מהרי"ל/סדר ההגדה

בשם אדיר במתוחים דר, אבאר הלכות האגדה ודין הסדר (הלכות ההגדה)

[א] דרש מהר"י סג"ל כתיב אשרי אדם מפחד תמיד (משלי כח, יד), וכתיב משמועה רעה לא יירא (תהלים קיב, ז), קשיין קראי אהדדי, אלא ר"ל מפחד תמיד אל דבר מצוה לעשותה כתיקונה. כך יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר וההגדה. ולא יהא הדבר קל בעיניו אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהן ישכיל בדעתו לקיים שאין שום דבר ריק בהן.

[ב] אמר מהר"ש מצות עשה לאכול מצה בליל ט"ו דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב, יח). והכל חייבין אנשים ונשים וטף, כגון תינוק שיוכל לאכול כזית דגן, אף ע"ג דשאר מצות עשה דזמן גרמא נשים פטורות הכא חייבות, דילפינן מהיקישא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. והני נשים הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ, דכל לאוין נשים חייבות, איתנהו בקום אכול מצה. ואם יש זקן או חולה צריך לשרות לו ביין ולברך בתחלה בורא פרי הגפן, רק שלא תהא נמחית לגמרי שיהא עליה תוריתא דנהמא. ונ"ל להחזיק ראיה להמון העם שתמוה הדין בעיניהם, דהא גבי נזיר כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה (במדבר ו, ג), אלמא דגם אם הוא שרוי ביין, מ"מ חשביה הקרא שתיה.

[ג] ואמר מהר"ש דאסור לאדם גדול לאכול מצה בע"פ עד שתחשך, דאם אוכל מקודם הוי כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו דהוי כאילו בועל נדה. וטעמא כי המצה יש לפניה ז' ברכות וברכת נשואין ג"כ יש לה ז' ברכות. אכן לקטנים מותר. והנשים היו ג"כ באותו הנס ומטעם זה חייבות בארבע כוסות. יש ליישן התינוק ביום למען יקיצו וישאלו בלילה. וממהרין בכל היכולת לאכול בשביל שישאלו התינוקות דהתורה העידה על ככה כדדרשינן כנגד ארבעה בנים דברה תורה ושינויים טובא עבדינן היכר לתינוקות שישאלו. וע"כ יהא שלחן מוכן מבעוד יום. וגם משום אפיקומן לאוכלו קודם חצות.

[ד] אמר מהר"י סג"ל כל ימות השנה טוב למנוע כלים נאים למען מיעוט שררה זכר לחורבן. לבד מלילות הסדר לפי שהתורה הזהירה להראות דרך חירות, וכן בא"ח. על דרך שמשתמשין בכלי כסף וזהב ובגדי צבעונים באותה הלילה. ואפי' כלים הממושכנים בידו מן הגוים מותר להשים אותם על שלחן מיוחד לשמוח בראותם. וכן העיד שעשה כן אביו מהר"ם סג"ל.

ומאד חביבה מצות הסדר דלא אשכחן דהקפידה תורה על תינוקות יותר מבלילה זו דכתיב והגדת לבנך (שמות יג, ח), אע"ג דכתיב גם בהקהל את הנשים והטף (דברים לא, יב) הא פריך התם טף על מה הן באין ליתן שכר טוב למביאיהן.

כשישבו לשולחן יהיו מוכנים לכל אחד כוסו וג' המצות סדורין אב"ג זו על גב זו, ושני תבשילין, והירקות. ארבע כוסות כנגד ארבע לשון גאולה והצלתי כו'. ג' מצות אמר מהר"ש יען כי הקב"ה הוציאנו ממצרים והיוצא מבית האסורים צריך להביא קרבן תודה. ויש בה ד' מינין: חלות, רקיקים, רבוכה, וג' מינין של מצה כנגדן הויין הג' מצות.

[ה] אמר מהר"י סג"ל שנראה בעיניו וכן שמע ממהר"ש, שאם נשבר אחד מן המצות שאין חוזרין ואופין שנית, דבלאו הכי צריכין לשבור אחת מן המצות לאפיקומן, וישים השבורה לשם. ואיסור גדול הוא לטרוח בי"ט בחנם ולהכין מצה אחרת. אך אם נאבדה אחת מן המצות נכון לאפות ג' מצות אחרות, משום דאסמכתא ג' מעשרון אחד. ועוד דזימנין דליכא שימור גמור לשאר המצות ליטול אחת תחת הנאבדת ובעינן שימור לשם מצת מצוה. וזימנין נעשות ע"י גויות או קטנים. ואם הקילו רבנן לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא לא נקל לענין מצה דאוריית'. אבל לענין נשברה כדפרי' לעיל, ואפילו היא השלישית משום הקדמת סי' אב"ג לא יאפה אחרת. וכן דנתי קודם מהר"ש ונענע לי ראש. על שנשברו שני מצות הורה מהר"ש לקחת השלישי' לכל הסדר. אמר מהר"י סג"ל מצה עליונה למוציא, ושנייה לאפיקומן ולאכילת מצה, שלישית לכריכה, ואם הוחלף לא עיכב.

[ו] שני תבשילין אפילו כשחל ע"פ בשבת. [ויש נוטלין דווקא בשר - תבשיל א' משום פסח ולא - משום דזביחת חגיגה לא דחה שבת. ואמר דהמקפיד ליטול חד תבשיל איסורא קא עביד דאז ודאי נראה כמקדיש קדשים בחוץ דמכוון לעשות כבזמנם] ומנהג ליטול בשר זרוע על שם בזרוע נטויה. וביצה דתרגומו ביעא דבעא רחמנא עלן ופרקינן מהר"ש דרש יש ליטול ב' מיני בשר אחת של עגל ואחת של בקר ואמר מהר"י סג"ל שמה"ר מוסל היה נוהג ואמר שקבלה הוא בידו מרבותיו מתי שע"פ בשבת לקח במוצאי שבת בשר וביצה לאפוקי נפשי' מפלוגתא.

חרוסת זכר לטיט. ועליו יהיו מונחין קידה וקנמון ושאר בשמים מחותכין ארוכין זכר לתבן. ואמר מהר"י סג"ל יש פוסקים לתת רימונים לחרוסת כדי לקהוי.

וכשחל פסח בשבת יהא נזהר כל אדם לקלש ולערב החרוסת קודם בשבת דאסור לערבו בשבת משום לש דאב מלאכה היא. אכן אם עירב קצת מבעוד יום מותר להוסיף משחשיכה, ומערבו בין ביד בין בכלי.

הירקות איפך וחסא שקורין לטוגא. איפך לטבול ראשון וחסא לטבול שני.

[ז] אמר מהר"י סג"ל פליאה נשגבה בעיני על מה שצריכים בע"פ להמתין עם הסדר עד הלילה. אי משום "בערב תאכלו" והא עדיין אף אם יתחיל שעה ויותר קודם הלילה, ע"י הקידוש וסיפור ההגדה יהיה לילה טרם שיאכלו מצה. וכ"ת משום שתיית הכוסות שצריכין נמי להיות בלילה דומיא דמצה, תקשה לך על שני כוסות האחרונים דלאחר אכילה יהיו ג"כ מחוייבים לשתות קודם חצות כדרך מצה. וכן איתא מ"ד שרוצה להקיש ד' כוסות ומצה ונסתר מטעם זה. ואמר שנראה בעיניו טעמא משום שאכילת ירקות אתא למען שישאלו תינוקות, א"כ צריך להיות בלילה דכתיב בעבור זה (שמות יג, ח), בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, וכתיב והגדת לבנך (שם, שם) וההגדה בלילה היא. וכ"ת עדיין יתחיל מבע"י וע"י קידוש ימשך, דיש לך אדם שאין מאריך בקדוש. וטבול ראשון מיד אחר קידוש קודם סיפור הגדה.

[ח] ואמר מהר"י סג"ל שפליאה בעיניו נשגבה מאי שנא דבליל הסדר המקדש נוטל ידיו אחר הקידוש ובשאר י"ט קודם. ושוב אמר שמצא טעם בנימוקי רבינו שמחה דאי נוטל קודם הקידוש, אז נראה דסבר ליה הלכתא כבית שמאי דאומר פ' כיצד מברכין נוטל ידיו ואח"כ מקדש. ואין לטעון ולומר דבשביל הסעודה היא כמו בשאר שבת וי"ט דנוטל ג"כ קודם הקידוש, דשאני הכא דהא מפסיק עדיין באכילת ירקות ובסיפור ההגדה טרם שסועדין מה שא"כ התם. ואמר דנראה לו ג"כ טעמא דאם נוטל קודם קידוש נראה כאילו נוטל לפירות והוי מגסי הרוח. אכן אע"פ דלא בעי נטילה מ"מ ידים נקיות בעי משום טהור ידים יוסף אומץ כדפי' לעיל בהלכות בדיקת חמץ. אך אחר הקידוש נוטל משום דצריך טיבול במשקים והן עלולין לקבל טומאה, ושמא יזלפו המשקים על הידים ויטמאו. ואין לומר דמה שאין נוטלין קודם הקידוש משום דחשיב ליה קידוש הפסק דמאי שנא מכל השנה. ולטיבול הירקות בעי נטילה גמורה רק לא בעי ברכת ענ"י כדלקמן בסמוך. וההיא נטילה גמורה לא יטול מקודם רק נקיות בעלמא אם צריך כדפי' לעיל.

[ט] כל כוס צריך שיחזיק כמעט מלא שני קליפות ביצה, דהיינו רביעית הלוג. והא דאמרי' רביעית הוי ביצה ומחצה, ר"ל מתי שמשערים בהפלת ביצה תוך מים לשער כנגד המים היוצאים. אכן כשממלאין ומשערין בקליפת ביצה אז הוא כמעט מלא שני קליפות הביצה. והכוסות צריכין שטיפה והדחה, דכוס של ברכה הן. ולכל אחד ואחד כוסו. ולתינוק שהגיע לחינוך כתב הרא"ש דצריך. מיהו סוגיא דתלמודא משמע לכאורה גם שלא הגיע לחינוך, ויהיה רביעית להגיע לחינוך. וכוסות לא יהיו פגומים. לא יקח כוסות הצבועים מן עץ דדינם ככלי חרס. ויזהר כל אחד לשתות כוסו כולו בפעם ראשון כדי לצאת ידי חובתו בשתיית רביעית. ואם לא יוכל לשתות כולו, ישתה לכל הפחות רובו, וימזגנו במים שיהא מתוק לו כפי הנהגתו חי או מזוג. ואם ישאר משתייתו בכוסו, יזהר להריק אותו הנשאר אל הקנקן דמוזג ממנו ואח"כ יחזור וימלא הכוס, למען שלא יהא הכוס פגום. ויעשה כן לכל הארבע כוסות בכל פעם כשימזגם, וכן באגודה. ויש סומכין על התוספת לבדה מה שמוסיפין למזוג בו בכל פעם.

[י] אמר מהר"י סג"ל הג' מצות והתבשילין וירקות וחרוסת כולן יהיו מונחין בקערה, לאפוקי מאותן אשר מניחין מקצתם ע"ג השלחן חוץ לקערה. דאיך תחשב אז עקירת הקערה במקום עקירת שלחן אם נשארו דברים שם. והיאך ישאל התינוק. ומטעם זה נמי אין לשום שום מצה יותר על השלחן עד אחר הסדר כשסועדין. ויניח את המצות כסדר זו ע"ג זו אב"ג. ויכרוך את המצות במפה לכסות חרפת הפת שמקדימין היין לפניו לקידוש, וכשמתחיל עבדים היינו אז יגלה אותם מלמעלה מעט לקיים לחם עוני שעונין עליו דברים.

[יא] אמר מהר"י סג"ל שנראה בעיניו נכון להניח ירק האיפך בקערה שיהא סמוך אליו יותר מן המצות, דאי המצות סמוכין לו טרם שהיה מעביר על המצוה היה צריך לבצוע אפיקומן בראשונה. ואמרתי לפניו שמא לא הוי חשוב מעבירים אך כשמעביר המצוה שבידו ותופס אחרת כמו שאמרינן גבי תפילין. והשיב לי דחשיב נמי מעבירין אף אם מונח במקומו, וראיה גבי נר מערבי פ"ק דשבת דחשביה מעביר אע"ג דמונח במקומו במנורה.

[יב] מקדשין יקנה"ז כשחל פסח או ע"פ בשבת. ובשמים לא בעי מכמה טעמים. והעיקר משום דשמחת י"ט משיב נפש.

[יג] דרש מהר"ש שאין לברך ענ"י כשנוטל ידיו קודם טיבול ראשון, דההיא נטילה אינה רק חומרא בעלמא משום סרך תרומה, ולדידן האידנא אין שייך. ומה שכתוב בסדרים ברכת ענ"י בנטילה זו, היינו לפי המנהג שבימים קדמונים שהיו אוכלין תרומה דבעי נטילה. [מהר"ש לא הצריך את המסובין ליטול ידיהם לאכילת ירקות, אכן מהר"י סג"ל כל פעם שנטל אמר אל הבחורים - המסובים שם - ליטול. וכן דרש מהר"י וויילא שיטלו המסובין].

[יד] טיבול ראשון. אמר מהר"י סג"ל עושין אותו מן ירק כרפס שקורין איפך. והטעם משום דכרפס למפרע ס' פרך, ר"ל ששים רבוא עבדו בפרך במצרים. והעיד על אביו מה"ר מוסל כשאין לו כרפס נוטל כרתי שקורי' לאטיך לטבול ראשון, דמצוה לחזור אשאר ירקות. ואמר מהר"י סג"ל שנראה לו שטעם אביו היה משום שהפייט טוב עלם מקדים ליה, שיסד וז"ל: שקל כרתי או כוסברתא כו', ודייק מיני' דמוקדם למצוה זו כמו שדייק המיימוני אמתניתי'. ובגמ' נמי דייק דחזרת מצוה מדמקדמי מתניתין וברייתא. ועוד דכרתי טוב חי ממבושל כדאמר תלמודא, תומי וכרתי חיין ב"פ האדמה מבושלין שהכל. ובפעטרזיל' היה מסופק. וקירבל פי' בהג"ה במיימון שהוא עולשין, א"כ מרור הוא. ואם נטלו בטבול ראשון לאחר שמילא כריסו ממנו היאך יטול אותו לטיבול שני הלכך אין ליטול אותו בטיבול ראשון, אע"ג דכתב קירבל בכמה סדרים בטיבול ראשון לא נהגינן. ואחר כרפס מצוה לחזור אם אפשר כדפי' לעיל, וכן פי' ברוקח. ואותו סמך שכתבתי לעיל לכרפס אמר מהר"י סג"ל שמצאו ג"כ לכרתי דבמס' סוכה כרפס נהרא פירש"י דהיינו קפלוט והיינו כרתי נמצא דרומז נמי לס' פרך. ועוד טעם אחר ליטול איפוך שהוא דומה לקוצים כשיזקין בימי אלול ודומה לתבן שקששו ללבנים.

[טו] וטיבול ראשון בחומץ. וכן עשה נמי מהר"ש ולא כמהר"ם שטבל בחרוסת, וכן משמע קצת בערבי פסחים. וטעמא דמהר"ם מפורש בהג"ה במיימון, דמשמע דאישתמוטיה הדין. ואמר מהר"י סג"ל שבנימוקי רבינו שמחה כתב טעמא מאותן שכתבו בטיבול ראשון חרוסת, היינו משום דתנן טיבול הראשון בחזרת. ואז צריך חרוסת משום קפא, והיינו דוקא היכא שאין לו שאר ירקות. ובטיבול ראשון דשאר ירקות לא יאכל מהן כזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה דבנ"ר, דמאחר שאינה חיובא רק כדי התינוקות שישאלו והממעט בברכות לא הפסיד דברכה אין מעכבת. מהר"ש לא הקפיד ואכל שאר ירקות כזית ונתן לכל אחד כזית מ"מ לא בירך בנ"ר. פעם אחת אמר דאין חיובא בכזית והאוכל כזית לא בעי ברכה אחרונה, וכן הוא בא"ח. מהר"י סג"ל היה מברך ב"פ האדמה בטיבול ראשון, וכן על אכילת מרור בטיבול שני טרם הטבילה דאז הוי ברכה עובר לעשייתן.

[טז] הקשה מהר"י סג"ל הא דאמרינן טיבול ראשון למען ישאלו תינוקות, וכששואל מה נשתנה וכו', היאך משיבין לו עבדים היינו והא הטיבול אתא בשביל הנס. ואמר שנראה לו דהכי פי' דאנחנו מדמינן את עצמנו כבני חורין מפני הנס. ועוד טיבול ראשון אתא לגרר לבו לאכול מצה לתיאבון. ואמר מהר"י סג"ל שבנימוקי רבינו שמחה כתב דכך שואל התינוק, מאחר שהירקות עדיין מונחים על השלחן רואים אנו דצורך בהן לטבול עוד, מה נשתנה מכל הלילות, ועוד אמאי אין טובלין גם עתה טיבול שני ואמאי שוהין. ומשיבין לו דמפסיקין משום לשבח ולהלל ששיחררנו מאשר עבדים היינו לפרעה. וכדרך הזה היה עקירת שלחן בימיהם. ואמר מהר"י סג"ל שמהכא דקדק רבו המובהק מהר"ש, שהיה נוהג להניח את הירקות ואת החרוסת בקערות מיוחדות, ולא הניחם בקערה שבה המצות כדי שישארו לפניו בעוקר קערה שבה המצות, כדי לישאל התינוק על הירקות כדפי'. [אמר מהרי"ל שכתב הרוקח ששני טיבולין אנו עושין בשביל שישאלו התינוקות, וכששואלין משיבין להן דהוי זכר לתחילת שיעבוד מצרים, דכתיב לקושש קש לתבן (שמות ה, יב), ועבדינן זה לדוגמתן - לזכר -].

[יז] ברכה אחרונה דכוסות איתא בה פלוגתא דרבוותא. ואמר מהר"ש דנראה לו לנהוג כהרא"ש דפסק דאין לברך ברכה אחרונה על שום כוס עד אחר כוס רביעי, והממעט בברכות לא הפסיד, וטוב יותר מלברך ברכה לבטלה. וכן דרש מהר"י סג"ל ברבים לנהוג כדברי הרא"ש, וכן בא"ח הביא מנהג הרא"ש וכ"כ ה"ר יונה. ולא נהגינן כמסקנת מהר"ם וראבי"ה שיש לברך ברכה אחרונה אכולהו כסי בר מכוס שני דברכת המזון פטרתו.

[יח] אמר מהר"י סג"ל הא דלא מייחדינן ברכה על ארבע הכוסות, כגון וצונו לשתות ארבע כוסות, נראה לי משום דהן מפוזרין ולא מכונסין בפעם אחת. והיינו טעמא נמי דלא מברך על הלל דליל פסח, מאחר דמחולק מקצתו קודם סעודה ומקצתו אחריה. ועוד אמר טעמא דהיאך יברך על הכוסות וצונו לשתות ארבע כוסות בלילה הזה, והלא שנים מהן דשל קידוש ודברכת המזון מחוייבין בשאר י"ט נמי. והא דלא מברכינן שעשה נסים איציאת מצרים, אמר מהר"י סג"ל משום דמצוה הכתובה בתורה היא, ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן, כגון חנוכה ופורים דתיקנו הברכה משום הנס, מצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס. וש אומרים דסומכין על מה שמזכירין בהגדה הנס. וקשה לרב אדהיכא סומכין, אם על שעשה נסים לאבותינו זה לא הוי ברכה, ואם על ברכת אשר גאלנו אין בו משום לשון נס. ע"כ טעמא כדפירשתי.

[יט] הסיבה. אמר מהר"ש דצריכין ליסב כששותה הד' כוסות ובאכילת מצה ואפיקומן, וכן דרש נמי מהר"י סג"ל, ובאכילת מרור לא יסב. אמר מהר"ש דאם לא אכל או לא שתה בהסיבה צריך לאכול ולשתות שנית בהסיבה. והאוכל כל סעודתו בהסיבה הרי זה משובח. והכל חייבין להסב אחד אנשים ונשים עבדים ושפחות. ותלמיד בפני רבו מאימת רבו לא יסב, אך רבו יתן לו רשות. ורבינו שמחה פסק כרבה הלכך טוב ליתן לו רשות אפילו אינו רבו מובהק. ובן אצל אביו אפילו רבו מובהק צריך הסיבה. ואשה אין צריכה הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. וכתב המרדכי נראה דהאידנא כל הנשים שלנו הוויין חשובות וצריכין הסיבה. וכל זה דרש מהר"י סג"ל נמי, ואמר דתוס' כתבו דנשים דידן חשובות נינהו הילכך אפי' בפני בעלן תיסבן. וכל שכן אלמנה או שאינה אצל בעלה דחייבות לפי' רשב"ם.

[כ] ואמר מהר"ש הסיבת ימין אינה הסיבה שמא יקדים קנה לוושט. ופרקדן פי' שמונח על גביו מאחוריו לא שמי' הסיבה. כתב בהג"ה במיימון וז"ל זגין אבירכי דהדדי. ר"ל היו נשענין במסיבה כל אחד על ירך חבירו. אמר מהר"י סג"ל דדוקא כשאחד מיסב על ירך דחבריה, אבל להשען על ירך דידיה לא, דאז נראה כאילו הוא אבל ולא דרך חירות, פעם אחת כתב מהר"ש שמצא כתוב בגליון אלפסי שהניח לו אביו מה"ר זעקיל ז"ל, ששמע מפי רבו הר"ר יודא ז"ל דדוקא בימיהם שהיו רגילין בהסיבה בשאר ימות השנה, אז מחוייבין בה בפסח, אבל לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסיבה, אין לנו לעשותה בלילי פסח, דמה חירות שייך בזה אדרבה דומה לחולה, וכ"כ אבי העזרי.

[כא] אפיקומן, אמר מהר"י סג"ל דיעשנו ממצה שנייה. ויניח האפיקומן לפניו ע"ג השלחן תחת המפה, זכר לצרורות בשמלותם, וכן בא"ח. ועוד טוב להיות מונח לפניו שלא ישכחנו לאכול בגמר הסעודה. אמר מהר"י סג"ל שנראה לו ליישב אותם שנוטלין מצה שנייה לאפיקומן, ולא חשוב בעינייהו מעבירין על המצוה מאחר דמניחין את הראשונה לברכת המוציא ועל אכילת מצה. ואמר שראה מחמיו מהר"ר משה כ"ץ שהניח מצה שנייה בעליונה להוציא נפשיה מפלוגתא. והקשה אליו מהר"י סג"ל ממה נפשך אי תחשבי' מעבירין, א"כ מאחר דמצוה תחשב בציעת האפיקומן תעשה מן העליונה כדין מצוה דאין מעבירין, ואי לא חשיב בציעת האפיקומן מצוה עדיין תניח את הראשונה למעלה וישאירנה למצוה ויבצע אפיקומן מן השנייה, דמה שמעביר מן הראשונה לא חשיב העברה דהא בציעת אפיקומן לא חשיב מצוה. ואת החלק הגדול שיעלה בבציעת המצה בידו יניח לאפיקומן. אמר מהר"י סג"ל דראה הטעם מפני מה פורסין אפיקומן סמוך להתחלת הא לחמא עניא, לפי אותו פי' דרכו של עני בפרוסה.

[כב] הא לחמא, באומרו יהיו התבשילין מסולקין מן הקערה, וכן נהג מהר"י סג"ל בעצמו לסלקם. ודרש ברבים דאין צורך, ורוב רבותינו כתבו כן. ויגביה הקערה עם המצות ויחזיקה כן, דהא צ"ל כל דכפין ייתי ויכול. ואי עתה מסלקנה ממאי יאכלו ויאמר עד מה נשתנה. ואז יסלקנה עד סוף השלחן עד שהגיע לומר עבדים היינו. ואז יחזירנה לפניו לקיים פירוש לחם עוני שעונין עליו דברי ההגדה. ולכך יהיו אז מקצת המצות מגולות עד לפיכך כדפי' לעיל. מהר"ש כשאמר הא לחמא לא הגביה הקערה אלא דחפה כמו שפי' המיימון. ופעם אחת לא הגביה ולא סלק הקערה באמרו הא לחמא. אך הניח הקערה והגביה המצות בידו והניח הקערה עד שהגיע למה נשתנה, ואז החזיר מצות בה וסילק הקערה עם כל אשר בה מן השלחן עד שהגיע לומר ר"ג. ושאלו לו א"כ מאחר דדי בהגבהת המצות לבד מה הצריכו רבותינו לחלק בהסרת התבשילין. ואמר היינו לפי אותם שאין עושין כן אבל הטוב והישר לעשות כן להגביה המצות לחודייהו.

[אמר מהר"י סג"ל יש - מרבותינו - שפסקו כשאומר הא לחמא שמסלקין הקערה מיד, והרוקח והרא"ש כתבו כשמגיעין לבני חורין - אז יסלקנה ועד שם יגביהנה -, וסעד לדבריהם נראה לן כיון דקאמר כל דכפין ייתי כו' צריך להיות לפניו. ואח"כ מסלקין - במקום עקירת השלחן דבימיהם - בשביל שישאלו התינוקות: והא עדיין לא אכלנו ואתם מסלקין השלחן. ורוב רבותינו כתבו - כשמגביה הקערה - אין צריך להסיר התבשילין. אמנם רבינו יוסף ט"ע יסד כן וכן רבינו שמחה, ומקצת רבותינו פוסקים נוהגים להוציא - וכן נהג מהרי"ל להוציאם -].

[כג] ואמר מהר"י סג"ל דגם יש לאחוז מצה בידו עם הגבהת הקערה. מה שעקרו בימיהם השלחן ולדידן הקערה, שישאלו תינוקות. ומה ענין יציאת מצרים מצינו להשיב להן על זה. ואמר מהר"י סג"ל דאומר להן אין לנו לאכול עד שנודה להקב"ה על שעשה לנו נסים. ואז שואל מה הם הנסים ואז אומר עבדים. וכ"כ לעיל מרבינו שמחה.

[כד] כוס שני מוזגין בבא לומר מה נשתנה. ואמר מהר"י סג"ל כדי שישאלו התינוקות מה מוזגין עוד לשתות כולי האי ולא אוכלין מידי. ואם שואל אין צ"ל מה נשתנה ויתחיל עבדים היינו אם ירצה. מהר"ש שתה בין כוס ראשון לשני. אמר מהר"י סג"ל שבנימוקי רבינו שמחה כתב אם יש שם קטן השואל לו ולמה הגבהת הקערה אז אינו אומר כל ההגדה, וראיה בגמ' דאמר התם פטרתנו לומר מה נשתנה, וכולה חדא מלתא היא עד ר"ג היה אומר כו'. והעיד מהר"י סג"ל על חמיו מהר"ר משה כ"ץ פעם אחת שאלתו בתו אבא למה הגבהת הקערה, והתחיל עבדים היינו ולא אמר מה נשתנה.

[כה] מה נשתנה, אמר מהר"י סג"ל דאומר אותו בניגון יפה לשבח לאדון הכל. ואם ע"פ בשבת ממהרין בכל מילי, לאכול אפיקומן קודם חצות, ושלא ישנו התינוקות, דהא צריכין אז לשהות תוך הלילה טרם מתחילין בקידוש. אמר מהר"י סג"ל בנימוקי הר"ר שמחה כתב שגם יכולין לומר אין אנו חייבין לטבל. דמה שהגיה בגמ' שאין לומר חייבין היינו משום הקושיא וכי חיובא לדרדקי, אבל לגדולים שייך חיובא.

[כו] מה שכתב המיימון מתחלה מרורים ואח"כ מצה על שם שנגאלו, והא אנו אומרים להפך בהגדה מצה זו ואח"כ מרור זה. אמר מהר"י סג"ל דהמיימון מפרש איך היו עושין בזמן הבית, ולשם שייך מרור לפסח, אבל לדידן מרור מדרבנן, לכך אנו מקדימין מצה שהיא דאורייתא גם לדידן קודם מרור דרבנן. וכן אמר מהר"ש מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן. וכשאמר מהר"ש פסח מצה ומרור לא עשה דבר, אבל אח"כ כשאמר מצה זו הגביה המצה, והיה נוהג להראות השלימה. וכן דרש מהר"י סג"ל נמי להגביה העליונה. וכן במרור זה היה מגביה ומראה את המרור. אמר מהר"י סג"ל אף על פי שאין מגביהין הבשר כשאומר פסח, משום דנראה כמקדיש קדשים בחוץ, מכל מקום צריך להיות מגולה דהוי זכר לפסח.

[כז] כמה לקו באצבע עשר מכות כו', שאלו למהר"י סג"ל אם כן איך אמר ביד חזקה שתים. וכן קשה נמי גבי דבר דכתיב נמי יד ונדרוש נמי הכי. ואמר מהר"ש דהמכות שהיו במצרים חשובות כאלו הן בפעם אחת, דמסתמא דומות להדדי. ולכך אין לדקדק כך, אבל מה שהיה על הים היינו במקום אחר ומדשינה וכתב יד שם לדרוש כמו שדורש. אמר מהר"י סג"ל כשאומר בהגדה דם ואש ותמרות עשן, יטיף באצבעו מכוסו לחוץ באומרו כל תיבה פעם אחת. וכן כשאמר דצ"ך עד"ש באח"ב בין בפרט בין בכלל ס"ה י"ו פעמים נגד י"ו פנים, רוקח. ועוד טעמים יש שם. וכן מהר"ש כשאמר דם צפרדע כו' שוטף בכל תיבה ותיבה פעם אחת מן הכוס לחוץ. ואמר שכן נהג ראבי"ה, ונראה לו הטעם דר"ל מכל אלו יצילנו ויבאו על שונאינו, דהא הכוסות להצלחה לישראל.

[כח] בלפיכך מרבינן לישנא דשבח. ואמר מהר"י סג"ל דסמכינן בהא ארוקח אף על פי שבשאר מקומות א"א רק ז' מיני שבחות. כשאמר מהר"ש לפיכך החזיק הכוס בידו עד שבירך בורא פרי הגפן, וכן עשו כל המסובין. וכן אמר נמי מהר"י סג"ל דבלפיכך מגביהין הכוס על שם שירה, והעיקר לתופסו עד בורא פרי הגפן. ואע"פ שהרא"ש כתב שלא לברך התוס' פשיטא להן דמברכין. והרא"ש כתב דאסור ליהנות בלא ברכה וספק איסור לחומרא. ופשיטא דכוס זה לא בעי ברכה מעין שלש דמחמת הסעודה הוא. ואמר מהר"י סג"ל מאחר דתופס בידו הכוס באמרו לפיכך, יכסו את המצות שהיו מקצתם מגולות עד כאן לעונין עליהם הדברים, ולא יראו בושתם שמקדימין היין לפת או כשמגיעין לברכת בורא פרי הגפן לכל היותר.

[כט] ברכת הלל בליל פסח לא היה מברך מהר"ש. וכן נהג מהר"י סג"ל דלא בירך לא לפני סעודה ולא לאחר סעודה. ואומר דאית ביה פלוגתא דרבוותא אי מברך אי לא. באגודה כתב דמברכין בין לפניה בין לאחריה, ובא"ז פסק שאין לברך כלל. וכן איפליגו הרא"ש ומהר"ם, ואנו אין מברכין כלל, כי רבתא דהלילא, וכן רבותינו לא היו מברכין דהממעט בברכות לא הפסיד, וכן העיד בא"ח על הרא"ש.

[אמר מהר"י סג"ל הא דמחלקין ההלל בלילי פסחים בכה"ג, משום דעד למעינו מים מיירי בנסים שנעשו כבר כגון יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ומן לא לנו ואילך איירי בנסים שעתידים להיות בימות המשיח במהרה בימינו ומלחמת גוג ומגוג ותחיית המתים לעתיד לבוא].

[ל] מהר"ש אמר ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים, כי כך הוא בכל הספרים בלתי המרדכי. וכשחל ע"פ במוצאי שבת הניח מהר"ש שני תבשילין לפניו, ואמר שאם לא כן היה נראה כמקריב קדשים בחוץ. ואמר טעם כי פסחים הם לעולם אבל זבחים אינם כשע"פ בשבת. מהר"י סג"ל היה אומר מן הזבחים ומן הפסחים, משום דחגיגה נאכלת קודם הפסח, דפסח נאכל על השובע דחיישינן לשבירת עצם. אף על גב דסתם ההגדה כבן תימא דמקיש חגיגה לפסח ואסורה נמי בשבירת עצם, דגרסינן במתני' מה נשתנה הלילה הזה כולו צלי, דמשמע חגיגה נמי בצלייה דהוקשו לפסח והיינו כבן תימא, מכל מקום עיקר שבירת עצם לא כתיב רק גבי פסח.

[לא] נוטל ידיו נטילה גמורה בברכת על נ"י לברכת המוציא ונטילה זו צורך הסעודה היא, משום דבסיפור ההגדה והלל הסיחו דעתם מנטילה ראשונה. ויתפוס שלשה המצות בידו העליונה להמוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה על שם לחם עוני. ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמיט מידו, ויברך על הפרוסה עם תפישת העליונה על אכילת מצה. וכן נוהג נמי מהר"ש. ויברך שתי הברכות טרם ישברם. ואחר כך יכוף אותם ויבצע משניהם ויאכל כזית מכל אחד, דהיינו כביצה שלימה דכזית חצי ביצה וכן יתן לכולם. ואם אין פיו מחזיק לאכול שתי כזית בבת אחת אז יאכל מקודם בציעת המוציא ואח"כ דעל אכילת מצה. ואם חולה הוא שאין יכול לאכול גם כזית בפעם אחת, אז ישרה המצה במים או ביין כדי לרכך אותה ויאכל ובלבד שלא יהא נימוח דיהא עדיין עליה תוריתא דנהמא. אבל אסור לשרותה במרק שקורין ברייא דאז אם אכלה כך לא יצא.

[לב] ודרש מהר"י סג"ל אסור לדבר שיחת חולין מברכת אכילת מצה עד שיעשה כריכה במצה השלישית, משום דמספקא לן אי הלכה כהלל דלא בעי ברכה, ואם לא דבר עד שם אפילו אי בעי ברכה היה יוצא בברכה ראשונה. אכן כל דבר שהוא צורך הסעודה לא הוי הפסק, מידי דהוה בין בציעת המוציא טרם שאוכלה יכול לדבר לצורך סעודה.

אמר מהר"י סג"ל מצה דברכת המוציא שתי לילות דפסח אין טובלין במלח כמו בשאר השנה משום חיבת מצה, ולית דין צריך בשש עד שיביא מלח, כדאמרינן גבי מגילה עשרה קורין ועשרה מתרגמין ושמע אחד מהן יצא. וטעמא נמי משום חיבת נס נותן לב לשמוע, אף על גב דאמר בעלמא תרי קלי בהדי הדדי לא משתמעי. ומהר"ש טבל בציעת המוציא במלח ואמר מצה במילחא אינה נאסרת אלא משום חימוץ. ואמר אפילו מצות הכריכה מותר למולחה.

[לג] טיבול שני בחסא שקורין לטוגא. ויברך על אכילת מרור טרם ישקעו בחרוסת. ואמר מהר"י סג"ל דישקענו תוך החרוסת בעומק ולא ישהה המרור תוכו. וינענע המרור אחר טיבולו שלא יהא דבוק בו חרוסת לבטל טעם מרור. ויאכל כזית מרור שיעור חצי ביצת תרנגולת. ויכרוך את העלין שיעמדו על כזית, ולא חשבינן ליה אוירא דמרור לכזית. ויאכלנו באכילה אחת או רצופים באכילת פרס. לאפוקי מאותן שנוטלין מרור ב' עלין או שלשה. מהר"ש לא חש ונתן למסובין הרבה חרוסת עם המרור ואוכלין בלא הסיבה.

[לד] נשאל למהר"ש על יהודי שהלך בגנו של גוי וקצץ ירקות למרור מהו לצאת בו, מי בעינן מרור דומיא דמצה משלכם, או דילמא כיון דמרור עכשיו לדידן מדרבנן שרי. והשיב מהר"ש דהוי שינוי רשות, דהא אפי' גבי ערב' ישראל אחר שלא קצצה יוצא בו, והבעל הבית יוצא בו, אבל אותו שקצצו לא יוכל לצאת בו. ואם חוזר בעל הבית ונותן אליו במתנה נמי יוצא בו.

מי שאין לו חסא, השיב מהר"י סג"ל בתשובה דכתב בתשב"ץ ליקח וורמוטא דהיינו מרור דמתני'. ואמר מהר"י סג"ל דנראה לו טעמא משום דמ"ד בגמ' דהוה מהדר אמרריתא דמריר טפי. ודחי התם בגמ' טעמא דחזרת עדיפא משמע אי ליכא חזרת מרירותא קודם. ואגודה דכתב מערטיך היינו תמכא דמתני', ושמא בשביל דלא איתברר דעולשין קירבל, כיון דכתיב בסדרים ליקח קירבל בטבול ראשון. וצריך ליזהר ליקח הקלח של המערטיך או הירוק שלו ולא השורש, כדדייק התם דאין יוצאים בשרשים. ומי שאין לו שאר ירקות בטבול ראשון אלא חסא מפורש בתלמוד דק"ל כר"ח דמברך בטבול ראשון בורא פרי האדמה וגם על אכילת מרור ובטבול שני אכיל ליה בלא ברכה.

[לה] שאל הר"ר אנשיל למהר"ש למה אין מברכין על החרוסת, והשיב לו דהוי דבר הבא בתוך הסעודה, ואע"פ שאכלו עם החסא לבד בטלה דעתו. ובא"ח כתב דאין מברכין עליו אע"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור. ובכזית מרור כתב מהר"ם שצריך ברכה אחרונה. ואמר מהר"ש שנראה לו שגם כאן לא יברך אחריו, דהוי תיקון סעודה ויוצא בברכת המזון. וגם אשאר ירקות דטבול ראשון גם אם אכל כזית לא בעי ברכה אחרונה כדפי' לעיל.

[לו] כריכה דעושין על מצה השלישית דכורכין חסא עמה כל אחד כזית ואוכל בלא ברכה, דאינה רק לזכר כמו שהלל עשה בזמן המקדש. בבית מהר"ש לא טבלו חסא דכריכה בחרוסת. ואמר מהר"ש שלעצמו היה טובלה בחרוסת.

ומהר"י סג"ל כתב בתשובה דכריכה פסק הרא"ש וגדולי איור"א להטביל בחרוסת כדהוה הלל עביד ולא חשיב רשות לבטל כריכה דרבנן דכולהו זכר למקדש הוי. וז"ל סמ"ג רבינו יחיאל היה טובל הכריכה גם בחרוסת דמאחר דהי' זכר להלל עבדינן כהלל דכרך פסח מצה ומרור בחרוסת, דאם לא כן היכן אכל חרוסת דידיה. וכן עובדא במהר"י סג"ל דהוא טבל בעצמו ולמסובין נתן לכל אחד כזית מצה וכזית מרור. יש טבלו בחרוסת ויש לא טבלו. יש הסיבו כמו למצה. ואמר דאפי' למרור אין איסור בהסיבה רק דלא צורך. ויש לא הסיבו כמו למרור, וסמכו אראבי"ה בכה"ג.

[לז] בבית מהר"ש בסעודה בליל פסח היו אוכלים ביצים טרם כל דבר. ואמר טעמא דתרגום דביצה ביעא דבעא רחמנא עלן ופרקינן. כשהוא מוצאי שבת ממהרין עם הסעודה.

דרש מהר"י סג"ל בכל י"ט נכון להרבות מאכלים. מלבד שתי לילות הסדר, משום שצריך לאכול עדיין אפיקומן. ואף על פי דנאכל על השובע, מכל מקום אין נאכל על אכילה גסה דאחריה קץ באוכלין. ועוד למען לא ישנו התינוקות וישאלו לחד פי' דפ' ע"פ חוטפין מן התינוקות. וכן מהר"ש דרש דכל שנויים שיוכל לעשות כדי שישאלו התינוקות יעשה ומשובח הוא, כגון לחטוף מה שבידו וכה"ג דהקב"ה מתאוה ליה כדפי' לעיל. ואמר מהר"י סג"ל דחולקין להם פירות כרצונם כדי שלא ישנו. ועוד טעם שלא ירבה בסעודה דצריך אחריה לגמור הלל והלל הגדול ולסיים הגאולה. וכי ירבה באכילה יהא נטרד. ויש שאין מברכין הטוב והמטיב בסעודה שלא להרבות כוסות. ויש שאין אוכלים שום טיבול על שם ב' פעמים דאומרים במה נשתנה.

[לח] אפיקומן אוכלין אחר גמר הסעודה. ואמר מהר"י סג"ל דצריך לאכול כשיעור ב' זיתים, דהיינו כביצת תרנגולת, דחביבה היא משאר המצות דשיעורם בכזית שהיא חצי ביצה. ונאכל על השובע וגם כדי שביעה, ואם לא יוכל לאכול כולי האי מ"מ לא יפחות מלאכול כזית, ובעי הסיבה.

[לט] נשאל למהר"ש הא דאמרינן גבי אכילת אפיקומן אם ישן לא יאכל אם פי' דוקא באמצע אכילת אפיקומן או אפי' קודם שהתחיל לאכלו. ואמר אפי' קודם שהוא מתחיל בו. ואע"ג דאמרינן הפסח אין נאכל אלא על השובע, היינו לבסוף, מ"מ עיקר אכילה של זאת הלילה כקרבן פסח, וחשוב הכל אכילה של הקרבן וסעודה אחת היא, ואם ישן בה הרי הוא כב' חבורות. ולכך אם ישן קודם אכילת אפיקומן אין לו אח"כ לאוכלו. ואף אם חביריו ניעורין דדין פסח הוי הכי ואם נתנמנמו כולן לא יאכלו. ומאחר דדומה לפסח צריך לאוכלו קודם חצות, ואע"פ דר' עקיבא אמר ר' אלעזר ב"ע וקיימא לן כוותיה דאוכל עד שיעלה עמוד השחר היינו בדיעבד אבל לא לכתחילה.

[מ] ממנהגי מהרא"ק

פעם אחת שכח רבי לאכול אפיקומן ונזכר לאחר ברכת המזון, ולא רצה לאכלו לפי שהיה צריך לברך אחריו ולשתות עוד כוס ברכת המזון, ואי אפשר דאמר בין שלישי לרביעי לא ישתה. ולא רצה לברך אחריו בלא יין לפי שתיקנו שלישי לברכת המזון וברכת המזון טעונה כוס. גם אחר כוס רביעי של הלל לא רצה לאוכלו דלא תיקנו אלא ד' כוסות והשתא כוס ברכת המזון לאחריו כוס חמישי היה. והחזיק הטעם שא"צ שיוכל לסמוך כרש"י על מצות שאכלו בסעודה דכולן לשם שימור נתקנו כדפי' לעיל.

הג"ה במהרא"ק: ואם שכח אפיקומן עד שנטל מים אחרונים, או עד שאמר הב לן ונברך או אפי' בירך כבר ברכת המזון ונזכר טרם יברך ב"פ הגפן, כתב אבי"ה שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכלו. ואי שכח עד שזימן ובירך פרי הגפן לא יאכל, דאי יאכל צריך לברך ברכת המזון שנית ונמצא מרבה בכוסות, עכ"ל א"ח.

הג"ה: מהר"ם כתב אם נפסד אפיקומן יכולין לסמוך על מה שאכלו כבר וא"צ יותר. אפיקומן פי' אפיקו נימא ר"ל נצא לישן ולא נאכל יותר. פי' אחר אפיקו מני פי' הוציאו כלי אכילה.

[מא] מים אחרונים נוטלין קודם ברכת המזון אחר אכילת אפיקומן. ואמר מהר"י סג"ל דלא בעו ברכת ענ"י דמשום נקיות וסכנה הן. מהר"ש שכח שלא נטל מים אחרונים עד אחר שבירך הזימון, ואז נזכר ואפ"ה לא נטל. ושאלו ליה אם סבר הטעם דלא נתקנו כ"א משום ברכת המזון. ואמר הן היינו טעמא. וכשנטל מים אחרונים לא נטלו אחד מן המסובין אפילו בנו, רק הוא לבדו שבירך ברכת המזון.

ואמר מהר"ש מה שהבעלי בתים רגילין לזמן בעצמן בלילי פסח, משום דבזה מראה את עצמו שהוא גדול הבית במה שעשה הסדר. ויש רגילין לתת רשות לאחר שיזמן.

[מב] כוס שלישי מוזגין לברכת המזון. אמר מהר"י סג"ל לפי מה שכתב הרא"ש הטעם דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום שמא ישתכר ולא יספר ביציאת מצרים אח"כ. וממעשה דר' אליעזר שמעינן דבתר הכי נמי חייב לספר. וכן לשאר טעמים, א"כ הא דאמרינן דכוס רביעי יכול לשתותו כל שהו, לא ה"פ שתי פעמים או ג' פעמים אח"כ, אלא ה"פ תוך שיעור שדרך אדם לשתות רביעית. וכן הסכים לו מהרא"ק ז"ל מדכתב גבי בין ג' לד', ולשם ודאי אין לומר לשתות בפעם אחת.

[מג] אמר מהר"י סג"ל כוס שלישי דברכת המזון שותין בהסיבה בלי ברכה אחרונה. ואמר מהר"י סג"ל דבהג"ה במיימוני איתא וז"ל, מפני הפסקת שפוך ולכך העושה סדר לנשים מפסיק בשפוך. אמו זקנתו של ר' שלמה היתה בבית אחד לבדה, והורה מהר"ש לר' שלמה לילך אצלה וליתן לה הירקות והד' כוסות הכל כסדר ולשתות שם, ושלא היה צריך לומר לפניה ההגדה, ואח"כ יחזור לביתו ולאכול עם האחרים ולעשות הסדר עמהם.

[מד] כוס רביעי מוזגין מיד אחר ששתו כוס דברכת המזון ואומרים עליו סיום ההלל והלל המצרי ושותין אותו בהסיבה וצריך לברך אחריו ברכה אחרונה דמעין שלש. ואם לא היסב בשלישי וברביעי סומך אראבי"ה. וכן שאלו למהר"ש אם שכח ושתה שתי כוסות האחרונים בלתי הסיבה מה דינו. והשיב מאחר דהמרדכי והרא"ש פסקו מי ששכח אפיקומן ונזכר לאחר המזון טרם ברכת בורא פרי הגפן צריך לאכלו ולזמן שנית. ואנו נוהגים לסמוך על מצה שאכלו תוך הסעודה ולא חוששין לחזור ולאכול אפיקומן, והיאך יוצא באותם מצות הא לא חש לאוכלם בהסיבה, אלמא דלא מחמירין כולי האי בהסיבה.

[מה] אמר מהר"י סג"ל שרבו מהר"ש לא היה מניח נערים שאינן בני מצוה לומר הודו בליל פסח, אבל אנא ה' הושיעה נא והצליחה נא הניח לומר שאז יכולין להוציא הואיל ועונין אחריהן כל מלה ומלה מה שאין כן בהודו. וכן משמע מלשון רבינו שמחה דכתב הגדול מקרי הודו. ואנא מניחין את הקטנים לומר כדי שלא ישנו וגם כדי לחנכם. ואמר מהר"י סג"ל שכן מצא כתוב תבא מארה למי שאשתו ובניו מקרי' לו הודו. [אמר מהר"י סג"ל מצוה שיהיו שלשה שיאמר אחד לשנים הודו. ואם אין - חבר - סומך על אשתו או על בניו שהגיעו לחינוך, וכן בא"ח בשם הרא"ש]. לשון המיימוני אם היה הקורא קטן או עבד או אשה עונין אחריהם מה שהן אומרים מלה מלה בכל ההלל.

אמר מהר"י סג"ל שרבינו שמחה כתב שנשים חייבות לקרא הלל בליל פסח שאף הן היו באותו הנס. ולפי זה אפשר שנשים אומרות הודו ועונים אחריהן, ואמרתי לפניו והא חייבות במגילה משום דהיו באותו הנס מ"מ פסק המרדכי שאין מוציאות אנשים. והשיב לי שאני מגילה דצריכה לקרוא ברבים ולפרסומי ניסא ויותר יפה באנשים.

[מו] כשאמר מהר"י סג"ל יהללוך דבסיום הלל לא היה חותם בברכה, ואמר עד מעולם ועד עולם אתה אל. וכשאמר ישתבח היה חותם, וכן בא"ח מנהג הר"ר חיים כ"ץ והרא"ש.

אמר מהר"י סג"ל בסיום דאז רוב נסים לא אמר ויהי בחצי הלילה. וכן בסיום אומץ גבורותיך אין אומר ואמרתם זבח פסח. אכן טרם פתיחתן אומרים, ואז קאי עליהם אז רוב ואומץ גבורתך וכו'.

אמר מהר"י סג"ל חייבים לעסוק ביציאת מצרים עד שתחטפהו שינה, וכן בא"ח. ופי' ה"ר יונה דמהאי טעמא אין לשתות יין אחר אפיקומן שמא ישתכר ולא מצי מספר.

[מז] והד' כוסות צריך לשתותם קודם חצות. ויש דעות חלוקות בשתייה אחר ד' כוסות, יש אומרים שרשאי לשתות עוד יין וי"א שאין לשתות עוד כלל. ואמר מהר"ש דנהגינן לשתות אחריהם מים כמה שירצה. אמר מהר"י סג"ל הא דיש מוסיפין כוס חמישי למאן דצריך כתב הרא"ש משום דכתיב עוד והבאתי. אמר מהר"י סג"ל ברוקח כתב אם שתה הד' כוסות בהפסק לא יצא ולא פי' מאי הפסק ואמר שנ"ל שלא יפסיק ביניהם בדברים בטלים. [אמר מהר"ש בפרק ע"פ אמרינן אמימר בריך אכל כסא וכסא, מדנקט אכל כסא ולא נקט בירך בכל פעם, מכאן נראה לדקדק דכולהו - ד' - כוסות חשיבי כחדא דליכא לחלק ביניהם מטעם הסיח הדעת. וה"ה נמי כוס - אחרון - של ברכת המזון בפסח חשוב הכל חדא שתייה, ולא חשיב מוסיף על הכוסות אפילו שותה מאותו כוס כמה פעמים. ובזה תפשוט הספיקא בהג"ה במיימוני]. מה"ר שלום מאושטרייך היה מנהגו לומר לאחר כל ההגדה: חסלת סידור פסח.