כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא)/פרשת ויקרא

כתב יד חדושים על התורה (בראשית-ויקרא) פרשת ויקרא

• לפ' ויקרא:

בפסוק ויקרא ה' אל משה. במדרש ילקוט: הה"ד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ולכאורה המדרש הלז אין לו שחר. וכדי לתרץ נקדי' מה דאי' במפרשי' בשעה שהקב"ה קראו למשה בסיני בשעת מתן תורה כדאי' בפ' יתרו: ויקרא [אליו] ה' (אל משה) מן ההר, ויחרד כל ההר, מלמד שאף המלאכי' נחרדו בשעת מתן תורה, ומפני מה לא חרד משה בשעה שקראו הקב"ה לו, ומתרצי' דקיימא לן דצדיק עדיף ממלאך כדאשכחן דמלאכי' אמרו שירה והזכירו שמו של הקב"ה אחר שלש תיבות שנאמר קדוש קדוש קדוש וכו', וישראל אמרו שירה והזכירו שמו של הקב"ה לאחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וכו'.

[ולפי] זה א"ש ויקרא ה' אל משה, וק' למה לא חרד משה כנ"ל, לכך אמר המדרש הה"ד שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מוכח דצדיק עדיף ממלאך כנ"ל ודו"ק:

• לפ' ויקרא:

במדרש: אדם כי יקריב מכם קרבן, מתחילת הקרבנות אדם למדין שאין מביאין מן הגזל שנאמר אדם, מה אדה"ר לא הקריב מן הגזל כו'. דאי' בספרי: אדם כי יקריב לרבות הגרים. ובספר קרבן אהרן הקשה ע"ז הלא גוי' אתרבו מכם בכם חלקתי וכו' (חולין ה.) וק"ו גרי' ע"ש.

רק על קושי' זו י"ל מה שאמרו אדם לרבות גרי' היינו אפי' קרבנות של חובות, אבל ממכם בכם חלקתי וכו' אינו אלא בנדרי' ונדבות כידוע. ואי' במדרש בענין הקרבנות עשה הקב"ה כביכול כמלך בשר ודם, מה מלך ב"ו כשנכנס למדינה בתחילה לא יטול עול ומסי' על בני מדינתו רק מי שירצה ליתן לו מתנה יקבל וכו', ואח"כ מטיל על כל אחד חובה כמה ליתן לו וכו' כך הקב"ה מתחילה כתיב כי יקריב וכו' ואח"כ נפש כי תחטא וגו' ואח"כ קרבנות חובות היום וכו'.

ובזה יובן מתחילת הקרבנות דייקא שהם נדבה מוכח דאדם להוציא גזל, שא"א לרבות גרי' כיון ק"ו הוא מגוי וגוי אתרבי ממכם בכם חלקתי וכו' ודו"ק:

• לפ' ויקרא:

בגמ' ברכות פ' אין עומדין (לא:): ושחטו את הפר ויביאו [את] הנער אל עלי (ש"א א, כה), משום דשוחטין את הפר ויביאו הנער אל עלי, אלא אמר עלי קראו כהן ולשחוט חזי[נהו] שמואל דקא מהדר אחר כהן לשחוט אמר שמואל שחיטה בזר כשירה, אמר עלי מנ"ל הא מדכתיב והקריבו הכהני' משמע מקבלה ואילך מצות כהונה אבל שחיטה אפי' בזר כשירה, א"ל עלי מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך וחייב מיתה, אתי' חנה וצוחה אנכי אשה הנצבת עמך בזה עכ"ד. הדקדוקי' נפלו מאיליו חדא דקאמר מימר שפיר קאמרת וכי לא ידע עלי דין זה, ואם באמת ידע למה מהדר על כהן, אלא ע"כ שמואל שלא כדין אמר נמצא פשיטא דחייב שמואל והוי מורה הלכה בפני רבו, ועוד מה מהדרת חנה אנכי אשה הנצבת עמך בזה.

וכדי לתרץ נקדי' מה דאי' בזוהר: שחיטה בקרבן דוקא בזר משם דכהן הוא מסטרא דקדושה והוא מידת חסידות, ושחיטה הי' מדת אכזריות לכך הי' שחיטה דוקא בזר

והרגיש[ו] כל המפרשי' בזה לפ"ז האיך הי' הכהן נ[ו]תן מים מאררים הא נמי מידת אכזריות. ומתרצי' משום דכתיב ונקתה וזרעה זרע שאם הית' עקרה נפקדת ממילא זו נמי מדת חסידות הי', הא תינח א"א ונקתה ונזרעה זרע הוא פי' כפי' ראשון כנ"ל ממילא א"כ הי' מדת חסידות ולא ק"מ, אבל א"א דונקתה ונזרעה זרע הוא פי' כר"ע שאם יולדת שחורי' יולדת לבני' א"כ לאו מדת חסידות הי', ולפ"ז ממים מאררים שנתן לאשה כדמצינו גבי חנה שאם היתה עקרה נפקדת שאמרה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכו'.

ואיתא בש"ע לאפרושי מאיסורא מותר הורה הלכה בפני רבו.

והא"ש דעלי הי' סובר ונקתה ונזרעה זרע קאי שאם הי' יולדת בצער יולדת בריוח, ולפ"ז מותר כהן לשחוט אע"פ שהוא מדת אכזריות דהא נתן מים מאררים לאשה וג"כ מדת אכזריות, לכך אמר מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו, לכך אמרה חנה אני האשה הנצבת עמך זה, ומוכח דונקתה ונזרעה זרע אתי' לאם היתה עקרה נפקדת וצ"ל בשחיטה פסול בכהן כמו שהוכח בזוהר, וא"כ הוי לאפרושי מאיסורא, לכך קמהדר שמואל אחר כהן ושחיטה בזר אסור ומותר להורות בפני רבו ואינו חייב מיתה ודו"ק: