על כולנה הלא השבע חכמות כולם כלולים בה ואם לבינה תקרא כי חצבה עמודיה שבעה לכן אין לכפול הדברים אלא די בשיאמר וחננו וכו' אחר אתה חוננתנו בלבד:
(מד) טעה בזו ובזו. כגון שאכל קודם שהבדיל בכוס וגם לא הבדיל בתפלה ויתר דיני טעות בענין ההבדלה עיין בפ' דלעיל סי' ט"ו:
(מה) חוזר לראש. פירש"י לתפלה ולכוס והטור שכתב צריך לחזור ולהתפלל נמי כונתו שיתפלל ויבדיל בתפלה וכ"ש על הכוס דהא ודאי שצריך שיבדיל על הכוס כדקי"ל טעם מבדיל והמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס הלכך מאי דכתב צריך לחזור ולהתפלל לאו למעוטי כוס קאתי דכוס פשיט' שצריך דטעם מבדיל וז"ל בקיצור ומתפלל שנית ומבדיל גם על הכוס וכן מבואר ג"כ בתהר"י שמפ' האבעיא מי אמרינן שכיון שטעה בשניהם שלא יועיל לו באמירת הבדלה בלבד וצריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה או אמרינן שכמו שאם היה זכור קודם שיאכל היה מבדיל על הכוס ולא היה צריך לחזור ולהתפלל ה"נ עכשיו א"צ לחזור ולהתפלל אלא מבדיל על הכוס ומסקנא דחוזר ומתפלל דקנסינן ליה מפני שטעה בשתים ע"כ הוצרכתי לפרש כל זה לפי שבב"י לא פירש כלום וגם בש"ע שלו העתיק לשון הטור שחוזר ומתפלל ויש מקום לטועים שיטעו ויאמרו דבתפלה לחוד תסגי ליה כיון שלא הזכיר כוס:
(מו) אבל בינו לבין עצמו לית לן בה. כבר כתבתי במי"ט מה שנ"ל בטעם הדבר והזכרתי גם כן לדעת הרמב"ם שסובר דאף בינו לבין עצמו לא ירבה כלל ביותר מאלו שתקנו ז"ל וכתב עוד הב"י וז"ל ההוא דנחית כו' י"מ דדוקא בשמות התואר כגון אלו אין לו להאריך אבל בדברים של שבח אם משבח למקום שעשה עמנו נסים ונפלאות ומספר אותם אינו אסור ונראה שאפי' בזה הענין אין לו להאריך על מה שתקנו חז"ל יותר מדאי דהא אמרי' כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם ואפשר לומר שלא אמרו זה אלא כשחותם בו בברכה שכל הברכות הם תואר כגון מחיה מתים רופא חולים גואל ישראל אבל כשאינו חותם על השבח בברכה אין בכך כלום והנכון כדי לצאת מספק זה שמי שירצה להאריך בשבחי המקום ב"ה שיאמר אותו בפסוקים וכיון שאומר פסוקים אם הוא משבח למקום דרך קריאת הפסוקים אין בכך כלום עכ"ל ואומר אני שזה שכתב שאפשר דדוקא כשחותם בברכות כו' אשלי רברבי פירשו כך שכן בפ' הקורא למפרע (מגילה דף י"ח) קודם לזה המאמר כל המספר בשבחו כו' תניא ומכאן ואילך כלומר אחר תפלת י"ח אסור לספר בשבחו של מקום ומפרש רש"י ז"ל אסור לספר בקביעת ברכה ע"כ וכן מצאתי עוד בתו' פ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ט) בד"ה מפני שיכול כו' וז"ל מכאן ואילך אסור כו' כלומר להוסיף ברכות על אלו ע"כ ואי איתא דמאמר המספר בשבחו כו' מיירי בלא ברכה מי הכניסם להטיל תנאי בדבר בברייתא זו ולא הניחוה ג"כ כמשמעה שמכאן ואילך אסור לספר כו' בין בברכה בין שלא בברכה אלא נ"ל ודאי שהם סוברים שגם אותו המאמר מיירי דוקא בברכה אבל שלא בברכה לא אסרו כלל וטעמם ונימוקם אפשר לפי שכן ראו כי לא נמנעו חכמי כל דור ודור מלחבר תחנות ובקשות ומרבים בהם שבחי הש"י אלא ודאי החכמים לא אסרו אלא כעין תקנתם דהיינו מה שתקנו בנוסח ברכה בו אסרו להרבות בשבחים ותוארים וגם לאחריהם אסרו לומר עוד שבחים כשהם ג"כ בכעין תקנתם היינו כשאומר בברכה אבל שלא בברכותיהם או שלא בברכה כלל בזה לא אסרו ואע"ג דקרא דמייתי לראיה על כל המספר כו' היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע לא נזכר בו שום ברכה לא קשיא שאין זה אלא אסמכתא בעלמא דפשטא דקרא לאו למימרא שיש לו עונש ונעקר מן העולם אלא שאומר שא"א לו לספר כל שבחיו ית' כי הוא יבולע וימות ועדיין לא יגיע למעט מן המעט שבשבחיו אבל חז"ל ראו לאסור להרבות השבחות והברכות דוקא כמו שפירשו רש"י והתוס' וסמכו דבריהם למקרא הזה ופירשוהו לפי דרכם על עונש שיקרה לו שנעקר מן העולם ורשאים הם לומר כן דפשיטא דמלתא שהעובר על דבריהם כי ענוש יענש ככל אשר ישיתו עליו בפליליהם ובמשפטיהם אשר ברוח הקודש שהופיע בבית מדרשיהם וסומכים דבריהם על המקרא ככל משפטיהם וחוקותיהם שבכל הגמ' ולעולם לענין הדין לא אסרו בברכות אלא כפירש"י והתוס' ועיין עוד מה שאכתוב בס"ד בר"פ הקורא למפרע:
(מז) וכן האומר שמע שמע. כתב בס' אהל מועד דאומר אמן אמן דמי כאומר שמע שמע וכ' הב"י סי' ס"א שאינו יודע מנין לו ועוד דקרא כתיב אמן ואמן ואין נראה לחלק באומרו עם וי"ו ע"כ ואעפ"כ רמ"א כתב לדברי האהל מועד וכתב רמ"י דאם אומר אמן ואמן בוי"ו כדכתיב בקרא ודאי דאין קפידא:
(מח) שאומרים ביה"כ. וכ"כ התוס' והטור כתב שאומרים באשמורת והא דביוה"כ כבר נתבטל אבל באשמורת ישנם עדיין ב"א שבכל פעם שאומר החזן ויעבור הם אומרים שמע ישראל וגו' ונמצא שמכפלים הפסוק פעמים רבות ואע"פ שאין כופלים אותו מיד זה אחר זה מ"מ נ"ל דהוי בכלל דמשתקי' אותו ולפחות מגונה הוא וראוי לבטלו ועיין בפ"ק סעיף ט"ו:
(מט) אבל מה שאומרים ה' הוא האלהים כמה פעמים. ל' התו' ז' פעמים ופירשו הטעם כנגד ז' רקיעים שמשבחים לבורא שהוא דר למעלה מז' ע"כ והמנהג עוד לומר קודם לכן שמע פעם א' וג"פ בשכמל"ו וכמ"ש רמ"א ס"ס תרכ"ג ופשיטא שאין בזה שום פקפוק שאינו אלא מברך וכתב רמ"י שהוא על שם ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך היה הוה ויהיה ע"כ:
(נ) אבל אם אמר פסוקא כו'. וכתב בקיצור ובטור שצריך לחוש לשני הפירושים:
(נא) לא ישא את כפיו. וכתבו הגה' מיימ' בשם הר"ם שיעמוד ישראל אצלו ויקרא כהנים ויקרא אותם והש"ץ עומד ושותק עד התחלת שים שלום ע"כ ופי' רמ"י הטעם שלא יאמרו שהוא פגום ועיין פ' הקורא עומד בענין זה שצריך שיהא ישראל וכתבו הגה' מרדכי בפ' הקורא עומד דיש ליזהר שלא יאמר אדם לש"ץ עלה וגם את הנותן מים יזהירו שלא יאמר לו טול ידך לעלות ואם א"ל צריך לעלות דהא עובר בג' עשין אם אינו עולה:
(נב) ואם הבטחתו כו'. והטעם כדי שלא תתבטל נשיאות כפים אבל אם יש כהן אחר שישא את כפיו לא ישא ש"ץ את כפיו ואפי' אם הבטחתו שחוזר לתפלתו אחר שישא את כפיו הג"ה בשם הר"ם ועי"ל בסמוך ובתוי"ט דקדקתי דדוקא שלא תתבטל נשיאת כפים התירו באם הבטחתו אבל לענות אמן לא ועכשיו הראיתי במדרש רבות ריש פ' כי תבא שכתב שם בהדיא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו והאריך שם במעלות עניית האמן וכדי שלא להקשות מהמשנה נ"ל שיש לתרץ דמשנתינו לרבותא נקטה ואם הבטחתו כו' אפי' לענין הפסק גדול דנשיאת כפים:
(נג) רשאי. ויעקור רגליו מעט בעבודה (דאמרי' בפ' ואלו נאמרין כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינו עולה ויליף לה התם מקראי) ויאמר מודים עד ולך נאה להודות ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים ויקרא לו אחר כ"כ הטור בשם הר"ם וכתבו הג"מ בשם הר"ם שצריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלוה אלא מי שכוון לבו לכל התפלה עם הש"ץ ולא סח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ע"כ וטעמא פי' הב"י דאם לא כוון בכל התפלה הוי כאומר ברכת שים שלום לבדה ולא יתכן אבל כשכוון בכל התפלה ולא סח ה"ל כאומר כל התפלה דשומע כעונה וצ"ל דכשאינו מובטח לחזור לתפלתו מיירי דאל"כ יחזור הוא עצמו ויגמור תפלתו ויש לתמוה דממתני' משמע דליכא תקנתא לעובר לפני התיבה לישא את כפיו אא"כ הבטחתו שחוזר לתפלתו ואם כדברי ההגהות אע"פ שאינו מובטח יכול לישא את כפיו אם המקרא כוון בכל התפלה ויגמור שים שלום ואפשר דמתני' לא נחתא למימר תקנתא ע"י שיסיים אחר התפלה אלא במסיים הוא עצמו אבל אה"נ שאם המקרא כוון מתחלת התפלה מסיים שים שלום ושפיר דמי עכ"ל הב"י ונ"ל דהשתא דאמרן דמתניתי' לא נחתא לתקנתא א"כ אף אנו נאמר שעכשיו בזמנינו שהש"ץ אינו מתפלל אלא מתוך סידור תפלה תקנה מעלייתא היא ומובטח שעי"ז יחזור לתפלתו בכוון דעת אלא דמתני' לא קתני תקנתא וראיתי לכהנים שהם ש"ץ וסומכים על זה אפי' כשיש כהנים אחרים ולא ישרו בעיני לפי שצריכים עקירת רגלים ומי התיר להם זה כשיש כהנים אחרים אבל ודאי כשאין כהנים אחרים שהותר להם עקירת רגלים אם מובטח כו' דיש להם לסמוך על שמתפללים מתוך הסידור כך נ"ל ועוד אני אומר שאפי' לדברי האגור שכתב הב"י דטפי עדיף אם המקרא מכוון לתפלת הש"ץ מתחלה ועד סוף ומסיים שים שלום דלדידן לא עדיף אלא הש"ץ יחזור שים שלום ע"י הסידור שלפניו וכתב רמ"י דמיהו גם להקרות טוב הוא שיכוין לבו לתפלת י"ח מתחלה ועד סוף ומל' הטור דקדק זה:
(נד) דאין ש"ץ יכול להפסיק ולקרות כהנים כו'. אבל הרמב"ם פי"ד מהל' תפלה כתב שש"ץ קורא אותם ואומר להם כהנים וכן נהגו העולם וגם התו' בפרקין כתבו דאפי' לפי' ר"ת דמה שפי' דהוי הפסקה היינו דוקא בימיהם דמיד כשסיימו ברכת הודאה לא היה אומר או"א ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו כו' וכ' הטור שאומר בלחש עד כהנים ואומר כהנים בקו"ר כדי לקרות אותם ואומר עם קדושך בלחש ע"כ ואע"פ שהגהת מיי' כתבו שהקשו להר"ם שהוא עצמו פירש שלא ניתקן אלהינו כו' אלא בשעה שראוי לנשיאת כפים ואין שם נשיאות כפים ואמר שחזר בו מאותו מנהג מ"מ מנהג מדינות אלו כמו שנהג הר"מ בתחלה וכתב רמ"י ז"ל שכל הצבור אומרים עם הש"ץ אלהינו כו' ולא ידעתי זו מנין לו ואולי לפי שראה בלשון רבו רמ"א ז"ל שכתב וי"א שאומרים אותו כו' אבל נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל שאומר אותו שהרי שוב כתב הכל בלשון יחיד:
(נה) מתחיל בברכה שטעה זה. עיין בסעיף כ' וא"ת כי היכי דכתבתי בסעיף נ"ג בשם הר"ם שכשהש"ץ הוא כהן ועומד אחר תחתיו ומקרא שלא יסיים שים שלום אא"כ שכוון לבו לתפלת י"ח דהש"ץ מתחלה ועד סוף ה"נ לא יעמוד האחר ויתחיל בברכה אא"כ שכוון כו' כת' ב"י סי' קכ"ז די"ל דהתם שאני דאפשר לתקן להכין אחד שיכוין וגם אם לא נמצא הרי יכול הש"ץ בעצמו לסיים אבל היכא דאיתרמי שהש"ץ טעה מפני טורח צבור יתחיל בברכה שטעה בו ואפי' לא כוון ומש"ה לא אשתמיט שום פוסק לפרש דמיירי הכא כשכוון כו':
(נו) יתחיל ממקום שפהק. וז"ל תהר"י אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה א"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי ע"כ ולפי' טעה באופנים היינו אחר שאמר כל האופנים עד ברוך כבוד ה' ממקומו וכדאמר בירושלמי מכיון דעניתון קדושה כו' ורמ"י ז"ל במחילת כבודו טעה באופנים במה שפי' שמתחיל באופנים שהרי כל שלא ענה הקדושה לא הוי גמר ברכה וצריך להתחיל בראש אלא לא איירי אלא שטעה מיד אחר שאמרו אופנים או מכאן ואילך עד סוף הברכה:
(נז) העובר לפני התיבה. ואינו ש"ץ קבוע כ"כ הטור סי' ר"ג ופי' הב"י דאילו ש"ץ קבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום אלא הוא מעצמו יעלה ואדרבה אין ראוי לו להמתין שיאמרו לו שיעבור לפני התיבה שנראה שאיע סומך על דיבור הצבור שמינוהו לכך:
(נח) צריך לסרב. ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל ב"י בשם הרא"ה:
(נט) ופי' רשב"ם ז"ל אין להם סדר שאם טעה כו' ויאמר מכאן ואילך כו' וכולהו רבוואת' סברי כפרשב"ם ופשיטא דהכי נקטינן ב"י סי' קי"ד:
(ס) אם שכחה ולא אמרה במקומה. ואפי' אם עדיין לא גמר רק רפאנו כן לשון הש"ע והדין עמו דאל"כ כי חזר נמי אין כאן ברכה לבטלה שהרי לא בירך עדיין:
(סא) אינו אומרה. אלא יאמר עננו בשומע תפלה כיחיד רמ"א:
(סב) לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות הא באמצעיות שרי ואיתא בפ"ק דע"א דף ח' ומייתי לה הרי"ף לעיל בפרקין גבי אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר והכי גר' התם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ופרש"י אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יוה"כ אומר ומתוך כך פירשו תהר"י בשמו שהענין הזה מתחלק לארבעה דינים חלוקים הא' שבברכת ש"ת יכול לשאול כל צרכיו בכל ענין שירצה שברכת ש"ת כוללת כל הצרכים ולכך נתקנה והדין השני שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה אומר ואפי' שלא יהיה לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותו בלשון רבים מיהו בלשון יחיד אסור לאומרו כיון שאינו אומר אותו אלא בעבור כל ישראל הוי הפסקה ודוקא שיכול לאומרו בלשון רבים בסוף כל ברכה וברכה שכיון שהשלים כבר מה שתקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכיון ששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הג' הוא שאם שואל צרכיו ממש כגון ששואל על חולה שיש לו בביתו שיתרפא וכיוצא בו יכול לאומרו בלשון יחיד ואפילו באמצע הברכה והיינו דאמרינן אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ולא הזכיר בכאן בסוף הברכה אלא ברכת החולים סתם קאמר דמשמע דאפי' באמצע הברכה יכול לשאול צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בלשון יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הד' שבסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחר יהיו לרצון יכול להאריך ולומר כרצונו בין בלשון יחיד בין בלשון רבים בין צרכיו ממש בין צרכי צבור עד כאן לשונו ועיין בפרק קמא סעיף נ"ד ובמעט עיון יתבארו דבריו מתוך אלו המימרות מלבד מה שכתב שכשאומר בסוף הברכה אסור לומר בלשון יחיד הוא סברת עצמו וא"ת ובסלח לנו שאנו נוהגים להוסיף בסליחות ואינו בסוף הברכה תירצו התוס' צבור שאני וכדמסיק רבינו הכא זו היא שיטת תהר"י בשמו ז"ל אבל הרמב"ם בפ"ז מהל' תפלה סתם וכתב אם בא לומר אחר תפלתו כסדר יוה"כ אומר וכן אם רצה להוסיף בכל ברכה מהאמצעיות מעין הברכה מוסיף כיצד היה לו חולה כו' ואם רצה לשאול כל צרכיו בש"ת שואל ע"כ וכ"כ הטור סימן קי"ט. ולפי זה הני תרי מימרות דמשמיה דרב בחדא מחתא נינהו ובסוף דנקט בתד מימרא לאו למעוטי באמצע אלא שלא יתחיל בה וז"ל הטור סי' תקס"ו ונוהגים להרבות סליחות בברכת סלח לנו ופר"י שסומכין על הא דאמרינן אם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה הברכה אומר רק שיתחיל מעין הברכה ואת"כ יכול להאריך בדברי רצוי ותחנונים כפי רצונו בין יחיד בין רבים והא דאריב"ל שיכול לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יה"כ לא בא למעט בסוף כל ברכה וברכה אם התחיל מעין הברכה אלא שאחר התפלה יכול להתחיל ולומר היאך שירצה משא"כ בתוך התפלה ע"כ וכתב ב"י דרב חייא בר אשי דלא הזכיר בסוף הברכה צ"ל משום דמשמע ליה דמלתא דפשיטא היא שצריך שיתחיל כנוסח הברכה ואח"כ יוסיף מה שירצה ולא יתחיל בשאלתו דא"כ הוה הברכה טפלה לשאלתו ע"כ ואני אומר דהני תרי מימרות דרב סמוכים כל א' על חבירו ומה שחסר בזה גילה בזה שזה פי' בסוף ולא בתחלה וזה פי' בלשון מבואר אם יש לו חולה כו' ונ"ל דאתא למימר שכשרוצה להוסיף צריך שיהיה לו כן ולא שיוסיף בעלמא מבלי שיצטרך הוא לכך או אחר שמתפלל בעדו כן נ"ל ועיין בסעיף דלקמן וכתב הב"י דנקטינן כשיטת הרמב"ם והטור וגם רבינו הרא"ש ס"ל הכי כיון דלא כתב לחלוקי דינים שכתבו בשם הר"ר יונה ומ"מ טוב לחוש לדבריו וכתב המרדכי בפרקין אהא דאם בא לומר אחר תפלתו יכול להאריך אבל באמצע הברכות אינו יכול להאריך אפילו מעין הברכות אלא לקצר כיון שיחיד הוא ואף על פי שמנהגנו להרבוא בסליחות בסלח לנו היינו משום דצרכי רבים נינהו אבל לצורך יחיד אין יכול להאריך כ"א לאחר תפלתו ועיין בפ"ק סי' י':
(סג) ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות. אבל קשה על מה שנוהגים להתחיל בפיוט בקדושה קודם שמתחיל אתה קדוש או לדור ודור בתחלת אותה הברכה דהא לכ"ע לא הותר לעיל אלא לאחר שהתחיל באותה הברכה ודוחק לחלק בין אמצעיות לראשונות בענין זה ואדרבה לעולם ראשונות עדיפי וראיתי בהגהת מיימ' פ"ו מה"ת הביאה ב"י ס"ס קי"ב שכתבו ג"כ בטעם המנהג שאומר פיוטים בג' ראשונות וכמ"ש רבינו וסיימו בדבריהם וז"ל אבל לא ידענו על מה אנו סומכים שאנו מפסיקים בין גבורות לקדושת השם ע"כ:
(סד) ת"ר אלו הברכות שאדם שוחה כו'. עיין לעיל בפרקין סימן ג' ועוד עיין בספ"ק:
(סה) תניא הכורע בהודאה של הלל כו'. לשון תהר"י בשמו ומכאן נראה שהמנהג שנוהגים קצת בני אדם לשחות כשאומרים בנשמת כל חי ולך לבדך אנחנו מודים שאינו נכון שהרי לראה בכאן ששאר כריעות אין לו לכרוע אלא אותם שתקנו חכמים ומה שהזכיר אלו בלבד ולא הזכיר הודאה של נשמת כל חי מפני שאין אמירת נשמת כל חי מבורר כמו הלל ובה"מ אלא מנהג הגאונים לפיכך לא הזכיר אלא אלו אבל ה"ה לכל שאר הודאות שאין כורעין בהן אלא בהודאה של תפלה בלבד ע"כ ויראה לי ודאי דמכ"ש שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה או בסוף ואפילו שאינו מהי"ח ולכך אני אומר שטועים כל השוחים בברכות התורה בתחלה וסוף והא דתהר"י נקטי בנשמת היינו שכן היה המנהג בדורו ותדע שהרי רבינו ירוחם כתב דנראה לו דהכורע כשאומר וכל קומה לפניך תשתחוה הוא מגונה כמ"ש הב"י סי' קי"ג בשמו נראה מזה דכל חד וחד נקט לפי מנהג אנשי דורו ועירו אבל ודאי דבכל מקום קאמרי תר"י שאין לשחות ונראה ודאי דכלל זה ג"כ ועתה ה' אלהינו אנחנו מודים לך דבויברך דויד שראיתי ג"כ מקצת בני אדם שכורעין כשאומרים אותו שטעות הוא בידם:
(סו) המתפלל צריך שיפסיע ג' פסיעות. כו' וגם הש"ץ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש וכשחוזר התפלה בקול רם א"צ נחזור לפסוע ג' פסיעות כ"כ בתרומת הדשן סי' י"ג ונתן טעם לדבר שצריך להמתין עד סוף הקדיש שלם שתקנוהו חכמים ז"ל לש"ץ אחר כל תפלה אלא שמפסיקין בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל וא"מ וכה"ג כולהו לסדר התפלה באין וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על התפלה די"ח ע"כ ולפי זה אפילו כשלא התפלל בלחש רק בקול רם בלבד אינו פוסע אבל הרד"א כתב שאם לא התפלל בלחש פוסע ג' פסיעות לאחר תפלתו שבקול רם וכך פסק רמ"א ז"ל ונ"ל דלהרד"א טעם אחר שלא הצריכוהו לפסוע על תפלתו שבקול רם כשכבר פסע על בלחש מפני טורח הצבור כך נראה בעיני ודלא כטעמו של רמ"י ז"ל:
(סז) צריך שיפסיע. וכתבו בהגה' מיימו' בפ"ה מה"ת שרגל שמאל יפסיע תחלה דאמרינן בשוחר טוב כל עצמותי תאמרנה אמר דוד כו' עד רגל שמאל ג' פסיעות שאחר תפלה ע"כ וכתב רמ"י דכל טעמא משום שכשיגיע לפסיעה שלישית שצריך לעמוד שם יהיה רגלו השמאלי אחורי רגל ימינו וכן הדעת נותן שכן יעמוד אדם לפני אדונו כי כן היא עמידת ההכנעה בדרך העולם ובטבע ועוד שזהו חשיבות לימין שהוא עומד ונכנע לפניו ית' ע"כ ולדבריו אין הפסיעות השלש אלא ברגל א' דהיינו תחלה פוסע ברגל שמאלי והוי פסיעה אחת ופוסע ברגל ימיני והיא פסיעה השניה וחוזר ופוסע ברגל שמאלי והיא הפסיעה הג' ועומד כך ונמצא שרגל השמאלי אחורי הימיני כמו שאמר אבל לא ראיתי נוהגין כן אלא שאע"פ שפוסעים בשמאל תחלה מ"מ עושין ג' פסיעות בשתי רגלים דהיינו שפוסע ג"כ הימיני אל השמאלי וחוזר ומתחיל בשמאלי וכו' וכן כתב בב"י בשם הר"ר מנוח שאעתיק לשונו בסעיף דלקמן שכן מנהג חכמי צרפת לכן נ"ל דטעמא הוי שמפני חשיבות הימין עוקר תחלה השמאלי ומניח עדיין הימיני במקום השכינה והוי כי הא דפ' במה אשה בחליצות המנעל שחולץ של שמאל תחלה ורמ"י ז"ל עצמו בסי' ב' סעיף ה' נתן טעם לדבר שזהו כבוד לימין שלא יעמוד יחף כשחולץ השמאלי וה"נ דכותיה ודאי הוי חשיבות לימין שיעמוד במעמד השכינה כל עוד שיכול ולא יעקור קודם השמאלי כך נ"ל:
(סח) שלש פסיעות. הרבה טעמים נאמרו בהם הלא הם כתובים בב"י ואני אעתיק מה שיש בהם נפקותא לענין דינא והוא מ"ש בשם הר"ר מנוח דהני ג' פסיעות ילפינן להו מדכתיב ורגליהם רגל ישרה רגליהם תרי רגל חד וי"א ו' דהא כתיב בתריה וכף רגליהם ככף רגל עגל ואע"ג דג' פסיעות אשכחן ששה לא אשכחן ס"ל דפסיעה אינה אלא כשמניע שתי רגליו וכן מנהג חכמי צרפת וי"א תלת הוו בשובו למקומו שיש לו לחזור בג' פסיעות כאשר בתחלה ע"כ וכבר כתבתי דלרמ"י הג' פסיעות אינם רק נענוע רגל א' בכל פסיעה אבל נ"ל כמנהג חכמי צרפת וכמ"ש שם ואע"פ שבסמוך אכתוב שנראה כדבריו מלשון ארחות חיים מ"מ נראה כמנהג חכמי צרפת ואפילו לפי י"א בתרא דבלאו מנינא דו' פסיעות נראה דפסיעה היינו נענוע דשתי הרגלים ומסברת י"א בתרא יצא לי טוב טעם מה שתמהתי מימי שראיתי בני אדם מקפידים שלא ילך אדם לפניהם כשעומדים במקום שכלו הג' פסיעות עד שישובו למקומם והייתי תמה על זה דכיון שהוא עומד במקום שכלו פסיעותיו שוב אין לו ענין עוד למקום שהתפלל שם דהא דאמרינן דאיבעי ליה למיקם התם כו' היינו לאפוקי שלא ישוב מיד אבל לא אמרו שיהיה צריך לשוב ואם רצונו לעמוד במקומו ושלא לשוב עוד הרשות בידו וכן מצאתי בהדיא שכתב הכ"מ בפ"ט מה"ת על לשון הרי"ף הזה וז"ל והענין הוא שעד אותה שעה אין לו לחזור למקום שהתפלל לפי שכבר נפטר וכשמגיע ש"ץ לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו עכ"ל אבל לסברת הי"א יש טעם בדבר שעדיין לא נגמרו הג' פסיעות שלמדום מן הכתוב וכ"ש שהרד"א כתב ג"כ כסברא זו של הי"א וא"כ זהו עיקר למנהג העולם ולכך מקפידין אבל מ"מ ע"י קפידתם טועים שכשרואים למי שרוצה ללכת לפניהם ימהרו לשוב למקומם בטרם שממתינים השיעור המפורש וזה אין נ"ל אלא יהיו מוחים שלא ילך ואם ילך הוא ניהו ההולך קדמתו הוא שעשה שלא כהוגן ולא הוא ולא הוי הפסק לגביה שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת כו' כך נ"ל ובשם רבינו האי שטעם ג' פסיעות משום דתפלות כנגד תמידין תקנום וכשכהן עולה למזבח עם אברי התמיד היה עולה דרך הימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו ג' רובדין של אבן ויורד בהם ג' פסיעות על עקב ואנו עושים כמו שהם היו עושים ע"כ ואנכי לא ידעתי אלו ג' רובדין שבין כבש למזבח היכן היו ואין כאן מקום להאריך בזה ולפי שעושין כדרך שהיו הכהנים עושים לכך כתב רמ"א שלכתחלה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מכשהיו הם עושים שהיו פוסעים עקב בצד גודל וכ"כ בארחות חיים שאלו הפסיעות צריך שיהא עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ככהנים ע"כ מלשון זה נראה כדעת רמ"י ז"ל שהפסיעות רק נענוע רגל א' דאל"כ למה ליה לאהדורי לגודל בצד עקב וכתב בשבולי הלקט בשם הגאון מי שמוסיף על ג' פסיעות יוהרא הוא:
(סט) נותן שלום לימינו כו'. וז"ל הטור בשם אבי העזרי כשאומר עושה שלום במרומיו הופך פנים לצד שמאל וכשאומר הוא יעשה שלום הופך פנים לצד ימינו ע"כ וכתב המרדכי שהורגלו להשתתוות לפניהם כעבד הנפטר מרבו ופי' רמ"י כשאומר על כל ישראל כו' וכתב רמ"א נהגו לומר אח"כ יהי רצון שיבנה בה"מ כו' כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש ע"כ:
(ע) בכריעה אחת. ובעודו כורע קודם שיזקוף יטה בראשו לצד שמאלו כו' טור:
(עא) אלא מיבעיא ליה למיקם התם. וכתב בשבולי הלקט בשם הגאונים בני אדם המסיימים תפלתם קודם הצבור אין להם רשות להחזיר פניהם לצבור עד שיסיים ש"ץ תפלתו:
(עב) עד דפתח ש"ץ. והש"ץ עצמו כתב הרשב"א סי' תל"ו בתשובה שמותר לו לחזור למקומו מיד להוציא את רבים ונראה שצריך לעשות כן ושמעתי מפי גדולי האשכנזים שש"ץ שלהם עושים כן אלא שממתינים שם מעט כדי הילוך ד' פסיעות והפרש יש בין יחיד לש"ץ לפי שהיחיד שהתפלל וחוזר מיד למקומו ונראה שהוא רוצה להתודות שנית על עבירות שהתודה עליהן כו' וכמ"ש הטעם בשמו במי"ט אבל אפילו לטעמא שכתבתי שם בשם מהרי"א יש הפרש בין יחיד לש"ץ כיון שמה שהש"ץ חוזר לצורך תפלת קול רם הוא שחוזר ומ"ש ד' פסיעות העתיק רמ"א ד' אמות ונראה שמדמה להא דאמרינן בפרק דלעיל סי' כ"ב בשיעור שהייה שבין תפלה לתפלה ואי משום הא אין לנו לפרש דברי הרשב"א שלא ככתבו שהרי ודאי הפרש יש בין שתי תפלות חלוקות לשתי התפלות של הש"ץ שאינם חלוקות אלא האחת חזרה לאחרת ומיהו כתב רבינו ירותם דהמתפלל יחידי ממתין ד"א כההיא דס"פ דלעיל ע"כ אבל אין ראיה להש"ץ שיש לו למהר לתפלתו כתחלת דבריו של הרשב"א:
(עג) ואיכא מ"ד עד דמטי ש"ץ לקדושה. ונראה לי לקיים דברי שניהם שכשאומרים פיוטים כיון דפתח ש"ץ ילך למקומו ובשאר כל הימים עד דמטי ש"ץ לקדושה:
(עד) אמר רב ספרא כו' באבות. ואם לא כוון חוזר והאידנא לא כמו שכתבתי בפ' ת"ה סעי' ע"א וכתב הטור סי' ק"א בשם הרב ר' אלעזר (בעל הרוקח) שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפלת חנה וקי"ג פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כונת הלב:
(עה) אלא בבית שיש בו חלונות. שהחלונות גורמין לו שיכוין לבו שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע כך פירש"י וכתב ב"י דלפי זה צריך שיהיו פתוחים לאותו רוח שיתפלל וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה"ת וצריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים כדי להתפלל כנגדן ע"כ וכן בקרא כתיב נגד ירושלים אבל הוצרך הב"י להוכחה לפי פי' א' מתלמידי הר"י ע"י ראיית האור תתיישב דעתו אין צריך דוקא שיהי' כנגד ירושלים ומ"מ לפי' הב' שכתבו הוי ג"כ לקבל ירושלים בדוקא וכתבתי במי"ט פי' לפירושו של רש"י בשם מהרי"א שאינו ר"ל שיהיו עיניו תלויות למעלה כל זמן תפלה אלא ע"ד העברה אם יסתכל כלפי שמים יכנע לבבו ע"כ ואע"פ שמסוף דבריו משמע דאינו צריך לשום תליית עינים למעלה כלל שאין הענין אלא הזכרה בעלמא שע"י החלונות הוא נזכר שאם יסתכל כו' שהרי כתב דע"ד העברה כו' אבל מראש דבריו מדכתב אינו ר"ל שיהיו כו' כל זמן תפלה משמע דמיהת תליית עינים בעינן כדי שיזכור ויתן אל לבו ורמ"י ז"ל תפס לו תחלת דבריו לעיקר שכך כתב בסי' צ"ה סעי' ב' בתחלה כשמתחיל להתפלל יסתכל למעלה לשמים ויכניע לבו ואח"כ יתן עיניו למטה כו' ועיין בפרקין סעיף ח':
(עו) שיש בו חלונות. כתב ב"י סימן צ' שבספר הזוהר פרשת פקודי מצריך שיהיו בו י"ב חלונות אבל נראה ודאי שאלו אין צריך שיהיו כולם לקבל ירושלים וגם לפי הטעם מבואר שלכל הצדדין יהיו פתותים אלא שאין לנו עסק בנסתרות עיין שם בסוף היכלא תליתאה. גרסינן בגמרא אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא כמו שהעתקתי במעדני יום טוב וזה לשון הטור לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה דאמר רב חציף עלי כו' ועיין עוד בפרק קמא סימן ג': |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |