עטרת צבי (מהר"צ חיות)/דרוש נכבד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עטרת צבי (מהר"צ חיות) דרוש נכבד

כל כלי יוצר עליך לא יצלח • וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי • זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ד' (ישעיה נ"ד)

אדוננו הרמב"ם אשר כל רז מענינים הנוגעים לעם ישראל ודת משה, בכלל ובפרט, לא היה נעלם מאתו, כבר הביט וראה בספרו אגרת תימן, מכונה 'פתח תקוה', כי בנבואה זאת צפונה כוונה עמוקה, מאיכות הצלת עם ישראל מרדיפות שונות, אשר שוטני נפשנו מחרפים מאז את תפארת ישראל, ושלשה מינים המה, ואנחנו נבאר ענין זה ביתר שאת, הן לפי מעמדנו המדיני עתה, ולפי מעמד החכמה ג"כ:

מין הראשון אלו אשר עמדו רק על גופנו ומאודנו, מבלי להשאיר לנו שם ושארית, כמושלים הראשונים, פרעה, עמלק, המן, אשר זדון לבם הרע השיאם, להרע לנו בפועל, להרוג ולאבד בחרבם הקשה את שאריתנו, ויעדנו השם יתברך ע"י עבדו, כי כל כלי יוצר עליך לא יצלח, וכלי משחיתם עליהם ישיבו, והמה יכרעו ויפולו, ולא לבד שלא תעשה ידיהם תושיה, רק דבר אשר זדו עליהם תסוב ויבושו מסברם:

מין השני אלו אשר לא מצאו דופי בהאומה עצמה, ולא באו עליה משנאתם להעם, רק מצד שנאת הדת, וענין התורה לבדה אשר היא לנו למנה, היתה ראשית הסיבה לכל הרדיפות, כמו אנטיאכוס עפיפאנוס במשך בית שני, וכן דורו של שמד בחורבן ביתר, ובזמן אחרון הגירוש גדול בצרפת, בשנת ויגרשהו ויל"ך, ובספרד בשנת מזר"ה ישראל, וכל עסקם באו רק להעבירנו על הדת, וענין אנטיאכוס ותחבולותיו מפורסם, הן בספרי החשמונאים והן ביוסיפון לרומיים במאמר המכונה מאקאבעער, טענות אנטיאכוס עם הישיש אלעזר הכהן - לפ"ד בעל מאור עינים, הוא הכהן אלעזר אשר שלח שבעים זקנים לאלכסנדריא שיעתיקו התורה ליונית - ועם האשה ושבעה בניה אשר הובלו לטבח, מפני שלא רצו לעזוב דת אבותם - ועי' פיוט לשבת חנוכה, ועי' גיטין (נ"ו ע"ב) שמוזכר מאורע זאת על טיטוס - וכן הקריב חזיר על מזבח ה', למען עשות המתועב בעיניהם, וכן העמיד צלם בהיכל, למען טמא מקדש ה', וגזר שלא ימולו ביניהם, וכן בשעת שלפי השמד - אחר חורבן ביתר - גזרו כל הסומך נהרג, וכל הנסמך יהרג (סנהדרין י"ד עא) וגזרו שלא ימולו בניהם (מעילה י"ז ע"א) וספרו במדרש שאמר אחד לחברו, על מה אתה יוצא ליהרג, על שמלתי בני; על מה אתה יוצא ליצלב, על ששמרתי השבת. ועוד העלילו על תורתנו הקדושה, שבאה לצוות עלינו ענינים זרים ונתעבים, כגון שהעלילו היוונים, שהכהנים מאכילים ומשקים בבית קדשי הקדשים ליווני אחד, וביום מיוחד שולחים אותו לעזאזל, וכן העלילו עלינו כי דמות חמור נמצא אצלנו בבית המקדש, זכר לחמור אשר הוליך מים בישימון דרך, עת צאתם ממצרים, עי' בספרו של יוסף הכהן מכונה 'נגד אפיאן'. ועוד בחורבן בית ראשון מצינו שהעלילו עלינו עמון ומואב, כי הכרובים אצלינו בבית המקדש מוכנים לעבודה, וטענו עלינו לא הייתם אומרים שאין אומה זאת עובדת עבודה זרה, ראו מה מצינו אצלם (יומא נ"ד ע"ב) ומדרש קינות פתיחה רבי יצחק פתח, בושנו כי שמענו חרפה, וכן מצינו בנבואת יחזקאל (לו) שהאומות טענו על ישראל אוכלת אדם את, היינו העלילה שישראל מערבים דם אדם במצות המוכנים לפסח עיין אברבנאל שם , וכן טענו עוד שישראל מקריבים קרבן אדם לריח ניחוח ,ועוד בדורנו ובדורות הקודמות, חוקו מנגדנו בטענות כאלו על עם ישראל, כאשר ראיתי להמתלוצץ וואָלטער הצרפתי, כי מהענין שקרה עם בת יפתח, ומן הקרא (ויקרא כז) שנאמר 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת', תלה את שגיונותיו שקרבן אדם היה נהוג אצלנו, ונגד אלו הכזבים וכיוצא, חיבר יוסף הכהן ספרו, והראה שמה נגד ראש הצוררים אפיאן, שקרוּת אלו העלילות. וכן חז"ל השיבו בכל עת דברים נאותים על טענות המינים בימיהם, אשר טענו נגד מצות התורה, עיין מדרש ריש פ' חקת שטענו על ענין פרה אדומה, שכל הפעולות שמה נראו כעין כשוף, ובזמן אחרון מצינו טענות הרבה, וגם וויכוחים שונים בין חכמיהם ובין חכמי ישראל, ולא נחו חכמינו בכל עת להשיב חורפם דבר, להחזיק בכל עת יסודות תורה והקבלה, להראות לכל עוצם חכמתה וזהרה, ועל אלו העלילות והוויכוחים, כוונה נבואה זאת (ישעיה נד יז) 'כל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי', ויהיה ה' בעזרתינו בכל עת למען יתגלה ויתראה האמת לעיני השמש, ויכירו וידעו כל העמים יחד, כי רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל חקי התורה הזאת:

ומין השלישי הוא ענין אשר הרמב"ם לא העלה במנין, והוא הענין אשר נדבר בזמננו, על פי הרוב בכל אסיפות המדינה, וקבוץ כללי מכל תושבי המדינה והשרים, עת יבאו כפעם בפעם לפקח על טובת המדינה ולישא וליתן בעסקיהם, והישרים בלבותם, מעוררים אותם כי באה העת, לחמול גם על שה פזורה, לתת להם חופש ומשפט מדיני כשאר תושבי הארץ, ואחר שמעמיסים על שכמם לשאת בעול, בדין שיקחו חלקם במיטב הארץ, ומדוע יגרע נחלתם, אולם מיד השטן מרקד ביניהם, ויבאו המתנגדים בטענות זרות, לאמור עלינו עם זה לבדד ישכון, ודבר אין להם אתנו, אנשי אומה זאת מחזיקים עצמם כגרים, ומתחזקים בדעתם כי הוא ארץ לא להם, ועיניהם צופות ונשואות למקום אחר. נוסף על זה טוענים עלינו כי עם זה עדיין לא הבשיל בנימוס ובמדות, ולא יצעדו ביחד עם מרוצת הזמן כשאר תושבי המדינה, זאת לא זאת רק מוסיפים גם כן לאמור, ראו הדופי דבוק בתכונת רוחם, וסורם של עם ישראל רע מאוד, אוהבי הבטלה וכל עסקם רק במסחר, רוכלים המחזירים בעירות ובכפרים, לוקחים ריבית, להניק שפעת עמים רבים, עושים ערמימיות שונות מפני כי נושאים עיניהם לממון, ואצים להעשיר, כאלה וכאלה מוסיפים עלינו בטענות זרות להתנכל עלינו בתחבולות שונות, לתת אותנו לחרפה ולשמצה, ולמען הצדיק פעולתם נגדנו לעיני השמש:

ובאמת גם אלו הטענות והדיבות לא חדשות המה, וכפי אשר שמענו ואבותינו ספרו לנו, כבר קדמם המפורסם המן האגגי צורר היהודים, כמבואר קצת פ"ק דמגילה, ובארוכה בתרגום שני על המקרא 'ישנו עם אחד', ואפילו הטענה החדשה אשר חידש הצורר גאספרין^{[דרושה הבהרה]} במדינת הגר, היינו שבני עמנו מקללים בכל יום בתפילתם את המלך והשרים, אשר גנב מאת אבי אבות הצוררים אייזענמענגר, בחיבורו דת יהודית הנגלה ח"ב, אולם גנב מן הגנב, כי ראינו כאן המן האגגי מדבר מתוך גרונו של אייזענמענגר, כי גם הוא העליל עלינו כזאת לעדות חז"ל, רק הצורר גאספארין יתרה עשה, כי המז הודה על כל פגים שבעת הקפתם את הבימה בהושענא רבא אינו ודע אם מברכים או מקללים את המלך אבל שוטה ועני הדעת גאספארין גזר במוחלט שבכל יום מקללים המלך והשרים והושענא רבה גם כן בכלל - אכן המעמיקים בתורת ה' תמימה, והמבינים ענין תורה שבעל פה ואשר חוקרים קורות האומה בעין חודרת, המה מכירים ויודעים כי לא נגד המלכים והשרים לבד, נצטוינו מן התורה ושנוי בנביאים ומשולש בתורה שבעל פה לנהוג בהם כבוד, ולהתפלל בשלומם, רק וגם נגד כל איש יהיה מי שיהיה נצטוינו להנהיג עמהם באהבה ובחמלה, וכל מדות הטובות רחמנים ביישנים גומלי חסדים, נמצאו מאז אצלנו הן בנוגע לפרט, והן בנוגע לכלל, ואין אנחנו נוטרים שנאה בשום פעם, רק דרכנו להאריך אפנו ולהעביר על המדה, ונשתבחנו במקראי קודש ברמז על מדה זאת, כמו שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה (שמואל ב' כא), ועי' רמב"ם פ"ב מה' תשובה ה"י: בשעה שמבקש החוטא שימחול לו מוחל לו בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור וזה דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון וכו', וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני ישראל המה. עיין רמב"ם פ"א מהלכות מתנות עניים ה"ב, וכן נאמר (מלכים א' כ לא) הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל מלכי חסד המה אולי יחיו את נפשך:

וכן יתבונן המעמיק כי אבותינו היו מאז רק רועי צאן, ומעשה אבות ירשו בנים, ובארץ מגוריהם לא ידעו שום מסחר וקנין, רק במרעה ועבודת קרקע היה כל זממם ומבטם, והצליחו ועשו פרי בדרך זה, וכל עיקר תורת משה באה, רק להחזיק אותנו בהתנהגות אבותינו, להרחיקם ממסחר וקנין, ואסר להם על פי ה', לקיחת ונתינת הריבית ונשך אוכל, אשר המסחר לא יתכן בלעדם, ושכניהם יושבי צור וצידון עשו חיל במסחרם לכל אפסי ארץ, כנודע לחוקר בקדמוניות, ונרמז גם כן בנבואת יחזקאל (כ"ז) איך היו מרכולת כל העמים, אולם ארץ אבותינו אף שהיתה לפי ערך הנחתה בים התיכון כצור וצידון, וכן הגבלתה בלשון ים סוף בחוף אילות ועציון גבר, הדרך המסולל מאז להולכי הודו דרך חוף סועץ, טרם מצא פאסקע דע גאמע הפוירטוגיזי את דרך החדש לסבב כל חלק אפריקע אצל הרי התקוה, וגם עתה הים סוף נכבד מאוד למסחר, לפני הבריטאנים אשר בהודו מזרחית, ויחפשו להתאחד ים זה עם נהר נילוס הנופל אצל ערי דעלטא לים התיכון, וכבשו את המבצר אדען בזרוע באבעל אל מאנדעב, מפתח לים זה טרם יסבב לכתו לפרס והודו, כמו שכבר בימים קדמונים ספרו כן על נעכוס מלך מצרים, והוא נכו במקרא, שרצה להתאחד הנילוס וים סוף, ומה נכבד הים זה למסחר וקנין, ובכל זאת לא משכו בני עמנו שום תועלת מן דרך ים זה, ואף בימי שלמה אשר באמת התחיל לעורר את לבב העם על גודל התועלת מאניות סוחר, ואמר שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו (קהלת יא א) ושלום בינו ובין חירם מלך צור, עם כל זאת מעולם לא השוו ישראל לשכניהם הצורים והצידונים בפינה זאת, כי חירם מלך צור לא החניף לשלמה רק לצורכו, למען ינתן לו רשות לילך דרך יהודה לים סוף, ומשם לאופיר ולשאר מקומות המונחים בשני צדדי ים סוף חלק אזיען ואפריקע, ובפרט בימי יהושפט בעת אשר נשברו אני שייט, לא מצינו זכר לחוף אילות ועציון גבר, וגם שלמה בעצמו אמר (משלי לא כד) 'וחגור נתנה לכנעני' - היינו הכנענים הנקראים פעניציער, לקחו סחורתם של אנשי ארץ ישראל ויהודה להובילם למרחוק - ועיין מה שהאריך בזה החכם מיכאעלס בספרו משפט משה, מבאר גם כן בארוכה איך כל מגמת תורת משה היתה, רק להרחיק עמנו ישראל, מן משא ומתן בסחורה וקנין, וכל האזהרות והצויים כלם מתאחדים ומכוונים למטרה אחת, שיתנהגו וישארו כאבותם רועי צאן ועובדי אדמה. ובפרט גרמה זאת השנאה הכבושה מאז, לכנען בן חם ולצידון בכורו, ואין ארור מדבק בברוך, ולכן מצינו שאמרו בני שכם שבו בארץ וסחרוה (בראשית לד) וזאת היתה כל עיקר השלימות אצל בני כנען:

וככה התנהגו בני עמנו במשך בית שני עת שבו מגולה, וגם אז לא הגדילו מעשיהם רק בעבודת קרקע, ומי לא יתפלא על איכות השלמתם מלאכה זאת, כי אף על פי שארץ ישראל ויהודה, הרים סביב לה ומלאה גבעות, וגם אחת לשבעה שנים לא נזרע ולא נעבד שם, ועם ישראל היו מרובין באוכלוסין, כנזכר (פסחים ס"ד ע"ב) וביוסיפון לרומיים מלחמת היהודים גם כן, שידעו מספרם מן מנין הפסחים אשר הקריבו, ובכל זאת הן בבית ראשון והן בבית שני, הספיק עבודת ארצם, לא לצורכם לבד רק שבעו והותירו גם כן לצורך שכניהם, והצורים לקחו שמה חיטי מינית ופנג ודבש ושמן (יחזקאל כז יז) וכן הספיקו לצורך שכניהם הערביים שוכני המדבר בבית שני, כמבואר גם כן ביוסיפון, ובאריסטיא המצרי בספר הדרת זקנים מתכונת ירושלים וסביבותה. וכן אם נחקור אחר עסקי אחינו המפוזרים בגלות רומי אחר חורבן ירושלים וביתר, הן אותם שנשארו בבבל מגלות נבוכדנצר, ונטפלו עליהם מגורשי יהודה מגלות טיטוס, וכן אותם אשר נשארו בארץ ישראל, לא מצינו אותם רק עושי מלאכתם בבית ובשדה. העשירים כרבי טרפון (נדרים ס"ב ע"א) כל עסקם בעבודת שדה, ורבי אליעזר בן עזריה (שבת נ"ד ע"ב) היה לו צאן הרבה. ושמות של כלי המחרישה אשר מנויים בסדר זרעים וטהרות, יתנו עדיהן ויצדקו על איזה אופן היו שלמים בעבודות כאלו, וכן הזהירונו חז"ל במשנה סוף קידושין (דף פב.), שילמוד אדם את בנו אומנות נקיה, ואמרו (יבמות ס"ג ע"א) כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, ואמרו עוד שם עתידים כל בעלי אומנות - היינו עושי מסחר בים כנראה מהראיה שהביאו שמה - שיעמדו על הקרקע, ופירש"י לעסוק בחרישה ובקצירה. ואמרו (חולין פ"ד ע"ב) הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, ובבבל אמרו (חולין ק"ח ע"א) האי מאן דמסייר ארעא בכל יום משכח אסתרי על ידי שמעיין בנכסיו לתקן הקלקול, ולשמור מהיזיקות שונות. וכן ר' גידל בן רב קטינא היה לו גן אחד, והלך לראותו בכל יום איזה ערוגה צריכה למים (תענית ט' ע"ב) וכן אמר רב פפא (פסחים קי"ג ע"א) אי לאו דרמאי שכרא לא איעתור, ויש עוד הרבה מאמרי חז"ל אשר הדריכו אותנו, רק על עניני מלאכה ועבודת קרקע ומקנה הצאן, וכל עסקם של התנאים והאמוראים לא מצינו רק במלאכת שדה וכרם, ר' ישמעאל בר' יוסי היה לו אריס לפרדס שלו (כתובות ק"ח ע"ב) ר' ינאי היה לו אריס לעבוד שדהו (יבמות צ"ג ע"א) ורבא אמר לתלמידיו שלא יבאו לראות פניו, לשמוע הלכות ביומי ניסן ותשרי, זמן הקציר ודריכת הגתות, למען יכינו בעת הזאת צורך פרנסתם לכל השנה (ברכות ל"ה ע"ב) וכן הלכה פסוקה דאין קובעים ומזמנים לדין, בימי ניסן ותשרי (בבא קמא קי"ג ע"א) ופירש רש"י משום שהם ימי קציר ובציר, וכל העם טרודים בעסקיהם וקצת מגדולי החכמים והנשיאים, היו חוטבי עצים ושואבי מים, ועוסקים בשארי מלאכות ועשו תורתם קבע ומלאכתם ארעי להתפרנס בהם, כהלל הבבלי, ור' יהושע, ור' יוחנן הסנדלר, וקרנא, ע' רמב"ם פירוש המשנה פרק רביעי דאבות, על המשנה 'אל תעשה קרדום לחתוך בה' שהאריך בזה הרבה ע"ש:

אכן אחר זה ברבות הימים והדיחנו מדחי אל דחי מרדף בלי חשך, ולא מצאנו מנוח לנפשנו העמלה, ולא הניחו אותנו תושבי הארץ להאחז במדינתם, וגרשו אותנו מלהסתפח בנחלתם בכל ענין מלאכה ושירות מדיני, ואין שיור רק המסחור והלואה, ומה היו יכולים לעשות להחיות נפשם, ונפש בני ביתם האומללים, והצרכו לאחוז דרכם דרך החדש, מוזר מאתם יותר מאלפים שנה, וכל מעשנו פעלו העמים לנו, ומאתם נסבה רוע קצת הענינים אצלנו, מאשר כי כל איש אשר רוח חיים באפו, הנה חוק הטבעי אשר ניתן לו מאת הולדו, תניעהו שיחפש כל אופנים האפשרים להחיות נפשו ונפש בני ביתו, ואם יש לו מונעים הרבה אשר יעמדו נגדו, ויפריעוהו מעבודתו, ולא יניחוהו להטריף להם חקו בדרך הכשר והנאות, אזי הטבע תכריחו לילך בנתיב הקצר אשר הונח לו. כן נאמר אנחנו אחרי כי כנכרים נחשבנו בארץ, ואין לנו חלק ונחלה בכל עסקים המתיחסים לישיבת ואחוזת הארץ, ומעותדים אנחנו בכל רגע לכל מקרה ופגע - ואמרו (יבמות ס"ג ע"א) אין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כוונתם שבכל ענין צרה אשר קרה לעולם בכלל, הנה בני עמנו היו הראשונים אשר בהם פגעה מידת הדין, אם שוט ימית פתאום אמרו תושבי המדינה בשל ישראל בא הדבר, כי השליכו סם המות בבארות מים. אם אש מתלקחת מפי ה' ותאכל עיר ומלואה, הנה עם ישראל סבבו זאת. ותלו בכל עת הקלקלה במקולקל, בעדת יעקב הנעלבים [ואינם עולבים] השומעים חרפתם ואין משיבים, ובכל הפורעניות ורעות הטבעיות, אשר קרו לכלל העולם, הרעו בראשית וראשונה יותר לעם ישראל כאלו כל הרעות מטרתם רק לעם ישראל, ומה היה להם לעשות, וכבר כתב החכם המפואר קרוג, במאמרו להצלת עם ישראל: אף אם נניח ונחליט כי היהודים עושין קצת ערמימיות במשאם ובמתנם - מה שעדיין לא נתאמת, ונשאלה את פי הישרים והתמימים מאותן התושבים, אשר שנאת הדת לא הטה לבבם, ואשר אין נותנים אוזן קשבת למשפט קודם אשר יסודתו בימי אופל, אזי מלבם יוציאו מלים, כי אין כשר ונאות יותר מסוחר עברי, אשר אינו אץ להעשיר, ומספיק עצמו במיעוט, ואינו להוט אחר בולמס של עריות ושאר תאוות חושיות, כשכרות ורעבתנות, והמיעוט נחשב כמרובה אצלם, ומפ"ז אינם מיקרים השער - הנה בעוד שעמנו ישראל כקוץ בעיניהם, הנה ראינו כי בשעת מלחמה, הערמה הוא ענין מותר ומורשה להכושל, למען התגבר על משנאיו, והנסיון הראה לעינינו בזמנינו, כי באותן המדינות והמחוזות אשר הוקל העול מעלינו, וצעדו הממשלות צעדה אחת לטובתינו, אזי צעדנו אנחנו עשרים צעדות למעלה, וצרפת, והאללאנד, ונארדאמעריקא וקצת מחוזות אשכנז יוכיחו:

