שדי חמד - פאת השדה/כללים/א/קנז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שדי חמד - פאת השדה כללים א קנז

זק"ן) אין פודין את השבוים יותר על כדי דמיהן. בנדפס אות קכ"ט הבאתי מה שכתב הרב המגיה לשו"ת צמח צדק (הראשון) סי' כ"ח דלחד שינויא בתוספות גטין דף ח"ן ע"א אף אי איכא סכנת נפשות אין פודין אלא במופלג בחכמה ותמהתי בזה דהא אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכו' עיי"ש ועל זה כתב לי אחד מידידי האברך המופלג ושנון מוהר"ר נחום שעכטיר מעיר קארעץ יצ"ו וז"ל:

והנני להודיע למני"ר מה שהעלתי במצודתי מצורת שכלי הבערות והוא באסיפת הכללים אות א' סימן קכ"ט במה שתמה הדר"ג על ההגהה שבשו"ת צ"צ שכתב דלחד תירוץ בתוספות גיטין דף נ"ח אין פודין השבוים אף באיכא סכנה יתר ע"כ דמיהן ותמה מני"ר הא אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ואני הצעיר אשר אין בינות אדם לי נראה דההגהה שבשו"ת צ"צ עיקר מכמה ראיות כמו שאבאר. הא'. דאיתא בגמרא ב"ב דף ט' מנא הא מלתא דאמור רבנן וכו' שבי כלהו איתנהו בי' הרי אנו רואין דסתם שבי יש בו סכנה ובש"ך סימן רנ"ב סק"י כתב ומשמע שאין בשבוי זה סכנה דלכאורה קשה דלמה כתב הש"ך תיבות מיותרים והיה די לו באמרו ומשמע שאין סכנה אלא ודאי דהכי קאמר ומשמע שאין בשבוי זה דייקא הנ"ל דידוע לנו שאין סכנה אבל. בכ"מ סתם שבי יש בו סכנה וא"כ לפי דברי מני"ר קשה מדוע סתם התנא ואמר אין פודין השבוים סתם היה לו לאמר אין פודין השבוים שאין בהם סכנה אלא ודאי משמע דאף שיש סכנה ג"כ אין פודין יתר ע"כ דמיהן הא חד הראי'. הב'. ממה דאמרינן בגמרא ת"ש דלוי וכו' אמר אביי ומאן לימא לן וכו' ומדוע לא דחי אביי הת"ש ולאמר דהמעשה הי' בסכנה ואין לאמר דהוי ידוע להם דלא הוה סכנה ז"א דהא אביי אמר ומאן לימא ש"מ דלא הוי ידוע המעשה איך היה וגם דוחק לומר דאם ברצון חכמים לא הוי ידוע וסכנה ידוע הי' להם דלא הוי מלבד שזה דוחק גדול ג"כ קשה מה פושט לו התרצן דבשלמא אם אמרינן דהי' ידוע להם המעשה שהיה סכנה שפיר קפשיט באיבעיא להו מהאי טעמא דאין פודין אף היכא שיש סכנה וקפשיט שפיר ממעשה שהי' דהטעם הוא משום דוחקא אבל אם נימא דהמעשה הי' דאין סכנה קשה טובא על דברי התרצן מאי קפשיט להו בהבעיא הי' אף ביש סכנה מאי טעמא אין פודין והוא פשט ממעשה שלא היה סכנה אלא ודאי דלא היה ידוע להם המעשה איך היה ופשט לפי הכלל דסתם שבי יש בו סכנה ודחי אביי שפיר דלמא לא הי' ברצון חכמים משום שאף באיכא סכנה ג"כ אין פודין יתר ע"כ דמיהן וברור הוא הראי'. הג'. היא ממה דאמרינן בגמרא גטין דף נ"ח מעשה בר' יהושע וכו' הלך ועמד על פתח ד"ה וכו' מובטח אני שמורה הוראות בישראל העבודה שאיני זו מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם כשנדקדק היטב הדק בדברי הגמרא אלה נראה כמו שכתבתי הא' מה שהלך לבדקו ובמדרש איכה רבתי מבואר להדיא הלך לבדקו והב' סמיכת הדברים מובטח אני וכו' איני זז מכאן עד, שאפדנו ש"מ שרק מפני זה פיזר ממון רב לפדותו משום שראה אותו מופלג בחכמה לא משום סכנה דאל"כ למה לו לבדקו לראות אם חכם הוא ולפענ"ד נראה לתרץ מה שכתבו התוספות אי נמי וכו' ומה היה המקרא חסר בתירוץ הא' ועוד קשה מה החכמה הגדולה הזאת שענה אחריו השלמת הפסוק והתוספות קראוהו מופלג בחכמה ומה ראה ר' יהושע לפזר ממון רב עבורו אך לפי מה שכתבו מתחילה דסמיכת המאמרים מורים דאין פודין השבוים יתר ע"כ דמיהן ורק משום שמובטח היה שמורה הוראות בישראל זה עצמו דחקו להתוספות לחזור מהתירוץ הא' ולפענ"ד זה עצמו היה הוויכוח בין ר' יהושיע עם התינוק דר' יהושע פתח הקרא מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים פירוש איך אני יכול לפזר ממון רב בשבילך הא ישראל נתונים למשיסה וכל מי שירצה יבא ויגרד וישראל לבוזזים הנ"ל שהם היום לבזה שלוקחים מה שיש להם וא"כ לשני הטעמים אין אני יכול לפדותך והתינוק השיב לו בחכמה גדולה דהנה איתא בגמרא דלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה וא"כ הכי הפירוש בדברי התינוק הן אמת שמצד הדין אסור לפדות אותי משום שאין פודין השבוים אף שיש בהם סכנה יתר ע"כ דמיהן אבל הלא ד' זו חטאנו לו פירוש ז"ו דייקא שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא אבו בדרכיו דייקא מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון וזה חכמה גדולה לתינוק וזה ברור לפענ"ד ואם כן מיושב ב' קושיות שהקשיתי הרי הבאתי ג' ראיות חזקות לדברי הגה שבשו"ת צ"צ:

ועתה נחזי הטעם באמת דלמה לא ידחה פיקוח נפש התקנה הנה נראה עיקר טעם הרב המאירי שהביא מר דהיכא דהתקנה הוא משום פסידא דרבים אף סכנה לא תדחה וראי' הביא מההוא חסיד בגמרא בבא קמא דף ע"ט ומה שכתב בני"ר דההוא החסיד החמיר על עצמו מחסידות בעלמא במחמכ"ת הרמה לא אדע כונתו הא כתב האו"ז והאו"ה אם החולה שצריך לאכול ביה"כ מחמיר על עצמו ואינו רוצה לאכול עובר על אך את דמכם מידכם אדרוש ומאכילין אותו בע"כ שלא ברצונו עכ"ל ואם כן איך היה מסכן עצמו ההוא חסיד בחסידות בעלמא ואף אם הוא רוצה להחמיר על חבריו קשה למה פירשו ממנו אדרבא אם היה מחמיר היה להם לכופו כמו שכתבו האו"ז והאו"ה כ"ש שהוא לא היה מחמיר והם החמירו עליו אלא ש"מ בתקנתא דרבנן חייל אף דאיכא סכנה ואין לאמר דלא היה לו שום סכנה דהא בפירוש אמרו דאמרו לו הרופאים דאין לו תקנה אם לא ישתה וא"כ הוי סכנה וזה קשה טובא על רבינו הגאון מהרש"א עפר אני תחת כפות רגליו שכתב ואפשר שהיה חולה שאין בו סכנה וכו' דהא מלשון אין לו תקנה משמע שהיה סכנה ולחומר הקושיא יכול אני לתרץ בדוחק דתיבות אין לו תקנה לא קאי על האיש רק על הגניחה פירוש שאם ישתה החלב יפסוק מלגנח ואם לא ישתה יגנח תמיד אבל חי' יחיה רק הגניחה לא תפסיק זה אני אומר לחומר הקושיא אבל זה דוחק גדול ויותר ניחא אם נימא דאין לו תקנה קאי על ההוא חסיד ודו"ק היטב. וראי' לדברי הרב המאירי הוא מגמרא כתובות דף ג' ע"ב דאמרינן התם גזירה עבידא דבטלה תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא בטיל והא התם ג"כ הוי סכנה כמבואר שם ובכל זה תקנתא דרבנן לא בטלה מקמי גזירה ש"מ דתקנתא דרבנן חייל אפי' אסכנה כנ"ל ולכאורה יש להקשות הא אמרינן דהמעלים עין מפדיון שבוים עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך וקי"ל דצריך לבזבז כל ממונו מבלי לעבור על לאו אך יש לתרץ זה ע"פ מ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ח וז"ל וכ"ת יתן לה גט בע"כ שהרי האשה מתגרשת בע"כ וימצא שיהיה מותר ללכת לכל מקומות שירצה וחיילא השבועה. אך בזה אינו רשאי מפני הקנס שיש בדבר מצד המלכות כאשר אמרתם ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהילות בדבר או תקנת ר"ג ז"ל ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ ואין אומרים לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כדי לקיים שבועות שהרי אפילו איסור דרבנן דוחה של תורה בשב ואל תעשה וכיון דלגרש אינו רשאי אף להניחה עגונה אינו רשאי ונמצא שקרוב הדבר ששבועה זו אינה צריכה היתר חכם ובטולה היא מאליו עכ"ל הר"ן בתשובה הרי אנו רואין מפורש יוצא מפי הר"ן שמחמת תקנתא דרבנן שלא לגרש בע"כ נדחה שבועה דאורייתא ה"ה שהלאו מלא תעמוד על דם רעך נדחה מפני תקנתא דרבנן דתקנו שלא לפדות השבוים יתר ע"כ דמיהן:

והנה ראיתי בספרו דברי חכמים סי' ע"ו דמתמה על הרב בן אברהם במה שכתב דלמא הא הוה קיים להו והא לא קיים להו זה כבר הקשיתי לעיל ותירצתי בטוב טעם ודעת. ומה שכתב מני"ר ובודאי דלא נעלם מרבותינו בעלי התוספות ומהאי טעמא באמת חזרו בהם וכתבו התירוץ השני ומה שהביא ראיות הרב בי"ה שהרי המעלים עינו מפדיון שבוים והביא מה שדחה הפ"ת ומה שדחה הרב בן אברהם והנה ספר בן אברהם לא ראינו אך אנכי ת"ל הקשיתי זאת מסברא דנפשאי ותירצתי ע"פ דברי הר"ן בתשובה כנז"ל:

ובמכתב אחר כתב וז"ל ואוסיף עוד ידי להביא ראי' אחת לדברי במכתבי הראשון דהא דאמרינן שבי כלהו איתנהו ביה לא רק חזקת סכנה אלא ודאי סכנת נפש והיא מדברי הרב לחם משנה בפרק ה' מהלכות תלמוד תורה וז"ל והשתא לפי"ז מתניתין לא זו אף זו קתני לא מבעיא השבת אבידה דליכא סכנה כלל דרבו קודם אלא אפילו הנחת משוי דאתי לידי סכנה רבו קודם ולא מיבעיא הנחת משוי דאינו קרוב כל כך לסכנה אלא אפילו שבוי דהוא ודאי סכנה וכו' הרי אנו רואין מפורש יוצא מהלח"מ דשבי ודאי סכנה אית ביה ואדרבא אני תמה על גאון כמוהו אשר עינו כעין הבדולח איך לא שם עינו על הלח"מ עכ"ד יצ"ו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף