צל"ח/חולין/לו/א

צל"ח חולין לו א

דף ל"ו ע"א

תוס' בד"ה צריד של מנחות וכו' והה"ד דהוה מצי למבעי בבשר קודש שלא בא במים דדם קדשים אינו מכשיר עכ"ל. הנה אם נימא דלר"ש שחיטה מכשרת מן התורה א"כ איכא למימר דלהכי לא מספקא ליה בבשר קודש משום דרצה לשאול בעיא שלו אליבא דכ"ע ובבשר לא שייך לספוקי כי אם לרבנן אבל לרשב"ל הכשר חבת הקודש הרי הוכשר בשחיטה ולר"ש הוכשרו בשחיטה לגמרי משמע אפילו למנות ראשון ושני וכדמתיב רב יוסף לקמן ע"ב הוכשרו בשחיטה ואפילו למנות ראשון ושני ואף דמסיק לקמן דהוא רק מדרבנן היינו לר"א דבעי הכשר מים דוקא מייתורי דקרא אבל ר"ש לא בעי הכשר מים דוקא שהרי מספקא ליה דחבת הקודש יהיה כהכשר מים:

אלא דהיא גופה קשיא למה לר"ש פשיטא ליה דמהני אפילו לראשון ושני הכשר שחיטה כהכשר מים ולמה בחבת הקודש מספקא ליה מ"ש הא מהא אלא ודאי דשחיטה באמת רק מדרבנן עשאוהו כהכשר מים ובחבת הקודש מספקא ליה על דין תורה וא"כ שפיר כתבו התוס' דהוה מצי לשאול בבשר קודש:

בגמ' בנתקנח מיהו אשוו להדדי מר לא מכשיר וכו' והוה ליה רבי חד וכו' הנה לדעת הש"ך בי"ד סימן רמ"ב דבאיסור דאורייתא אם אין הרבים מסכימים מטעם אחד לא חשיבי רבים והרי תרומה טמאה אסור מן התורה וא"כ איך חשיבי ר' חייא ור"ש רבים ואף שרב אשי מוקי לה לענין דלא שורפין מ"מ לא מטעם הנ"ל מוקי רב אשי בגווני אחריתא רק משום דתולין לעולם משמע אבל עכ"פ מוכח מאוקימתא דרב פפא דאפילו לענין אכילת תרומה טמאה חשיבי רבים וא"כ קשה על הש"ך אכן כיון דכאן בדלעת של תרומה מיירי ותרומת פירות הוא מדרבנן וא"כ ניחא ואפילו לדעת הרמב"ם בפ"י מתרומות דתרומת פירות דאורייתא מ"מ מודה דתרומת ירק הוא מדרבנן כמבואר בדבריו בפרק ההוא ובזה ניחא בשמעתין דקאמר והתיז דם על הדלעת ולכאורה יפלא כיון שאין זה מעשה שהיה דנימא דעובדא בדלעת הוה אלא הוא ברייתא למה פרט שום מין והוה ליה למימר והתיז דם על תרומה ולדידי ניחא משום דעל כרחך צריך לפרוט מין שהוא מדרבנן ולא מן התורה וכיון שעל כרחך צריך לפרוט אחז דלעת שהוא ירק. ובתרומה בזה"ז בלאו הכי ניחא שבזה"ז ודאי דרבנן:

שם והכי קאמר וכו' לכאורה הוא שפת יתר ועיין רש"י שהרגיש בזה. ונלע"ד דלכאורה יש לדקדק כיון דר"ת מספקא ליה ותרומת דלעת הוא רק תרומה דרבנן ומן התורה מותר לאכלה אפילו אם היא טמאה שהרי אינה תרומה רק מדרבנן אסורה כשהיא טמאה וכיון שהטומאה היא רק ספק לר' חייא יהיה מותר לאכלה שספק דרבנן לקולא. וחשבתי למשפט אולי ר"ח באמת מתיר הדלעת הזאת באכילה ומה שאמר ר"ח תולין היינו דין זה דנתקנח בין תחלת שחיטה לסוף שחיטה הוא תולין שהוא רק ספק וא"כ זהו כוונת הגמרא דהכי קאמר כגון זאת כלומר אם בדומה לזה היה אירע בתרומת דגן שהיא תרומה של תורה היה דינו תולין לא אוכלין ולא שורפין אבל דלעת הזאת מותרת אפילו באכילה.

והיינו מרויחים בזה מה דקאמר ר' אושעיא בואו ונסמוך וכו' ולשון נסמוך היינו אם מקילים בדבר שייך שסומכין ועושים מעשה להקל אבל להחמיר לא שייך לשון נסמוך והרי כאן לר' חייא אסור לאכלה וגם אסור לשרפה וצריך שתהיה מונחת עד שיארע טומאה ודאית ולרבי אף שאסור לאכלה מ"מ מותר לשרפה תכף וא"כ ר"ח אינו מיקל בשום דבר ואיך שייך בואו ונסמוך אבל לפי מ"ש שר"ח מתיר דלעת הזאת באכילה שפיר קאמר בואו ונסמוך כך עלה ברעיוני.

אבל מסתפינא לומר דבר חדש להתיר הדלעת וגם אינו נכון לדינא כי אין זה ספק דרבנן שהספק הוא אם הדלעת טמאה או טהורה וזה שייך אף בחולין שאם תגע אח"כ בתרומה וקדשים אם תטמא אותם וזהו ספק תורה וצריכין אנו להחמיר וממילא אסורה באכילה אף שהיא רק תרומה דרבנן ולכן לשון זה שאמר בואו ונסמוך באמת צריך אצלי עיון אבל מה דמסיק והכי קאמר נלע"ד דיש לדקדק מנ"ל לרב אשי דר' חייא מספקא ליה אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והא פשיטא ליה דדם מכשיר ודלמא נהפוך הוא דהא פשיטא ליה דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אלא מספקא לי' אם דם שחיטה מכשיר כלל וכמו דמוקי רב אשי גופיה לקמן (דף קכח ע"א) פלוגתא דר"מ ור"ש דפליגי אם דם שחיטה מכשיר אלא דר"מ פשיטא ליה דמכשיר ור"ח נוכל לומר דמספקא ליה אלא דרב אשי הוכיח זה מדברי ר' אושעיא דאמר בואו ונסמוך וכו' ובשלמא אם רבי ור"ח תרוייהו ס"ל דדם מכשיר אלא דר"ח סבר אינו לשחיטה אלא לבסוף כדמוקי רב פפא או דמספקא ליה אם ישנה מתחלה ועד סוף כדמוקי רב אשי א"כ ר"ש ור"ח ודאי אשוו מיהו שאין שורפין אבל רבי אין לו שום תנא דמסייע דר"ש ודאי פליג לחלוטין עליו דלר"ש דם שחיטה אינו מכשיר כלל ורבנן דפליגי על ר"ש וכן ר"מ לקמן (דף קכח) דג"כ פליג על ר"ש מ"מ לא מסייעו לרבי דאף דס"ל דם שחיטה מכשיר אכתי יכול להיות דס"ל כר' חייא דאינו לשחיטה אלא לבסוף ושפיר קאמר ר"א בואו ונסמוך וכו' אבל אם ר"ח ורבי פליגי בהא עצמו דפליגי רבנן ור"ש א"כ כי היכי דר"ש מסייע לר"ח הכי נמי רבנן דמשנתינו ור"מ מסייע לרבי ואיך קאמר בואו ונסמוך על ר"ש ומזה הוכיח רב אשי דעל כרחך בישנה לשחיטה פליגי אלא התינח רב אשי שהוא הוכיח מדברי רבי אושעיא אבל על ר' אושעיא גופיה קשה מנ"ל דרבי ור' חייא פליגי בישנה לשחיטה ודלמא פליגי בפלוגתא דר"ש ורבנן.

ונראה דלישנא דברייתא קשיתיה דתני השוחט והתיז דם על הדלעת לשון והתיז משמע שבשעת שחיטה התיז ולמה לא תני התם דם שחיטה שעל הדלעת אלא ודאי דודאי בהתיז בשעת שחיטה קודם גמר השחיטה פליגי וזהו כוונת רב אשי דמוקי פלוגתייהו בישנה לשחיטה ולהוכיח דבזה פליגי מסיק והכי קאמר כגון זאת דהיינו שהתיז בשעת שחיטה תולין אבל אם היה אחר שחיטה ודאי מכשיר.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף