משל ומליצה/שיר השירים/א

א

שיר השירים אשר לשלמה. בין הפבריקנטין אורגי מלאכת הסחורה יש פאבריקנט המפורסם לשבח שמלאכת סחורתו עולה על כולנה. ובין סחורותיו יש סארטין שונים וסארט הראשון עולה על כולן. והחנוני החפץ להודיע אשר בחנותו יש סחורה היותר יפה מכל סחורות זולתו. הוא מושח בששר על הטבלא. פה נמכר סארט הראשון מסחורת פאבריקנט פלוני. ואז מכירים הקונים טיב סחורתו היותר יפה מכל סחורות הסוחרים. כן על דרך זו שלמה נתודע בעולם כי חכמתו מעולה מחכמת הימן דרדע וכלכל. דהוא מעולה בפאבריק חכמה יותר מכל חכמי קדם. ובסחורת חכמתו היו לו שירים אלף וחמש. והמעולה מכולן הוא שיר המקודש הלזה. לכן רשם בתחילת הספר לדעת שהוא שיר השירים סארט הראשון מהשירים המכונה שיר השירים. והוא ממלאכת ראש הפבריקנטין בחכמה הנודע בשמו שלמה:

ב

ישקני וגו'. כי טובים דודיך מיין. אחד היו לו שני בנים. ולעת האוכל והמה רעבים החלו לבכות להאכילם ותגש המשרתת המבשלת לפניהם שתי קערות מלאות תבשיל לאכול. האחד מהם קם בכייתו לדממה ויקח הכף לאכול. והשני לא פג מלבכות ותאמר לו המשרתת למה תבכה, הקערה לפניך קח ואכול. ויאמר לא אוכל מאשר תתן את לפני רק מאשר תתן לי אמי. ותאמר לו הלא גם אמך לא תתן לך יותר מאשר הערכתי לפניך כי לא הכנותי לבשל יותר מזה. ויען הילד ידעתי כי בתכונת המאכל אחת היא המנה אם אמי תתן לי או אקח מידך. אך בזאת נאות כי אמי תקרב לתת לי ארוחתי כי אז בהתקרבה אלי ורואה כי פני רעים וזעומים תחוס עלי. ותחפישני מלכת לבית הספר. ובראותה כי נקרע מעילי תלבשני מחלצות. לא כן את אין בידך מאומה להיטיב עמדי כי אם הלחם אשר אוכל.

כן על דרך זו כל הנמצאים מתפרנסים על פי הטבע והמערכה המה צבא המשרתים בבית אלהינו. ואנחנו מבקשים ישקני מנשיקת פיהו בעצמו כביכול. ואף דלענין הפרנסה אחת היא. אך בזאת נאות לנו כי ישקני בעצמו כי בהתקרבו אלינו בעת אשר ישקני יביט כי פני רעים מלחץ מוני. אז יצילני מידם. ובראותו כי נקרע מעלי הוד הכשר מדותי. יחוס עלי וילבישני מחלצות להיישיר דרכו. זהו ישקני מנשיקת פיהו לא ע"י המשרתים דבזה נאות לי יען כי טובים דודיך אשר תתן לי בעת התקרבך אלי לתת פרנסתי יותר מיין שהוא גוף הסעודה הניתן לי:

ד

משכני אחריך נרוצה. מתהלוכת הנימוס כשלוקחים התינוק פעם הראשון לבית הספר ממאן ללכת. ואז מרגיל אותו הר"ד בתתו לו מיני מתיקה ופעמון. ומניח לו כל אלה על רשימת האותיות ואומר לו אשר ביודעו להכיר תמונת א' ינתן לו כל אלה. והנער ממהר להתרגל בתמונת האות למען ישיג המחיר אשר אהב. וכן יתנהג עמו ימים במספר עד אשר מתרגל הנער ללמוד צורת האותיות גם בלי מחיר. אחרי כן הנער נתגדל מעט והפך ללמוד עמדו קריאת התיבות. וגם בזה בחלה נפש הילד. דמה לו למרה הזאת לדקדק יפה בתמונות הנקודות הקטנות אשר תחת האותיות. ואז מרגילו הר"ד לתת לו כיס משובץ מצבעים שונים. ואומר לו אם יסתכל יפה בהנקודות השונות זו מזו ויגיד התיבות כראוי אז מתיחס לו הכיס אשר הוא עשוי נקודות נקודות מצבעים שונים ולעומת הגדת הנקודות יתן לו כיס הצבעים. ומרגילו גם בזה ימים אחדים עדי התרגל הנער לקרוא התיבות.

ביות הנער כבן חמש וחפץ הרב ללמדו קרוא מקרא עם חבור. והנער כפתן חרש מאן להקשיב צירוף התיבות לאחדם במאמר אחד. אז מראה לו הרב מורה שעות ומראה לו כי הוא כלי תפארה המשמיע קול. וכל תכונתו הוא כאשר נקבצו בו יחד גלגלים שונים זה מזה, זה מאריך וזה מקצר, ובהתלכדם יחד קול הפעמון צללו אזנים. ומסבירו כי כאשר יחבר גם הוא תיבות המקרא והיו לאחדים בידו מאמר שלם, כי אז יעלה ביכולתו לחבר לו כלי מורה שעות אשר בהתאחד כל גלגליו יחד יהיו כלי תפארה. הנער משים אזניו כאפרכסת לשמוע בלימודים קרוא מקרא, לחבר המאמרים ומתרגל גם בזה.

הנער כבן עשר והרב מרגילו לשנות במשנה וגמרא. ולדעת טעמי הסברא של בעל המאמר מדוע אמר זה בכה וזה בכה. כמשא כבד יכבד על הנער, מה לי לכוין דעת זולתי לדעת אל מה ירה מטרת כוונתו. הרב ישחדו בדברים לאמר אם אתה תחדור לדעת סברת בעלי המאמר להגיע למטרת חפצם, לעמת זה גם השדכן יקלע אל מטרת הזיווג המוכן לך ויתנו לך משאת מתנות כיד הגבירים וכל בני הנעורים יקנאו אותך. לדברים האלה יטה הנער שכמו כחמור למשא לשקוד לדעת טעמי המשנה והגמרא. עד אשר מתרגל וטועם בהלך דבש החכמה אשר בתורתנו הקדושה. ואז משליך אחרי גיוו כל עניני השכר אשר קיותה נפשו ולומד לשמה.

כן על דרך זו מתנהג גם הבורא יתברך עמנו. בפעם הראשון כאשר רצה לקחת אותנו לבית הספר לקרבנו אל הר סיני לקבל עשרת הדברים פתה אותנו (שמות יט ה) אם שמוע תשמעו בקולי וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים וגו'. ובזה נאותו לקבל עשרת הדברים והורגלו לקיימן.

אחרי זה כאשר הוסיף לשום לפניהם אלה המשפטים במצות מרובות ורובי תורותיו כמו זר נחשבו למו. הוסיף להמשיכם במאמר (שמות כג כה) ועבדתם את ד' אל' וברך את לחמך ואת מימיך וגו'. אחרי כן בצוותו לשמור גם החוקים למעלה מהשכל הוא כמשא כבד עליהם, מבטיחם (ויקרא כו ג-ה) אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם וגו' וישבתם לבטח וכו'.

והנה כל אלה ההבטחות אינם שכר המצוה והתורה ומחירה. רק נאמרו כל אלה בכדי להרגיל האדם בעבודה הכבדה עליו בתחילתה. אחרי התרגלו בזה, מודיע לו הכתוב כי אז לא תחפצו עוד בכל אלה ההבטחות רק תשכילו נעימות התורה והמצוה וזהו (ויקרא כו יב) והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. זהו שמבאר המשורר משכני במתנות עולם הזה להרגילני לעבודתך, ואחרי ההרגל אחריך נרוצה בלעדי שום תקות מחיר:

ו

בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. שני עשירים היו בעיר וירדו מנכסיהם אחורנית ונעשו משרתים לבעלי עגלות. לנסוע עם העגלות והסוסים שלהם לכל אשר יצוום. לימים נזדמנו שניהם לפונדק אחד ויכירו זה את זה ויזכירו ימי עולם בהיותם על במתי הצלחה. ועתה ירדו פלאים. ויאמר האחד אל רעהו, אל תדמה ענייך לעניי. הן בהיות שנינו ברום המעלה בעושר ונכסים סוסים ומרכבות, זה דרכך גם אז אהבת לרתום בעצמך רכש המרכבה ולשבת במקום העגלון להימין ולהשמאיל לכת הסוסים אל הדרך אשר בחרת. לכן גם עתה הפעם בלכתך לרסון הסוסים ולהוליך העגלה גוף המלאכה נקל עליך.

ואף כי אז עשית הדבר מרוחב הלב להתענג, ועתה הפעם בנפשך תביא מזה לחמך. עם כל זאת בעת בואך להכין המרכבה והרכש, לא תזכירך העבודה בימי ענייך את כל מחמדיך אשר היו לך מימי קדם כי במשך הזמן נשית טובה.

לא כן אנכי בימי עשרי והיה גם לי סוס ורכב, יראתי לגשת אל הסוס פן יבעט בי, ואף כי לשום הרסן תוך פיו פן יבלעני מצולה. ובמושב העגלון לא ישבתי מעודי פן אפול ממושבי. עתה הפעם כאשר ההכרח יאלצני לשרת בסוסים לרתום העגלה ולשום הרסן בפיהם ולשבת אפותיא דספסרא, אז בכל עת אשר אנכי נגש לעבוד אחת מאלה, נופל דמי בקרבי וזכור תזכור נפשי אשר היו לי מימי קדם שלא ידעתי מכל אלה. הנני מלא יגון ואנחה כל הימים.

כן על דרך זו בהיות ישראל שלוים ושקטים על אדמתם והמקדש על מכונו, היתה אז כל מגמת עבודתם רק בענינים הרוחנים בעבודת הקרבנות ונתינות מתנות התבואה ולעלות לרגל וללמוד תורה וכאלה. וכל ענינים הגופנים לא היו עושים בעצמם רק על ידי אחרים על דרך שנאמר (ישעיה סא ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם. ועתה בהיותם בגלות בבל ועבדו עבודת פרך להטעין רחיים על צואריהם וכאלה. על דרך שנאמר (דברים כח מח) ועבדת [את] אויביך. אז בכל עת שהיו נגשים אל העבודה אשר העמיסו עלינו תשוח נפשנו וזכור תזכר אשר בימי השלוה לא נסינו באלה ודאבה רוחנו באין מרגוע. זהו שמבאר המשורר שמוני נוטרה את הכרמים שלהם ואם היינו רגילים להיות נוטרי הכרמים שלנו אז לא היה הדבר כבד עלינו כל כך אך באמת כרמי שלי לא נטרתי מעולם כי מלאכתי היתה נעשית בידי אחרים. לכן קשה עול הסבל כאשר נחרו בי לשומי נוטרה את הכרמים שלהם: