שו"ת אמרי בינה/א/יא
|
< הקודם · הבא > |
זה איזה שנים אשר לא הי' נמצא פעה"ק יין לקידוש כי לקו הכרמים[2] והביאו מחו"ל מאי (קיפרו"ס) מן הנגמר בהכשר אצל סוחרי יינות מאחב"י ורבים מהחרדים לדבר ה' רצו שיפרישו ממנו תו"מ מטעם המבואר ברמב"ם וש"ע יו"ד (סי' של"א סי"ב) דפירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין אם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ ובש"ך שם הביא דברי הכ"מ דאם נכנסו לארץ קודם שנקבעו למעשרות חייבין מן התורה ואם נקבעו למעשרות בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ מאחר שבשעת קביעותם היו בחו"ל פרח מהן חיוב תו"מ ופטורים מה"ת ואינן חייבין אלא מדבריהם וכך כתב הלבוש וא"כ כיון שנקבעו היינות ביד ישראל בחו"ל חייבים עכ"פ מדרבנן בתו"מ ונשאלתי ע"ז והשבתי הלא מעשה רב בכל שנה ושנה שמביאים אתרוגים מהודרים מחו"ל מקורפ"ו ואין פוצה פה ומצפצף ע"ז לחייבם במעשר אף דנתמרחו בחו"ל ביד ישראל ונקבעו שם ביד הישראל למעשר ובאמת אף כי הש"ך העתיק דברי הכ"מ בסתימות ברמב"ם הל' תרומ' (פ"א) כ' ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהן והכ"מ שם למד בפשיטות הדברים בדעתו דרק אם נקבעו בארץ חייבים מדבריהם ובנקבעו למעשר בחו"ל אז פטורין אף מדבריהם ואח"כ מסתפק בדברי רמב"ם עי"ש והרדב"ז שם בספר יקר תפארת פשיטא ליה בדעת הרמב"ם שלא להשות הדין כתב רק משום דילפינן לתרויהו מחד קרא ומ"מ דוקא לחלה אף שהוקבעו למעשר בחו"ל חייבת בחלה שחיוב החלה בשעת גלגול העיסה הוא אבל פטורה מתו"מ ואם הוקבעו למעשר אחר שנכנסו לארץ חייבת במעשר מדבריהן עי"ש וא"כ אין ספיקותו של הכ"מ מוציא מידי פשיטותו של הרדב"ז בבא לארץ לאחר שנקבעו למעשר ולא נתחייב שם בשעת קביעותו שוב לא חל עליהן שום חיוב בבואן לארץ וכן כתב הבית חדש להדיא דמדאורייתא בכל ענין פטורין כיון שגדלו בחו"ל אלא שמדבריהם חייבים דכיון דנקבעו למעשרות בא"י מחלפו בפירות שגדלו בא"י אבל אם נקבעו כבר למעשר בחו"ל ואח"כ נכנסו לארץ ישראל לא מחלפו בפירות א"י וכן בחלה אינו חייב בנכנס לא"י אלא מדבריהם ובנכנסו לארץ בעודן פירות דהיינו קודם גלגול והא דלא כ' הרמב"ם כן גבי לפי שאין דרך להכניס לאחר גלגול העיסה ובתבואה אין דרך להכניס רק לאחר מירוח לכך צריך להפריש עי"ש שכ' ע"ד הכ"מ שאינו מתיישב כלל ויש בזה ג"כ נ"מ לענין הפרשת חלה אם מפריש מן עיסה מקמח של חו"ל על קמח של א"י דלדעת הרדב"ז והכ"מ דהבא קודם גלגול חייבת בחלה מן התורה הוי מן החיוב על החיוב ולדעת הב"ח יש בו מן חיוב דרבנן על חיוב תורה. עכ"פ דעת הרדב"ז והב"ח בפשיטות דהבא לאחר מירוח פטורין מתו"מ אף מדבריהן וכן משמע להדיא דעת המבי"ט בקרית ספר שם שכ' רק פירות חו"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שכ' דמה אתה חייב אפי' פירו' חו"ל ולא כ' כלל דין דתו"מ ע"כ דדעתו דרק אם נקבעו בארץ אז חייב' ובלא נקבעו בארץ פטורין מתו"מ לכן אין להחמיר כלל בזה דהא גם העושין היינות בחו"ל גמרו למכרן ופטור אף בא"י מן התורה ולא הוי כלל עיקר מן התורה ע"כ אין להפריש כלל מן היינות הבאין לארץ ושוב חקרתי אצל רב גדול אחד מחכמי הספרדים והעיד כי זוכר שבקטנותו היו צריכין יושבי עה"ק ליין מחו"ל והי' אז ג"כ עוררין לומר שצריך לעשר ונזרקה הלכה דאין לעשרן:
והנה האתרוגים אשר סוחרי ישראל בעה"ק ירושלם ת"ו עושין בהם מו"מ מהגדלין בא"י נהגו האשכנזים תמיד להפריש מהן תו"מ כשקצצו ישראל וכמו שהביא המג"א (סתרמ"ט סק"ד) משם ר"ב אשכנזי דהו"ל נתמרח ביד ישראל והו"ל טבל. ובשנה הזאת הוי עובדא דהישראל חתך בעצמו הרבה אתרוגים וגם שלח להגן ישמעאל אחד שכירו שהוא יחתוך משם אתרוגים ונתערבו יחד ואח"כ הפריש מהם תו"מ והיו עוררין לומר כי אלה שנתמרחו ביד ישראל חייבין מן הדין ואלה שחתכן הגוי לא נתחייבו וא"כ דילמא הפריש מן הפטור על החיוב והי' קשה למצוא לתקן כולם מחדש ונשאלתי ע"ז. והורתי דהא בלא"ה דבר זה שהביא המג"א משם ר' בצלאל המעיין בתשובת ר"ב יראה דרק החכם הגדול השואל שם שקרא תגר בדורו על מנהג שנהגו בעה"ק צפת ת"ו בענין תרומות ומעשרות העיר בזה שחותכין האתרוגים הישראלים ואמר שחייבין במעשר והר"ב שם לא השיב ע"ז וכנראה אותו החכם שלח אז דבריו גה למהרשד"ם כמבואר בתשובת רשד"ם (סי' קצ"א) והרשד"ם ז"ל השיב שם לסלק כל ערעורו של השואל וכתב ועל ערעור האתרוג יש לי לומר שאין בו גמגום כלל כיון שמצינו שהרמב"ן ז"ל מכשיר לצאת אף באתרוג של טבל מה"ת וכדאי לסמוך עליו וכ"ש ע"פ דרכנו שאמרנו שאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו עוד אני אומר לרווחא דמילתא שאפי' הי' בזמה"ז טבל מן התורה יוצאין בו ידי חובה כיון שהיהודי כשחותך האתרוג מן האילן אינו חותכו לאכלו אלא לצאת בו ידי חובת מצוה ואני לומד זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב ממעשר) אינו חייב להפריש מה"ת אלא הגומר פירותיו לאכלן והביא ראיה מן הפסוק א"כ זכינו לדין כיון שזה אינו גומר לאכול יכול לצאת בו אברא שאם אוכלין בלא עישור טועין עכ"ל הצריך לענינינו הן אמת דראיתו מדמאי אין מובן הא שם הטעם משום דמאכילין את העניים דמאי אבל טבל דרבנן שאין מאכילין את העניים הוי אין בו היתר אכילה וגם א"ב דין ממון:
וגדולה מזו דעת התוס' רי"ד דאף ערלת חו"ל דמותר אף בהנאה לדעתו מ"מ אינו יוצא בו דלא הוי היתר אכיל' ועיין בש"ג מס' סוכה שחולק ע"ז וזכיתי לראות בתוס' רי"ד הנדפס מחדש מסכת סוכה (דף ל"ה) שכתב דבריו על הקושיא שם בש"ס דלמה להו לאהדורי בתר הטעם דאינו יוצא בשל ערלה הא כיון דלשריפה קיימא כתותי מיכתת שיעוריה וכתב דהא קתני ערלה סתם אפי' בחו"ל שאינה אסור' אלא באכילה ולא בהנאה כדאמרינן פ"א דקידושין דהלכה למשה מסני דודאי אסורה וספק מותרת וכדאמרינן ספק לי ואנא אוכל הלכך לאו לשריפה קיימא שהרי מוכרו לחבירו ואינו מודיעו שהוא ערלה ומותר בה לכך מפרש טעמא לפי שאין בו היתר אכילה והאי דאמרינן לפי שאין בו ד"מ בא לחלוק עליו ולאסור מע"ש בירושלם לר"מ ולאו אערלה קאי וכשמקשה לו מת"ט ואינו מקשה לו מערלה משום דהוה מצי לאוקמי בערלה דא"י דאסורה בהנאה עכ"ל מבואר דסובר דערלת חו"ל מותר בהנאה ומותר למכרו לאחרים ושלא להודיע וע"כ דסובר דדוקא בעינן שיהי' בעצמו מותר לאכול ובתרומה איירי בכהן וכדעת הר"ן וסייעתו ודעת הש"ג דכיון שיכול להאכיל לאחרים כשלא נודע לו ומותר בהנאה קרינן ביה היתר אכילה אולם דעת כל הפוסקים נראה דערלת חו"ל אסור בהנאה ולדעת הב"י אף לאחרים אינו רשאי להאכיל ודאי דאינו יוצא באתרוג של ערלת חו"ל ועיין מ"ש לעיל דיני יו"ט( סי' כ"א אות ט"ו) להקשות על המג"א וגם הא לדעת הרשב"א והר"ן וסייעתם דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן א"כ נימא דהוי היתר אכילה בשביל זה ואמאי א"י בשל טבל לדעת החולקים על הרמב"ן ובתרומת פירות שהוא מדרבנן כמבואר שם בריטב"א אף דאסור להאכיל לקטן משום דאסור בהנאה של כלוי מ"מ יש אופני טבל שמותר בהנאה של כילוי כמו שביארתי בזה בדיני שבת (סי' ט') אלא ודאי מה דיכול להאכיל לאחרים לא חשיב היתר אכילה וכ"ש ערלת חו"ל לדידן ולשון מתני' דמס' ערלה וקידושין (דף ל"ו) משמע דערלת חו"ל הוא מהלכה אף לענין הנאה ומ"ש עוד שם התוס' רי"ד דעל תרומה טמאה לא קשיא דקאי לשריפה וכתותי מכתת שיעוריה שכן נהנה משריפתה אינו מובן לכאור' אטו דברים המותרים בהנאה בשעת שריפה לא שייך בי' כתותי מיכתת שיעוריה הא מ"מ כיון דצריך לשרוף אף דמותר להנות בשעת הבערתן הא מ"מ צריך שיהי' השיעור מחובר ביחד בשלמות וכיון דצריך שריפה הוי כאינו ביחד ועי"ש בסוכה בריטב"א ובתוס' מס' סוכה (דף כ"ה) ואכ"מ] עכ"פ אף בטבל הטבול מדרבנן דעת הפוסקים דלא הוי היתר אכילה ואינו יוצא לדעת הרמב"ם וסייעתו שוב ראיתי בכפות תמרים שם שהביא דברי מהרשד"ם וכתב שאין דבריו מספיקין ושם כת' להשיג על ראיתו מהרמב"ם דאינו ראי' דלא כתב רק למעוטי גומר פירותיו למוכרם דמוכר ולוקח פטור מדכתיב עשר תעשר ואכלת אבל הגומר פירותיו למצוה זה לא נתמעט מהפסוק דאינו חייב לעשר שהרי לענין ערלה כתיב ונטעתם כל עץ מאכל ואפי' הכי אמרו בירושלמי הנוטע למצוה חייב בערלה וכמבואר ברמב"ם (פ"י ממע"ש) לכן העלה להחמיר להפריש מהם תו"מ. ובאמת ראיית רשד"ם מדברי הרמב"ם הוא דהא לא כתיב בתורה פרט לגומר פירותיו למכרן ובש"ס ב"מ (דפ"ח) קאמר ואכלת לא מוכר והיינו מדכתיב ואכלת לא חייבה התורה רק לגומר לאכול ונקט הש"ס מוכר והרמב"ם כתב השלילה אין חייב אלא הגומר תבואתו לאכול ומזה למד הרשד"ם דכל מה דאינו גומר לאכול אף שהוא לצורך אחר כמו למצוה פטור ממעשר ומ"ש הכפות תמרים דהנוטע למצוה חייב בערלה הא מבואר בירושלמי פ"א דערלה הטעם דלא הוי כנטעו לעצים דפטור מערלה דהא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצים ועוד דאמר ר"ח פרי אם אומר עצי אין אדם יוצא בו ידי חובתו בחג והיינו כיון דכתיב פרי ואתה רוצה לומר דלאו פרי הוא כיצד יוצא בו. והרא"ש והטור והש"ע יו"ד (סי' רצ"ב סי' כ"ד) כתבו הנוטע לצורך מצוה לולב או אתרוג חייב בערלה וכבר תמה ע"ז בס' מעדני יו"ט כי בירושלמי לא נזכר לולב ולא גרע מנוטע לקורות ובהכרח צריך לומר כיון דלולב צריך להיות כפות תמרים א"כ נוטע שיהי' כפות תמרים לכך חייב בערלה כמו באתרוג דצריך שיהי' נקרא פרי. עכ"פ אין ללמוד ממה דחייב בערלה הואיל דקרי רחמנא והוצרך ליקח פרי שיתחייב ג"כ במעשר דלענין מעשר לא תלי במה דנקרא פרי רק במה שנגמר לאכול דוקא. אולם מי יכריע בזה נגד דעת הכפ"ת ובודאי צריך להפריש אבל מ"מ מידי ספיקא לא יצא הדבר וא"כ י"ל כיון דנתערבו והפרישו מהן הוי כס"ס להתירן לצאת בהן חדא דילמא כדע' הרשד"ם דא"ח במעשר ואף אם נאמר דחייב לעשרן כמו שנהגו דילמא עישר מהן מן החיוב על החיוב:
ועוד הא כבר הביא הכ"מ (פ"א מתרומות הי"א) משם האורחות חיים בישראל הקונה מעכו"מ דגן בשבולים לצורך מצוה ומרחן נכרי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר נכרי מרחו פטור והוא כ' דמניין לו לחלק בין מוכר עצמו לנכרי אחר וגם כתב יש לגמגם דהא אין שליחות לנכרי ובב"ח מפרש דברי הראב"ד שבאו"ח דאם קנה שבלים מן הגוי ולא התנה עמו שחייב למרחן והישראל העמיד גוי שימרחן בשבילו בין בחנם בין בשכר הו"ל כאילו מרחן הישראל כיון דאינו עושה אלא מלאכתו של ישראל ולאו דוקא שליח גמור דהא אין שליחות לגוי אלא כלומר מלאכתו של ישראל עושה בצוויו של הישראל ואינו נקרא בשם דיגון גוי כיון שאינו של גוי אלא של ישראל והגוי עושה רק מלאכתו אבל אם מוכר מרחו פטור היינו כשהי' מחוייב למרוח שכך התנה עמו והוי בשעת מירוח של גוי עי"ש וא"כ כמו כן בנידון דידן כיון דהגוי חתכו בשביל ישראל הוי כמו שחתכו ישראל אף דאין שליחות לנכרי מ"מ כיון שעשה בשביל ישראל הקונה הוי כמרחו ישראל ובאמת לסברת הב"ח דלא צריך לזה שם שליחות רק כיון שעשה לצורך ישראל ובצוויו נתחייב י"ל אף אם עשה שלא בצוויו של הישראל ג"כ נתחייב דהא מבואר בירושלמי (סוף פ"א) דמעשרות הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ר' יוחנן אמר נטבל ר"ל אמר לא נטבל וקי"ל כר"י דאטבל כמו דמבואר ברמב"ם ויו"ד (סי' של"א) ועיין מ"ש לעיל דיני פסח (סי' כ"ג) וא"כ כיון דאין צריך שליחות ודעת בעלים מהראוי לומר דאף אם מרחו גוי שלא בצווי ישראל הבעלים דנתחייב במעשרות:
וראיתי במח"א הלכות שלוחין (סי' י"א) שכ' ליישב דברי האו"ח דאיירי כשמרחן ע"י פועלים נכרים ונהי דאינו נעשה שליח לישראל מ"מ פועל שאני דידו כיד הבעה"ב וכמרחן בעה"ב דמי הכי משמע מהירושלמי מס' פאה אמתני' דקצרוה הגוים ה"ז פטורה ומשום דקצירך אמר רחמנא ולא קציר נכרים אמרו דאם קצרוה פועלים כותים ה"ז חייבת עי"ש ודבריו בראיתו אינו מובן ואדרבא מירושלמי שם יש ראיה להיפוך דאף בפועל נכרי אינו בתורת שליחות דקאמר שם מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותני כן אין שוכרין פועלין גוים מפני שאינן בקיאין בלקט ומה ראיה דילמא לעולם בעינן דוקא שיקצור ישראל לצורך ישראל אבל גוי אף אם קצר בשביל ישראל אינו חייב בפאה ופועלין שאני דידן כיד בעה"ב אלא ודאי דאילן בני שליחות אף פועל ובא בשכרו וכיון דחייבת בפאה כשקצרוה פועלין גוים מדעתו של הישראל שוב אין לחלק דאף בקוצר שלא מדעת ובחנם בשביל ישראל חייבת בפאה ועיין מ"ש לעיל דיני תו"מ (סי' ח"י) ומ"ש הפ"ח בספר מים חיים מס' פאה שם ובפי' המשניות שם. ובשעה"מ הלכות תרומות הקשה על המח"א מהך דב"ק (דף נ"א) בור של שני שותפין היכ' משכחת לה אי דשוי' שליח אין שליח לדבר עבירה וכתב הרשב"א דאין לומר דשוי שליח גוי דאין שליחות לגוי ואם איתא דפועל שאני אכתי קשה הא משכחת לה כששכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב א"ו דל"ש ובאמת אין ראיה הזאת מכרעת די"ל דגם נכרי חייב בנזקין ועיין רמב"ן עה"ת פ' וישלח שכ' ולדעתי הדינין שמנו בני נח בז' מצות שלהם כו' צווה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק שכר שכיר ודיני שומרין ואבות נזיקין עי"ש ועיין תשובת רמ"א (סי' יו"ד) וביש"ש ב"ק (פ"ה סי' מ"א) שכתבו דנכרי הוי ב"ח להחזיר אונאה [ונשמטו דבריהם מבעל שבות יעקב (ח"ב סי' קס"ח) ואכ"מ ויבואר אי"ה במקומו] וכיון דמצווה על נזקי בור שייך שוב לומר אין שליח לדבר עבירה ואינו ראיה מש"ס הנ"ל ואכ"מ בזה עכ"פ בנדון דידן כיון דמה שחתך הנכרי הי' בצווי הבעה"ב הישראל והי' שכירו ולקיטו י"ל דחיוביהן שוין ונפטרו בהפרשתן לכן אין להחמיר בזה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |