אבני נזר (וינר)

אבני נזר חדושי תורה מהרב הגאון המפורסם מוה"ר שמעון וויענער זצ"ל אב"ד דק"ק לאוואשבערין

סמיכות מרבותיו הגאונים זצ"ל

בעז"ה

זה השער לה' שער שמעון אחד המיוחד בעדר, אדר והוד והדר, הדרת זקינים, אב בחכמה ורך בשנים, יושב בשבת תחכמונים, ה"ה התורני הרבני שמעון העמסוני, זיתו שובבני, זית רענן, חרוץ ושנון מו"ה שמעון נר"ל מ"ק מ"ד יע"א, המפורסם במקומו בשמו שם משמעון משמן טוב, שובחו מוכיח עליו גדולים מעידים, כולם מודים מודים, מכובד ממכובדים, בדברי חדודים, חידודו קודם לליבונו, מכירו הייתי לשעבר ותהיתי על קנקנו, הן בעודנו פה בבחרותו ובאבו, חכמת התורה בקרבו, תלמיד המחכים את רבו, משנתו צלולה חדי בפלפולא, ואף כי אחרי עמוסו, עמוס בתורה, יושב אהל ולזאת יקרא חפצי בה כחשיכה כאורה, ויותר שהוא חכם עוד לימד דעת, בדעתו המכרעת, מסיק שמעתא אליבא דהלכתא בהלכה ברורה, היה לו היום למלאכה מלאכתו שבתורה, מילא כרסו בש"ס ופוסקים והלילה אמר גבר הורה, אז ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה, בגמרא ובסברא, קולע אל השערה, תלמיד שהגיע להוראה ומורה, ומורא לא יעלה על ראשו במשיב מלחמה שערה, בשערים המצויינים בבי דינא יושבי שורה, להשים מצנפת צניף טהור על ראשו ולהרם עטרה, עטור סופרים מלא על כל גדותיו זו תורה וזו שכרה, לסלסלו ולכבדו כבוד זקנים ולהדרו בהדרה, לקבל הוראתו בכל קהל עדת ישרה, לזה שומעין שאומר כהלכה וכוחה דהתירא, יורה וידין אוסר ומתיר ושיחתו יפה וברה. וכל כי האי מלתא אלבשייהו יקירא, פליג לי' רבי' יקרא, ה"ה אדמ"ו הגאון הגדול המפורסם שר הבירה, הרב אב"ד ור"מ דקהלתנו המעטירה והרב המדינה המדבר לכבוד אכסני' של תורה, וחפץ למען צדקו ולהגדילה ולהאדירה, הבעה"ח פה נ"ש ביום ג' ובירחא תליתאי שנת תק"ע ליצירה

נאום המדבר לכבוד התורה ולומדיה

הק' מרדכי בנעט

חונה פה ק"ק נ"ש והמדינה

בעז"ה

איקלע לאתרין ההוא מרבנן ה"ה תלמידי המובהק הרב המופלג תל תלפיות, כבוד מו"ה שמעון נ"י אב"ד דק"ק סאנגרוהד יע"א, אשר לא ראיתיו זה כשמנה עשר שנים והוא נחבא אל כלי בית ה' ונהניתי בהקבלת פניו כי תלי"ת מצאתיו מלא על כל גדותיו בתורה וחכמה - מילא כריסו בש"ס ופוסקים והיה לי אתו שעשועים בענינים שונים, שפתותיו ששונים, נחמדים מפז ואדרכונים, יקר הוא דובב שפתי ישנים, שמחתיו ושמחתי בו, אשרי הקהל אשר הוא יושב בקרבו, ישמעו לקולו בבואו אל הקודש להדריך עם קרובו, וה' עמו שהלכה כמותו, עוד יעלה ויצליח, עד ביאת המשיח, יציץ ציץ ונזרו יפריח.

הכ"ד המדבר לכבוד התורה ולומדי' הבעה"ח פק"ק פ"ב

יום ה' טוב לירחא תליתא

משה הק' סופר מפפד"מ

אבני נזר

סוגי' קטן אוכל נבלות - יבמות קי"ד

הנה זה יצא ראשונה דעת הרמב"ם בסוף ה' מ"א דקטן אוכל נבלות או שעשה בשבת מלאכה דאו' אין ב"ד מצווין להפרישו. ובפכ"ד מהלכות שבת הי"א כתב דקטן שעשה בשבת דבר משום שבות וכו' אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש ומשמע דבמלאכה דאורייתא ב"ד מצווין להפרישו ע"ש, ודבריו סותרין זא"ז ועיין בהה"מ ובכ"מ, ואחרי שמששתי את כלי המה הספרי קודש הנמצאות בצל קורתי ולא ראיתי לאחד שיעמוד לימין הרמב"ם בזה, אמרתי אולי יחונן ה' אותי לקיים את דבריו, ובעזר החונן דעת מצאתי לקיים פסקי הרמב"ם.

בהלכות מאכלות אסורות נתן הרמב"ם טעם דאין ב"ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת ובה' שבת שביק טעם זה הלא דבר הוא! ונ"ל דבמסכת נדה מ"ו ע"א אמר רבא טעם זה הלא דבר הוא! ונ"ל דבמסכת נדה מ"ו ע"א אמר רבא קטנה וכו' מכאן ואילך אינה ממאנת וכו' ומסקנת הגמרא אלא לעולם דלא בדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבה חזקה למיאון וכו' אכ"ד הילכתא חוששין שמא נשרו וה"מ היכא דקדש בתוך זמן ובעל לאח"ז דאיכא ספק דאורייתא ע"ש. הנה מבואר בהסוגי' דהיכא דאיכא ס' דאורייתא אם הגיע לכלל שנים אף אם בדקוה ולא מצאנו סימנים חוששין שמא נשרו דהיינו בבעל והיכא די"ל שנים ולא בדקו אותה אינה ממאנת אף בלא בעל דחזקה דהביאה סימנים.

אמנם דעת הרמב"ם בפי"א מה' גירושין ה"ד דדוקא בבעל אמרינן חזקה דהביאה סימנים דהוי ס"ד, אבל בלא בעל כל היכא דלא נבדקה ממאנת ע"ש בהה"מ בד"ה בד"א וכו' ע"ש.

ולפ"ז הדבר ברור דהא דקיימא לן דאם קטן עבר איסור דאורייתא אין בית דין מצווין להפרישו היינו דוקא דידענו דלא הגיע לכלל שנים אבל אם הגיע לכלל שנים בוודאי מצווין להפרישו דאמרינן חזקה דרבה ואף אם בדקנו ולא י"ל סימנים חיישינן שמא נשרו כמו בבעל לענין מיאון אבל אם הקטן עובר על איסור דרבנן אף שהגיע לכלל שנים כ"ז שלא ידענו בבירור שי"ל סימנים ל"א חזקה די"ל סימנים לשי' הרמב"ם בה"ג הנ"ל ואין ב"ד מצווין להפרישו, ולפי"ז י"ל דמשו"ה כתב הרמב"ם בהלכות שבת הנ"ל דבשבות אין בית דין מצווין אף דגם באסור דאורייתא אין בית דין מצלה"פ משום דיש נ"מ לדינא דבדאורייתא צריכין לידע בברור שהוא קטן ואין לו שנים, ובשבות הוא להיפוך דכ"ז שלא ידענו בבירור שהוא גדול אין מצווין להפרישו וסמך את עצמו על מש"כ בה"ג לחלק בענין חזקה דרבה בין דאורייתא לדרבנן, לכן באיסור דאורייתא כתב הרמב"ם טעם דאין בית דין מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת כוונתו דידענו בבירור שלא הגיע לכלל שנים כ"ז שלא ידענו בבירור שי"ל סימנים אב"ד מצלה"פ, והרמב"ם לשיטתו כתב שפיר דבשבות אין ב"ד מצלה"פ משום דיש נפקא מינה לדינא בין דאורייתא לדרבנן, כן נ"ל ברור בכוונת הרמב"ם וקרוב למרכז האמת בס"ד ודו"ק.

---

בסוגיא דפוגמי' כתובתה - כתובות פ"ז ע"א.

גמ' סבר רמב"ח למימר ש"ד וכ' רש"י דנ"מ דלא מפכינן לה ע"ש ועיין לקמן דף פ"ח ריש ע"א ברש"י ד"ה לידי וכו' שינה פירושו וכתב דנ"מ לענין נקיטת חפץ ע"ש ובמהרש"א ובס' פני יהושע ובאו"ת שהאריכו ליישב סתירת רש"' ע"ש.

עוד הקשה בספר פני יהושע על רש"י דכתב כאן דנ"מ דלא מפכינן לה, וז"ל, ויש לתמוה דנקט רש"י האי נפקותא דתליא בפלוגתא בפ' שבועת הדיינין וכתבו שם בתוספות דריב"ן פסק בשם הקונטריס כמר בר"א דאף בדאורייתא מפכינן וא"כ טפי הי' לו לפרש דנ"מ לענין נקיטת חפץ ע"ש.

ולענ"ד נ"ל כונת רש"י, דהנה הרי"ף כ' כאן דאף דקיימא לן דבשבועה דרבנן מפכינן היינו מנתבע לתובע אבל התובע אינו יכול להפוך על הנתבע ע"ש מלתא בטעמא.

והנה רש"י כאן בסוגי' שכתב דנ"מ דלא מפכינן לה אבל רבא דס"ל דשבועה דרבנן מפכינו לה אף שהיא נוטלת מזה מוכח דרש"י חולק על הרי"ף הנ"ל.

אמנם הר"ן בפ' שבועת הדיינין בסוגי' דהיפוך שבועה כ' דדוקא בפוגם ובעד אחד ס"ל לרש"י דיכולין להפוך כיון דמדאורייתא שקלי בלא שבועה ושבועה שהוטלה עליהן חומרא בעלמא כשבועת הנתבע הכופר בכל וכשם שהכופר בכל יכול להפוך מפני שאינו אלא חומרא יתירה ה"ה בפוגמת ובע"א. אבל בשכיר ונגזל וכדומה גם רש"'י מודה ע"ש שהאריך בזה.

ולפי"ז אני אומר דס"ל לרש"י הא דס"ל למר בר"א דאף בדאורייתא מפכינן היינו דוקא מנתבע לתובע מאחר שהוא מוחזק אבל אם הי' מגיע להתובע ש"ד גם מר בר"א מודה דאין להפוך על הנתבע מאחר שהוא חייב לישבע מה"ת דדוקא בשבועה שהיא חומרא בעלמא יכול התובע להפוך וכמש"כ הר"ן הנ"ל.

ולפי"ז לרמב"ח דס"ל דהפוגמת חייבת ש"ד ודאי דא"י להפוך אף למר בר"א מאחר שהיא נוטלת, ולפי"ז מיושב קושיית הפני יהושע לנכון דהא דפסק רש"י כמר בר"א היינו מנתבע לתובע.

ולפי"ז מיושב נמי סתירת רש"י דהא לקמן גבי אי פקח וכו' היינו שישלם לה עכשיו ושוב יתבע אותה בע"א ותהא היא הנתבעת ותוכל להפוך אף שבועה דאורייתא לשי' רש"י גופי' דפסק כמר בר"א, וא"כ א"א לפרש דנ"מ בהמצאה זו שלא תוכל להפוך דהא אף אח"כ תוכל להפוך, ומשו"ה כתב רש"י דנ"מ לענין נק"ח וא"ש כנ"ל ברור לאמיתו של תורה בע"ה, והגדתי דבר זה לאדמ"ו הרב הגאון מו"ה מרדכי בנעט נ"י אבדק"ק נ"ש והמדינה ולאמ"ו הרב הגאון מהר"מ סופר נ"י אבדק"ק פ"ב וקלסוהו מאד מאד.

---

הקשו לי הרב הגאון מו"ה זלמן אולמאן נ"י אב"ד דק"ק רענדיג על מש"כ הר"ן במסכת עבודה זרה דף ס"ו _בסוגיא דריחא מלתא_ וז"ל לפי שלא שמענו שבח עצים בתבשיל ע"ש. והקשה לי הרב הנ"ל וז"ל במכתבו אלי תמוה לי דמשנה ערוכה היא במס' ערלה פ"ג תבשיל שבישל בקליפי ערלה ידלק הרי אף בבישול אמרינן יש שבח עצים וצע"ג אצלי ואם יש לו ישוב ע"ז יודיעני דעתו ע"כ דבריו.

וזאת אשר השבתי הנה היה למעלתו להקשות כזאת על התוספות בסוגי' בד"ה אמר רבא וכו' שהקשו מ"ש מהא דאמר בפסחים תנור וכו' ע"ש שהיא רק ברייתא למה לא הקשו ממתניתין דערלה פ"ג דאי' שם תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת ידלק? אבל האמת יורה דרכו דממתניתין לק"מ דשפיר ידעו התוספות דיש לחלק בין ערלה דאסור בהנאה לתרומה דמותר בהנאה, ומשו"ה הקשו ממסכת פסחים דאי' שם הטעם דיש שבח עצים בפת ולשון זו מורה דיש שבח מן העצים גופי' בפת והוי כאוכל ערלה (וכן סובר המהרי"ל באמת כמבואר במגן אברהם סי' תמ"ה סוף סק"ה ע"ש בס' מחצית השקל לכן הקשו שפיר נימא דיש שבח תרומה בפת והוי כאוכל תרומה ותרומה אסורה באכילה עכ"פ, וע"ז תירצו התוספות דאין הפירוש כן בהא דיש שבח עצים בפת רק דיש שבח הנאה דעצים בפת וחשיב נהנה מן העצים ותרומה מותר בהנאה. וזו מבואר בהדיא לכל המעיין היטב באריכות לשון של תוספות בתירוצם, ושוב הביאו ראיה לפירוש זו ממתניתין דהמבשל בשבת וכו' ועל זו היסוד התירו פת שנאפה ביו"ט עש"ה, וע"ז כתב הר"ן דמהמבשל בשבת אין לנו ראיה להתיר פת שנאפה ביו"ט דאכתי י"ל