נחלת דוד/בבא מציעא/טז/א
|
|
שם תוס' ד"ה האי שטרא חספא עיין רש"א מש"כ דגירסת התוס' היה בקדושין דף ו' ע"ב ובמכר לא קנה אע"פ שלא נמצא כן בש"ס שלפנינו וכתב עוד דבהרא"ש מוכח להדיא דגרס כן ולא דק דכוונת הרא"ש שם להוכיח כן מסוגיא דדף מ"ז ע"א דפריך ותסברא אי ס"ד מלוה להוצאה נתנה אימא סיפא ושוין במכר שזה קנה ומשני דמיירי במנה חסר דינר דאשה כסיפא לה מלתא למתבעי' ובמכר לא כסיפא לי' מלתא למתבעי' לכך קנה א"כ מוכח להדיא דמלוה לא קני במכר וע"ש ברא"ש בדף מ"ז אבל לא שהיתה כן גירסת הרא"ש בדף ו' דו"ק בדברי הרא"ש ותשכח כדברי וזה ברור ואולי אף כוונת התוס' כאן ובהזהב ג"כ כך היא אף שלשונם לא משמע קצת כן מ"מ יותר נוח לנו לפרש דבריהם כן מלחדש גירסא חדשה ועיין דף ט"ז ע"א גמ' זבנה אורתה עיין רא"ש בשם יש מפרשים דהוא הדין אם יש שום טעם בלקוחות שנוכל לומר דלעצמו נתכווין לקנותה כגון שהיא עדית או שהיא סמוכה למצר שלו וכדומה ג"כ לא אמרינן לאוקמי קמי לוקח בעי והוא השיג ע"ז אמנם דעת הנ"י בשם הר"ן כדעת המפרשים ועיין:
שם בגמ' מתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מתנה נמי ממילא וח"א מתנה כמכר נחלקו בזה הפוסקים דהרא"ש פסק דמתנה לאו כמכר והיינו משום דקיי"ל כל היכי דפליגי ר"א ורבינא הלכה כרבינא לקולא וכמו כן כאן הוא קולא להמוחזק וס"ל להרא"ש מסברא דבכאן הגזלן מקרי מוחזק דהא הוא קנאה ודאי ועל הלוקח מספקא לן אי כיון להקנותו אם לא אבל הרמב"ם פסק דמתנה כמכר ודלוקח הוי והה"מ כתב עלה דפסק הכי משום דמסתבר לי' טעמא דמ"ד כמכר והכ"מ וכן הב"י כתבו דהרמב"ם ס"ל דאדרבה הלוקח מקרי מוחזק כיון שהקרקע בידו ולא כ' שום ראי' לזה ולענ"ד נראה דיצא לי' להרמב"ם כן מגמ' מפורשת במס' מגילה (כו ב') דאפליגו נמי התם בכהך מלתא ר"א ורבינא והיינו אם נתנו לבהכנ"ס במתנה אם שרי לאשתמושי בה אם לא דחד אמר דאסור דבמאי תפקע קדושתה וחד שרי משום דמתנה כמכר דאי לאו דה"ל הנאה כו' והתם ודאי הלכה כמאן דשרי לפי האי כללא דקיי"ל דכל היכי דפליגי ר"א ורבינא כו' וכן פסקו שם כל הפוסקים בלי שום חולק וא"כ הא חזינן דרבינא אית ליה הך סברא דמתנה כמכר וא"כ גם כאן בסוגיין נמי ע"כ רבינא ס"ל דכמכר דמי דאל"כ יהיו דברי רבינא סתרי אהדדי ובע"כ צריך לומר כסברת הכ"מ דהלוקח מקרי מוחזק וזהו לקולא במאי דאמרינן דהוי כמכר דמעמידין אותה בידי הלוקח שהוא מוחזק וזהו לענ"ד ראיה ברורה לפסק הרמב"ם:
ולהרא"ש צריך לומר דס"ל דהנך תרתי מילי לא שייכן אהדדי כלל דשפיר נוכל לומר דרבינא ס"ל התם דכמכר דמי משום דאי לאו דטרח וארצי קמיה כו' אפ"ה ס"ל בשמעתין דלאו כמכר ולאו משום דלית ליה הך סברא דאי לאו דטרח דהא חזינן התם דאית ליה האי סברא רק דכאן לא מהני הך סברא דנהי דהוי כמכר מ"מ במכר גופיה אם היה צד סברא לומר דלעצמו קנאה לא היה הלוקח קונה תדע דהא היש מפרשים שהביא הרא"ש ס"ל כן דאם יש שום טעם בלקיחתו כעדית וסמוכה למצר דג"כ לא קנה הלוקח ואף דהרא"ש לא ס"ל כוותייהו היינו מדלא אדכר הך טעמא בגמ' ש"מ שאין זה כלום אבל בכאן ודאי דמסתבר לומר דכממילא דמי דהא בשעת דטרח ואתי קמי' לא היה יודע אם יגמלנו עבור זה כלל ואם יגמלנו אפשר דיגמלנו בדבר אחר ולא בשדה זו וא"כ ליכא למימר דלהכי טרח בכדי לאוקמי קמי לוקח דמהיכן ידע שיתן לו השדה בשביל טרחתו ולכך כשנתן לו אח"כ את השדה אף דהוי כמכר באמת לענין קדושת בהכנ"ס מ"מ לענין הלוקח הוי כממילא ובדרב אחא נוכל לומר ג"כ בהיפך והיינו אף דהתם ס"ל דלא חשיבא ההיא טרחא הא דטרח וארצי דלפקע בהכי קדושת בהכנ"ס מ"מ בשמעתין ס"ל דבגילוי דעת בעלמא דלאוקמי קמי לוקח סגי דהא בגבייה בחובו אי אית ליה ארעא אחריתא אמרינן דלוקמי קמי לוקח בעי וכמו כן נראה דגם בנפלה ליה בירושה אם יש לו אחים יחלוק עמהם ובירר זאת לחלקו דוקא נמי לאוקמי קמי לוקח בעי וכמו כן כאן ס"ל לרב אחא דמסתבר לומר דמסתמא בשעת טרחתו הוי מסיק אדעתיה שפיר דמסתמא יגמלנו בזו השדה כיון שהוא כבר ת"י ולכך שפיר הוי גילוי דעת דלאוקמי קמי לוקח בעי ולכך מהני בשמעתין אף דלענין קדושת בהכ"נ לא חשיבא ההוא הנאה מ"מ כאן שפיר הוי גילוי דעת כצ"ל בישוב דברי הרא"ש ומ"מ העיקר בזה כהרמב"ם משום דפשטא דסוגיא דמגילה משמע טפי כוותיה ועיין:
ודע דבבכורות (נ"ב ב') נחלקו ר"מ וחכמים ג"כ בהך פלוגתא אי מתנה הוי כירושה או כמכר לענין חזרה ביובל דר"מ סבר מתנה הוי כירושה ואינה חוזרת ביובל וחכ"א מתנה כמכר וחוזרת ביובל וצריך לומר דההיא פלוגתא אינה ענין להך דהכא דוודאי לא איפלגו ר"א ורבינא בפלוגתא דר"מ וחכמים המפורשים במתניתין אלא ע"כ צ"ל דההיא פלוגתא אינה ענין להך. דהכא בסברא פליגי אי מצד הסברא הוי מתנה כמכר משא"כ התם בקראי פליגי כדמפרש התם בגמ' דחכמים סברי תשובו לרבות המתנה ור"מ לא דריש להך קרא דתשובו אך יש לדקדק ע"ז דא"כ למ"ד כאן דמצד הסברא מתנה הוי כמכר א"כ אמאי איצטריך התם קרא דתשובו לרבות מתנה כיון דבלא"ה מסברא ידעינן דמתנה כמכר ודוחק לומר דסוגיא ההיא אזלא אליבא דמ"ד מתנה כירושה דהוה שלא אליבא דהלכתא לפי מאי דקיי"ל כל היכי דפליגי ר"א ורבינא כו' ובמגילה ע"כ דרבינא אית ליה דכמכר וכמש"כ לעיל ועוד מ"ט דר"מ דאית לי' דאינה חוזרת אפי' אי לא דריש לקרא דתשובו מ"מ כיון דמצד הסברא הוא כן ואין לומר דהא דפליגי ר"א ורבינא הכא ובמגילה לאו מצד הסברא החיצונה פליגי כן דבלא שום קרא מצד הסברא החיצונה ודאי לא הוי מדמינן מתנה למכר ולכך לר"מ דלא דריש לקרא דתשובו ודאי דמצד הסברא לא הוי כמכר כי פליגי ר"א ורבינא אליבא דרבנן דדרשי לקרא דתשובו הוא דפליגי כמכר ס"ל כיון דגלי לן קרא לענין חזרה ביובל דמתנה כמכר ש"מ דטעמא דקרא הוא אי לאו דארצי קמי' כו' לא הוי יהיב לי' מתנה ולפ"ז לאו לענין יובל לחוד הדין כן רק בכל דוכתי אמרינן דמתנה כמכר ומ"ד לאו כמכר לא דריש לטעמא דקרא רק דשם הוא גזירת הכתוב דחוזר ביובל אבל בשאר דוכתי לא הוי כמכר דזה אינו דע"כ אי אפשר לומר כן דדרשינן לטעמא דקרא דהוא משום דאי לאו דטרח כו' דא"כ לר' אלעזר דס"ל התם דכולם חוזרין ביובל ומפרש בגמ' שם דטעמא דר"א הוא משום דדריש לקרא דתשובו ובכור מתנה קריא רחמנא כו' והלא גבי בכור ליכא הך סברא דאי לאו דטרח כו' וע"כ צ"ל לר"א דגזה"כ הוא לענין יובל וא"כ מנ"ל לומר בדרבנן הך סברא דהא לא חזינן לרבנן דפליגי עליו דר"א בהא מלתא [אבל הא ליכא לאקשויי מהא דמפרש התם בגמ' לטעמא דרבנן בבכור דס"ל מקיש חלק בכורה לחלק פשוט ש"מ דאי הוי מתנה לא היה חוזר ביובל אף על גב דליכא להך סברא דאי לאו דטרח כו' דלזה יש לומר דהגמרא בעי לפרושי למלתייהו דרבנן אף אליבא דמ"ד כאן דמתנה כירושה ולית לי' כלל להך סברא דאי לאו דטרח כו' אבל מר' אלעזר מוכח שפיר דלית לן למדרש שם לטעמיה דקרא וכיון שכן הדק"ל למ"ד דמתנה כמכר דע"כ מצד הסברא החיצונה אית ליה כן ואם כן ל"ל לרבנן לקרא דתשובו ומ"ט דר"מ וכמשכ"ל וצריך לומר דגם למ"ד דמתנה כמכר לאו כללא היא דלכל מילי היא כמכר דהא חזינן דחלוקים הם בדיניהם לענין נותן בעין יפה נותן במס' ב"ב (עא) וגם לשאר מילי רק דס"ל דבדינא דתליא בסברא כמו בסוגיין ובסוגיא דמגילה דליפוק קדושת ביהכנ"ס לחולין בהא הוא דמסתבר לי' דהוי כמכר משום דאי לאו דטרח כו' אבל לענין חזרה ביובל לא הוי ילפינן מתנה ממכר אי לאו דגלי לן קרא דתשובו דמשום הך סברא לחוד לא הוי מדמינן להו אהדדי לענין דין המפורש בכתוב דאימא דגזה"כ הוא דווקא מכר הוא דחוזר ביובל ולא מתנה ולפ"ז הך פלוגתא דר"מ וחכמים אינו ענין כלל לפלוגתייהו דר"א ורבינא וכל זה פשוט:
ולענין הלכה בהא דחזר ולקחה מבעלים הראשונים איכא ב' שיטות דעת רב האי גאון דאין הלכה בזה כרב משום דרב אזיל לשיטתי' דס"ל כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל אבל לדידן דלא קיי"ל בדשלב"ל כר"מ ממילא לית לן כהא דרב אבל הרי"ף והרא"ש ורמב"ם פסקו להלכה כרב והיינו משום דהכי סמכא דעתי' טפי משום דניחא לי' דליקו בהימנותי' או דלא לקרייה גזלנא כיון שמכר לו השדה סתם בחזקת שהוא שלו ואפי' לשיטת בעה"ת שהבאתי לעיל דאפילו בהכיר בה נמי איתא להא דרב מ"מ הגזלן לא אמר לו כן בהדיא שאין השדה שלו ולכשאקחנה תהא קנוי' לך רק כי הוא מוכר לו עתה כאילו היא שלו ולוקח המעות ממנו בשלימות והלוקח מעצמו יודע כן אבל הגזלן לא הזכיר לו מזה כלום ולכך שייך גם בזה הך טעמא דליקו בהימנותי' או דלא לקרייה גזלנא משא"כ באמר בפירוש שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דשם לא שייך הך טעמא כלל כיון שאמר לו כן בפירוש לכשאקחנה א"כ כל עוד שלא לקחה אין ללוקח עליו כלום ולכך אפי' לאחר שלקחה נמי אינו כלום משום דהוי כדשלב"ל דקיי"ל דלא קנה ועיין ברא"ש וכן עיקר:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |