אוצר:מיזמים/דבריהם הם זכרונם/ב/ראש השנה

יום א' - רבי ישראל מאיר מראדין, החפץ חיים

שטרי חובותינו - ערב על שלא מיחה

אבינו מלכנו סלח ומחל לכל עוונותינו. מחוק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו

לכאורה קשה, אם אנו מקווים שהקב"ה כבר סלח ומחל לנו - ברוב רחמיו - על כל עוונותינו, למה אנו חוזרים ומבקשים שימחוק את שטרי חובותינו.

אמנם ישנם שני סוגי עוונות. האחד - עבירות שאדם עבר עליהן בפועל, כמו חילול שבת, גניבה, גזילה וכיוצא באלה. השני - שאדם נתפס על שלא מיחה באחרים שחטאו, ומתוך כך נקראו העבירות על שמו. והרי הוא כערב החותם על השטר, וכשאין משתלמים מהלווה משתלמים ממנו.

לכן אנו מבקשים תחילה מחילה על עוונותינו, אלו העבירות שאנו עצמנו עברנו עליהם בפועל. ואחר כך מבקשים מהשי"ת שימחוק את שטרי החוב שחתמנו עליהם, כלומר על העבירות שהיה לנו למחות ולא מחינו, וחתמנו עליהם ערבות. (ח"ח על התורה).

יום א' - רבי יחזקאל אברמסקי

בזכות הדפיקה כדלים ורשים

לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך כדלים וכרשים דפקנו דלתיך (סליחות)

אם לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, אם כן באיזה זכות אנו מבקשים את בקשותינו מהקב"ה.

אלא 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך' - עצם הדבר שאנחנו דופקים כדלים וכרשים, ומכירים בכך שאין לנו כלום, בזכות זה 'דלתיך דפקנו רחום וחנון נא אל תשיבנו ריקם מלפניך. (חזון יחזקאל, תפלה ומועדים).

יום ב - רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב

תשובה כדרך לתקיעה שופר

"תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פא#ד|תהילים פא ד}}

למה לא כתב באיזה חודש? אלא הכלל הוא שצריך האדם לחדש את עצמו קדום הימים הנוראים. דהיינו שיעשה תשובה שלימה ויתחרט על מעשיו ויתכפר עוונותיו ויחדש את עצמו במצוות חדשות, ואז יוכל לתקוע שופר כהוגן. ובמה יחדש את עצמו? בתשובה שלימה, ובפרט על ידי התבודדות.

וזהו פירוש הפסוק: 'תקעו בחודש שופר' - שיחדש את עצמו ואז תהיה התקיעה שפיר. ויעשה זאת על ידי 'בכסה' - שתהיה התשובה מתוך התבודדות, שיתבודד את עצמו קודם ימים נוראים לעשות תשובה שלימה, ועל ידי זה יוכל להתחדש במצוות חדשות ולתקוע כראוי. (רזין דאורייתא תהילים ד"ה תקעו)

= העיקר שיודע שהוא חוטא

"אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון"

איתא במדרש שאחר מעשה העקידה אמר אברהם להקב"ה, נשבעתי שאיני זז מכאן עד שתבטיח לי שבעת שבניו של יצחק חוטאין תעמוד מכסא דין ותרחם עליהם.

ופירושו, שהעיקר הוא עצם הידיעה שהאיש ישראל צריך לידע שהוא חוטא, וכשיודע מזה ממילא הוא עושה תשובה ומשבר ללבו. וזה ביקש אברהם שבעת שחוטאים בניו של יצחק - היינו כשיתנו על לבם שחטאו - מיד תרחם עליהם.

וזה הפירוש 'אשר העם יודעי תרועה', שהם יודעים משברון הכלי שלהם, שכשאם פוגם במעשיו אזי חלילה הוא שובר את הכלי שעשה ה' את האדם כלי שלם. ואשרי העם שהמה ידועים משברון הכלי שלהם ומשברים את לבם לפני השי"ת ועי"ז ה' מסייע להם. ו'באור פניך יהלכון' וזוכרים על ידי זה לכל טוב בשמחה. (מדבר קדש, מועדים א')

שבת - רבי יעקב דוד ווילאווסקי, הרידב"ז

תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת

דעת הבבלי למסקנא כדעת רבה, שמה שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, הוא משום גזירה שמא יטלטלנו ארבע אמות ברשות הרבים, ובמקדש לא גזרו ולכך תוקעים אף בשבת. אמנם בדעת הירושלמי נראה שלשיטתו מה שאין תוקעין בשבת בגבולין הוא מדאורייתא.

ויש לתמוה לדעת הירושלמי כיצד תיקן רבן יוחנן בן זכאי אחר שחרב הבית שיהיו תוקעים בשופר בכל מקום שיש בית דין ולא רק בבית המקדש. ובשלמא לדעת הבבלי שמעיקר הדין תוקעים בכל מקום, וכל מה שאין תוקעים בשופר בשבת הוא מדרבנן, יש לומר שתיקן ריב"ז שיתקעו בכל מקום שיש בית דין. אבל לדעת הירושלמי שמדאורייתא אין תוקעין בגבולין, כיצד תיקן ריב"ז לתקוע במקום שיש בית דין, הלא אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בקום עשה.

אמנם נראה שהירושלמי והבבלי הלכו בזה לשיטתם, שכן דעת הבבלי (יבמות צ:) שבית מתנין לעקור דבר מן התורה רק בשב ואל תעשה ולא בקום עשה, ולכן לא יכול הבבלי לפרש כדעת הירושלמי שמדאורייתא אין תוקעין בגבולין, כי אם כן לא היה יכול ריב"ז לתקן שיתקעו במקום שיש בית דין.

משא"כ הירושלמי בגיטין על דינו של רשב"ג שאם ביטל גט אינו מבוטל משום 'מה כח בית דין יפה', ומקשה הירושלמי, 'מי איכא מידי דמאורייתא בטל גיטא ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא' [וקושיא זו מקשה גם הבבלי בגיטין (לג.) ומיישב 'כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש']. ומיישב הירושלמי: וכי זיתים על שמן, וענבים על יין, לא תורה הוא שיתרום והם אמרו צא ותרום. ולא עוד אלא שאם עבר ותרם אין תרומתו תרומה. והיינו שהירושלמי מביא מקור נוסף לכך שעקרו חכמים דבר מן התורה בקום עשה. וע"כ שכן דעת הירושלמי שיש כח בית ב"ד לתקן ולעקור דבר מן התורה גם בקום עשה. ולכן יכול הירושלמי לפרש שמדאורייתא אין תקיעה בגבולין, ואעפ"כ תיקן ריב"ז שיתקעו בכל מקום שיש בית דין. (תוספות הרי"ד)

שבת - רבי מאיר לייבוש מלבי"ם

שני מיני קולות

נצטווינו לתקוע שני מיני תקיעות, שהם תקיעה ותרועה, וכל אחד מורה ענין מיוחד, כי ההתעוררות אשר יעורר אותנו לחפש את דרכנו ולחקור ולשוב אל ה', יהיה בשני פנים: א' ע"י יראת העונש, ב' על ידי יראת הרוממות, שנכנע מהדר גאונו ורוממותו. והתרועה באה לעורר פחד ורעדה מאימת הדין ומיראת העונש, והתקיעהמ ורה על השמחה, כדרך שהיו תוקעים כשמשחו מלך חדש וכשבא המלך בין העם, מרוב שמחתכם.

ודבר זה רמוז במצוות התקיעה בחצוצרות, שנאמר "וכי תבואו מלחמה בארצכם והרעותם בחצוצרות" "וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות", ושינה הכתוב לשונו 'והרעותם' 'ותקעתם', ומבואר מזה שהתרועה היא סימן על שבר וצרה, והתקיעה סימן לשמחה.

ועל כן ביום הדין בראש השנה נצטווינו להעיר את העם מתרדמתם בשני מיני קולות, בקול תקיעה שמציין שמחה ואהבה, בו יתעוררו גדולי העם יודעי שמו העובדים מאהבה, באשר יודעים כי עתה בא המלך הגדול בקרבם לבקר את מעשיהם בקום למשפט אלקים להושיע כל ענוי ארץ. ובקול תרועה, בו יתעוררו גם ההמונים שאינם יכולים להתעורר מאהבה ומשמחה, והם יתעוררו בשומעים קול שבר המתריע ומודיע על ספרי חיים וספרי מתים הפתוחים לפניו.

שפתותיו דובבות

אדם כי ימות - באהל

במדרש על הפסוק 'והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון' דרשו: כיצד, היה אדם גדול ועשיר בתורה, למד ולימד תלמידים הרבה וריבץ תורה ברבים ושובען מן התורה, אע"פ שהוא מת אין התלמידים שהעמיד מניחין אותו לישן, אלא יושבים ועוסקים בתורה ובתלמוד ובהלכות ובאגדות ואומרים תלמידיו משמו ומזכירים שמו בכל שעה.

ובזה יובן הכתוב (משלי כד) 'שפתים ישק משים דברים נכוחים', שהצדיק אף אחר מותו אחר ששפתותיו כבר נשקו יחד מבלי לדבר דבר, עם כל זאת 'משיב דברים נכוחים', כי גם אחר מותו מלמדין ממנו תורה כאילו הוא חי עדיין ועומד לפנינו, וכאילו שמעו מפיו דברי תורה להשיב שואלו דבר על ידי תלמידיו והדבר יתורה אשר הניח אחריו.

ויש לפרש בזה גם כן המסורה: ג' פעמים 'גרונם', "רוממות אל בגרונם" (תהילים קמט), "לא יהגו בגרונם" (שם קטו), "קבר פתוח גרונם" (תהילים ה). והוא רמז לצדיקים הלומדים תורת ה' ו'רוממות אל בגרונם', אך אחר מותם אשר אז 'לא יהגו בגרונם', עם כל זאת 'קבר פתוח גרונם', רצונו לומר גרונם פתוח ושפתותיהם מדברות בקבר.

עפ"ז שמעתי מאדמו"ר הגאון זצ"ל [- רבי אליעזר חיים דייטש, נלב"ע כ"ט אלול תרע"ה] את הכתוב "אדם כי ימות באהול", 'אדם' - המעלה אשר נוכל לכנותו בשם 'אדם' היינו איש צדיק וגדול, גם 'כי ימות' - גם אחר שימות, הנה הוא 'באהל' תורה בבית מדרשו. וגם אז לומר תורה ברבים באוהל התורה על ידי שיאמרו דברי תורה מפיו, ושפתותיו דובבות כשמלמדים תורתו. (הקדמה מחתנו לספר דודאי השדה).