וכן אנחנו אשר חבלנו נפל בנעימים להיות תחת ממשלת עסטרייך, מלכות של חסד נגד כל הלאומים אשר חסים בצלה, הנה ראינו כי הטבנו דרכנו מאוד, ואם זה ראשית דרכנו נקוה באחרית הימים הכל יכירו וידעו, כי אנחנו זרע בירך מעוטרים ומהודרים במדות ישרות רחמנים בני רחמנים, ועדיין אנו אוחזים במדת אבותינו, ואין החסרון דבוק בחוקנו חס ושלום, רק מאורך הגלות וכובד העול, נסבה הענינים המקולקלים אצלנו, וכמה מן הנסים נגלים נראו להמעיין וחוקר בקורות ישראל, על כי נשארנו היום בהוד תפארת אדם על כל פנים, אחר כל הרדיפות הנוראות אשר עברו על ראשנו, ולולי שיור התורה הזאת, אשר נשאנו אותה אתנו בכל צרותינו, אזי גוענו אבדנו במספר אנשים לא באנו, וגורל אחד לנו עם אותן הנדחים והאובדים מארץ חינא והודו וטרטרייא, המפוזרים בקצות הארץ הנקראים ציגיינר, שוכני בתי חומר במערות ובצחיח שדה שודדים בדרכים, ות"ל אנו עדיין מצויינים בין האומות, בחכמה ובעושר ובמדות ישרות, וזאת שעמדה לנו על אשר דבקנו בתורת ה' תמימה, וזה כוונת סיום המקרא שהצגנו בפתח דברינו, כי בענין המשטמה השלישית על המומים אשר יאמרו מנגדנו כי דבוקים בנו בטבע, אמר הנביא זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם מאתי נאום ה', כי אחר מה שעלתה להם מהרדיפות ומגליות שונות, ועדיין הם זורחים בתפארת המדות והדעות, הוא האות והמופת על יושר דרכם, והמעיד על גזעם, כי המה עדת ישורון חבל נחלתו, ראויים להיות מכונים בשם עבדי ה' וצדקתם נסבה בהשגחתו יתעלה, על ידי דבקותם והשתדלותם בדרכי התורה מאז:

וכבר פירש הגאון מוהר"ר יונתן ז"ל, מה שאמרו במדרש רבה , לעתיד לבוא ישים הקדוש ברוך הוא, כל עונות ישראל על שרו של עשו, ולכאורה הדבר תמוה וכי משא פנים יש במשפט ב"ד של מעלה, ישראל חטאו (חטאו) ושרו של עשו יסבול עונותיהם, אולם ע"פ הדברים אשר בארנו למעלה, שקצת רוע המדות וקלקול הנימוס אצלנו, נסבו מאורך הגלות וכובד העול, מה שלא הניחו אותנו מנגדנו להרים ראשנו מאז, והכבידו עלינו המשא, אם כן כל זאת פעל רק שרו של עשו, אשר הסיתם שיתנהגו אתנו שלא כשורה, ואין אנחנו אשמים בזה, כי ההכרח לא יגונה, וזה הדרך הגאות לפני שופט צדק, אשר כל דרכיו בחסד ובחמלה נגד קרוצי חומר, אולם מבואר במדרש כי שרו של עשו יענה ויאמר "מה כחי לסבול כל העונות", היינו אמת הדבר אשר קצת חטאים קלים הדבוקים אצלנו המה רק מפני כובד הגלות, והנה באמת אין עלינו משפט עונש, מפני שבענינים אלו וכיוצא בהן הכל הולך אחר הגורם, אכן נמצאו שאר מיני עונות כגון שנאת חנם וקנאת איש מרעהו, ותחרות, מתכבד בקלון חברו, וכדומה שאר עבירות הגדולות, אשר שכיחים מאוד ומצויים אצל כל אדם, ואולי כל הקדוש מחברו, עלול יותר לפשעים כאלו יותר מחברו, ועל עבירות כאלו אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, והנה בזדונות הללו אין כאן שום התנצלות, אחרי כי נהפוך הוא שבהיותינו שרויים בין האומות, ואין שם איש לחמול ולנוד עלינו, ואין לנו להשען רק על אבינו שבשמים, זולת זה הבט ימין ואין עוזר לשמאל ואין תומך, הנה החוב על כל פרט ופרט מאחינו בני ישראל, כי איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, ועי' מ"ש הרמב"ם (פרק י' מהלכות מתנות עניים ה"ב) וכל ישראל והנלוים עליהם כאחים הם, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עלינו, ולמי עניי ישראל נושאים עיניהם, הלאלו ששונאים אותם ורודפין אחריהם, הא אין עיניהם תלויות רק לאחיהם, ע"ש. ודבר זה מונח גם כן בטבע, כי עם אחד נכנע תחת אומה אחרת מושלת, צריך שיתחזק הקשר אמיץ בין האברים הנכנעים, ואם אברים הללו המפוזרים, אשר בלא זה המה מצד מעמדם הגרוע מעותדים לכל פגע, והמה שונאים ורודפים זה את זה, אזי כדי בזיון וקצף לפניהם, ומגיד ומורה למדי על השחתת דרכם, ועי' פסחים (קי"ג ע"ב) שלשה אוהבים זה את זה הגרים והעבדים כו', והטעם כיון שהמה נכנעים, או המה בארץ לא להם, לכן מחזקים הקשר אמיץ ביניהם:

וזו היתה ג"כ טענת המן הצורר, באומרו ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, השטין למלך ואמר ראה דרכם כי אין שוה להניחם, כי אף על פי שיושבים בין העמים, בכל זאת המה מפוזרים ומפורדים בעצמם זה מזה, וגברה השנאה ביניהם, ומפ"ז דעת לנבון נקל, כי אין ראויים לתת לב לחמול עליהם, ועיין מה שכתב הרב ספורנו בביאור הקרא (בראשית יג ז) ויהי ריב בין רועי מקנה אברם, ובין רועי מקנה לוט, והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה בינינו כי אנשים אחים אנחנו (שם ח) כלומר הכנעני והפריזי המה המושלים בארץ, ואנחנו גרים מארץ נכריה ואנשים אחים אנחנו, לכן אל נא תהי מריבה בינינו, כי אם לא יתמוך האח את האח מי ירחם אותנו, ובפרט כי ימצא הכנעני והפריזי יושב הארץ, מקום לבקר את המומים שלנו, לאמר אנשים הללו אין להם אחוזה בארצינו, ושונאים זה את זה הרי החסרון דבוק בחקם, אולי מזה היה מקובל לחכמינו ז"ל (פסחים קי"ג ע"ב) דכנען צוה לבניו שיהיו אוהבים זה את זה, היינו ממה שהיה אברהם אבינו ירא מאוד שלא יטילו עליו דופי בפינה זאת:

אבל עתה נתקיימה נבואת יחזקאל הצופה בכל פרט ופרט, באמרו כי לא אשמיע עוד אליך כלימות הגוים, וחרפת עמים לא תשאו עוד (יחזקאל לו), מאשר נתודע ונגלה לכל באי העולם, כי גם בפינה זאת הטיבו אחינו בני ישראל דרכיהם מאשר לפנים, כי מי האיש בשמעו המקרה הרעה אשר קרה לאחינו בדמשק ובאי ראדוס, אשר לא בכה נפשו במסתרים, ולא העתיר לאלהיו בתפלה עבורם. וכן להיפך מי האיש אשר בהגיע לאזניו ענין הפדות והפרקן, שנתהוה לבני עמנו על ידי השתדלות הישרים והתמימים המתנדבים בעם הכשרים היראים מוה' משה מאנטעפיארע ומוה' יצחק המכונה אדוילף קרעמיעֶע, אשר לא ברך במקהלות בקול רינה ותודה את הישרים הללו, אשר שלח האל הטוב התשועה על ידיהם, לכן לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, בראותו בניו הולכים אחודים וצמודים איש את אחיו יעזורו, לפאר ולהעריץ את קדוש ישראל, ולגעור בכל משטין ומעורר מדנים עלינו, למען לא תעשה ידיו תושיה, ואנחנו בשם אלהינו נדגול אשר הטיב לנו מאז, וגם עתה ידו לא תניחנו ותקותינו נכונה בצור ישראל וקדושו, כי ימים יבאו ולא רחוקים המה, אשר לא ישמע עוד קול צעקה וקול פרץ בין העמים ולאומים שונים, מפני שנאת הדת, ויכירו כלם יחד כי שם ה' נקרא עלינו, ולא ידעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים:

זאלקווא ט"ו אדר תר"א לפ"ק צבי הירש חיות חופ"ק והגליל:

---

---

שולי הגליון

---

---

·

מעבר לתחילת הדף