שו"ת הב"ח (הישנות)/ח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן ושמעון מחשובי המדינה עשו שידוכין והתקשרו יחד בחרם ובקנס כמנהג המדינה דבן ראובן ישא את בת שמעון לזמן פלוני ובתוך הזמן נשמע קול ברחובות קריה דבת אחותו של החתן זינתה תחת בעלה ומחמת קול הברה זו נמשך שמעון אחור ופוטר עצמו מן הקנס והחרם בטענה דאדעתא דהכי דיתחדש קול כזה לא שיעבד נפשו לה להתחתן עצמו ולפגום משפחתו:
תשובה נראה שאין ממש בטענות שמעון דאף ע"פ דהרא"ש בתשובה כלל ל"ד פסק מהיכא שתוך הזמן יצתה אחות המשודכ' מן הכלל ונעשה איבר גקערטי דהמשודך יכול לחזור בו ופטור מלשלם קנס והאריך בראיותיו וכן פסק באבן העזר בסי' נ' על כ"ז נראה כיון דהדין זה חידוש הוא וכבר יש להשיב על פסק זה ועל ראיותיו כאשר יתבאר בס"ד הבו דלא לוסיף עלה דדווקא במעשה שהיה לפני האשר"י דחמיר טובא משא"כ בנ"ד וזה מכמה טעמים חדא דטעמו אף על פי דשעבד עצמו בסתם לקנס ולא פירש שום תנאי מ"מ כיון דאירע אונס כזה שאין רגיל בבנות ישראל והוא פגם משפחה אדעתא דהכי לא שיעבד נפשו וכדאמר בפ' מי שאחזו אונסא דלא שכיחא לא קיבל עליהו והדבר ידוע מסוגיא דהתלמודא דיצרא דע"ז הוא דלא שכיח לבתר דנמסר ביד אנשי כנסת הגדולה אבל יצרא דזנות שכיח טובא דלא אהנו ביה אלא דלא איגרו אינשי בקרובותיו ובאמו ובאחותו אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה וכפירש רש"י בפ"ד מיתות וכדאמר קב"ה אהא דאיבעלו כמה בתולתא בצומא רבא לפתח חטאת רובץ כדאיתא פ"ק דיומא ומי לנו גדול מרב עמרם חסידא ור' מאיר ור' עקיבא דהוה מתלוצצין בעוברי עבירה כדאיתא סוף קדושין (דף פ"א) ועובדא טובא התם ובפר"ק דקדושין ועובדא דאביי פרק החלל דקאמר דלא הוה מוקים אנפשיה לכוף את יצרו והשתא כיון דאונס דזנותא שכיח טובא פשיטא דלא מצי שמעון למטען טענה כדפריש בתוספת פרק מי שאחזו דאיכא תלתא גוונא אונס דאונס דשכיח לגמרי לכולי עלמא לא מצי טעין טענת אונס דהוה ליה לאתנויי וכ"כ הרא"ש גופי' בפרק קמא דכתובות:
ועוד נראה דדוקא בציאת מן הכלל דמפורסים וגלוי הפגם לעיני הכל אבל נ"ד אינו גלוי ומפורסם דדלמא אויבים הוא דאפיקו לקלא ואפילו היו שני עדים שראו אותה כמכחול בשפופרת והיא מכחשת אותם אין כאן פגם משפחה דכבר ידענו שנמצאו עידי שקר הרבה ועובדא דבנו של שמעון בן שטח יוכיח שהמיתו אותו ב"ד ע"פ עידי שקר וגדולה מזאת נראה דאפילו היתה מודה לדברי העידים אפשר דהתחרטה והרהרה בתשובה בלבה ולא תשיב עוד וגם תקבל על נפשה סיגופים על העבר ואין כאן פגם מה שא"כ בנעשה בקערטי ועודה מחזקת בטומאתה בגלוי ונטמע' בין הגוים דבכל עת היא עוברת על כל התורה והלכך בנדון דידן אין כאן פגם משפחה:
ועוד נראה דלא קאמר הרא"ש אלא באחות המשודכ' דאם היא אחותה מאביה הלא משפחת אב קרויה משפחה דלמשפחותיהם לבית אבותם כתיב ואם היא אחותה מאמה חשביני' לה חצי בשרה כדכתיב אשר בצאתה מרחם אמו ויאכל חצי בשרה א"כ ודאי הוא פגם משפחה אבל בבת אחותו שאין כאן לא לזה ולא לזה אין לנו ראיה דאיכא בזה פגם לבנו של ראובן דנימא אנן אומדנא דמוכח שאלו היה יודע דבר זה לא הי' מקבל עליו קנס זה ואולי דלפי דבבת אחותו ליכא לא לזה ולא לזה אמרו בפ' הע"י דהנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא והוא לפי שעושה מצוה בנשואי בת אחותו שמחזיר הייחוס למשפחות אבותיו דאלו בבת אחיו כבר הוא מתיחסת למשפחות אביה איברא דהתם ב"פ נושאין (דף צ"ט) בד"ה ספק הביאו ראייה מהירושלמי לפי' ריב"ן דהיינו טעמא דבבת אחיו אינו עושה כל כך מצוה דמבטל מצות יבמין ע"ש מכל מקום הפירוש שכתבנו נמי איננו רחוק:
ועוד נראה דלא קאמר הרא"ש אלא היכא דאיכא שיעבוד קנס גרידא והשליש שטרות ביד שליש כדמוכח להדיא בתשובותיו לשם וכן בדברי הטור אבל בנדון דידן דאיכא נמי קבלות חרם ושבועה לקיים התנאים כי כתוב בהם בקנס ובת"ח ובש"ד והקנס לא יפטור את החרם והחרם לא יפטור את הקנס אף הרא"ש מודה בהא דאזלינן לחומרא דאין לנו לסמוך על האומדנא ולומר דאדעתא דהכי לא נשבע דמאחר דכבר אנו רואין חשובים והגונים דלא קפדי מלהתחתן באיש שנמצא במשפחתו בקערטיר או קרוב עובר עברה כיון שהמשודך עצמו הוא אדם חשוב והגון כדאשכחן בריב"ז דבן אחותו אבא סיקרא היה פריץ שופך דם בירושלים וכן לר' יוסי בן יועזר איש צרידא היה יקים איש (צרידא) [צרורות] בן אחותו רכיב סוסיא בשבתא כדאיתא בבראשית רבה פס"ה (כב) ובשוחר טוב[1] ואם כן ודאי נשמע דאין להרחיק אדם חשוב או לדחותו מלהתחתן עמו בשביל קופה של שרצים התלויה לו מאחוריו והלכך איננו נפטר מעונש שבועה וראי' מדקאמר בפ' ב' דקדושין אההיא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארץ ישראל דקאמר רב הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים מנ"ל לרבא הא אלימא מהא דתנן יקריב וכו' עד אלא אמר רב יוסף מהא המקדיש את האשה ואומר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה לויה והיא כהנת עניה והיא עשירה עשירה והיא עניה מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי הא קסבר הייתי אלא משום דאמר דברים שבלב אינן דברים א"ל אביי דילמא שאני התם דלחומרא כלומר אף על פי דלגבי ממונא הקל אמרינן דברים שבלב אינן דברים והמכר קיים אף על פי שנאנס ולא עלה לא"י א"ה לגבי איסור אזלינן לחומרא ומקודשת מספק וכפי' רש"י לשם להדיא:
ומה שכתוב מהרי"ק בשורש ק"א דאפילו היכא דאיכא שבועה בהדי קנס הוחלה השבועה ונתבטלה דהשבועה אינה אלא לזרז הפרעון וכיון דהפרעון אינו כאן מטעם דאדעתא דהכי לא שעבד נפשי' ה"ה דשבועה אין כאן הדבר ברור דאינו מדבר אלא בשבועה שנשבע לפרוע הקנס התם ודחי כיון דפרעון אין כאן שבועה אין כאן אבל חרם ושבועה שכתב בתנאים שלנו אין משמעות כלל שנשבע לפרוע הקנס כי אם שנשבע בפני עצמו לקיים התנאים שהרי כתוב בהן בפירוש והקנס לא יפטור את החרם הלכך וודאי דאפילו את"ל דאינו חייב בקנס לפי דעת מהרי"ק מ"מ השבועה במקומה עומדת וחייב לקיים התנאים מכח השבועה והחרם ויכריזו עליו חרם בכל הקהלות ישראל עד יקיים במה שנתקשר כי אין לנו לפוטרו מן השבועה באומדנא דידן ומעולם לא פטרוהו מן השבועה לא הרא"ש והטור ולא מהרי"ק ז"ל וכן הוא להדיא בתשובת מהר"י כהן מקראקא שכתוב דבתנאים שלנו אין משמעות השבועה לפרוע הקנס כי אם שנשבע בפ"ע לקיים התנאים והוא דבר פשוט:
ותו נראה לפע"ד דאפילו את"ל דבתנאים שלנו משמעות השבועה הוא לפרוע הקנס מ"מ אין לנו לומר כיון דפרעון אין כאן שבועה אין כאן דאף עפ"י דנניח שאם לא היה שם שבועה לא היה מתחייב בקנס מטעם שכתב הרא"ש דאיכא אומדנא דמוכח וכו' מ"מ הוא שבועה גורמת להחזיק פרעון הקנס לשלא יועיל לא טענה דאדעתא דהכי לא הייתי משתעבד עצמי בקנס זה כי ע"כ נשבע בסתם לפרוע הקנס אם לא יקיים התנאים דאף עפ"י דהיכא דאיכא אונס גמור כנדון שדן עליו מהרי"ק שיצאת המשודכת מדעתה ובשעת שידוכין היתה פקחת אי נמי כעובדא דהרשב"א בתשובה סי' ת"ש ע"א ששידוך את בת בתו לבן שמעון ובת בתו אינו רוצה בבן שמעון שזהו ודאי אונס גמור או במשודך שקלקל את מעשיו שפטר הרשב"א אפילו היתה שם שבועה וכדאמר במרובה (דף פ') מעשה באשה אחת שהיתה בנה מיצר לה וקפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינן מהגונין וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה והיינו משום דהדבר ברור באין ספק שלא היה דעתה לכל הקופץ תחלה ואפילו מנוויל ומוכה שחין אלא ודאי להגון לה נתכוונה אבל בנ"ד דהגון לה הוא אלא שאנחנו באנו לדון באומדנא דדעתא שאלו היה יודע מתחלה שהיה עתיד לעשות דבר זה בבת אחותו לא היה מקבל עליו קנס זה ולא היה נשבע אין לנו כח לפוטרו כלל משבועתו בסתם מספק כיון דאין כאן אונס ממש וידוע שהכל מסכימי' באונס זה שהוא אונס גמור ומה שהביא מהרי"ק ראיה מסוף פרק הגוזל עצים גבי ההיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת וכו' דפריך עלה אלא מעתה חטאת שמתה וכו' יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא מקדשה וכו' ואם איתא דיש לחלק בין היכא דאיכא שבועה בהדי קנס להיכא דליכא שבועה בהדי קנס משום דחמור איסורא מממונא א"כ פשוט דלא הוה פריך מידי דהתם נמי גבי נתן הכסף לאנשי המשמר ממונא בעלמא הוא ומ"ה יש להקל בו אבל גבי איסורא כגון להוציא קדשים לחולין וכ"ש לאיסור ערוה להתיר יבמה לשוק בלא חליצה אימא לך דלא שרינין וכו' עכ"ד שרי ליה מארי התם במקדש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי וכן גבי יבמה בדידה קאי דהבעל איננו חושש בשביל דבר שיארע לאחר מיתתו והלכך אמרינן שפיר דאדעתא דהכי ודאי לא מיקדשא שתיפול לפני מוכה שחין אבל שידוכין דהשבועה והחרם קיבל כל אחד על דעת חבירו לאו בדידיה לחודא תליא מלתא אלא כמו כן בדעת חבירו ליכא למימר דאדעתא דהכי לא נשתעבד ולא נשבע ולפוטרו משבועה דחמירי טובא גם במ"ש מהרי"ק וז"ל וגם מגופיה דההוא דהגוזל קמא יש להביא ראייה דפטרינן לי' למשודך מן הקנס וכו' אישתמיטתיה ליה להרב מ"ש התו' בפרק הגוזל ובפ' נערה שנתפתתה (דף מ"ז) בד"ה שלא כתב דבפירוש כתב ר"י דלא דמי להאי דהגוזל לפי דהתם אינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחרי דעתו וכן ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' וע"ש וכ"כ במרדכי ר"פ אעפ"י בלשון ברור יותר וז"ל ל"ק מידי מההיא דהגוזל דבלאו הכי תימא דלא פריך מהאש' שנעשה בעלה בעל מום תיפק דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וגם אמאי לא מקשינין בכל מקח וממכר שיבטל אם יארע אונס ונראה דלא דמי ללוקח חפץ משום דמאי חזית דאזלת בתר לוקח זיל בתר מוכר אבל הקדש כמו חטאת שמתה בעליה שתלוי בו להקדישו כמו שבדעתו וגם קידושין היא לבדה מפקדת ואדעתא דהכי לא קידשה נפשה שתיפול לפני מוכה שחין אבל הוא לא היה מעכב בשביל שום אונס שאירע אחר מיתתו כי לא יחוש במה שיהיה אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנתקדשה למוכה שחין תיפוק בלא גט דבההיא לא אזלינן בתר דעתה שהרי העכבת אותו התנאי תלוי במקדש הואיל והדבר בא להפסיד גופה והוה ליה לפרש עכ"ל מבואר דבשידוכין דכל אחד משתעבד לחבירו וקבל על עצמו בחרם על דעת חבירו דלא מצי אמר אדעתי' דהכא לא נשתעבדתי דלא אזלינן בההיא בתר דעתיה ואי לאו תשובת הרא"ש הייתי דן דאפילו היכא דליכא אלא שיעבוד קנס גרידא בלא שבועה נמי חייב בקנס ולא מצי פטר נפשיה כלל בטענה דאדעתי' דהכי לא נשתעבדתי דכיון דכל אחד ואחד נשתעבד לחבירו בסתם לא אזלינן בתר אומדנא דדעתא:
וכל הראיות שהביא הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא דמוכח אינן ראיות לשידוכין דמה שהביא משטר מברחת דפרק האשה ומהכותב כל נכסיו לאשתו וכו' והכותב כל נכסיו לאחד מבניו וכו' וממי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב לאחרים ואח"כ בא בנו דבפרק יש נוחלין ומש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' דבפרק מי שמת וכן סבלונית וקדושין דהדרי כדאית' התם ומהמקדש אחותו דבפרק שני דקידושין כל הני ראיות איכא למידחי ולמימר דשאני מתנה דכל עיקרה נידון על פי דעת הנותן דאמדינן דעתו שנתכווין לכך ולכך התם קאמרינן דבדידיה לחודא תליא מלתא אבל בשנים שנשתעבדו זה לזה כל אחד נשתעבד לדעת חבירו וחבירו אינו מתרצה אלא בכך בסתמא וכי היכא דבאשה שנתקדשה ונודע שהוא מוכה שחין דלא אזלינין בתר דעתה וכן כשהיא מוכת שחין לא אזלינן בתר דעתו דלאו בדירד לחודא או בדידיה לחוד תליא מילתא הכא נמי בשדוכין דהא והא חד טעמא הוא ובטעם זה התיישב מה שקשה דבריש פרק הנזקין (דף נ' ע"ב) בש"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני וש' זוז לפלוני וכו' וקאמר דכל אחד יתן לפי מעותיו ובפרק מי שהיה נשוי לגבי כתובה מפורש דחולקי' בשוה וקושיא זו קשה נמי בדברי הרמב"ם דבפ"י מה' זכייה ומתנה כתוב דחולקין לפי מעותיהם הפך ממ"ש בענין ב"ח פ"ב דמלוה ופי"ז דאישות וכן קשה בח"מ מיניה וביה במ"ש סימן ק"ד הפך מ"ש בסי' קי"א אבל למאי שכתבנו התיישב בטוב טעם דבמתנה אזלינן בתר אומדנא דדעתא בלבד שנתכווין לתת לזה פי שנים על זה לפיכך יתן לכל אחד מעותיו אבל ב"ח שגובין מן הלוה שאין השיעבוד חל על נכסי לוה כפי דעת הלוה בלבד אלא כפי דעת המלוה ג"כ וכל אחד מן המלוים רוצה בשיעבוד כל נכסי הלוה ועל דעת כך הלוהו א"כ כך חל השיעבוד שלו כמו של חבירו ולפיכך חולקי' בשוה ובאלפסי פרק יש נוחלין הרגיש גם בקושיא זו ותירצה כעין מה שכתבתי:
הנה התבאר דחלוק זה בין דבר התלוי בדידיה לחוד כגון בנותן וכיוצא בו ובין דבר התלוי' בדעת חבירו ג"כ הוא אמת ויציב אין בו ספק והלכך אין ראיי' כלל מכל הני שהביא הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא דמוכח לשידוכין שהדבר תלוי בשניהם כי כל אחד התקשר ע"ד חבירו וחבירו אינו רוצה בשום תנאי אלא בקישור גמור ואינו דומה להיכא דאיכא אונס גמור כגון האי דמי שאחזו דאמרינן אונסא דלא שכיחא לא קביל עליה דאף ע"פ שאין הדבר תלוי בלוקח לבדו כי אם גם במוכר אפילו הכי כיון דאיכא אונס ממש ולא שכיחא אמרינן דלא אסיק אדעתיה לאתנויי' עליה אבל בנדון שדן עליו הרא"ש וכן בנ"ד וכל כיוצא בזה דליכא אונס גמור אלא דמחשבינן ליה אנן לאונס מטעם דאומדנא דמוכח שפיר אית לן למימר דלא אזלינן בתר אומדנא כיון דלאו בדידיה לחודיה תליא מלתא גם מה שהביא הרא"ש ראי' מעובדא דר' בנאי בפרק חזקת הבתים דאזלינן בתר אומדנא אין ענין זה לנ"ד שלפנינו דהתם וודאי אזלינן בתר אומדנא למימר דוודאי כן הוא האמת שזה הוא בנו אבל כאן אפי' אם תמצי לומר שכך הוא האמת שכך היתה דעתו של זה שלא להתקשר בסך קנס זה אם יהיה פגם זה במשפחה מ"מ חבירו אינו רוצה בכך וכדפרישית ומטעם זה נמי אין ראיה מנדרי זריזן דאמרינן שלא כיון אלא לזירזו לא לשם נדר והא דלקח וחזר ולקח מן האשה דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היינו משום דבשעת הקנין הדבר ידוע ומפורסם שלא הקנתה לו השדה בקנין גמור אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה ואינו ענין לנדון דידן הלכך אי לאו תשובות הרא"ש שפסק כך בפירוש בשידוכין דאזלינן בתר אומדנא וכו' היה הדין נותן דבשידוכין לא אזלינן בתר האי אומדנא אכן אחר שיצא מפי הרא"ש להקל בדבר זה לפוטרו מן הקנס מאחר דאיכא צד טענה לומר אלו היה יודע דבר זה שעתיד לעשות לא היה מקבל עליו קנס זה איכא למימר דס"ל להרא"ש דבממון הקל אזלינן לקולא שלא להוציא ממון מחזקתו ואף על פי דאין כאן אונס ברור וידוע אלא שאנו מחשבין אותו לאונס אמרי זוזי היכא דקיימה קיימה מיהו היכא דאיכא שבועה בהדי קנס אף הרא"ש מודה דאינו פטור משבועה שנשבע על דעת חבירו מטעם האי אומדנא וכו' ואין צריך לומר בנדון דידן דאין כאן פגם משפחה ואין דומה לאחות המשודכת שיצאה מן הכלל ואפילו מהרי"ק שפסק להקל אפילו בשבועה מודה הוא בנ"ד כאשר נתבאר בס"ד מכל הלין טעמי יראה באין ספק דשמעון חייב לקיים כל התנאים כפי מה שהתקשרו נגד בן ראובן ואם יעבור הנה חייב לשלה הקנס והקנס לא יפטור את החרם וכו' הנראה לפע"ד דין אמת וצדק כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן והצעיר יואל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |