מהרי"ל/הלכות יום טוב

הלכות יום טוב

[א] מאחר דרגל השבועות זוטרי בדינא משא"כ רגל פסח וסוכות ויו"ט דר"ה דנפישין דינייהו מאד. ע"כ אסדר הלכות יו"ט וכל דיני יו"ט סמוך להלכות שבועות דפנויין אז לעסוק בדינין הללו. גם אם הם שייכים לכל יו"ט ורגל.

כל ערב יום טוב א"א לא תחנה ולא למנצח.

אמר מהר"ש ארז"ל כל העושה מלאכה בע"ש ובעיו"ט, אינו רואה סימן ברכה לעולם. אך ערב פסח יש לו דין אחר שאסור לספר וגם לא ליטול צפורנים מחצי יום ואילך ודינו ככל דין חול המועד.

[ב] נשאל ממהר"י סג"ל על סעודה שלישית בשבת שהוא ערב יו"ט דשכחה עד אחר מנחה קטנה. אם מותר או מצוה לעשותה בפת, או אם צריך לעשות במיני תרגימא בלי פת. והיה הדעת נוטה לעשות בפת, אע"ג דאמר הלכה כר' יוסי בע"ש, היינו דוקא היכא דהתחיל שאז לא יפסיק אבל לאתחולי אסור. שמא הני מילי ערב שבת או ערב יו"ט שחל בחול, אבל עיו"ט שחל בשבת יבא עשה דחובת ג' סעודות למאן דמחייב פת וידחה סברת דלתיאבון שהיא דרבנן, דאי הוי דאורייתא הוי ליה להפסיק אפילו התחיל בערב פסח.

והשיב בתשובה, מה שנסתפקת אי יש לעשות שלש סעודות בפת בערב יו"ט אחר מנחה קטנה, וכתב דג' סעודות לידחי תיאבון דרבנן. דע דג' סעודות נמי דרבנן וקרא דג' היום אסמכתא, וראיה מדפסק ר"ת דנשים חייבות בשלש סעודות דאף הן היו באותו הנס. והך סברא לא מהניא אלא למצוה דרבנן כגון מגילה וחנוכה וארבע כוסות, דאם לא כן מצה וסוכה נמי נילף מהאי טעמא כדפי' התו'. וכתבת דהלכה כר' יוסי בערב שבת, היינו דוקא שלא יפסיק אבל אתחולי אסור. הא נמי ליתא אלא לדברי ה"ג, אבל רובא דרבוותא פסקי דמותר להתחיל בע"ש ועיו"ט כדפסק רשב"ם, אלא המרדכי מיישב ה"ג ומסיק דלהכי ראוי להחמיר שלא להתחיל. והיכא דאישתלי ולא עבד ג' סעודות קודם מנחה קטנה, כדאי הם יתר רבוותא לסמוך עלייהו בשעת הדחק ולעשות השתא בפת ולאכול מעט כזית מלמיעבד במיני תרגימא. דמיני תרגימא היינו מעשה קדירה כדמוכיח התו' מתוספתא, ודלא כרשב"ם דפירוש פירות ובשר בלא לחם או לסמוך על השורטוב"ל דקודם חצות. וכל זה התירו על ידי הדחק בערב פסח שחל בשבת. אבל שאר עיו"ט נראה דפת עדיף. ועוד רגילין להמתין הרבה במוצאי שבת ליום טוב אחר חשיכה קודם שיאכלו ויקדשו כי אינו מוכן לכל דבר. מה שאין כן בליל פסח שצריך למהר בשביל התינוקות ואפיקומן.

[ג] הא לך קידוש הכוס מכל ימים הטובים

אומר בשבת ויכלו עד לעשות

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה (שבתות למנוחה ו) מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון (את יום השבת הזה ו) את יום חג המצות הזה, (השבועות הזה), (הסוכות הזה), (שמיני חג העצרת הזה), זמן חירותנו, (זמן מתן תורתינו), (זמן שמחתנו), מקרא קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, (ושבת) ומועדי קדשך (באהבה וברצון) בשמחה ובששון הנחלתנו. ברוך אתה ה' מקדש (השבת ו) ישראל והזמנים.

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. כלל לשהחיינו, בכל ליל יו"ט גם בליל שני, אפילו בראש השנה ובד' לילות של סוכות אומרים אותו, דגם לילות האחרונים רגל בפני עצמם הם, מלבד שתי לילות האחרונים של פסח א"א שהחיינו דכולהו חג הפסח הם.

קידוש של ראש השנה

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה (את יום השבת הזה ו) את יום הזכרון הזה, יום (זכרון) תרועה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, בא"י מלך על כל הארץ מקדש (השבת ו) ישראל ויום הזכרון.

שהחיינו גם בליל שנייה.

אם חל יום טוב במוצאי שבת סימן יקנה"ז פי' יין וקידוש כדפי' לעיל ואח"כ נה"ז פי'.

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא מאורי האש. בא"י אלהינו מלך העולם המבדיל בין קדש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. בא"י המבדיל בין קדש לקדש.

שהחיינו, והיינו נ"ר הבדל"ה זמ"ן.

[ד] דרש מהר"ש מאושטרייך מצות עשה הוא שלא לעשות מלאכה כדכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו. ואלו הן הימים שאסורים מן התורה, יום ראשון של פסח ושביעי שלו, ויום ראשון של שבועות, ויום א' של סוכות ושמיני שלו, וראשון של ר"ה. אכן מדרבנן אסורים כל השניים ממחרת מן הנזכרים. וצורך אוכל נפש מותר אף בראשונים שנא' אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב, טז). וכל שאר מלאכות אסורות חוץ מהבערה והוצאה.

ונר של אבטלא, פי' שאינו לצורך אסור להדליק אע"פ שר' יוחנן מתיר מ"מ נוהגין שלא להדליק. אכן נרות של בית הכנסת מאחר דלמצות הש"י מדליקין חשיבי צורך היום ומותרין להדליק, וכן נר ללמוד לאורו או גם לילך לאורו, כל אלו צורך הן ומדליקין. הוצאה נמי צריך להיות בה צורך היום כגון ספר תורה לקרות בה או לולב לצאת בו ושלא לצורך אסור. אכן להוציא תינוק לטייל משום שמחת יום טוב מותר דאם לא כן הוי כחבוש בביתו וליתא שמחה.

[ה] אמר מהר"י סג"ל שכתב בא"ז שאסור ביום טוב לדבק נר שעוה באמצעיתו לכותל כדי שיכבה כשיגיע לשם דחייב משום מכבה. אכן אם מעמיד את הנר במקום ששולט הרוח אין בזה גרם כיבוי. אך לא יעמידנו שם בשעה שמנשב הרוח כדי שיכבה דאז הוי כמכבה בידים. ואמר דאסור ביו"ט ליטול פתילה מנר זה בעוד שהיא דולקת וליתן לחברתה, דמתי דפוחת טיפת שמן ממנה חייב משום מכבה. לכן שמש בית הכנסת אי אפשר לו לתקן פמוטי' של ב"ה בעוד הן דולקין דבנגיעתו יפחות מהן השמן, ודוקא כשכבו יחזור ויתקנם וידליקם. אכן מותר לילך ונר שרגא של שמן דולק בידו גם אם מנענע ושמא ימשך השמן מן הפתילה, דלא הוי פסיק רישיה. אכן לנטות השרגא לצד א' לימשך השמן מן הפתילה הוי פסיק רישיה ואסור כמכבה בידים. ואסור ביום טוב ליטול קיסם מן המדורה לילך לאורו דהוי גרם כיבוי, אכן עץ שקורין קניא שגדל בו הזפת ודולק כמו נר מותר לילך לאורו ביו"ט.

[ו] אמר מהר"ש כל מה שאסור בשבת אסור נמי ביו"ט. אך לצורך אוכל נפש שרי. וכל דבר אוכל נפש נמי שאינו מפיג טעמו אסור לעשות ביו"ט דאפשר לעשותו מערב יו"ט גזרוהו רבנן, כדי שלא ילך אדם לשדהו ולכרמו בערב יו"ט ויניח כל תבשילו עד ליו"ט, נמצא שנטרד ביו"ט במלאכתו וליכא שמחה. אבל דבר המפיג טעמו מותר לכתחלה ביו"ט. ושאינו מפיג טעמו קיימא לן אם לא עשאו בעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט.

[ז] ואמר מהר"י סג"ל שכ"כ בספר סמ"ק שיש ללוש עיסת ורימזילש מעיו"ט לצורך יו"ט, דאפשר ואדרבה הישנים טובים יותר מהחדשים. ואמר לנו מהר"י סג"ל ששאל מרבו מהר"ש אם לדוך שקדים ביו"ט כדי להוציא המרק מהן שדומה לחלב. ולא רצה להתיר, דאמר אפשר לעשות מעיו"ט גם אם קצת מפיג טעמו בלינה.

אמר מהר"ש לדוך פלפלין ביו"ט יש מתירין משום דמפיג טעמו בלינה. ויש אוסרין שמא ידוך יותר מכדי צרכו כסמ"ק, לכך נהגו לדוך ביו"ט בהטיית המדוכה דהוי על ידי שינוי ומותר. אכן לדוך מלח ביו"ט ליכא מאן דפליג דבעי שנוי לכותשו ביו"ט.

[ח] ולדוך מצה ביו"ט של פסח מותר דקי"ל דאין טחינה אחר טחינה, אך יזהר שלא יברור פירורין הגדולים מתוך הקטנים, כי איסור בורר יש נמי באוכלין. ומהאי טעמא אפי' למאן דשרי לקנות פת האפויה בשבת מן הגוי, ביו"ט אסור לקנותו משום איסור הרקדה דשמא היום נרקד להפריד הסובין מתוך הקמח שקורין בייטלין. מה שאין לגזור אפי' משום רואה בשבת דיודע בודאי אסור, וסבור אולי ביו"ט שרי הרקדה.

[ט] ואמר מהר"ש אע"ג דאסור לקנות פת מן הגוי ביו"ט משום חשש ההרקדה דהיא עיקר תיקונו להבדיל בין סובין וקמח דלא אפשר לאוכלן במעורבין. אבל היכא דרוצה לאכלן אם מעורב בו פתיתין אינו אסור לרקד אותן פתיתין שנתערבו בו אחר הרקדה הראשונה. אך דגזרו עליה רבנן משום עובדא דחול, לכך מותר לומר לגוי לעשותם ביו"ט. מידי דהוה אשונין קמח ביו"ט מאחר דכבר נרקד מותר גם לישראל ע"י שינוי או ע"י גוי. אך שסמ"ק ס"ל שנוי וע"י גוי נמי לא, ולא נהגינן הכי דחומרא יתירא היא. וכן התיר מהר"ש לשנות קמח של מצות שקורין וואנין ע"י גוי ביו"ט.

[י] וכן אסור לקנות קמח מן הגוי ביו"ט משום איסור הרקדה. ומהר"ם היה נוהג לחתום קמח של גוי מעיו"ט שרצו לקחת פת ממנו ביו"ט. ולמחר ביו"ט ילך ישראל ויראה שלא נתקלקל החותם טרם ילוש הגוי אז ידוע שאינו אופה רק מקמח שנחתם ומדאתמול נטחן. והישראל ג"כ מכשיר את התנור בהשלכת קיסם. וכן העצים שאופה עמהם יהיו מוכנים ומיוחדים מערב יו"ט שלא יחטבם ביו"ט. וכן הנהיג מהר"י סג"ל בכל רגלים בשכונתו. ופעם אחת מצאו שנתקלקל ולא רצה מהרי"ל להתיר לקנות מפת הנאפה בו ביום.

[יא] אמר מהר"ש טחינת קמח ודאי אסור ביו"ט מדכתיב ושמרתם את המצות (שמות יב, יז), והשמירה משעת טחינה ואילך. והקשה מהר"ש מאי שנא דטחינה אסורה אפי' ברחיים של יד ופלפלין מותרין לדוך במדוכה בלי שינוי נמי, רק בסמ"ק בעי שינוי וצ"ע.

[יב] אמר מהר"ש מליחת בשר ביו"ט נוהגין בו היתר לפי כשנמלח היום מוטעם יותר מאשר נמלח אתמול וחשוב מפיג טעמו. ואמר דאפ"ה כתב במרדכי היכא דאפשר למולחו מעיו"ט אסור להשהותו למולחו ביו"ט. אכן ניקור הבשר ודאי אסור ביו"ט הואיל דאפשר מעיו"ט. וכן הוא בספר אגודה בשם הגאונים במסכת ביצה בסימן י"א. ומהר"י סג"ל אמר נמי דבשר הנשחט מעיו"ט ימלחו ג"כ קודם יו"ט כדברי המרדכי והגאונים.

ושאלו את פיו אם מותר לנקר ביו"ט האחוריים של הבהמה כי לא היה לו די בחלק הלפנים, ואמר אילו היה הלפנים שהן הצלעות מחוסרין ניקור היה מותר לנקרם ביו"ט ע"י שינוי כגון בקופיץ או בקרדום וכה"ג בשעת הדחק, אכן האחוריים שצריכים ניקור גדול לחטט אחר החלב והגידין ולקלוף בכמה מקומות אין נראה להתיר ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה.

[יג] אמר מהר"ש אותן מפתחות שסוגר בהן אוכל נפש להשמר הן לבדן מותרין להוציאן ביו"ט מחוץ לעירוב. וכן הוא בעצמו הוציא עמו מפתח מן הכיפה שלו ביו"ט לפני שער העיר, כי אמר שהדגים שלו שהכינם ליום טוב עומדים תוך הכיפה שלו להשמר. [וכן השיב מהר"י סג"ל בתשובה דיש פוסקים לאסור להוציא ביו"ט רק מפתח של אוכלין, אע"ג דאין עירוב והוצאה ליו"ט רק משום חומרא אמרינן דיש עירוב והוצאה, ואפ"ה מוציאין ונושאין בתוך העירוב בלי עירוב חצירות ובלי שיתוף].

[יד] אמר מהר"ש דרשינן לכם ולא לכלבים לכם ולא לעכו"ם, ולכך אסור להזמין עכו"ם לסעוד עמו ביו"ט על שולחנו שמא ירבה בשבילו. ואם באקראי נזדמן אליו הגוי מותר להאכילו עמו. וכן בשבת רשאי להזמינו דאסור אז גם לישראל בהכנת אוכל נפש. אמנם עבדים ושפחות המצויים ורגילים בבית ישראל ויכול לסלקם כרצונו מותר להאכילם ביו"ט ממה שהכין וליכא למיחש דירבה בשבילם.

[טו] אמר מהר"י סג"ל גדולה המצוה להזמין לסעוד עמו ביו"ט את העניים ויתומים ואלמנות שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך וכו' והגר והיתום (דברים טז, יד), כלומר אם אתה משמח העניים שלי גם אני משמח את שלך.

אמר מהר"ש מצוה לשמוח ברגלים הנשים בבגדי צבעונים בא"י, ובבגדי פשתן מגוהצין בבבל, והאנשים ישמחו בבשר ויין, והתינוקות בקליות בפירות ובביצים. עיקר שמחת הרגל לשמח את העניים וליתן להם צדקה. ואם אין יד האדם משגת לשמוח בבגדים כל כך יקנה לפחות זוג מנעלים חדשים לכבוד הרגל, ואת בניו ישמח בקליות ואגוזים.

[טז] אמר מהר"ש אסור לעשות ביו"ט שום מקח קצוב בדמים. והלוקח בהמה מקצב לא יקצוב ביו"ט עמו סך המעות, אך יקח אחת משתים ששוין במקחן ואחר יו"ט ילך ויעריך הנשארת וידע ערך הנשחט.

[יז] ואמר מהר"י סג"ל השוחט ביום טוב יזהר לבדוק סכינו קודם יו"ט ויניחנו כך במקום מוצנע שלא יפגם, דביו"ט אין מתירין בדיקת סכין קודם השחיטה דחיישינן פן יבא להשחיזו. אכן בדיקת סכין דלאחר שחיטה צריכין להכשיר הבשר והוי צורך אוכל נפש ואם נפגם לא בעי השחזה.

ואמר דטוב לשחוט ככל הצריך קודם יו"ט. ואם צריך לשחוט ביו"ט יזהר שלא יתלוש הצמר מבהמה או הנוצות מעוף.

וצריך לייחד עפר מקודם יו"ט דרוצה לכסות בה ביו"ט. ואם אין לו מוכנת יטול מאפר הנשרפה ביו"ט רק שהוא עדיין חמה.

[יח] אמר מהר"י סג"ל מותר לכסות האש להשמר מכיבוי בלילה לצורך מחר ובשחר לצורך צהרים, אך לא יכסה ביום לצורך הלילה דבתריה. והמכסה יזהר ליקח רמץ חם דראויה ליצלות בה ביצה ואם אין לו אז יטול קיטמא נשרפת קודם יו"ט אבל הנשרפת היום ונצטננה אסורה לטלטל משום נולד. ואמר שבספר אגודה כתב בסתם שמותר לכסות האש, ביו"ט ובאשר"י כתב בסתם שאסור לכסות האש ביו"ט. ואמר שהוא חילק מימים קדמונים כאן ברמץ חם הנולדת היום מותר וכאן כשנצטננה אסור. אי נמי ברמץ מותר דלא מכבה ובפסכתר אסור דמכבה. אכן עכשיו נראה אליו לתרץ דמשום אוכל נפש אין לחוש למוקצה כי כן ראה בהג"ה באשר"י דמשום אוכל נפש התירו את המוקצה, וז"ל: מכאן נהגו לסלק אפר הכירה ביו"ט דמשום אוכל נפש התירו את המוקצה א"כ מ"ש באשר"י אסור לכסות אין ליישב כי אם ע"י פסכתר דאז מכבה כדפי' לעיל, אבל בכל אפר מותר לכסות לצורך.

[אמר מהרי"ל כשחל יו"ט ה"ו ואז טומנין לשבת, אין לטוח התנור כי אם בטיט המוכן לו מעיו"ט, וטוב לומר לגוי ויעשה. מהרי"ל דרש דמותר לישראל לשרות המכבד במים תחילה ולגרוף התנור, אכן אם המכבד נדלק בתנור אחר שכיבה אסור להחזירו למים ולכבותו דהוי כיבוי שלא לצורך י"ט].

[יט] אמר מהר"י סג"ל אין לכתוב לסמן את הבשר ביו"ט. ואמר מהר"ש שכן לא ינקב בית יד עם הסכין תוך הבשר לשאת בו, אך באצבעו יכול לנקבו, וכן דרש מהר"י סג"ל נמי, וכן איתא בהדי' בגמ' ביצה שילהי פרק אין צדין.

[כ] דורון שהובא מחוץ לתחום לישראל ביו"ט, אמר מהר"ש אם הוא דבר תלוש שאין לחוש שהיה מחובר היום כגון כל מיני פירות ברגל דפסח, ואין בו איסור רק הובא מחוץ לתחום אז אסור לזה שהובא בשבילו, וכן לכל בני ביתו, אכן לישראל אחר מותר, וגם לזה ולבני ביתו מותר ביום טוב שני. אכן אם לא הובא לעיר בשביל שום ישראל, רק בשביל הגוים, מותר לכל ישראל לאכול ממנו ביום ההבאה מיד ובהאי ליכא מאן דפליג. אבל אם הוא דבר שבמינו מחובר ויש לחוש שמא היום נתלש, כגון מיני פירות וענבים ביו"ט דסוכות, או שאר פירות ברגל דשבועות, או דגים שניצדין בכל זמן, והובאו בשביל ישראל אסור לזה שהובא בשבילו עד מוצאי יו"ט שני ובכדי שיעשו. ולישראל אחר שלא הובא בשבילו מותר ביו"ט שני מיד. ואם הביא גוי לעיר דבר הנתלש או ניצד ולא הביאם בשביל שום יהודי, מותר לכל ישראל ליטול ממנו כדי לאוכלו ביו"ט שני.

[כא] ואמר מהר"י סג"ל כשחל אחד מן הרגלים ביום ה"ו והובא דורון לישראל ביום ראשון ויש גם במינו במחובר או חששת צידה, מותר במוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו דהיינו בליל שבת. אכן אם הוא יו"ט של ר"ה אז המובא בראשון אסור עד מוצאי שבת דכיומא אריכא הן, וכן הדין בביצה שנולדה בראשון. ואמר מהר"י סג"ל מאחר דכולי רבוותא סוברים הדורון המובא לישראל ביו"ט אסור לו ולכל בני ביתו ג"כ, דמסתמא אדעתא דכולא ביתה אייתינהו. והכי איתא בפרק בכל מערבין המובא לבי ריש גלותא אדעתיה דכולי רבנן אתא. ומתוך כך אמר דנראה לו ספיקא בדינא אם הזמין אותו בעל הבית את חבירו אולי הנזמן נמי אסור משום דאייתי ליה ולכל דמתהני מיניה, או דוקא לבני הבית בלבד.

[כב] פעם אחת דרש מהר"ש דדבר הניצד או נתלש אסור גם לישראל אחר שלא הובא בשבילו בסמ"ק, ועד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו. דוקא דבר שאין נתלש או אין ניצד לשם ישראל, אך ממילא אתא בשביל גוי מותר לישראל אחר ביום שני. ולא נהגינן כמו הרא"ש דכתב דגם הניצד ונתלש בשביל ישראל זה מותר לאחר ביו"ט שני.

אמר מהר"ש דורון שהובא מחוץ לתחום לישראל בעיר שאין לה חומה, אם הגוי הניח הדורון על הקרקע בר"ה אסור לישראל לטלטלו רק ד' אמות, או יניח גוי להכניסו לביתו. ואם לכתחלה הכניסו המביא אל תוך הבית, רשאי הישראל לטלטלו בכולא ביתא. וכן אם העיר מוקפת חומה, כשהכניס הגוי הדורון לפנים מן החומה קונה שביתה בכל העיר, ורשאי ישראל לטלטלו בכל מקום שירצה.

[כג] אמר מהר"ש פירות הנושרים מותרין לאוכלן ביו"ט ולא בעינן בכדי שיעשו וכר"י נהגינן. ביצה שנולדה ביו"ט ראשון מותרת בשני לבד מיו"ט שחל אחר השבת דהנולדה בשבת אסורה ביו"ט דבתרי', או שני י"ט של ר"ה דנולדה בזה אסורה בזה דיומא אריכתא הוא. ואם נתערבה הביצה באלף כולן לבו ביום אסורים. ואמר שבמרדכי הקשה מ"ש לגבי עצים שנשרו מדקל דמרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן, ואמאי נימא גם שם דיהא כדבר שיש לו מתירין ולא יבטל אף באלף כדאמרינן גבי ביצה. ותירץ שאני עצים דכ(ו)לה איסורא ונשרף לגמרי משא"כ בביצה דנהנה מגופה.

אמר מהר"ש מותר לקנות ביצים מן הגוי ביו"ט אם אמר שמאתמול נולדו. ושאלו אם נמי מותר לקנות ביו"ט שני. ואמר שבליל יו"ט שני מותר אך ביו"ט שאחר השבת אסור לקנותם גם בליל יו"ט שני.

[כד] בשמחת תורה לקחו ביצים מן הגוי ומילאום בתרנגולת וגם עשו בהן שאר מאכלים, ואסר מהר"ש את התרנגולת וכל הנעשה עם הביצים עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו, דדינא הוי הכי דספק נולד ביומא אסור.

אמר מהר"י סג"ל דכתב במרדכי בשם אבי"ה אם ליבנו מאכל בביצה שנולדה וכו' עד דהוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל. ומקשין העולם, וכן הקשה בטור, והא לר"ת מין בשאינו מינו בטיל אפי' ביש מתירין. ותי' מהר"י סג"ל דאבי"ה תפס הא דר' א"מ עיקר לפי שהוא רבו, ואיהו כתב בהדי' דאפי' בשאינו מינו לא בטיל ביש לו מתירין.

[כה] מהר"ש הקשה הא דקיי"ל עגל הנולד ביו"ט מותר לשוחטו ואמאי ביצה אסורה, ואי משום דעגל שרי אגב אמו ביצה נמי תשתרי אגב אמה. וי"ל היינו טעמא דעגל הנולד לא נשתנה בשום ענין דלתקרי הכנה רק כמו שהוא עכשיו כך היה ראוי במעי אמו, דאפילו בן פקוח היה ראוי לגדל וולדות ולכל מילתא, משא"כ בביצה כשנולדה אז ראויה לגדל אפרוח והנמצאת בתרנגולת שחוטה גם אם נגמרה בקליפתה אין ראויה לגדל אפרוח, ואסורה ביו"ט לאו משום נולד אלא משום הכנה שהיא מוכנת ומשובחת כשנולדה יותר מבראשונה, וגזירה משום יום טוב שחל אחר השבת דאז אית בה איסור דאורייתא אם נולדה אתמול בשבת משום דאין שבת מכין ליו"ט, ואמר שכן הוא באשר"י.

ונראה עוד טעם אחר מאחר דאין שבת מכין ליו"ט, ואם גם נולדה ביו"ט מ"מ מאתמול בשבת נגמרה והוכנה משבת ליו"ט, וגזרינן משום האי כל שאר יו"ט, משא"כ בעגל שצריך להיות כלו לו חדשיו דאל"כ היה אסור לאכול תוך שמנה נמצא שכלו לו חדשיו היום באותו יו"ט שנולד וליכא למיחש למידי. ואמר מהר"ש עדיין נימא ג"כ כלו לו חדשיו אתמול בשבת ואיתרמי דאישתהי מהולד עד היום. וכן אשכחן בגמרא זימנין איתרמי גם לידת אשה דאשתהי. וכן העיד שמה"ר שלומיל מעיר ענש הלך פעם אחת ללמוד למרחקים, ויהי לתקופת י"א חדשים ליציאתו ילדה אשתו והכל מעידין מרוב חסידותה ברור שלא זינתה תחתיו. ובכן בדקו ומצאו בפוסקים ובספר המצות דמיתרמי ומשתהי. א"כ הדר קשיא לדוכתא מ"ש עגל מביצה אלא מחוורתא כדשני מעיקרא.

[כו] מהר"ש היה מורה על גדי שהובא לישראל בשביעי של פסח שיתן אל השוחט את הכבד ממנו ואז רשאי לשוחטו, והבשר מותר לעיו"ט שני האחרון. אכן הפשטת העור נראה לעשות באותו יום לאלתר אחר שחיטתו, דהוי אפשר לעשות קודם יו"ט שני. ובמה שנותנין ממנו מעט בשר אל השוחט והוא בעי הפשטה מותר להפשיטו לגמרי, ואין אסור לזה שהובא בשבילו לטלטלו דלא חשיב מוקצה לו הואיל וראוי לחבירו.

מהר"י סג"ל דרש אע"פ שיש מתירין לשחוט ביו"ט אחר סעודת שחרית ע"י אכילת הכבד או שאר מעט בשר כה"ג מן הכבש או גדיים או תרנגולים ששוחט, אמנם יש אוסרים משום הערמה דמנכרא שכבר מילא כריסו שוב אין שמחת יו"ט במיעוט שאוכל ופשיטא דאסור. ואמר מהר"ש שנכון הוא וכן נוהגין שאין שוחטין שום דבר אחר סעודת יום טוב ראשון לצורך יום טוב שני ע"י היתר אכילת דבר מועט.

[כז] אמר מהר"ש הני נשי דצולין ביו"ט הרבה חתיכות יותר מצורך יו"ט לא שפיר עבדי דדוקא קדירה ממלאה אשה אמרינן מפני שיפה לה.

אמר מהר"י סג"ל כשם שאין לבשל מיו"ט לצורך מחר וכן לא משחר לליל שני, כן לא ידיח הקערות מזה לזה, וכן אמר מהר"ש.

בשמיני שהוא יו"ט האחרון של פסח בשעת המנחה אכלו עם מהר"ש, והכינה הרבנית ביצים מטוגנים במחבת. ואמר מהר"ש שהיתר פשוט הוא לתקן אז האש ולתקן כל אוכל נפש שירצה, ולא כיש טועים להחמיר שלא להבעיר אש במנחה יו"ט שני עד הלילה.

[כח] אמר מהר"ש נשים הטובלות בליל שני של יו"ט הן מותרין להחם מים באותו הלילה לרחוץ בהן ידיה ורגלי' ובית הקמטי' והסתרי' אבל לא כל גופן גם אם החזיקו חמין שהוחמו מעיו"ט. ואמר דאי' במיימון בהל' יו"ט דחמין שהוחמו מעיו"ט רוחץ בהן ביו"ט כל גופו שלא גזרו בכה"ג רק בשבת בלבד. אכן שאר פוסקים לא פסקו כן רק הסמ"ג, ומאחר דרוב רבוותא לא סבירא להו וגם התוס' לא נהגינן היתר כל הגוף כדפי' לעיל.

[כט] אמר מהר"ש פתילה שלא הבהבה מע"ש ודולקת בשבת אין להדליק מותר הפתילה ביו"ט דלאחריו דמאחר שלא הבהבה בראשונה הדלקתה עושה אותה כלי, ואין שבת מכין ליו"ט.

מהר"ש התיר להסיר הפחם בוערת מראש הנר להצהיר האור ביו"ט, ואמר דוקא ביד מותר להסירה אך בכלי אסור. וכן בהדיא בסמ"ג. וראיה להסיר הפחם ממוחטין דזה מותר לכ"ע. ופלוגתא היינו בהסרתה משנכבית דאז הוי כמתקן מאני. ואמר מהר"ש גם אם כבתה מותר להסיר להדליק הנר מיד.

[ל] אמר מהר"ש הני בני אדם ההולכים ביו"ט לטייל אצל נהרות ויאורים לראות את הדגים ששטין שם ונושאים עמהם אוכל להשליך אל הדגים לראותם כשנתאספו לבלוע המאכל תרתי ריעותא הן עושין. חדא דמוציאין חוץ לעירוב, ועוד דגם אם נזדמן להם גוי אצל המים, אסור לישראל ליקח ממנו אוכל ולהשליך אל הדגים, דמאחר דמחוסרין צידה הוי מוקצה ולא מתקרי לכם. וכללא הוא כל שנאסר במגע משום מוקצה אסור ליתן לו מזון. והני דגים שמחזיקים בבית ליטול מהן מתי שירצה אם יכול לתופשן בידיו אין בהן איסור צידה ומותר ליקח מהן ביו"ט ולתת להן מזון. ואם אינו יכול לצודם ביד רק ע"י כלי אסור ליטול מהן ביו"ט וגם אסור להאכילם מזון. לכן אם נתונים בבאר מחוסרים צידה ואסור להשליך להם מזון.

[לא] אמר מהר"ש שכתב אבי העזרי שלא יצוד ביו"ט הרבה תרנגולים לברור השמנים מתוכן, דאותן שאינו חפץ בהן הוי איסור טירחא משום צידה וכל כה"ג. וגם תרנגולת אשר עומדת לגדל ביצים מותר לשוחטה ולאוכלה ביו"ט ולא חשיבה מוקצה.

[לב] ואמר מהר"י סג"ל שפסק באלפס בשם מהר"ם גם פרה ועז שאין עומדין לאכילה מותר לחלוב אותן ביו"ט תוך הקדירה.

[לג] אמר מהר"ש כופין כלי על גבי ביצה ביו"ט כדי שלא תשבר ודלא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, וכן פסק דין זה במיימוני לעשות נמי בשבת.

[לד] נשים הקונות פירות מן הגוי בשמחת תורה כדי לזרוק לשמחת הנערים כמנהג, מן הדין היה אסור בעיני מהר"ש דדבר שיש להן מתירין ואינן בטלין, אך קורא אני עליהן מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין דאין מקשיבין מאוסרים האי.

[לה] מהר"ש מלח צנון ביו"ט והניח חתיכה אצל חבירתה ואכל שאר אוכלים בתר מליחתם ואח"כ אכל הצנון. ואמר לנו מהר"י סג"ל שכן הוא בא"ז אך הוא היה נוהג שלא לשהות הצנון במלח ביו"ט ולא בשבת אך טבל ואכל מיד.

[לו] גוי היה תפוס ליהודי בשביל חוב ברשות השופט, וביו"ט באו גוים אחרים להיות ערב בעד התפוס לפוטרו ולא רצה השופט לעשות בלתי רשות היהודי. והתיר מהר"ש אל יהודי לומר לשופט לקבל הערבות ולפטור התפוס.

[לז] גוי הביא כתב חתום לישראל ביו"ט ואמר מהר"ש שמותר הישראל להתיר החותם ביו"ט ולשברו. אמר מהר"י סג"ל דאסור לישראל לקבל הכתב מיד גוי המביאו ביו"ט, אך הגוי יניחנו מקודם על גבי שום דבר כדרך שעושין בשבת. גם אין ליתן ביו"ט כתב לגוי להוליכו חוץ לתחום, אך אם אונס גדול שצריך להודיע לחבירו יאמר לגוי שיכתוב ביו"ט וישלחנו, וכן בשבת כדפי' לקמן.

[לח] אמר מהר"ש מי שנתן כליו לאומן על דרך בגדים לחייט והביאם לו ביום טוב וספק אם היום נתקנו או מאתמול אסור ללובשן ביו"ט זה.

[לט] דרש מהר"י סג"ל כל איסור קלקול שרואה אדם בביתו חייב למחות בידן הן לבניו הן לעבדיו ולשפחות. דאם מעצים עיניו מלמחות, ליומא אוחרא יצאו מביתו לשרת אצל אחרים ועושים גם שם כאשר הורגלו כבר, ואין מקשיבין שוב למוחין, ויאמרו הלא בבית פלוני עשינו ולא מיחה בנו. נמצא שהוא נתפש בעונם שגרם שנתחלל יו"ט כה"ג על ידו. וכן כל ת"ח ימחה בעירו והפרנס במדינה.

[מ] אמר מהר"י סג"ל אסור להניח את הגוי שיפיל גורלות בין היהודים ביו"ט גזירה משום שחוק קוביא, וכ"כ מהר"ם.

[מא] בשמחת תורה באה שמועה קודם מהר"ש איך שאשת הר"ר איסרלן היתה גוססת. ואמר מהר"ש ח"ו שתעדר יכולים להתעסק לקוברה בו ביום דישראלים יטהרוה ויוציאוה לבית הקברות ויאמרו לגוים לחפור הקבר ולתפור התכריכין. והיה מורה לאישה גם אם נפטרה בשמיני עצרת בערב שהיה יכול לעשות קידוש בליל שמחת תורה דאין אנינות ביו"ט.

[מב] אמר מהר"ש שכן נוהגין במת ביום טוב ראשון יתעסקו בו גוים לחפור הקבר לתפור את התכריכין, אבל ישראלים יטהרוהו ויוציאוהו לקברות, אפי' מת בו ביום. אכן ביו"ט שני היכא דאישתהי כגון שמת ביו"ט ראשון, או שעתיד לשהות כגון שחל יו"ט שני בערב שבת, אם יש שם גוים מניחין להם לחפור הקבר ולתפור התכריכין ולעשות הכל.

אמר מהר"י סג"ל שלא שמע מן רבו המובהק מהר"ש רק שישראל יטהרו המת ביו"ט. אבל לו נראה להניח לגוי גם לטהר המת ביו"ט דנמי מלאכה דאורייתא היא בסחיטת הסדינין שמטהרין עמהן. וכן הוא במרדכי פרק תולין וכל מלאכה שהיא דאורייתא עושין ע"י גוי ביו"ט.

[מג] איתא בפ"ק דביצה מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. אמר מהר"י סג"ל הא דאיתא בהג"ה במיימוני בהלכות י"כ העושים ב' ימים צום מונין להו מיום שני דראש השנה. וא"כ לדידהו היאך קוברים המת ביו"ט שני של ר"ה, והלא הוא העיקר יו"ט לדידהו ושמא הכא מיירי ביו"ט דגליות.

[מד] איתא פ"ק דביצה והלא בדק יפה אימא יצתה רובא וחזרה. אמר מהר"י סג"ל מכאן יש להקשות קצת על הסמ"ק דפסק במצות יו"ט דאי בדק מעיו"ט כו' חיישינן שלא בדק יפה והא מסיק בגמ' והלא בדק יפה, ומשני עיקר הטעם מכח רובא כו' ודוק.

[מה] מילה ביו"ט, אמר מהר"י סג"ל מיד כשנימול הנער יסירו כל צרכי המילה מידם דשוב נחשבים מוקצה מאחר דאין עוד צורך בהן. וגם המוהל לא יטול האיזמל מתוך החול שהשליך שם עם הערלה שנחוץ לפרוע.

וראיתי מהר"י סג"ל נעשה סנדק לתינוק ביו"ט להכניסו בברית ולא היה שותה מכוס הברכה כאשר היה רגיל לשתות בחול כשנעשה סנדק ואמר משום דאין קידוש אלא במקום סעודה ודי שנותנים לתינוקות לשתות מכוס הברכה. והיו מוהלין אחר כל התפלה קודם עלינו לשבח כמו בחול.

[מו] אמר ה"ר יעקב כ"ץ מנורטהויז"ן שראה כתוב בספר הגדולה שאין להתענות ביו"ט תענית חלום, דהא דמתענין בשבת גם כי כתיב גביה וקראת לשבת עונג (ישעיה נח, יג), נותנים בו טעם דהיינו עונג דידיה דמתבטל החלום בתעניתא. אכן ברגלים כת' שמחה ושמחת בחגך (דברים טז, יד), ואין שמחה אלא בבשר ויין, לכן אסור להתענות בהן. והא דמתענים בר"ה אינו ניתן לשמחה באשר ספרי החיים נפתחים לדון על כל חי. ודוק כי נ"ל לדחוק לפי אותו פי' דכולא שתא יתב בתעניתא כו', דר"ל תענית חלום אמאי לא חשיב נמי בר מרגלי'.