אבני נזר/חושן משפט/קלז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבני נזר חושן משפט קלז

סימן קלז

[תשו' זו מקומה אחר התשו' הנדפסת בחאה"ע סי' ר"ז].

ב"ה אור ליום ב' שופטים תרמ"ב לפ"ק.

החוה"ש וכ"ט לכבוד אאמו"ר הרב הגאון הגדול החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

מכתב קדשך לקיים ההיתר הגיעני, ואני בדעתי אני עומד:

הנה מה שהוכחת מסוגיא דקידושין לפירש"י ז"ל בתינוק שנמצא בצד העיסה, באמת קשה להביא ראי' מזה שכל הראשונים חולקים על פירש"י, ולפירש"י י"ל בפשיטות דחזקת תינוק איתרע שמטפח, אבל העיסה לא איתרע, וכה"ג בחולין (ד"י.) סכין איתרע בהמה לא אתרעי, או י"ל כמ"ש הריב"ש בהיתר א"א ע"י מיתת הבעל הוא נגד תרי חזקי חזקת חי וחזקת א"א חשובים כמו רוב, ע"כ מטהר ר"מ יותר העיסה מהחילוק כי יש בעיסה תרי חזקת טהרה, חזקת תינוק, שהספק בא מחמתו, וחזקת העיסה, אבל מ"ש שזה אינו חזקה טובה שתיכף הי' הספק דמטפח. הלוא בעוד שלא הי' יכול להלוך הי' לו חזקה טובה, ובאמת שקשה עלי לפלפל הרבה בדיני חזקה כי יכולים לומר בזה סברות כמו שנרצה:

אך העיקר כי אחר שכתבתי התשובה ראשונה בדין מת בתוך שלשים ראיתי כי מה שהקשיתי מדברי ר' יונה בגבינות לא קשה לפמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן בשמעתא דמעלין לכהונה עפ"י ע"א בתרי שהעידו והוחזק על פיהם ואח"כ באו שנים אחרים דלא אזלינן בתר החזקה שהוחזק עפ"י עדים ראשונים כמפורש בב"ב וכתב הרמב"ן הטעם דחזקה דאתיא מכח עדות הרי הוא כעדות עצמו, ה"נ אף דהוחזק הוולד תחילה קודם שמת לבן קיימא מכח רוב נחשב כרוב עצמו, והרי הרוב שאח"כ דרוב בני קיימא אינם מתים, והאי מדמת מוכח שנפל הוא מכחישו, ולא דמי לנדון רבינו יונה שאין כאן רוב המכחיש דאין לומר רוב כשירות אינם נעשים טריפות והאי שטריפה מכלל שטריפה מעיקרא הי', דהאי רוב אינם נעשים טריפות, היינו הרוב שאינם נוצרים טריפה כי טבע הבריאה שומרם מתחילה ועד סוף שיעמדו בחיותם, ואין מה שראינו עכשיו טריפה ראי' כלל שטריפה מעיקרא הי', רק שתאמר בלשון אחד הרי ראינו בהמה זו יצאה מרוב מנין, שלא יצאה תחילה מרוב, ע"ז אמר דמוקמינן אותה אחזקה דעד עכשיו לא יצאה מרוב. אבל בנ"ד דתרי רובי נינהו אף שרוב זה שמת בא אח"כ הוי כתרי ותרי שבאו בזאח"ז, וכשכתבתי התשובה הייתי חושב שטעם דאנן אחתינן לי' הוא כנראה מפירשב"ם דחשבינן התרי כאילו הי' תחילה כיון שהעדים היו בעולם, ע"כ ברוב זה שבא אח"כ י"ל שהוחזק עד עתה מכח רוב, אך לפי סברת הרמב"ן המפורשת לק"מ:

מה שכתבת עוד בטעם הרמב"ם בניתן לי בן דאף דלא עבידא לאגלויי ולא דייקא הקילו חכמים משום עיגונא ולא פלוג, א"כ גם בעד מעיד שנתגרשה מבעלה שבמדינת הים יהי' נאמן ומפורש בירושלמי ריש פרק האשה שלום דטעמא דאינה נאמנת לומר גרושה אני דשאני מיתה שיתברר שקרה בביאת הבעל, ואפי' נמצא איזה טעם לחלק בזה מ"מ שוב לא שייך לא פלוג דמה דחזית דמדמית ניתן לי בן למת בעלך תדמהו לנתגרשה מבעלה, ועוד דא"כ גם היא עצמה תהי' נאמנת לומר מת יבמי, דאף שכתב הרמב"ם משום שאיסור לאו יהי' קל בעיני' מ"מ נאמר לא פלוג, וזה אפשר ליישב דבזה נאמר יבמה איסור אחר א"א איסור אחר, ולא שייך בזה לא פלוג כיון דמה שהוא איסור אחר גורם סברא שלא תהי' נאמנת, משא"כ בע"א דקו"ח י"ל שייך בזה לא פלוג אך מגרושה קשה:

מה שכתבת ליישב פירש"י דקו"ח לאיסור כרת וכו' דהכוונה אם בא ע"א ואמר יבמך שנתייבמת לו והוא בעלך עכשיו הוא פירוש נחמד ומפורש כדבריך בירושלמי ריש פרק האשה שלום, ויש לפרש ג"כ שנשאת לו ע"י אבי' בע"כ וכן יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל:

מ"ש עוד דאפשר דלא חשוב דבר שבערוה דיבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה כדברי נוב"י הנה סוגיא דע"א ביבמה הוה תיובתי', ואף שהמרדכי נסתפק בזה צ"ל דס"ל כפירוש בעה"מ ולפירוש כל הראשונים מוכח להיפוך ועוד מפורש כן בדברי ריטב"א והנמק"י פרק מצוות חליצה ועוד בתרגום יב"ע בפרשת חליצה ועוד בשאר ראשונים אין מספר:

גם מ"ש לפמ"ש דזכות שיש ליבם חשוב כמו ממון וזה הטעם עצמו דא"א בעי שנים דיליף דבר דבר מממון היינו דזכות שיש לבעל באשה כמו זכות ממון וכתבת דבספק שאסורה להתייבם שוב לא חשוב דשב"ע, נפלאתי א"כ, לדעת הרשב"א ריש פרק האשה רבה דע"א באתחזק איסורא נאמן, סוטה שנאסרה שוב יהי' נאמן ע"א שנתגרשה, אלא ודאי מ"מ אשתו היא, ה"נ מ"מ יבמתו היא, ועוד הא מפורש בגיטין (מ"ב:) אילו יבא אלי' כו' קנין כספו קרינא בי':

מ"ש דהגר"א ז"ל כתב דהש"ע פוסק אפי' בפיהק ומת באותו רגע אינה חולצת זה ודאי אמת כיון דהש"ע פוסק כהרי"ף והרמב"ם, וטעמא דידהו כתב הרמב"ן במלחמות דחלה ופיהק הכל אחד, וע"כ נדחה דברי אביי בסוף הסוגיא וא"כ פיהק הרי הוא כחלה, וגם אנכי ידעתי מזה וע"ז הי' עיקר יסודי דא"כ הרי סברא גדולה מדמת נפל הי' וע"כ בראינו שגמרו סימניו, וכ"כ הבאר הגולה סי' קס"ד ס"ז בדין שמת בתוך שלשים ואינו ידוע שכלו חדשיו כתב הבה"ג וז"ל פירוש ונגמרו סימניו והם דברי הה"מ שהביא הב"י במקומו, והגר"א חשק וחמד לו שיטת הרמב"ן ביבמות דסתם וולדות אפי' לא גמרו סימניו וולד גמור הוא לרבנן, אך א"י איך פירש כן דברי הש"ע שמפורש בב"י במקומו להיפוך, ומ"ש שמשמעות הש"ע אפי' אינו ידוע שנגמרו סימניו, והיינו מדנקט סתם הלא ע"כ לאו מילתא פסיקתא נקט שהרי בלא גמרו סימניו ודאי חולצת אף בא"י כמפורש בב"י, ואדרבא לשון הב"י בשם הה"מ משמע יותר שידוע שנגמרו סימניו ודברי הרשב"א ביבמות דרבנן פליגי בסתם וולדות דסברי "כיון" שגמרו סימניו וולד גמור הוא מורים להדיא דווקא שידוע שגמרו סימניו, ולעיל כתב בענין מחללין עליו את השבת דטעמא דרבנן משום רוב, ע"כ משום דהכא לענין לפטור מיבום אם מת ובזה ליכא רוב וכמ"ש, ולעיל לענין אם מחללין דחי ולא מת וליכא ריעותא ע"כ סגי בטעם רוב וכמ"ש, והרמב"ן דסובר אפי' לא גמרו סימניו אפשר מיירי באכלו ארי, וכשיטת בעל הלכות שהביא בשבת במלחמות שפסקו לדאביי ומפרשו הא דמת בתוך שלשים באכלו ארי:

סוף דבר בעניותי אינני רואה מקום להקל כ"ז שלא יהי' עדים או שהוחזקה בין הנשים מכבר מעוברת בהכרת עובר או עדים על גמר סימנים:

בנך הדוש"ת הק' אברהם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף