אור זרוע/שאלות ותשובות/תשנו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אור זרוע שאלות ותשובות תשנו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה להמחבר מה"ר ישעיה זצ"ל

כבוד אדוני ה"ר יצחק בר משה זצ"ל ושלום תורתו יגדל לעד מה שבאת אדוני לתהות בקנקן מלא קוסס לא נאה ומעופר בעפר את אשר השיגה ידי בדלי דלות בעיני בשר שבי לפי קוצר בזניתי אציע לפני כבודך.

[א]

מאי דכתב מר על חתיכה שנאסרה ע"י תיקו בכל הני דא"ט אם נתערבה בחתיכות אחרות אם היא בטילה אם לאו משום שמא יבוא אליהו ז"ל ויטהרנה או שמא נמצא בה טעם להתיר והוה ליה דשיל"מ. אין לחכם כמוך לשאול שאילה כזו דאפי' את"ל שיקרא בעבור זה שיל"מ כ"ש שיהא בטל שאם יתירהו אליהו נמצא שלא היה אסור ולמה נחמיר ע"ז שלא יהא בטל אפי' באלף יותר מאותו שהוא אסור בבירור. לא החמירו חכמים בדשיל"מ אלא בדבר שהיום אסור בבירור ולמחר יהא מותר כגון ביצה שנולד' ביו"ט ועצים שנשרו ביום [טוב] מן הדקל שהיום אסורין ולמחר מותרין וכן החדש שלפני העומר אסור ולאחר העומר מותר התם אמרו חכמים דלא ליבטל איסור דידיה כיון דאית ליה שריותא למחר [לא אמרו] ביה לבטוליה וכן נמי הטבל כיון שיש לו מתירין (שטבל) [שיכול] לתרום ולעשר עליו ממקום אחר ומתירו ואוכלו ולא נבטל האיסור לאוכלו טבל בלא (תיקו) [תיקון] אבל זו החתיכה למה לא (נבלעה) [נבטלה] אפי' אי קים לן דאתי אליהו מחר תתבטל ממ"נ שאם יאמר כי אסורה היתה הרי בטלה ברוב כדין כל האיסורין ואם יתירנה כל שכן דאיגלאי מילתא שהכל היה היתר ואין שם תערובות איסור ודשיל"מ מונע האיסור מהתבטל (אפי') [אבל] זה אם יש (לומר) [לו] מתירין אין כאן שום איסור שיהא צריך להתבטל:

[ב]

ומאי דכתב מר כשדורכין יין בימי בציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת הוא זב מן הענבים. עתה הוא משמע שאותו היין שבגיגית הוא אסור בשתייה דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין מיהו אפ"ה נראה בעיני [דשרי] כל היין שבגיגית בשתיה בשבת. דאפי' את"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה י"ל סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הזגין וחרצנין מבטלן כו' למה ליה למר למימר דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין והא לא פליגי אלא היכא דהכניסן לאוכלין אבל הכניסן למשקין גם ר' יהודה מורה שאם יצאו מעצמן אסורין דתנן בפ' חבית שנשברה אין סוחטין [פירות] להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ר"י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור וענבים שבגיגית למשקין נדרכו וליכא מאן דפליג כשהכניסן למשקין ומאי דאמר שמואל מורה היה ר"י לחכמים בזתים וענבים ורב אמר חולק היה ר"י אף בזתים וענבים דוקא כשהכניסן לאכיל' אבל שהכניסן למשקין ליכא מאן דפליג דאם יצאו מעצמן אסורין. אבל מיהו אילו נפיק חמרא מנייהו בשבתא ואת"ל ביה דמין במינו לא בטיל אינו נ"ל להתירו מכח הזגין והחרצנים שמבטלין אותו כדסבר מר ואע"ג דאמרי' בפ' כל הבשר אמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הרוטב שאינו מינו מבטל את טעם חתיכה דאיסור' ומבטל אותו בששים וכיון דבטל טעם חתיכה דאיסורא בששים שאינו מינו אין בו כח לאסור החתיכות אע"פ שהן במינו שכבר הותרה פליטת חתיכה דאיסורא אבל הכא נהי נמי דבלע הזגין והחרצנים מן היין היוצא מן הענבים וחיסרו אותו [אי] איפשר שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום. אותו המיעוט שנשאר שלא שתו הוא אסור ואוסר כל היין שבגיגית דמין במינו לא בטיל ואוסר בכ"ש שהחרצנים והזגין אינן יכולין לבטל כל היין אותו שלא בלעו כמו שאין הרוטב מבטל גוף החתיכה כי אם טעמה דתנן בפ' גיד הנשה גיד הנשה שנתערב בגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט אף על פי שהרוטב מבטל טעם הגיד אינו מבטל גוף הגיד בשאינו ניכר וכיון דהוי בריה חשוב ואינו בטל ברוב הגידין דהתיר'. והכא נמי אין כח בחרצנים ובזגים לבטל כל היין דמה שבלעו ממנו בלעו ומה שלא בלעו ממנו נשאר באיסורא ואוסר כל היין. בודאי אם היו מים מתערבין בגיגית התם ודאי הוה אמינא סלק כל יין הגיגית של היתר כמי שאינו וישאר היוצא מן הענבים שהוא אסור עם המים ויתבטל כולו בששים ושוב אין לו כח לאסור יין הגיגית שכבר הוא מבוטל כל טיפה שבו היא מעורבת ומבוטלת במים אבל החרצנים והזגין לא ביטלו היין שלא שתו אלא באיסורו [הוא עומד]. אבל נ"ל שיין הגיגית מותר בשתיה מפני שכיון שהענבים הדרוסות עומדות בתוך הגיגית והגיגית מלאה יין אין היין מתמצה מהן מפני שהן עומדות על היין ושביעות מן היין ואינן פולטות מיינו ואי י"ל שהיוצאים מעצמן אסורים כשעומדים בצד אחד ומשקין מתמצין מהן לצד אחר אבל משוקעין לתוך המשקין אין המשקין מתמצין מהן ואפי' אם תרצה לרחוק ולומר אי אפשר שלא יצא מהן אפ"ה יין הגיתית מותר מפני שבטל בששים כדהויא פלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל בפ' השוכר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט [ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורי' שבתור' בין במינן בין שלא כמינן בנותן טעם] חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וקיי"ל בל היכא דפליגי רב ושמואל ור"י הלכה כר"י כ"ש הכא דקאי ר"ל כותיה ורבא דהוא בתרא ס"ל כר"י דהכי אמרינן בפ' התערובות אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור [רבנן] בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא זהו ד"ת להיות מין במינו בטל ברוב אבל רבנן אחמור דגם מין במינו לא יהא בטל אלא בנ"ט דהיינו בס' כדאמרי' בפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' מין ושא"מ דהתירא בטעמא כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מין ושא"מ דאיסורא כגון קדירה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב בקפילא מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה א"נ מין ושא"מ היכא דליכא קפילא דטעים ליה בששים אלמא דרבא ס"ל כר"י דבין מב"מ ובין שא"מ בנ"ט. והאי דאיפלגו אביי ורבא בפ' השוכר בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי (ובחמירא) [ובוזלא] דחמרא (בחמרא) [וחלא] דשיכרא דתרוייהו סברי דמב"מ בכל שהוא התם בטבל ויי"נ מיירי דגם ר"י מודה בהא דאמר חוץ מטבל ויי"נ. הרבה דברים כתובים יש לי על אלה הדינים ואי אפשי עכשיו להאריך בהם כי ידעתי כי כל רז לא אנס לך:

[ג]

ומאי דכתב מר שהורית הלכה למעשה על אשה שטבלה שצריכה להזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילת' כו' עד ואלו פוסלין את התרומה כו' ואמרת שכמו שגזרו בתרומה אין ה"נ שייך למיגזר בנדה לבעלה. אינו נ"ל כלל דדוקא לתרומ' גזור רבנן ומשום מעלת התרומ' אבל בחולין לא גזרו דהא הכי תנן ואלו פוסלין את התרומ' דוקא תרומ' פוסלין אבל חולין אינן מטמאין ואם נגעו בחולין וחזרו אותן החולין ונגעו בקדשים טהורין הן ולא אמרי' נטמאו החולין ויחזרו החולין ויטמאו הקדשים. ואע"ג דאיכא למגזר נמי בחולין שמא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אפ"ה לא גזרו כולי האי אלא בתרומה אבל בחולין לא וטהורין החולין שנגעו בהן אפי' לקדשים ואה"נ נדה לבעלה דבעלה חולין הוא ול"ג בה האי גזירה כ"א בתרומ' בלחוד וכמו שבזה חמורה תרומה מחולין ה"ה נמי לענין טבילה כדאמרי' פרק אין דורשין נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק מותר בחולין ואסור במעשר וכ"ש שאסור בתרומה ומשו"ה אמרינן בפרק השוחט נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהור' לבית' ואסורה לאכול בתרומה ור"י אמר אף לביתה נמי לא טהרה פי' דקסבר ר"י חולין נמי בעי כונה א"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה השתא לאיסור כרת התרת לאיסור מיתה מיבעיא א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כונה פי' אע"ג דקים ליה לרבא דתרומה בעיא כונה כדתנן פרק אין דורשין אפ"ה סבר למימר מיגו דעולה טבילה זו לבעלה דהוי איסור כרת תעלה נמי לתרומה דהויא איסור מיתה ומתניתין כגון שלא היתה נדה שטבילה זו אינה מהני כ"א לתרומה בלבד התם תנן דאינה עולה לתרומה בלא כונה אבל אם היתה נדה מיגו דמהניא טבילה זו לבעלה דהוי איסור חמור מהניא נמי לתרומה דהוי איסור קל אפ"ה אהדר ליה ר"נ בעלה חולין הוא וחולץ לא בעי כונה פי' דלאו בתר איסור חמור ואיסור קל אזלינן אלא בתרומה עבוד רבנן מעלה אבל בחולין לא עבוד רבנן מעלה ואפי' רבא דסבר למדרש ק"ו לא עלה בלבו אלא להקל גם בתרומה שכמו שעלתה טבילה לבעלה תעלה נמי לתרומה אבל לאסור שנאמר אם לתרומה שהוא איסור קל אסרו כ"ש לבעלה שהוא איסור חמור לא עלה על דעתו אלא מה שהחמירו בתרומ' דוקא בתרומה החמירו [ולא] בחולין הלכך מה שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים דוקא לתרומה אבל לחולין [לא] ומשו"ה תנן בשלהי זבים ואלו פוסלין את התרומה כו' דדוקא תרומה פוסל הבא ראשו ורובו במים שאובין אבל חולין לא מטמאו וקדשים הנוגעים בהם טהורין הן וה"ה נדה לבעלה לא אמרי' ק"ו השתא לאיסור קל גזרו לאיסור חמור לא כ"ש שכך הדין נותן גבי תרומה עבוד מעלה וגזרו ביה טומאה אבל גבי חולין לא ואף רבא מודה בזה דדוקא להקל על התרומה עלתה על דעתו לדרוש ק"ו ולא להחמיר על החולין כ"ש ר"נ (יש) להקל לא דריש ק"ו אלא סבר בעלה חולין הוא אע"פ שהוא חמור אם הקילו בו לענין טבילה לא הקילו לענין תרומה. (ואע"פ שרבותי כך השיבו לי נראה בעיני הלכה למעשה כאשר כתבתי יצחק בר משה נב"ה):

[ד]

ומאי דכתב מר על הגט הידות שכתוב בו ושחררית מני ומיוסף ומיקר אחי שהרשוני לשחרר אותך שהוא פסול דלאו כל כמיניה לשחרר עבד וכו'. נ"ל שצריך לראות שטר ההרשאה שכתבו לו אחיו לשחררו ואם כתוב בו שזיכוהו בקנין לעשות ממנו מה שהוא רוצה במו שהוא יבול למוכרו לאחרים בקנין זה שזיכוהו כך יכול נמי לשחררו שהרי אם הרשה אדם את חבירו למכור ביתו או שדהו וזיכוהו בקנין שכל מה שיעשה יהא עשוי אינו יכול למוכרו גם העבד נמי כן אבל אם לא הקנוהו לו הקנין אלא אמרו לו לך תמכרהו ושחררו בדיבור בעלמא בדבר שלך אין כח בידו לא למוכרו ולא לשחררו שבדיבור בעלמא לא נסתלק רשותו מעליו ולא קנאו השליח ואין מעשהו כלום ואין יכול למוכרו אע"פ שהרשוהו למכור שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ה"ה שא"י לשחררו שכ"ז שהוא השליח לא קנאו אינו יכול להקנותו לאחרים וגם לא לשחררו אמנם שיכול הרב להרשות שלוחים לכתוב גט שחרור לעבדו על שמו ויתנהו לו דומיא דגט דבעל אבל שיאמר לשליח שחררהו אתה על שמך לא עד שיקנהו לו בחליפין שזכה בו השליח ואין עושה ממנו חפצו בין למכור בין לשחרר כלל או משהקנהו לו בקנין להיות יכול למוכרו ולשחררו אבל אם לא הקנהו לו בקנין להיות שלו אע"פ שהקנה לו בקנין לשחררו אינה כלום דדוקא כשהקנה גופו שיכול למוכרו אז יכול לשחררו דמה לי להקנותו [לאחרים ומה לי להקנותו] לעצמו אבל אם לא קנה גופו שיוכל למוכרו אינו יכול לשחררו שאין השיחרור נעשה על יד שליח אך אם יכתוב השיחרור בשם הרב דומיא דגט אשה שכותב השליח גט בשם הבעל:

[ה]

ומאי דכתב מר שהתירו להוליך את המת ביו"ט מעיר לעיר. כל מה שכתבת יפה כפתור ופרח אף על גב דאמור רבנן יום טוב שני לגבי מת בחול שויוהו רבנן ה"מ לצורך המת אבל שלא לצורך המת כולי (עלמא) [האי] לא שרו רבנן להקל ביום טוב שני:

[ו]

ומאי דכתב מר על מאי דגרסי' בירושלמי פ"ק דביצה שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט רב ור' חנינא תרויהון אמרי אסורין ור' יוחנן אמר מותר ואמרינן התם רב חסדא בעי מחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עבד ליה שתי קדושו' פי' דרב פסק בפ' בכל מערבין כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות הן והכא הוא עביד ליה קדושה אחת. וכתב ה"ר ברוך שא"צ להחליף פלוגתייהו ולא תקשי דרב אדרב טעמא דרב דאסר שירי פתילה משבת ליו"ט לא הוי משום דקדושה אחת הן אלא טעמא הוי משום הכנה [דרבה דהכבוי קרוי הכנה] שיותר הן טובות להדליק כשנדלקות וכבות תחילה אבל רב חסדא מחליף ומפיך דברי רב משום דסבר דטעמא דרב דאסר קדושה אחת הן ורב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה פ' בכל מערבין ודוגמת פירכא דשירי פתילה כבר פריך ר"ח בפ' בכל מערבין רב חסדא רמי דרב אדרב מי אמר רב הלכה בארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דשתי קדושות הן והאמר רב שבת ויו"ט ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ומתרץ רבה טעמיה דרב משום הכנה ה"נ מתרץ משירי פתילה ולא פריך ולא נחליף הדברים. כל אלה דברי ה"ר ברוך נ"ל רחוקים ביותר ואין הלב מקבלם שתקרא הכנה הדלקת השמן והפתילה והעצים אצל יום טוב: ומה שהשבת עליו דאדרבה מדשביק רבה לרב חסדא בר פלוגתי' ולא שני ליה מטעם הכנה כדשני ליה בפ' בכל מערבין ש"מ דהודה רבה לרב חסדא דמיחלפ' שיטתיה דרב ותו דאין דרך הכנה בכך דאין הכנת פתילה [כי] אם היבהוב כו'. אלה הדברים נראין לי נכוחים שאין לתלות טעם שירי השמן והפתילה והמדורה בעבור הכנה כלל חדא שאין זה סברא כלל לחשבם הכנה ועוד תלמוד ירושלמי אוסר משום קדושה אחת ואין שום אמורא שישיב לרב חסדא דלא מיחלפא שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה ואנן ניקום ונימא מילתא מה דלא מסתבר לאמוראי הלכך בודאי דלא אסר רב אלא משום קדושה אחת דכיון שהדליקו לשבת הוקצו מחמת איסור שכל זמן שהן דולקין אסור לכבותן וכשכבו מאליהן אסור ליהנות מהן כל יום השבת דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי (לכ"ע) [לכולי יומא] וכי היכי דאתקצאי לכל יום השבת אתקצאי נמי ליום טוב שלאחריה משום דקסבר רב שבת ויו"ט קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו ומה שנאסר בשבת נאסר ביו"ט וקשיא לי לפי דברי הירושלמי שאוסר אותם ביו"ט מפני שהוקצו בשבת מחמת איסור א"כ אם היו דולקים בין השמשות של מוצ"ש אסורין ביו"ט אפי' למ"ד שתי קדושות הן ולא ביומא אריכא דמו דהא אתקצאי לבין השמשות משום דהוי ספק שבת וקיי"ל דכל דאתקצאי לביה"ש אתקצאי [לכולי יומא] וכדאמרי' גבי נויי סוכה שהן אסורין עד מוצאי יו"ט האחרון מיגו דאתקצאי לבין השמשות דהוי עדיין ספק שביעי אתקצאי לכולי יומא וא"כ יו"ט שחל להיות אחר השבת אל נשחוט בהמה חיה ועוף שהרי הוקצו לביה"ש מחמת איסור שהוא ספק שבת ואסור לשחוט ויהיו אסורין כל היום לשחוט כיון שהוקצו לבין השמשות. ונ"ל לתרץ דאע"ג דאסירי למישחט ביה"ש מותר לשחוט ביום טוב דיו"ט לגבי שחיטה כחול הוי שכך מותד לשחוט כחול וכמו שבמוצאי שבת מותר לשחוט לחול [ואף ע"פ שבין השמשות הי' אסור לשחוט משום שמלאכה זו מותרת בחול] כך נמי במוצאי שבת ליו"ט מותר לשחוט שבשבת אסור לשחוט משום מלאכה אבל ביו"ט מלאכה זו מותרת כאלו היה חול אבל נר שכבה בשבת אסור בכל היום [משום מוקצה וכמו שנאסר בכל היום] (גם) נאסר [גם] ביום טוב שלאחריו דקדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו וכמו שנוהג איסור כבוי בשבת כך נוהג ביו"ט שאסור לכבות הנר והעצים כדי לחוס עליהן ואע"פ שהן צריכין לו ביו"ט עצמו הלכך איסור מוקצה של שבת הוא מושך ביום טוב שלאחריו ודוקא כשכבו בשבת שנאסרו משום מוקצה אז אסורין ביו"ט אבל אם היו דולקין בין השמשות של מוצ"ש מותרין ביו"ט שהדליקה מותרת ביו"ט ויו"ט גבי הדלקה בחול הוי וכמו שהן מותרין במוצ"ש לחול כך הן מותרין במוצ"ש ליו"ט כמו שאמרתי גבי שחיט'. כלל הדבר כל שנאסר בשבת משום מלאכה כגון נר הדלקה ובהמה בחייה מותרין ביו"ט דיו"ט גכי מלאכה זו כחול הוי וכל שנאסר בשבת משום מוקצה נאסר גם ביו"ט שלאחריו למ"ד קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמי ויפה אר"ח דמיחלפא שיטתיה דרב [כי היכי דלא תקשי הא דרב] ממאי דפסק הלכה בפ' בכל מערבין דשתי קדושות (רב) [הן ופסק הלכה] הוא כדפסק גבי עירובין דשתי קדושות [הן] וביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט משום הכנה. וזו הלכה של שירי פתילה לא הוזכרה בתלמודנו כלל כ"א בירושלמי מביא אותה ואפי' אם איתא דרב אמרה. הלכה בזו שאמר בעירובין והדר ביה מההיא והלכך שירי שמן ושירי פתילה ושירי מדורה שדלקו בשבת מותרין ביו"ט דשתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמו. ובלא דברי ירושלמי יש להקשות דרב אדרב דבפ"ק דביצה אמרינן שני י"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה אלמא קדושה אחת הן ובפרק בכל מערבין מודים חכמים לר"א בד"ה שהיה ירא שמא תתעבר שמערב אדם שני עירובין ואומר עירובי ראשון למזרח והשני למערב כו' עד ור"י אוסר וכיון דרב פסק התם הלכה כר"א ביו"ט ושבת השתא י"ל ביו"ט ושבת דפליגי רבנן עליה דר"א פסק רב [שהן] שתי קדושות בד"ה דמודים רבנן לר"א לא כ"ש דסבר שהן שתי קדושו'. ונ"ל לתרץ שאין טעם שתי קדושות דר"ה דומה לטעם שתי קדושות דשבת [ויו"ט דב' ימים טובים של ר"ה הן שתי קדושות סבר] דמספקא עבדי תרי יומי וחד מנייהו חול הלכך אין קדושתו שוה שהאחד קודש והאחד חול בשני י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ומ"ד קדושה אחת הן סבר לאו משום ספיקא עבדי להו שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש אע"פ שידוע בבירור שהוא חול ולמחר קודש א"כ חומרא דרבנן היא לעשות שני ימים ונולדה בזה אסורה כזה דכיומא אריכתא דמי אבל שבת ויו"ט אין לומר אחד מהן חול ששניהם קודש אלא בהא קמיפלגי רבנן ור"א דרבנן סברי כיון דאין חול מפריד ביניהן קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמי אינו יכול להניח שני עירובין כ"א עירוב אחד לשני הימים ור"א אע"ג דשניהם קדושה ואין חול מפריד ביניהם מ"מ זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו שזה יקרא שבת וזה יקרא י"ט ושתי קדושות הן לא כאריכא דמי ויכול לערב שני עירובין לשני הימים שכל יום עומד בפני עצמו ובזה פסק רב הלכה כר"א דשתי קדושות הן ויכול לערב שני עירובין וגם הביצ' שנולדה בזה מותר' בזה אי לאו משום הכנ' דרבה אבל גבי ר"ה דסבר ר"א דשתי קדושות הן אע"פ שחכמים מודים לו לא ס"ל לרב כותייהו דטעמא דידהו משום דקסברי שהאחד מהן חול ומשום הכי יכול לערב שני עירובין ורב ס"ל בהא כר' יוסי דאמר קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמו ואם נולד' בזה אסורה בזה (אלמא) [ולא] בעבור ספק ניתקנו מתחילה ואם נפשך לומר נהי דאחמור רבנן (מאי נפשך) [ועשו] שניהן קודש [מי] אלימא קדושתו משבת ויו"ט הסמוכים זה לזה ולמה שם היה סובר רב נולדה בזה מותרת בזה (אלא) [אי לאו] משום הכנה דרבה (והוא) [והכא] הוא אומר נולדה בזה אסורה בזה. תשובה שבת ויו"ט הם שתי קדושות שזה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו וס"ל כר"א שאין זה נמשך ונגרר אחר זה אלא כל אחד לעצמו עומד שזה יו"ט וזה שבת אבל שני ימים טובים של ר"ה כלום אתה יכול לומר שיהא זה קדוש לעצמו וזה לעצמו יום אחד הוא ר"ה ולא שני ימים הלכך כשהחמירו חכמים ואמרו ששניהם קודש לא שיהו חלוקים זה מזה אלא כיומא אריכא (ממ"נ) [דמי] שיום השני נמשך ונגרר אחר יום ראשון ומשו"ה אמר רב נולדה בזה אסורה בזה: שלומך יכפילו מן השמים בשלום רבנן דאיקרו מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו. ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף