רשב"א/חולין/קט/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות רשב"א מאירי ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף רש"ש |
גמרא: לימא מסייע ליה הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו, הלב קורעו ומוצא את דמו לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר וכו'. פירש רש"י ז"ל ודוקא דם שבלב אסור, אבל בש' הלב מותר, שהלב חלק הוא ואינו נבלע, והכי אמר בפסחים (עד, ב) שאני לב דשיע, ור"י ז"ל אמר דהא דאמרינן בפסחים שאני לב דשיע, דחויא בעלמא הוא, ואתיא לסיועיה דלרבא [במולייתא] מדתני' הלב קורע[ו] אחר בשולו אלמא כבולעו כך פולטו, ודחי' שאני לב דשיע ולא בלע כלל, דאלמא לדידן דקיימא לן כרבא דאמר מוליאתא שריא לא הוי טעמא משום דשיע, אלא משום דכבולעו כך פולטו, ובצלי דוקא. ומיהו לא משמע הכי דסתם בשול בקדרה משמע ולא לי, אלא ודאי הא דמשני התם שאני לב דשיע לאו דחויא היא, אלא בסברא דקושטא הוא דדחינן לה.
והר"ז ז"ל אמר בפסחים (שם) שאילו רבא גופיה דאמר מוליתא שריא הוה תלי טעמא בהא דתניא לא קרעו קורעו אחר בשולו, ואמר מנא אמינא לה מדתניא ודאי הוה ראיה, דההיא ברייתא בצלי קא מיירי, אלא רבא לא תלי טעמיה בהא ברייתא כלל, אלא מיגמר הוא דהוה גמיר הכי, ואנן הוא דאתינא לסיועיה מברייתא, הילכך אע"ג דקיימא לן כרבא דמוליאתא שריא, ליכא ראיה לאוקמי' ברייתא בצלי דוקא, ואפשר דאיתא לרבא, ואיתא נמי לשנויא דשנינן דלב שיע. וכתב הרמב"ן ז"ל ואני תמה על זה, היאך נתיר כן, שהרי הלב חלול ופתוח בכמה מקומות להכניס ולהוציא דם, והיאך לא יאסור עצמו וכל שמתבשלין עמו בקדרה, דליכא למימר שיע נמי מבחוץ ולא בלע, שאם כן תתירנו בשנתבשל עם הנבלה. אלא משמע דבין למאי דקס"ד ובין למאי דמתרצים שיע לעולם בצלי היא, וברייתא הכי קתני [הכחל] לא קרעו אינו עובר עליו ומותר אפילו לקדרה הלב אפילו לצלי אינו מותר, אלא קורעו לאחר בשולו דהיינו צלייתו ע"כ, ולא מחוור דדוחק הוא לומר דברייתא לצדדין קתני הכחל בבשול והלב בצלי.
אבל מה שהקשה רבינו ז"ל לא ירדתי לסוף קושייתו, דמאי קושיא, דילמא שיע בין מבפנים בין מבחוץ ואף על פי שיצא דמו לחוץ אינו חוזר ובולע, ואם תתמה אם כן נתירנו בשנתבשל עם הנבילה, דילמא אין הכי נמי ומאי תימה מתמהינן בלב מבכבד דאמרי[נן] הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ואמרינן לקמן (קי, ב) דילמא התם בכבד[א] דאיסורא ומשום שמנונית, ובכי הא אמרינן דאינה נאסרת, כלומר בכבד דהיתרא דנתבשל בקדרה של איסור. ועוד דילמא נתבשל עם הנבילה ודאי אסור, וכי אמרינן דלב שיע היינו לענין דם דמשרק שריק בדבר שיע, אבל שמנונית נבלע אפילו בלב דשיע וכדאמרינן לענין מליחה דבשר שנמלח עם בשר בכלי מנוקב לא מיתסר, וכי נמלח עם דבר אסור מיתסר דשמנונית נח לבלע כנ"ל ותל"מ. והילכך הא דאמרינן קורעו אחר בשולו אף בשנתבשל בקדרה קאמר, והשתא אתי שפיר דבין כחל בין לב בשנתבשל בקדרה מיירי, ובכחל אפילו לא קרעו אינו עובר עליו ומותר, ובלב קורעו לאחר בשולו ומותר.
הא דאמרינן: לב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. לישנא דקאמר לא בעי קריעה, משמע דאפשר ליה למקרעיה, אמאי לא קרעינן ליה, ומאי אולמיה אחר בשולו מקודם בשולו דבעינן למקרעיה, ויש לומר דהכי קאמר לב הוא דבעי קריעה וקריעה מעכבת עליו אחר בשוליה, ולפיכך קורעו ומותר, הא לא קורעו אסור, אבל כחל לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דמדקאמר תני ליה גבי לב דשרי לאחר בשוליה, הכי נמי כחל מישרא שרא אחר בישוליה, והילכך על כרחין לא בעי קריעה, כלומר אינה מעכבת עליו בדיעבד, דא"כ לא שרינן ליה אחר בישוליה לעולם, דהא לא אפשר ליה למיקרעה דחלבו מצטמק הוא בתוכו ונבלע בבשרו של כחל, אלא ודאי לא קורעו ובשלו אינו עובר עליו ומותר כרב ומשני דילמא הא דתני ליה גבי לב לאו לאקשויי' ליה להיתר אלא לומר לך דלב אפשר ליה בקריעה אחר בשולו וקורעו ומותר. אבל כחל לא אפשר ליה בקריעה אחר בשולו משום חלבו שנצטמק בגופו ואסור כנ"ל, וצ"ע דעדיין אינו מ(ת)חוור כל הצורך.
תניא כל"ק הכחל שבשלו בחלבו מותר. סתם בשול בקדרה משמע, וכי קתני נמי כחל שבשלו סתם משמע נמי לכאורה בלא קריעה כלל, והלכך שמעינן מיהא דאפילו לא קרעו כלל, ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד, ולכתחילה הוא דבעי קריעה שתי וערב כר"י דאמר כיצד קורעו קורעו שתי וערב וטחו בכותל, אבל בדיעבד אפילו בלא קריעה כלל שרי, ור' אל(י)עזר נמי דא"ל לשמעיה קרע לי ואנא איכול, לא פליג עליה דרבי יהודה, לפי גרסת הספרים, דה"ג במילתיה דרבי אלעזר מאי קמ"ל מתניתין, היא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב, כלומר פליג אדרב יהודה, א"נ לקדרה, כלומר לקדרה של בשר ושתי וערב וטחו בכותל נמי קאמר ולא פליג אדר"י, אלא דר"י קמ"ל דכל דמבשל ליה בעינן שתי וערב וטחו בכותל, ור"א קמ"ל דבהכי שרי אפילו לקדרה בהדי בשר, דלקדרה משמע דבהדי בשר כדקתני במתניתין, אם יש טעם באותה קדרה, ור"נ דאמר זווקו לה כחלי, קא משמע לן דלא בעינן קריעה אלא בבשלו, אבל לצלי אפילו לכתחלה שרי בלא קריעה כלל, וכדאקשינן עליה והא קתני קורעו, ומשני לקדרה, והא קתני שבשלו (אבל) [דיעבד אין] לכתחלה לא, ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה נמי, ואיידי דבעי למתני סיפא קיבה שבשלה בחלב אסורה דאפילו דיעבד נמי לא, תנא רישא שבשלו, דשמעינן מינה דר"נ בלא קריעה ולכתחלה קאמר, והא דאקשינן עליה והא שבשלו קאמר ולא משני התם בבשול אבל בצלי אפילו לכתחלה, הכי קא מקשינן עליה והא תנא ודאי לאשמועינן התירא דכחל קא מהדר, ואם איתא דאפשר לו לכחל בלא קריעה כלל טפי הוה ליה לאשמועינן צלי ולכתחלה מבשול [ו]בדיעבד, ומשני ה"ה דאפילו לכתחלה נמי שרי בלא קריעה ובצלי, אבל משום דאי קתני הצולה את הכחל א"צ לקורעו, אבל קיבה צריכה קריעה ה"א דקיבה לכתחלה צריכה קריעה אבל דיעבד אפילו קיבה מותרת קמ"ל דקיבה אפילו בדיעבד אסורה.
וכן נראה פי' שמועתינו כלו לפי סברת רבינו אלפסי ז"ל שכ"כ בהלכות תנ"ה הכחל שבשלו בחלבו מותר, הני מילי שבשלה לכחל בחלבו בפני עצמו, אבל אם בשלו עם הבשר אסור, דקיימא לן כחל בס' וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור, כיצד קורעו אמר ר"י שתי וערב וטחו בכותל, אמר רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא אכול מאי קא משמע לן דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה, והילכתא היכא דקרעו שתי וערב וטחיה בכותל שרי לבשולי בקדרה, והיכא דלא עביד הכי שרי למטוייה לכתחלה אבל לבשולי לכתחלה לא ע"כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר ר"נ זווקי לה כחלי.
נמצא פסק הלכה לענין כחל לפי שיטה זו, כחל בין לקדרה בפני עצמו בין לקדרה עם בשר צריך קריעה לכתחלה שתי וערב וטחו בכותל, אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל ואפילו לקדרה של בשר מותר לכתחלה, כדאמר ר"א קרע לי ואנא איכול, ואוקימנא לקדרה, כלומר של בשר, ואמרינן נמי לעיל בפרק גיד הנשה (צז, ב) כחל היכא דלא קרעיה הא קרעיה אפילו בהדי בשרא שרי, והיכא דלא קרעיה בפני עצמו שרי, והיינו דרב דאמר אינו עובר עליו ומותר, ותניא כוותיה הכחל (ב)שבשלו בחלבו מותר, אבל בהדי בשרא אפילו בדיעבד משערינן בששים, וכחל עצמו אסור, וטעמא דמילתא דבפני עצמו שרי, ובהדיה בשרא אסור משום דכחל עצמו אין טעם החלב ניכר בו ולא אתי לאחלופי בבשר בחלב, אבל טעמו ניכר בבשר ואתי לאיחלופי בבשר דעלמא דאסור מדאורייתא, וצלי אפילו בלא קריעה כלל שרי אפילו לכתחלה, והיינו הא דרב נחמן.
אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל נראה שהוא סובר דלצלי לא בעי קריעה שתי וערב, אבל קריעה כל דהוא מיהא צריך לכתחלה, שכן כתב (פ"ט מהל' מאכלות אסורות הי"ב) הכחל שקורעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאכלו, ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר, ושמא פי' הוא ז"ל ההוא דר"א דאמר קרע לי ואנא איכול, ואמרינן עלה הא קמ"ל דלא בעינן שתי וערב א"נ לקדרה, דה"ק קמ"ל דלא בעינן שתי וערב לצלי א"נ לקדרה, וקרע לי שתי וערב קאמר, ואין אחד מן הלשונות חולקין אדרבי יהודה, וקי"ל כשני הלשונות דלצלי בקריעה כל דהוא ולקדרה שתי וערב, והא דאמר להו רב נחמן זווקי לה כחלי בקריעה כל דהוא קאמר, והא דאקשינן עליה מדקתני קורעו, משום דסתם קרעו להכשרו לגמרי קאמר, והיינו שתי וערב, אי נמי דרב נחמן פליגא אדר"א דרב נחמן לא בעי קריעה כלל ור"א אף לצלי בעי קריאה כל דהו ופסק לחומרא כר"א, והיינו נמי דלא כתבה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות להא דרב נחמן.
ורש"י ז"ל פירש כולה שמעתא לצלי, ובשלו דקתני בברייתא היינו צלי כדכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו את הפסח, ולכתחילה בעו שתי וערב כרב יהודה דמתני' דקתני הכחל קורעו לצלי קאמר, ורב דאמר אינו עובר עליו ומותר לצלי קאמר דבדיעבד לצלי אף בלא קריעה שרי כל"ק דרבה ורב דאמר זווקו לה כחלי, כלומר דשרי אף לכתחילה בלא קריעה, ולקדרה בפני עצמו בעינן שתי וערב וטחו בכותל [ואם לא עשה] אפילו דיעבד אסור, שהחלב נפלט וחוזר ונבלע בתוכו, וכיון דפי' איקרי חלב דרבנן, אבל עם בשר אסור לכתחילה אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל. ואין פי' מתחוור בשמועה (דהתם) [דסתם] בשול לאו צלי משמע, ועוד דקדרה בבשר משמע, ועוד דלעיל אמרי' כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשרא, ולפירושו אפילו בלא בשר אסור.
ור"ת ז"ל כ' קרעו שתי וערב מותר לכתחלה אף לקדרה עם בשר דקדרה עם בשר משמע, וא"ל קרעו רק קצת מותר בדיעבד אף עם בשר, דמתני' דקתני לא קרעו אינו עובר עליו ומותר ה"ק לא קרעו כתקנו אלא קצת אינו עובר עליו אפילו אם בשלו עם בשר ומותר, אבל בצלי אף לכתחילה מותר בלא קריעה, וה"ה לקדרה בלא בשר דמותר בלא קריעה כלל כמו לצלי, ופי' הא דרב נחמן לקדרה בלא קריעה, והשתא פריך ליה שפיר והא בשלו קתני, כך מאתי שיטת ר"ת ז"ל בס' התרומות, והוא בחלוף בס' המאור משמו של ר"ת ז"ל. והעיד שמצאה מכתב ידו של ר"ת ז"ל כתוב שם משמו דאין הפרש בין צלי לקדרה בפני עצמו ובשניהם צריך קריעה לכתחילה כל שהוא, דלא אשכחן בחלב ונבילה ושמנונית הפרש בין צלי לקדרה והיינו דאמר רב נחמן זווקי לה כחלי, פי' בקדרה בקריעה כל דהוא שאין כל חלבו יוצא אלא בשתי וערב וטחו בכותל, והיינו דאקשינן עליה והא דתנן קורעו, ומפרשינן עלה קורעו שתי וערב וטחו בכותל, ומשני [ה]הוא לקדרה, כלומר עם בשר, דקדרה עם בשר משמע כדתנן (קח, א) אם יש נותן טעם באותו קדרה, אבל לקדרה בפני עצמו בקריעה קצת סגי, ואקשינן עלה והא קתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא, והיא ודאי בפני עצמו היא, מדקתני הכחל שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר, דאלמא מחמת עצמו דקאמר, ומתרץ ה"ה לכתחילה, ולעולם בקריעה קצת קאמר, ורב נחמן כלישנא קמא דרב, ובקדרה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל ובדיעבד אם קרעו קצת מותר, והיינו דרב דפי' מתניתין אינו עובר עליו ומותר בקריעה קצת.
מיהו תמיהא לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא מידי חלבו, מאי שנא בפני עצמו דאמר כל דהוא, ולא בעינן לכתחילה קריעה מעליא, דכיון דבקדרה מבשל ליה ובעינן קריעה לכתחילה כדי שלא יתבשל עם חלבו, דבשלמא בצלי כיון שהוא קורעו קצת החלב זב דרך הנקב והולך באור, אבל בקדרה שמתכנס ומתבשל בתוכו ניבעי קריעה מעליא לכתחילה או לא ליבעי כלל, ושיטת רבינו אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יותר מן הכל.
והכחל שנצלה או שנתבשל מותר לחותכו לכתחילה בסכין שחתכו בו בשר פעמים הרבה, וכן מותר ליתן לכתחילה כחל רותח צלי בקדרה שבשלו בה בשר ואפילו יש בה בשר, דהא פסקינן לקמן (קיא, א) הילכתא בין כבדא בין כחלא עלוי בשרא בשפוד לצלי לכתחילה אסור, משום חלב הנוטף על הבשר, אבל דיעבד שרי, ואף על פי ששניהם רותחין ונוגעין זה בזה, וכי אסרינן נמי לכתחילה עלוי בשרא הוא דאסרינן ומשום חלב הנוטף על הבשר, אבל תחותי בשרא אף על גב דרותחין הן שרי, וכן נמי שמעינן מינה דשפוד שצלו בו בשר פעמים הרב מותר לצלות בו לכתחילה כחל ואפילו לא קרעו כלל, דההוא בלא קריעה מיירי, דהא בצלי לא בעי קריעה, ועוד דאי בקריעה כהלכתו אפילו עלוי בשרא נמי שרי, אבל לבשלו בקדרה שנתבשל בו בשר בקדרה שבשלו בו כחל איכא למימר שהוא אסור, לפי שהחלב הרבה יוצא מדפני הקדרה ומתבשל עם הבשר ונותן בו טעם, וא"נ שומנו של בשר הנבלע בדופני הכלי הוא רבה ומתבשל עם הכחל, מה שאין בשפוד, ואיכא למימר דאפילו בקדרה נמי, דהא [ד]חלב שומן מסרך סריכי, ולענין איסורי המסרכין ליכא הפרש בין שפוד לקדרה דבין שפוד בין קדרה אסור, ואין לך קדרה מוחלקת משפוד אלא לענין איסור דם דשפוד שנצלה בו בשר שלא נמלח צולין בו פעם שנית, משום דאמרינן כבולעו כך פולטו בקדירה אסורה, אבל בשאר איסורין המסתרכין דליכא למימר בהו כבולעו כך פולטו, דלא אשכחן הפרש בין שפוד לקדרה, והילכך הכי נמי דשרינן בשפוד שמעינן מינה לקדרה דאי בקדרה אסור אף בשפודה הוה אסרינן ליה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |