העמק שאלה/קכח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קכח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומאן דמבשל ביומא דשבתא או לקיט פירי אי בשוגג עבד לאורתא משתרי ליה למיכל מנהון כי נטר בכדי שיעשו כצ"ל. וכ"ה בכת"י ובה"ג פרק מי שהחשיך. ושם כל הענין עד והאי קדרה כו'. ומבואר דעת רבותינו שפסקו כר"י כהרי"ף ורמב"ם וש"ע סי' שי"ח אלא דהוסיפו לאסור למ"ש בכדי שיעשו. והיא שיטת רש"י בחולין ד' ט"ו א' ד"ה רי"א כו' ובעינן בכדי שיעשה דלא נמטו הנאה מיניה. וגם פסק רש"י הכי ומש"ה פי' בביצה דף כ"ד במימרא דר"פ כותי שהביא דורון לישראל דאסור למוצאי יו"ט כדש"י משום שלא יהנה. והקשו התו' בביצה שם ובחולין שם מהא דר' מאיר דישראל המבשל בשבת בשוגג יאכל אע"ג דנהנה ממלאכת שבת. ולטעמייהו קיימי שכ' דהלכה כר"מ. אבל רש"י ס"ל דודאי ר"מ לית ליה סברא זו שלא יהנה כמש"כ בחולין שם בד"ה יאכל כו' דהא דאמרינן בעלמא לערב אסורין בכדש"י לית ליה באמת לר"מ אלא היכא דעביד ישראל איסורא ובמזיד כו'. וס"ל דר"פ ס"ל באמת דהלכה כר"י [מיהו רבינו לא הביא ראיה זו דהלכה כר"י מדר"פ בכותי שהביא דורון ממחובר. דבזה חילק רבינו ובה"ג ורמב"ם על רש"י וכולהו ס"ל טעמא דר"פ משום שמא יאמר כאשר יבואר באות ז' בס"ד. ולית לן סברא שלא יהנה אלא בעשה ישראל אפי' בשוגג]. והרא"ש חולין שם הקשה מסוגיא דגיטין דף נ"ג דמבואר שם טעמא דר"י ג"כ אינו אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד וכ"כ התו' חולין דף ט"ו ב' סד"ה כגון שהיה לו חולה והבריא. אבל רש"י כ' באוקימתא דרב אשי בד"ה רי"א כו' דלהכי לאחרים אסור דומי' דיוה"כ משום שלא יהנה כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו ביה ואיהו אסיר משום דקניס שוגג אטו מזיד ומתני' דאסר לאחריני דומיא דיוה"כ דלא כר"י דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי משתרי הוא לאורתא כו' אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה ל"ש הוא ול"ש אחריני כו' עכ"ל. ביאר רש"י דעתו דאי משום קנסא בעלמא לא הוי אסור לאחריני. וכ"כ רבינו ובה"ג בסמוך והא דקאמר לאחרים ולא לו קנסא בעלמא הוא. הרי דבקנסא לא שייך לאסור לאחרים ואע"ג דהתם קאי בדר"י הסנדלר. מכ"מ בזה הסברא למדנו שפיר הכלל לכולהו תנאי. ומש"ה לר' יהודה ג"כ במזיד אסור לו לעולם ולא לאחרים. אבל בשוגג דאסור בו ביום גם לאחרים לדעת רב אשי ע"כ משום שלא יהנה הוא ולא משום קנסא. וחולק על סוגי' דגיטין וכ"כ מהרש"א שם. ולסוגיא דגיטין באמת י"ל דר"י מתיר גם בו ביום לאחרים. ואנן כרב אשי קיי"ל דאסור לאחרים והוא משום שלא יהנה ממל"ש וממילא אסור בכדי שיעשה. וזהו סברת הירו' פ' כירה והובא מקצתו בתו' עירובין ד"מ והכי איתא התם תני לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין ותתנם לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנם אסורים למ"ש עד כדי שיעשו ר' אחא א' במזיד וכר"מ. ר' יוסי א' בשוגג וכר"י א"ר מני יאות א"ר יוסי הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר דר"מ רי"א בין בשוגג בין במזיד יעקר מפני שהניית שבת עליו וכאן מכיון שאת אמר עד כדי שיעשה כמו שלא נהנה מחמת שבת כלום. הרי מבואר טעמא דר"י משום שלא יהנה ממלאכת שבת. וגם אסור בכדי שיעשה ולא משום קנסא. והכי משמע סתמא דגמרא שבת דל"ח דאי' בעו מיניה מרחב"א שכח קדירה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו כו' נפק דרש להו המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד נא יאכל ולא שנא ומפרש טעם למ"ד ול"ש לאיסורא אמאי ל"ש. ולסוגיא דגיטין דפליגי ר"מ ור"י בקנסא. ור"מ ס"ל דבדאורייתא לא קנסינן שוגג א"מ ובדרבנן קניס שוגג א"מ. הרי מבואר הטעם דבשכח מע"ש שהוא מדרבנן קנסינן שוגג א"מ. אלא סתמא דגמרא ס"ל דלא בקנסא פליגי. וזהו דעת רבינו ובה"ג שפסקו כרב אשי: עתה עלינו לעמוד על פסק הרמב"ם וש"ע כר' יהודה ומכ"מ מותר במ"ש מיד. ולכאורה מבואר מזה דס"ל הטעם דקניס שוגג א"מ. ולא מיבעי לפי המבואר בה' שבת פ"ו בהא דכותי שיעשה בשביל ישראל דאסור בכדי שיעשו משום שמא יאמר לכותי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכ"כ בפי' המשניות מכשירין פ"ב. הרי לא חיישינן לאיסור הניית שבת א"כ משמע דגם בהא דאסור בישראל המבשל בשבת בשוגג משום קנסא ולא משום הניית שבת. ולא עוד אלא אפי' למאי שהבינו האחרונים טעם המחבר בסי' תקט"ו בהא דכותי שהביא דורון לישראל שאינו אסור אלא במוצאי יו"ט ראשון כדש"י. שהוא משום שלא יהנה דאי מטעם שמא יאמר הוי למיסר אפי' במוצאי יו"ט שני. וא"כ קשה אמאי במבשל בשוגג בשבת אמרינן דמותר מיד ולא חיישינן להניית שבת. מש"ה כתבו המג"א סי' שי"ח סק"ב והגר"א שם סק"ג כסברת התו' עירובין דל"ט ב' דאפי' למאן דחייש שלא יהנה ממל"ש לא גזר בישראל המבשל דלא שכיחא. כ"ז דעת האחרונים בפסק הרמב"ם והמחבר. וכ"כ באמת הרשב"א בתשו' המיוחסת סי' קנ"ב דהלכה כר"י דמבשל משום דקנסינן שוגג א"מ. וע"ז הדרך סובב הולך כל פלפולו של רבינו הגר"א ז"ל והשגותיו על הפסק כאשר יבואר באות הסמוך בס"ד. אבל לענ"ד לא זה הדרך של הרמב"ם ז"ל. והא ודאי גם הרמב"ם מודה להכרח רש"י דאי משום קנסא לא הוי למיסר לאחרים. וכמש"כ הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פט"ו דהמבטל איסור במזיד לא קנסו אלא לו ולא לאחר וכ"פ ביו"ד סי' צ"ט. ואל תדחני מחמץ שעבר עליו הפסח דקיי"ל כר"ש דאסור משום קנס ומכ"מ אסור לכל ישראל. דשאני התם דאפי' השהה החמץ באונס אסור כמש"כ הרמב"ם ה' חו"מ פ"א ה"ד. ממילא ה"ה שאסור גם לאחרים. ומגוף משנתנו מוכח הכי דתנן בפרק ב' דפסחים חמץ של כותי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. מבואר דווקא של כותי אבל של ישראל חבירו אסור. משא"כ בכל דבר שקנסו חז"ל שוגג אטו מזיד לא מצינו שיהא אסור לאחרים. אלא עיקר טעם ר"י לדעת הרמב"ם הוא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומכ"מ לא קיי"ל כוותי' לענין בכדי שיעשה: ואנהרינהו לעיינין בפי' הרמב"ם תרומות פ"ב דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד ל"י הנוטע בשבת בשוגג יקיים במזיד יעקר. וכ' הרמב"ם המבשל בשבת בשוגג יאכל ר"ל מותר לו לאכול אותו תבשיל למ"ש ואסור לו לאכול בשבת בשום פנים. במזיד ל"י ר"ל מי שעבר ובשל בשבת אסור לו לאכול אותו תבשיל לעולם אבל אחרים מותר להם לאכול אותו תבשיל במ"ש כו'. הרי פי' משנתנו כר"י והוא פלא שהרי סיפא הנוטע בשבת מבואר כר"מ. וא"כ למאי דחק רבינו עצמו לפרש רישא אליבא דר"י דלא כמשמעות המשנה כלל. אלא משום דדעת הרמב"ם לפסוק במבשל כר"י ובנוטע כר"מ מש"ה פי' סתמא דמשנתנו לאוקמי על ההלכה. וכיב"ז דרך הגמרא לעקם פי' המשנה כדי לאוקמא על הפסק. ואנקוט חדא בבכורות פרק בתרא מונה פסולי מעשר בהמה ויתום בכלל. ובזבחים ר"פ התערובו' ותמורה פ' כל האסורין מונה פסולי קדשים וגייז פסול יתום. ונראה מבואר דמשנתנו ס"ל כבן עזאי במכילתא פ' בא פי"ח שאמר. יתום כשר לגבי מזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר. אבל הגמרא בבכורות שם דנ"ז מפרש משנתנו כתנא כת"כ דפוסל יתום לקדשים והיינו משום דהכי קיי"ל. וכן יש הרבה וע' מש"כ שאילת' ל' אות ד'. וזהו דרך הרמב"ם בכ"מ לעקם פי' המשנ' כדי לפרשה לפי הפסק וכן הכא פי' לפי ההלכה כר"י ומכש"כ דסת"מ בחולין כר"י. ואע"ג דסיפא בנוטע כר"מ מכ"מ אפשר לחלק בין מבשל לנוטע. והוא עפ"י הירו' הנ"ל. דלכאורה קשה טובא אמאי איצטריך הירו' להביא ראי' לסברא דאיסור הניית שבת מהנוטע בשבת לימא כמ"כ מהמבשל בשבת דס"ל לר"י בין בשוגג בין במזיד לא יאכל. אלא ע"כ ממבשל אין ראיה דאסור משום הניית שבת גם למ"ש בכדי שיעשו. ואפשר דלא אסר ר"י בשוגג אלא בשבת עצמו אבל מדתני' בנוטע בשבת בשוגג יעקר. הרי דמשום איסור הניית שבת אסור גם אחר השבת וה"נ גם במבשל אסור במ"ש בכדי שיעשה. והיינו דדייק הירו' בזה"ל וכאן מכיון שאת אמר עד כדי שיעשה כמו שלא נהנה מחמת שבת כלום. פי' אפי' לאחר שבת. למדנו מיהא דיש מקום לחלק באיסור הניית שבת בין בשבת עצמו בין לאחר השבת. והשתא דסתם לן התנא במשנה דחולין כר"י במבשל דאסור בשבת כמו ביוה"כ לא שמענו אלא בשבת עצמו כמו ביוה"כ אבל בכדי שיעשה לא שמענו ומש"ה פי' הרמב"ם רישא דמס' תרומות כר' יהודה וסיפא כר"מ. וממילא גם ברישא לא אסר אלא בשבת עצמו. ותני לן סתמא דחולין לפסוק בשוגג כר"י וסתמא דתרומות לפסוק במזיד כר"י דלא יאכל לעולם. ולא תקשה על פי' המשניות להרמב"ם מהא דאי' בחולין שם תני תנא קמי' דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד ל"י ומשתיק לי' רב משום דתנא כר"מ. אלמא דלא מתפרש זה הל' אליבא דר' יהודה. הא ל"ק דודאי בלא סתמי דסתרי אהדדי משמע לשון משנה דתרומות כר"מ וה"נ משמעות לשון הברייתא. אבל השתא דסתם לן בחולין פרק א' כר' יהודה ע"כ יש לנו לפרש גם משנה דתרומות הכי. זהו דרך הרמב"ם ז"ל ובתר רישא אזיל הוא הרי"ף כאשר יבואר באות הסמוך. נמצא דרבינו ובה"ג ורש"י ורי"ף ורמב"ם כולהו קיימי להו הפסק במבשל כר' יהודה ומשום שלא יהנה ממלאכת שבת. אלא רבינו ובה"ג ורש"י ס"ל כר"י גם לענין בכדי שיעשה. ורי"ף ורמב"ם ס"ל במבשל קיי"ל כר"י ולא בנוטע. ממילא במבשל אינו אסור בכדי שיעשה:

לא לו ולא לאחרים אלא לכותים. כ"ה בכ"י ובה"ג. ור"ל דבהנאה מכ"מ מותר. ושרי למוכרן לכותי.

ב

והלכתא כר"י ס"ל דאמר כו'. רבינו ובה"ג סמכו הפסק על דרשה דרב וכאשר יבואר. והרי"ף פ' כירה לא הביא שום ראי' דהלכה כר"י נגד ר"מ אלא הביא ראי' דלית הילכתא כר"י הסנדלר מדפליגי ר"א ורבינא אי ר"י הסנדלר מדאורייתא קאמר או מדרבנן ע"ש. וטעמא בעי אמאי לא הביא הרי"ף דרשה דרב כדרכו בקודש להביא טעמא דפסקי ואף כי רבינו וה"ג הביאו. אלא הוא אשר דברנו דהרי"ף אזיל בשיטת הרמב"ם שהרי לא כתב דבעינן בכדי שיעשה וא"כ דאפשר כל סתמי כר' יהודה במבשל ופשיטא דהלכה כסתמא. ולא הוצרך אלא לאפוקי מר"י הסנדלר משום דדרש ר"ת אפתחא דבי נשיאה כותי'. אבל רבינו ובה"ג דס"ל הלכה כר"י דבעינן בכדי שיעשה וא"כ סתמא דתרומות דלא כוותי' דנוטע בשבת בשוגג יקיים. ומאי אולמא דמשנה דחולין ממשנה דתרומות. ואי משום דר"מ ור"י הלכה כר"י הא אי' בירו' דשמואל כר"י הסנדלר רב כד הוי מורי בחבורתא הורי כר"מ בצבור כר"י הסנדלר כו' בעון קומי ר' יוחנן את מאי אית לך אמר לון אין לי אלא משנתנו דתרומות המעשר והמבשל בשוגג יאכל במזיד ל"י. ותו הא בשבת דל"ח אי' דרחב"א דרש המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד ל"י. והשתא בשלמא לשיטת הרי"ף והרמב"ם אינו סותר הפסק כר"י אלא לענין בכדי שיעשה. אבל לדעת רבינו וה"ג הרי מפורש דר' יוחנן ורחב"א ס"ל כר"מ במבשל. מש"ה הוצרכו לראי' דמכ"מ קיי"ל כרבי יהודה. ולמש"כ אזיל כל טענות שטען הגר"א ז"ל שם על פסק הרי"ף והרמב"ם מהא דיש לפסוק כסתמא דתרומות וגם כר' יוחנן בירו'. ומש"כ עוד הגר"א דלהרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"י בדאוריי' ממילא יש לפסוק באיסור דרבנן דשרי אפי' בשבת לפי סוגיא דגיטין דר"י ס"ל בדאורייתא קניס שוגג אטו מזיד ובדרבנן לא קניס וא"כ אזיל הוכחת רמב"ן להרי"ף מהני עובדי דפ' תולין שפסקו בדרבנן כר' יהודה כ"ז טענת הגר"א ז"ל. אבל למש"כ גם הרי"ף והרמב"ם בשיטת רש"י קאי דסוגי' דחולק פליגא והכי קיי"ל בין בדאוריית' בין בדרבנן. מיהו מעשר ומטביל כלים בשבת פסק הרמב"ם פכ"ג מה"ש דמותר בשוגג לאכול ולהשתמש אפי' בשבת. ולא משום דאיסור דרבנן המה כמש"כ הגר"א ז"ל ולא משום דאי' בגיטין אינהו לתקוני קא מכווני ואנן ניקום ונקנוס דכ"ז ליתא לדידן דלית לן קנסו שוגג אטו מזיד. אלא הטעם משום דאין זה הנאה. כיון דלא בא לתקן המאכל אלא מאיסור והוי כעין מצות לאו ליהנות ניתנו. ולכאורה ק' לפי' הרמב"ם דהא דתנן המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל אין הפי' שוה. דמעשר מותר בו ביום ובמבשל למ"ש. ואולי הי' גירס' אחרת בסדר המשנה. והכי מוכח בביצה די"ז ב' ע"ש וע' עוד מש"כ התו' גיטין ד' נ"ד ד"ה המעשר כו' ותימא שהקדים כו'. וגם זה מורה שהי' נוס' אחרת. וגם י"ל דנוח לפרש בתרי טעמי מלומר דפליגי סתמי דמתניתין אהדדי. הא מיהא דעת הרי"ף והרמב"ם ברור [והנה הגר"א ז"ל בח"מ סי' כ"ה כתב לפי דרכו בטעם הרי"ף ורמב"ם שפסקו כרב חסדא דבלא נתן ביד פטור ומש"ה הדין חוזר. וקשה דהא קיי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ולעולם חייב כהתו' ורא"ש. וכ' הגר"א ז"ל דתו' ורא"ש לטעמייהו בהא דהמבשל בשבת שפסקו בדאורייתא לא קנסינן שוגג א"מ מש"ה בדיני דגרמי שהוא דרבנן קניס שוגג א"מ. ורי"ף ורמב"ם לטעמייהו שפסקו כר"י דקנסו בדאורייתא שוגג א"מ וא"כ בדרבנן לא קנסו. ונתקשה עוד הגר"א ז"ל בהא שפסק הרמב"ם באם א"א להחזיר הדין חייב לשלם אם אינו מומחה שקבלוהו או נקיט רשותא מר"ג והוא נגד לשון הרי"ף בפ' אד"מ בזה"ל וחזינן לי' נמי דקאמר דהא דאוקימנא מתניתין דדן את הדין כו' בשנשא ונתן ביד כי היכי דלא לסתמוה כר"מ דדאין דינא דגרמי והשתא דסבירא לי' כר"מ מי שאינו מומחה שטעה בשקול הדעת אף על פי שלא נשא ונתן ביד אם אין הדבר מצוי שיחזור לחבירו ונתברר כי הוא גרם לממונא של זה שיאבד הרי הוא חייב לשלם והאי סברא נמי ליתא כו' עכ"ל. מוכח דלדעתי' אפי' א"א להחזיר פטור בלא נו"נ ביד. וכבר אחזו שער נו"כ הרמב"ם ז"ל במה שפסק דלא כהרי"ף לפי דרכו בסוגי' זו שלא נטה מדרך הרי"ף ז"ל. וע"ז כ' רבינו הגר"א דס"ל דהוי שוגג קרוב למזיד ע"ש. וכ"ז לפי דבריו ז"ל דהרמב"ם פוסק כר' יהודה. ועדיין לא נתברר יפה טעם הרמב"ם מנלן לחלק בין אפשר להחזיר ללא אפשר להחזיר ומ"ש מנו"נ ביד שלא חלקנו משום שהוא מזיק בידים. מש"ה אפי' אפשר להחזיר חייב וממילא אין מחזירין הדין. ה"נ בלא נו"נ ביד כיון שהוא קרוב למזיד. ופשרה זו להרמב"ם ז"ל נפלאת היא בלא מקור נאמן. אבל לענ"ד התם א"א לקנוס שוגג אטו מזיד וכמש"כ הרי"ף שם בזה"ל אבל גבי דינא לית לי' האי סברא דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שיעשה דין לעולם. ור"ל וכסבור שמצוה קעביד לאזדקוקי להציל עשוק וכדומה. והוי כדאי' בגיטין שם אינהו לתקוני קא מכווני ואנן ניקום ונקנוס. והא דפסק שאם א"א להחזיר משלם גמרא מפורשת היא בריש סנהדרין אלא מעתה טעו לא ישלמו. א"כ כש"כ שאתה נועל דלת בפני לווין. וכבר תמה הרא"ש מכאן על שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. דמאי נע"ד איכא דאם לא ישלמו הי' הדין חוזר כמו במומחה. וגם הרמב"ן הקשה מהא דאיתא בסנהדרין ד"ה דאמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי לפטור ולא לשלם לנקוט רשותא מבי ר"ג. ולשיטת הרי"ף ורמב"ם אין נ"מ בין מומחה לאינו מומחה אלא בנשא ונתן ביד. ולמאי מיבעי לנקוט רשות מר"ג וכי אורחייהו דדיינא להיות נו"נ ביד. אבל היינו מש"כ הרמב"ם דגם בזה יש נ"מ בין מומחה לשאינו מומחה. בלא נו"נ ביד וא"א להחזיר ולא מן הדין דודאי פטור עפ"י דין משום שהוא שוגג. אלא תק"ח הוא משום נע"ד. והיינו דקאמר טעו לא ישלמו. פי' לרב ששת ור"נ אפי' באפשר לחזור. ולרב חסדא בא"א להחזיר. ומשני משום נע"ד. ומש"ה קאמר רב דלנקוט רשות' מבי ר"ג. ובאמת לשון הרי"ף שלפנינו תמוה. דלמאי פי' אותו חד מרבוותא בהאי גוונא אם אין הדבר מצוי שיחזור לחבירו. והרי מאן דפליג על אוקימתא דר"ח מחייב לשלם אפילו יש בידו להחזיר. ומפרשי משנתנו דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אפי' לא נו"נ ביד. וא"כ יש בידו להחזיר. דמש"ה תנן מה שעשה עשוי שאינו חוזר. ותו שהרי"ף כ' להלן במה שדוחה דברי אותו חד מרבוותא בזה"ל ועוד אי משום דינא דגרמי קמחייבת לי' אפי' טעה בדבר משנה נמי אם אין הדבר מצוי שיחזיר לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממון של זה שיאבד לדבריו יהא חייב עכ"ל. ואי בהכי מיירי למ"ל להרי"ף להאריך כ"כ. והכי מיבעי אפי' טעה בד"מ נמי יהא חייב. אלא ודאי טה"ד הוא ואותו חד מרבוותא מיירי באפשר להחזיר. ומכ"מ חייב מדינא דגרמי וממילא אין הדין חוזר כמו בנו"נ ביד. ודחי הרי"ף דאי הוי גרמי אפי' טעה בד"מ נמי נהי דבאפשר לחזור חוזר כדין טעה בד"מ דלעולם חוזר. אבל בא"א להחזיר לחייב הדיין לשלומי משום דינא דגרמי. אלא ודאי ר"מ מודה בהא. ורק טועה בשקול הדעת וא"א להחזיר בזה לא דבר הרי"ף כלל. אבל הרמב"ם אחריו פירש עפ"י סוגית הש"ס הנ"ל דבטעה ישלם משום נעילת דלת. משא"כ טעה בד"מ שאינו מצוי ולא שייך נעילת דלת. ובזה אתי הכל עה"נ]. ונחזור לד' רבינו שהביא ראי' להפסק מהא דהורה רב בפירקא כר"י. והנה בחולין שם מפורש דמשום עמי הארץ דרש הכי ומש"ה כ' הרמב"ן שם והרא"ש פ"א דחולין דגם השתא נפישי ע"ה גבן ואתי לזלזולי. והשיג הגר"א ז"ל מהא שהביאו התוס' ראי' בפ"א דביצה. דלא אמרינן גבן לאו בני תורה אנן. שהרי בישולי נכרים בדבר שנאכל כשהוא חי שרי לדידן ע"ש. ועפר אני תחת כפות רגלי הגר"א ז"ל. אבל האיך אפשר לדחות פסק גאונים ראשונים ז"ל בזה. ובאמת בענין שהחמירו במקומות מיוחדים שאינן בני תורה. שפיר יש לנו לומר דאנן בכל מקום יש יודעי דת ודין והלכות פסוקות יותר מאותם המקומות. אבל בהא מילתא דרב באתרי' דנפישי בני תורה כידוע מגדולת ישיבת מתא מחסי' ומכ"מ חייש לעמי הארץ. מכש"כ דנפישי טובא השתא עמי הארץ בכל אתר. ותו דגם החשש לעמי הארץ אינו דומה. דהתם חששו אי ניקיל בהא יבאו להקל עוד יותר. מחמת דלאו בני תורה נינהו להבין ההפרש. ובזה שפיר י"ל דאנן כבר יש הלכות פסוקות ומורי הוראות ולא יעברו על הגדר. משא"כ כאן אין החשש אם נימא להו דהמבשל בשבת בשוגג יאכל בו ביום יקילו עוד יותר לבשל במזיד ח"ו. וכי מי לא ידע דאסור לבשל במזיד. והתוספות עצמם כתבו דזה לא שכיחי. אלא ע"כ ה"פ דע"ה מפרשי כי קודש היא לכם כמשמעו דדמיא לקודש ואסור ליהנות משבת. ואי ניקיל להו אתי לזלזולי בקדושת שבת דשם קדש חמירי להו כידוע דמש"ה הכל נאמנים על טהרת הקדש ובסנה' דכ"ו א' אי' דמש"ה ישראל זהיר בקדושת שביעית יותר מכהן משום דשם קודש עלה וישראל אסור בקודש וזהיר בה וממילא זהיר ג"כ בשביעית. ובירו' דמאי ריש פרק ד' אי' דמפני אימת שבת ואימת דמוע דתרומה שהוא קודש אינו משקר. הרי דמדמה ע"ה שבת לקודש ומשום דכתיב כי קודש היא לכם. ואי ניקיל להו דמעשיה מותרין בו ביום יזלזלו בקדושתה. ולאו חדתא היא גזרה זו בעידנא דרב. אלא מכבר יש לזה סמך כדאי' במ"ר במדבר פי"ד ופכ"ג שאמר יהושע לפי שנכבשה יריחו בשבת לפיכך הקדיש יריחו משום דכתיב כי קודש היא לכם. והרי קיי"ל דמעשה שבת מותר ואינו קודש. ומכש"כ במעשה דיריחו שהי' בהיתר ומצוה. אלא לפי שהי' מלאכה הנעשה לכל ישראל וידע יהושע דהמון רבה מפרשים כך מקרא זו מש"ה הקדיש שלא להקל להם. אבל רבינו הגר"א ז"ל כסבור דטעמא דהגאונים נמי משום דקניס שוגג אטו מזיד וכמש"כ שם בזה"ל וכש"כ דסוגיא דפ"כ דשבת כוותי' דר"מ וכל אמוראי שם. ור"ל דאי כר"י דבדאורייתא קנסינן הרי בדרבנן לא קנסינן. ומעתה דבפ' תולין אסרי אמוראי באיסור דרבנן וקנסו שוגג א"מ. למד מזה הגר"א ז"ל דס"ל כר' מאיר דבדאורייתא לא קנסינן. וא"כ הפי' משום ע"ה יש לקנוס שוגג אטו מזיד שלא יבואו לבשל במזיד ח"ו. והכי משמע באמת בתשובות הרשב"א שם דטעמא דהגאונים משום קניס שוגג א"מ. מש"ה שפיר הקשה הגר"א ז"ל. אבל כבר ביארנו דלא זהו דרך רבינו ובה"ג אלא משום שלא יהנה ממלאכת שבת וא"כ הפי' משום ע"ה היינו שלא יקלו בקדושת שבת ולא יהי' אימת שבת עליהם כ"כ. וזה ברור. ופסק הגאונים והש"ע תורה.

ג

והאי קידרא דבשיל ולא בשיל דאמור רבנן כו' אתי לחתויי בגחלים. והיכא דאשתלי כו'. זה הדין מקורו בשבת די"ח ב' האי קידרא חייתא שרי לאנוחי ע"ש עם חשיכה בתנורא כו' ובשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור. וידוע מחלוקת הרי"ף ורמב"ם עם התוס'. דהרי"ף ורמב"ם מפרשי בשיל ולא בשיל היינו שלא נגמר כל צרכו ואפי' נגמר כל צרכו ומצטמק ויפה לו מיקרי בשיל ולא בשיל. ושיטת התו' ורא"ש דהוא בדלא בשיל כמאכל בן דרוסאי. דאי הוי כמאכל ב"ד שרי להשהות ע"ג כירה ואפי' בתוכה כמש"כ התוס' דל"ז א' ד"ה אא"ב. ואפי' בתנור כמש"כ דל"ח ב' ד"ה תנור. [משא"כ רש"י אע"ג שפסק ג"כ הכי מכ"מ לא התיר אלא ע"ג כירה ולא בתוכה מפני שהוא הטמנה לדעתו ז"ל. ולא בתנור ומש"ה תנן במשנה דכירה נותנין עליה תבשיל ובתנור תנן לא יתן בין מתוכו בין מע"ג. דבכירה משהין אפי' אינה גרופה מש"ה יש נ"מ בין מתוכה לעל גבה. משא"כ בתנור אסור אפי' להשהות. וזהו דקדוק פרש"י בד' ל"ז ב' ד"ה ור"ש. ואנן דמשהינן קדרה על גבי כירה כו'. אבל כ"ז לטעמי' ז"ל דיש בזה משום הטמנה ולא הודו לו כל סיעתו] והנה הרא"ש כ' בפ' כירה ובשאילתות דר"א פסק כרב אלפסי. ולפי הנוס' שלפנינו אין שום משמעות לדבר. אבל מבואר במלחמת ה' להרמב"ן ז"ל שהי' לפניו נוס' אחרת וז"ל ורב אחא משבחא דמובהק הוא אצל הגאונים והוא כתב סתם בשיל ולא בשיל אסור והביא דברי ר' יהודה שאמר במבושל כל צרכו מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר ולא הביא ולא הזכיר בחבורו דברי חנניא כלל וזה הסכמה לדברי רבינו ז"ל עכ"ל הרמב"ן. ובל"ס דנוס' זו הי' לפני הרא"ש וכך צריך להיות בדברי רבינו אתי לחתויי בגחלים ותני' רי"א חמין שהוחמו כ"צ מותר מפני שמצטמק ורע לו ותבשיל שבישל כ"צ אסור מפני שמצטמק ויפה לו והיכא דאשתלי כו'. ומפרש רבינו הא דר"י לענין לכתחילה ולא כהתו' שם ד"ה הא. אלא כמש"כ בעל המאור ד"ה ואם תשאל. וגם הרמב"ן מודה לזה אלא שנחלק עליו במש"כ דר' יהודה לא מיירי אלא בלכתחילה ולענין בדיעבד שקיל וטרי בגמ' ויבואר עוד בזה לפנינו. וכד דייקת לשון הברייתא דר"מ אמר יאכל ולא יאכל ור' יהודה א' מותר ואסור. מבואר דר' יהודה מיירי בלכתחילה דמצטמק ויפה לו אסור לשהות. וע"ז קאמר רבינו דהיכא דאשתלי ושהי' אסור למיכל מיני' אפי' לר"מ כו'. ובאמת חסרון בדברי רבינו לפנינו ניכר מתוכו. דבל"ז קשה מאי בעי רבינו להביא להא דרב דאסור בדיעבד. הרי פסק כר' יהודה במבשל בשבת אסור בין בשוגג בין במזיד אפי' בכדי שיעשה וה"נ שוכח היינו שוגג. ומה לי במה דאמר רב דאפי' לר"מ אסור. בשלמא הרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"י ומכ"מ הביאו הא דרב ניחא דנ"מ לאסור בכדי שיעשה דבמבשל קיי"ל כר"מ בהא כמש"כ לעיל. אבל שוכח ומשהה אסור בכדי שיעשה כמש"כ הרמב"ם פ"ג ה"ט כל תבשיל שאסור להשהותו כו' וימתין בכדי שיעשו. אבל לשיטת רבינו דגם במבשל אסור בכדי שיעשה קשה. אלא ע"כ מיירי במבושל כ"צ. וכבר ביארנו דטעמא שפסק כר"י הוא משום שלא יהנה. וא"כ במשהה מבושל כל צרכו אינו נהנה כלל. אלא שאם לא השהה הי' מצטנן. הא מיהא בשבת לא עשה מאומה. ותו דאם השהה זמן מועט באופן שאפי' אם לא השהה ג"כ הי' רותח אין לנו לאסור התבשיל מזה הטעם. מש"ה מפרש דאפי' לר"מ דגם במבשל בשבת לא אסר משום הניית שבת מכ"מ במשהה אסור. ה"נ לר' יהודה במשהה תבשיל כ"צ. הרי דרבינו מיירי בתבשיל המבושל כ"צ והיינו ברייתא דר' יהודה. הא מיהא דעת רבינו כרי"ף ורמב"ם. ועוד מחמיר יותר בשכח ושהה דהרי"ף ורמב"ם מפרשים הא דאי' בגמ' שכח קדרה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו. ומסיק הש"ס לא שנא ולאיסורא הכל בלא בישל כ"צ אבל בישל כ"צ אלא שמצטמק ויפה לו היינו דאיבעי להו עבר ושהה מאי והרי"ף גורס שכח ושהה ומסקינן דשרי. אבל רבינו מפרש דגזרה דרב הי' אפי' במבושל כ"צ ומצטמק ויפה לו. וע"כ צריך אתה לומר כן שהרי רב ס"ל כר' יהודה אפי' לענין בכדי שיעשה לדעת רבינו וא"כ מאי בעי רב לומר גזרה זו דאתי לר"מ אנא משום מבושל כ"צ ומצטמק ויפה לו כמש"כ והכי אמר רב כמו דמתחלה היו אומרים כר"מ כמו שהורה רב לתלמידיו ומכ"מ גזרו במשהה. ה"נ לדידן דדריש בפירקא כר"י נ"מ במבושל כ"צ. והא דאיבעי' להו עבר ושהה מאי כבר אמרו הראשונים ע"ז פירושים שונים. ולי נראה דמיירי ג"כ בנתבשל כ"צ ומצטמק ויפה לו ובמזיד. דאע"ג דבשוגג גזרו משום דאתי לאערומי מכ"מ אפשר דבמזיד שרי כדאי' ביצה די"ז א' איבעי להו עבר ואפה מאי ופשיט מדתני' ואם הערים אסור ודחי שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד. וה"נ משרבו משהין במזיד ואמרו שכחים אנחנו קנסו את השוכח כדי שלא יערים. אבל במזיד אפשר דלא גזרו ונשאר על הדין דקודם גזרה ומותר בדיעבד והיינו דאיבעי להו אי קנסוה רבנן או לא. ולא דמי להא דבעו מרחב"א ואמר דל"ש ולאיסורא דהתם מיירי בלא נתבשל כ"צ ובמזיד אסור לר"מ כמו במבשל בשבת משא"כ בנתבשל כ"צ ולא נהנה מאי ופשיט מדר"י כשבא לצפורי והי' קודם גזרה ואסר להן ביצים מצומקות. מאי לאו לאותו שבת וע"כ הי' במזיד. ומש"ה אסר להן באכילה ודחי לא לשבת הבאה פי' שלא ידעו דאסור לשהות והורה דאסור לעשות כן והא דלא פשיט לאסורא במזיד מדר' יהודא דא' ותבשיל שבישל כ"צ אסור כו'. כבר כ' הבעה"מ דאפשר לפרש דקאי רק על לכתחילה אבל בדיעבד שרי. והרמב"ן ז"ל דחה דמדקאמר ר' יהודה חמין מותרין ולא קתני מותר אלמא דיעבד קאמר. והרי הביא הרמב"ן לשון רבינו בדר"י חמין מותר ותבשיל אסור והיינו לכתחילה. ומכ"מ כ"ז אינו אלא איבעי' דלא איפשטה אבל מ"מ רבינו פסק לאיסורא כמבואר בלשון רבינו קנסו אף על השוכח כמזיד ובגמרא ליתא הכי אלא חזרו וקנסו על השוכח אלא ע"כ רבינו ס"ל דאיפשוט מדיוקא דגמרא בדף ל"ז ב' אמר ר"א קאימנא קמי' דר"ה ושהין לי' כסא דהרסנא ואכיל ולא ידענא אי משום דסבר מצטמק ויפה לו מותר או משום כו' הרי דלמאן דאסור לשהות אסור לאכול והוכחה זו כבר כתבה הרמב"ן ז"ל. אבל אין מכאן קושי' על האיבעי'. אלא מכאן יש לפשוט לאיסורא. והרבה יש כיב"ז וחדא מינה בסוגיא דיבמות ד' קט"ו א' עד א' במלחמה מהו כו' ולא אפשיט. ואפשיטו להו להראשונים ז"ל מדוקי' דסוגי' להלן. והכי פסק רבינו דקנסו על השוכח כמזיד. הא מיהא נתבאר דרבינו מחמיר יותר מהרי"ף ורמב"ם ז"ל. ומפרש הא דאמ' רב שגזרו בשוגג קאי גם על בשלה כל צרכה ומצטמק ויפה לו. ועדיין אנו מבחוץ. במש"כ רבינו בשיל ולא בשיל אסור. דהרמב"ן כ' בפשיטות דכרי"ף ס"ל ולא קיי"ל כחנני' מדלא הזכירו רבינו. ואני בעניי איני רואה מכאן ראי' שהרי רבינו לא נחית כאן להתירא דשהי' והרי לא הביא הא דקידרא חייתא דשרי. ולא בא לכאן אלא ללמדנו דהא דאמרו רבנן אסו' לשהויי כו' היכא דאישתלי כו' ואפשר לומר דרבינו בשיטת בה"ג ורה"ג ז"ל קאי שהביא הרשב"א בחי' דרב ושמואל דאסרי מצטמק ויפה לו בנתבשל כ"צ מודו בלא נתבשל כל צרכו אלא כמאכל ב"ד דשרי אפי' מצטמק ויפה לו וכחנניא. והא דבעי מרחב"א שכח קדרה ע"ג כירה ובשלה מיירי בבשיל ולא בשיל כמאכל ב"ד כמש"כ התוס' אבל נתבשל כמאכל ב"ד ודאי מותר. והיינו דאי' בפ"ק על המשנה אין צולין בשר בצל וביצה ע"ג גחלים אלא כדי שיצולו מבע"י ואמר ר"א אמר רב כדי שיצולו כמאכל ב"ד וביצה מצטמק ויפה לו הוא. והכי מבואר בה"ג שכ' בפ"ק הא דחנניא. ובפ"ג כ' בזה"ל קידרא דמטא בישולא מבע"י אם מצטמקת ויפה לה אסור להשהותה ע"ג כירה בשבת דכיון דבעי למיכל מינה בה"ש מסרהב ומפיש לה נורא ובתר דקדיש יומא משתלי ואתי לחתויי בגחלים ואם מצטמקת ורע לה מותר כו' בעו מיני' מר"ח ב"א שכח קדרה ע"ג כירה ובשלה בשבת מהו למחר נפק דרש להו כו' רנב"י א' לאיסורא קאמר במזיד לא יאכל וה"ה שכח והלכתא כרנב"י. ובתנורא שפיר דמי טעמא מאי אסיר דילמא אתי לחתויי בגחלי' בתנור לא אתי לחתויי בגחלים. אמר רב ששת אר"י כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עלי' חמין. שלא הוחמו כ"צ ותבשיל שלא בישל כ"צ עקר לא יחזיר קא סבר מתניתין להחזיר תנן אבל לשהות משהין אע"פ שאינו גרוף ואינו קטום עכ"ל בה"ג. מבואר דעת בה"ג דרב ושמואל מודו לרב ששת אמר ר"י דלא בישל אלא כמאכל ב"ד שרי לשהות אפי' מצטמק ויפה לו והיינו דתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבע"י ומפרש רב כמאכל ב"ד וכחנני' ולא פליגי רב ושמואל אלא עם רב שמואל ב"י אר"י שא' דתבשיל שנתבשל כ"צ ומצטמק ויפה לו מותר ובהא קיי"ל כרב ושמואל. ומפרש בה"ג טעמא דכיון דמטא בישול מבע"י ובעי למיכל בה"ש חיישינן דמסרהב ומפיש לה נורא. אבל בדלא בשיל אלא כמאכל ב"ד משהה לה עד לאורתא ולא חיישינן אפי' מצטמק ויפה לו אם לא דלא בשיל עדיין אפילו כמאכל ב"ד ומש"ה חייש לה דילמא לא מיבשל שפיר לאורתא. אבל חייתא דלא חזו לאורתא אסוחי דעתא מינה עד למחר ושרי. ומש"כ ובתנורא שפיר דמי כו' כ' הרמב"ן שם ע"ז כלומר בצלי. ולא נראה לענ"ד דלא מיירי כלל בצלי אלא בקדירא ובפ"א כ' בה"ג דיני צלי. אלא כמשמעו דס"ל משמעות הגמרא בשיל שפיר דמי אפילו בשיל כ"צ ומצטמק ויפה לו. וע"כ משום דבתנורא מיירי כמבואר בגמ' שם. וכיון דמסקינן בהא דתנן לא יתן להחזיר הוא אבל לשהות משהין ה"נ בתנור הכי. והא דאסור בכירה במצטמק ויפה לו מהא דר' יהודה לא מיירי אלא בכירה ולא בתנור וכל הני מילי תלי' בסברא. כ"ז דעת בה"ג. ודעת רבינו אינו מבואר ויש לדקדק כהרמב"ן מדיהיב רבינו טעם על חשש דבשיל ול"ב משו' דלא מיתכיל בפניא דמשמעו בה"ש וסוף יומו של ע"ש הרי דמדמה לחשש של מצטמק ויפה לו. דאי כבה"ג אין החשש בבשיל ול"ב אלא משום דלא מיתכיל לאורתא דהיינו בתחלת הלילה ואז אתי לחתויי וכמש"כ.

דאמר רב יהודה בר שמואל א"ר אבא כו' כצ"ל וכ"ה בגמ'. ובכת"י אי' דא' רב שמואל בר יהוד' אר"א כו' וע"ע ברי"ף פ' כירה נוס' אחרת:

ד

דאמר רב אחא בר אדא כו' מ"ט מוקצה הוא. דעת רבינו לפסוק כרב. וכמבואר להלן שמפרש הא דרב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא כו' והוא דהוי לי' חולה מבע"י. והכי פירש רש"י בד"ה השוחט לחולה מבע"י. מיהו לא מטעם אחד נשתוו בזה הדין. דרש"י ס"ל בביצה דכ"ד במימרא דרב פפא שהביא רבינו להלן דכותי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסור. משום דדמי לגרוגרות וצמוקי' דאפי' ר"ש מודה דאסור. והיינו משום דדמי לכוס קערה ועששית בשבת דמ"ד ב' דלכ"ע אסור. וה"נ מחובר מדלא לקטן מאתמול דמי לדחינהו בידים ולא חזי. וממילא ה"נ השוחט לחולה דומה לגו"צ מדלא שחט מאתמול ואסור אף לר"ש. אבל רבינו ס"ל בדעת ר"ש דלא אסור אלא דחינהו בידים ממש. והיינו כוס קערה ועששית שהדליק מבע"י ואינן עומדים לכבות בשבת ודמי ממש לגו"צ וכ"כ במלחמת ה' חולין פ"א לשיטת הרי"ף. ובאמת תלי' במחלוקת של מר ברי' דר"י משמי' דרב ומר בר אמימר משמי' דרבא אי מודה ר"ש בבע"ח שמתו כדאי' שבת דמ"ה וביצה דכ"ז וכ"כ הגר"א סי' שכ"ד סק"ח וע"ע ב"י סי' שי"ח. אלא שפסק דמכ"מ אין הלכה כר"ש בהא מהא דר"פ ועובדא דליפתא כמו שמבואר להלן. ולכאור' קשה טובא הא בפי' איפסק הילכתא כר"ש זולת במוקצה מחמת איסורו שדחי בידים דהיינו נר שהדליק בה בשבת וכמש"כ התו' שלהי מס' שבת. ורבינו בעצמו דייק הכי בשאילת' מ"ז כמשכ"ש בס"ד אות ג'. אבל באמת לא ק' מידי וכבר נתחכם רבינו וכתב שם דמש"ה אין הלכה כר"ש בנר שהדליק כו' משום דקמי ר"מ ור"י בחדא שיטתא א"כ ממילא לא חזי לחודא כה"ג דהיינו בבריאה שנתנבלה ג"כ אסור מהאי טעמא דר"מ ור"י ס"ל דאסור. דהא בחולין דף ט"ו קאמר מאי דעתיך כר"מ ע"כ לא שרי ר"מ אלא במבשל דחזי לכוס אבל בשוחט דלא חזי לכוס לא. ולכאורה קשה הא סתם משנה שלהי שבת דנבילה שנתנבלה בשבת שרי. אלא ע"כ ברור דמשנתנו מיירי במסוכנת. אבל בריאה ודאי לכ"ע אסור לר"מ. דכמו דלר"מ בהאי חדא לריעותא דהיינו דחי בידים לחודי' אסור. ה"נ לא חזי לחודי' אסור. ולא פליגי מר בר אמימר ומר ברי' דר"י אלא אליבא דר"ש. אבל לר"מ ודאי אסור וכש"כ ר"י דאוסר בנבילה אפי' חולה בע"ש וא"כ קיימו ר"מ ור"י בחדא שיטת' בבריאה. והיינו דדייק רבינו שלהי שאי' זו ופליגי בה נמי ר"א ורבינא כו'. פי' כמו דפליגי בדחי בידים ה"נ פליגי גם כן בלא חזי לחודיה וע"ע להלן. ולא תקשה מהא דאיתא בסוגיא דחולין לר"י ודילמא שאני התם דהוא דחי לה בידים. הרי דאפשר דר"י מתיר בשוחט. אבל כבר כתבו התוס' שם בד"ה אימר שאינו אלא דחי' בעלמא. כ"ז עומק דעת רבינו'. אבל דעת הרי"ף ורמב"ם אינו כן אלא כל דלא דחי בידים שרי והא דר"פ הוא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש כמו שיבואר להלן. וס"ל שאין הכרע לומר דהא דפסק רבינא בנר שהדליקו בה דלא כר"ש הוא משום דקיימו ר"מ ור"י בחדא שיטתא. אלא בהא דדחי בידים דוקא פסק הכי. וא"כ בשוחט בשבת וה"ה נתנבלה אפי' בריאה מותר. וכן פסק הש"ע סי' שי"ח וסי' שכ"ד.

אמר רבא פעמים כו' כ"ה גם בכת"י. וע' בסמוך:

ה

ולא היה לו חולה מבע"י מ"ד בכינייהו נמי כו' הוא כפירש"י דמיירי במחובר. וכינייהו היינו גיניהו כמו וכנה אשר נטעה ימינך. ובברכות דף נ"ז אי' והוא דחזא בכינייהו קא מפרש רבינו דרבא אשמעינן דס"ד דגם במחובר אינו מוקצה משום דחזי לבהמה קמ"ל דמכ"מ כל דבמחובר הוי מוקצה. ומבואר דלהכי נקיט במחובר משום דאי הוי תלוש הוי שרי ומשום דחזי לבהמה הוי מוכן לאדם. ולכאורה ק' לפי נוסחת רבינו רבא. הא רבא ס"ל כר"י כדאי' שבת דף קמ"ג וביצה דף ל"ג. דמוכן לבהמה לא הוי מוכן לאדם. וא"כ אפי' תלוש אסור. איברא הא ל"ק דלהלן אות ח' אבאר דשיטת רבינו ובה"ג דרבא ע"כ כר"ש ס"ל והסוגיות חלוקין בזה ואנן קיי"ל רבא כר"ש ס"ל. אלא הא ק' דאפי' לר"ש לא אמרינן הא דחזי לבהמה מוכן לאדם אלא במידי דקיימא לבהמה. אבל אי לא קיימא לבהמה לא. כדמוכח ממש"כ הרמב"ם ה' שבת פכ"ו דלהכי בשר חי שרי בטלטול משום דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא אסור ולא שרי משום דחזי לכלבים. והיינו משום שאינו עומד לכלבים וכמש"כ המג"א סי' ש"ח ס"ק נ"ו ויבואר לפנינו באות הנ"ל דהכי דעת רבינו. וא"כ אפי' תלוש אסור לר"ש וכמש"כ התוס' סד"ה כגון. דדלעת עומדת לאדם ואינה ראוי' לאדם מש"ה הוי מוקצה אע"ג דחזי' לבהמה. וצ"ל דבזה חולק רבינו על התוס' וס"ל דדלעת עומד גם לבהמה וכדתנן שלהי מס' שבת מחתכין את הדלועין לפני הבהמה. הרי ביארנו דעת רבינו דרבא במחובר מיירי ומשום מוקצה כפרש"י. ויש עוד שיטה אחרת הוא הרא"ה והב"י בשם אורחות חיים והובא ברמ"א סי' שי"ח דאפי' בהיה לו חולה אסור משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה. וכ' הגר"א ז"ל סק"ח דמפרש שקוצץ דלעת בהיה לו חולה דומי' דשוחט. ויש לבאר מחלוקתן של הראשונים. ונראה דהרא"ה מיאן בפי' הראשונים ז"ל דאסור משום מוקצה דס"ל כהרי"ף דאין מוקצה מחמת איסור בדלא חזי לחוד. ומכ"מ פי' הא דר"פ כותי שהביא דורון כו' משום מוקצה כמו שהכריחו התו' ומבואר לפנינו באות ג'. מש"ה פי' דאותו מוקצה הוא מה שגדל בשבת. ובזה יש ליישב עוד מה שנתקשו התו' ביצה ד"ב בהא דקאמר דפירות הנושרין אסור משום שמא יעלה ויתלוש והרי אסור משום מוקצה כדמוכח מהא דר"פ. ולפי שיטת הרא"ה דהמוקצה הוא מה שגדל בשבת וא"כ זה אינו אלא במה שנתלש בידי' אבל פירו' הנושרין מעצמן בשבת ודאי מאתמול גמר לה לגמרי וליכא בזה מוקצה. והנה הגר"א ומ"א הקשו דמה שגדל בשבת ליבטיל ברובא ואי משום דבר שיש לו מתירין הא אינו ניכר האיסור ומיבטיל כמבואר סי' ש"ך ס"ב ויו"ד סי' ק"ב ס"ד. והנראה דלא משום דבר שיל"מ לא מיבטיל אלא משום דמיירי בלא נגמר גידולן לפני שבת כמש"כ המ"א. ובההיא פורתא דנתוסף בשבת נתבשל הפרי והוי כמעמיד דלא מיבטיל כדאי' בע"ג דל"ה א' גבי גבינות דמוקמי בקיבת עגלי עבודת כוכבים. מיהו שם מיירי באיסורי הנאה. אבל במוקצה שהוא איסור אכילה תלוי באשלי רברבי דהראשונים ז"ל הקשו אמאי איצטריך לומר בגבינות כותים דאסור משום דמעמיד בעור קיבת נבילה תיפוק לן משום בב"ח. ויישב הר"י מיגא"ש דאי משום בב"ח בעינן בנותן טעם משא"כ משום נבילה אסור בכ"ש משום מעמיד וכ"כ בפי' המשניות להרמב"ם פ"ב דע"ג ובחולין פ' כה"ב דבאיסור אכילה יש ג"כ איסור מעמיד וכן פסק בש"ע יו"ד סס"י פ"ז. אבל התוס' שם ד"ה מפני יישבו בא"א ע"ש. מבואר דס"ל דגם בנבילה בעינן בנ"ט ולא אסור בכ"ש משום מעמיד וע' פר"ח יו"ד סי' צ"ח שכתב הכי בדעת התוס'. והא דשאור של תרומה אוסר בכ"ש היינו משום שחימוצו קשה. וכן כת' רש"י בחולין דף צ"ט ב' ד"ה אם יש בו כדי לחמץ דהוא בנ"ט. משמע דעת רש"י דמשום מעמיד לא איכפת לן. וא"כ כאן בגדל בשבת ודאי מיעוט הנתוסף ואסור מתבטל שפיר. וא"א לפרש כהרא"ה. והרמ"א פסק כהרא"ה כמו דאיפסק ביו"ד כהר"י מיגא"ש זצ"ל. [ובעיקר דין מעמיד באיסור אכילה לכאורה מוכח בנדה דמ"ז כהרמב"ם דגם באיסור אכילה יש איסור מעמיד כמו בשאור של תרומה דע"כ שאור אינו נ"ט מדקאמר בנדה דמ"ז א' גבי עיסה שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ומפרש בגמ' משו' דלא אתי דימוע דרבנן ומפקא מחלה מדאורייתא. והנה רש"י ז"ל פי' לטעמיה דטעם כעיקר דרבנן כמו שפסק בחולין דצ"ח ב'. אבל דעת הרמב"ם דטכ"ע דאוריי'. וע"כ צ"ל דשאור אינו נותן טעם חימוץ ממש אלא מעמיד בחימוצו ומש"ה אינו אלא מדרבנן הרי מעמיד אסור בתרומ'. איברא כבר פי' התוס' שם דימוע דרבנן משום דהחולין לא נתחלף לעשות תרומה ליפטר מן החלה וא"כ אין מכאן הוכחה כלל. ויש להוכיח לכאורה להיפך מסוגיא דע"ג ד' ס"ח א' נפל שאור של תרומה תחלה ד"ה אסור. ומדקדק מזה הש"ס דר"ש מודה דהשביח ולבסוף פגם אסור. ואי איתא דבתרומה שייך איסור מעמיד מאי ראיה ודילמא שאני התם משום מעמיד. ומש"ה לא חיישינן לפגם אח"כ. משא"כ טעם לשבח בעלמא. אלא ודאי באיסור תרומה ליכא משום מעמיד. ובזה מדוייק הא דלא תני בזה הבבא נפל של תרומה ושל כלה"כ כמו דתני בסיפא נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה ושל כלה"כ אסור ור"ש מתיר. אלא משום דבסיפא דנפל של חולין תחלה וכבר העמיד ולא בא השאור אלא לתת טעם חימוץ יתירא בזה נשתוו תרומה וכלה"כ. משא"כ ברישא דנפל שאור דאיסור תחלה דאיכא משום מעמיד. וקבעי לאשמעינן דהשביח הטעם ולבסוף פגם אסור אפי' באופן דליכא איסור מעמיד. משום הכי לא תני איסור כלה"כ דאסור בהנאה אלא תרומה. הרי מוכח דבאיסור אכילה ליכא משום מעמיד. וצ"ל להרמב"ם ז"ל דה"פ של תרומה תחלה ועדיין לא החמיצה את העיסה דלהוי בכלל מעמיד רק דיהיב טעם חמוץ בעלמא ואח"כ נתן של חולין אסור. שהרי לא קתני נפל של תרומה תחלה והחחיצה ד"ה אסור אלא אפי' לא החמיצה. וא"כ שפיר מוכח מכאן דבטעם ג"כ השביח ולבסוף פגם אסור וה"ה של כלה"כ. ואולי באמת גריס הרמב"ם הכי. ועדין ק' מנלי' להרמב"ם דיש איסור מעמיד באיסור אכילה והרי לא נזכר בגמ' זה האיסור אלא באיסור הנאה. ונראה לבאר עפ"י מש"כ עוד הרמב"ם בפי' המשניות ע"ג רפ"ה משביח ולבסוף פגם ופגם ואחר כך השביח שניהם בספק. ותמה הגר"א יו"ד סי' צ"ח הא מפורש בגמ' דס"ז א' מימרא דשמואל ור"י דיין שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור. ונראה ליישב בדברי הרמב"ם קושית התו' ד"ה נעשה תימא אמאי נקט החי לישנא דהא ודאי משביח הוא. ובדס"ח א' אמר עולא מחלוקת בהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא ד"ה מותר כו' ור"י א' בפוגם מעיקרא מחלוקת איבעי להו בפוגם מעיקרא מחלוקת אבל השביח ולבסוף פגם ד"ה אסור או דילמא בין בזה בין בזה מחלוקת תיקו. והקשו עוד התו' היאך אפשר לומר כן הא ר"י אמר לעיל פגם מעיקרא מותר השביח ולבסוף פגם אסור והוי דלא כמאן. והקשו עוד אמאי נשאר הגמ' בתיקו הא להלן פשיט הגמ' מדתני' נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה או של כלה"כ אסור ור"ש מתיר ש"מ דבהשביח ולבסוף פגם ד"ה אסור. ובפגם מעיקרא מחלוקת. וכל אלו הקושיות יישבו רבותינו התוס' בדוחק ובדחוי בעלמא. אבל נראה לדעת הרמב"ם דהא דא' שמואל ור"י בגריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור. היינו משום שהרתיחן בידים והוי ביטול איסור במזיד. ודמי להא דאיתא בגיטין דנ"ד נפלו ופצען במזיד אסור. ומש"ה אמר כמו שהשביח ונבסוף פגם. דבאמת לא מיקרי מבטל במזיד ממש. שהרי דרך להרתיח גריסין גם בלא יין. והייתי אומר דמותר לכתחילה להרתיח וכדתנן בתרומות פרק ה' נפל בפחות ממאה וטחנן והותירו החולין מותר. ואי' בירו' שם תני אף טוחן לכתחילה ומתיר הא מני ר' יוסי היא דא' אף יתכוין ללקוט ויעלה בא' ומאתים. ור"ל דר"י מתיר משום דדרך ללקוט גם בלא תערובות איסור. ה"נ דרך לטחון החטין בלי דמוע. ובאמת הבינו הכי הש"ך והט"ז יו"ד סי' פ"ד טעם היתר סינון דבש ע"י בישול וע"ע בט"ז סי' קל"ז. אבל באמת לא קיי"ל הכי שהרי בגמ' דגיטין שם מפרש טעמא דר' יוסי משום שאין אדם אוסר את כרמו משום אילן א'. וטעמא דטוחן בדימוע תרומה אי' שם בירו' א"ר זירא שכן דרך כהנים לטחון. וה"פ שאם לא נתיר לישראל לטחון ולבטל יהא הכהנים טוחנין בהיתר לעצמן. וממילא יהי' שרי גם לישראל. מש"ה שרי גם לישראל לטחון. וכן פי' הגרע"א בשו"ת סי' ע"ז. הא בל"ז לא מהני מה שדרך לעשות בלי תערובות. והיינו דקאמרי שמואל ור"י דאם הרתיחן בידים אע"ג שאינו במזיד ממש נעשה כמו שפגם בידים ואסור. ובד' ס"ח שקיל וטרי בהשביח ולבסוף פגם מעצמו מהו. וה"ה דמיבעי לן להיפך פגם ואח"כ השביח כדאי' בירו' שהביא הגר"א ביו"ד שם. ובשניהם הספק אי אזלינן בתר תערובות או בתר הרגשת טעם בשעת אכילה ובשניהם נשאר הגמ' בתיקו והיינו כמש"כ הרמב"ם ז"ל. וקבעי הש"ס להוכיח דפליגי בפוגם מתחלה ועד סוף כר' יוחנן מדתני' נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור נפל של חולין ואח"כ נפל של תרומה או של כלה"כ אסור ור"ש מתיר. והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי וכ"ת כדר"ז דשאני עיסה הואיל וראוי לחמע בו עיסות אחרות ואינו פגם כלל ת"ש מסיפא היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר. וכ"ת ה"נ כדשני לי' עולא לר' חגא כשהשביח ולבסוף פגם. פי' שפגם אח"כ בידים היינו שהרתיחן. והא קתני נפל של תרומה תחלה ד"ה אסור. ר"ל נהי שתפרש שאח"כ נתן של חולין בידים מכ"מ בזה האופן דהשביח ולבסוף פגם בידים ודאי ד"ה אסור. וא"כ בהרתיחן שהוא ודאי בידים לכ"ע אסור. [וכ"ת מאי ראי' משאור שאם נתן שאור של חולין אינו כדרך העולם ומש"ה הוי מבטל בידים ממש. משא"כ כשהרתיח הגריסין כדרכן ואפשר דמש"ה מתיר ר"ש. הל"ק דכאן ג"כ סתמא תני אפי' נתן של חולין כדי למהר להחמיץ בשעה אחת מכ"מ אסור]. אבל פגם אח"כ ממילא עדיין לא שמענו דאסור. ומש"ה לא אפשיטא. זהו פי' הסוגי' לדעת הרמב"ם. והשתא כדעביד צריכותא דבבי התם וקאמר רישא איצטריך והכי קאמרי לי' רבנן לר"ש עיסה זו ראוי' להחמיץ בשתי שעות מי גרם לה שתתחמץ בשעה אחת איסור. ופרש"י ונמצא דהשביח ולבסוף פגם ובההיא הא קא מודית לן דאסור עכ"ל. אבל למש"כ לדעת הרמב"ם אינו כן שהרי ר"ש אינו מודה בברור אלא בנתן בידים ולא כשיפלו שניהם. אלא צ"ל דכיון שהחמיץ והעמיד בשעה אחת קודם ודאי אסור. דלא פליגי אלא בטעם לפגם או אפי' השביח ולבסוף פגם ממילא. אבל באיסור מעמיד כ"ע מודו. הרי מבואר דבתרומה נמי איכא איסור מעמיד. אע"ג שהוא איסור אכילה לחוד. וכ"ז לשיטת הרמב"ם. אבל לא כן לפרש"י ותוס' וכמ"ש]:

ו

דקיי"ל הלכה כר"ש. בכת"י אי' ואע"ג דבמוקצה הילכתא כר"ש בכולה שבת. במוקצה מ"א לא קיי"ל כוותי'. וכ"ה בה"ג ה' יו"ט דקיי"ל כר' שמעון במוקצה. דייקי במוקצה לאפוקי במלאכה שא"צ לגופה דקיי"ל כר"י כמש"כ בסי' ק"ה בס"ד. וגם בסדר תנו"א לרבינו יוסף ט"ע כ' בזה"ל והלכה כר"ש בכולה שבת ואפי' בדבר שא"מ אבל במוקצה מ"א דאורייתא אין הלכה כר"ש. מבואר דדייק דדוקא בדבר שא"מ ולאפוקי מלאכה שאצ"ל. ואע"ג שהרמב"ן והביאו בר"ן שלהי מס' שבת הקשה על עיקר נוס' זו. מכ"מ נוסחת גאונים קדמונים ז"ל היא. ולאו דבר ריק הוא.

ז

ואע"ג כשבא מחמת ישראל אחר אלמא הוי לי' מוקצה מ"א. בגמ' אי' אר"פ כותי שהביא דורון לישראל אסור. ואסורין נמי לערב בכדש"י. ופרש"י אסור ביו"ט משום מוקצה. וכ"כ התוס' ריש מס' ביצה וחולין די"ד. אלא שהמה ז"ל כתבו דר"ש מודה דהוי כגו"צ. ורבינו ס"ל דלא קיי"ל כר"ש בהאי מוקצה וכמש"כ אות ד' והרמב"ן ז"ל בס' המלחמות ערער על עיקר הפי' וכ' שאין דבריהם ענין לכאן. דאסור במוצאי יו"ט בכש"י משום שלא יהנה ממלאכת שבת או כדי שלא יאמר לכותי לך ולקוט אע"ג שכבר בטל איסור מוקצה וה"נ ביו"ט אסור מזה הטעם. ובאמת יש לדקדק מגוף הלשון של ר"פ דבו ביום יש איסור אחר. מדקאמר אסור ואסורין נמי לערב. ולא קאמר אסורין לערב בכדש"י כדאי' בשבת די"ח ב' ואם נתנן למ"ש אסורין בכדי שיעשה. אלא ודאי יש איסור בו ביום בפ"ע. מיהו אכתי קשה על ר"פ גופא למאי נ"מ מזה האיסור לכאן. וכ' הר"ן משום אי תלש הכותי בשביל עצמו אין לאסור אלא מטעם מוקצה. ואינו מדוקדק שהרי הכא מיירי בכותי שהביא דורון לישראל. אבל רבינו פי' יפה טעמו ונימוקו מדאסר אפי' לישראל אחר כו'. רצונו דהא פשיטא דאסור אפי' לישראל אחר. מדא' ר"פ בבבא שני' ואם אותו המין בא מחוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. ש"מ דברישא אסור אפי' לישראל אחר. וכ"כ בה"ג ה' יו"ט בזה"ל והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ודוקא כשאין מאותו המין במחובר עכ"ל. הא אם יש במחובר אסור לישראל אחר. מזה הוכיח רבינו דאסור בו ביום משום מוקצה דאי מטעם אחר לא הי' אסור לישראל אחר. ולמדנו מזה ד' רבינו דכותי שהדליק את הנר בשביל ישראל מותר לישראל אחר כמש"כ בעה"מ בזה"ל והבא בשביל ישראל זה מות' לישראל אחר דמשו' גזרה שמא יאמר לו לא אסרינן לישראל אחר שאין אדם חוטא ולא לו. ומצאתי כתוב לרב ר"מ בר"י שהעיד בשם הר"י בן מרן לוי ז"ל כי הוא הדין לכותי שהדליק את הנר בשביל ישראל מותר לישראל אחר ואין הפרש בזה בין שבת ליו"ט עכ"ל. וכן המה דברי רבינו שהוכיח דאסור מטעם מוקצה מדאסור לישראל אחר ואע"ג דבכדי שיעשו ג"כ אסור לישראל אחר כמש"כ בה"ג הנ"ל ואין בזה משום מוקצה. כבר כ' הר"ן דכיון דאסור בו ביום משום מוקצה ואם אתה מתירו לו בכדי שיעשה אף הוא יחשוב שאפי' ביומו יהא מותר לפיכך השוו איסורו לגמרי עכ"ל. הא מיהא דעת רבינו כר"י בן מרן לוי. ויש להוסיף דרבינו לטעמי' דכבר הקשה הר"ן לשיטת הרי"ף די"ב מיל מדאורייתא אסור אמאי לא גזרו לישראל אחר כמו במחובר ויישב בדוחק ע"ש. ולעיל בסי' כ"ו אות ד' הוכחנו שיטת הרי"ף דלבהמה וכלים אפי' י"ב מיל דרבנן ומיושב בפשיטות. והוכחנו שם בס"ד דדעת רבינו לא כן אלא אפי' לבהמה וכלים מה"ת אסור וא"כ שפיר יש ללמוד דכמו המביא מחוץ לי"ב מיל מותר לישראל אחר ה"נ במדליק את הנר ורק התולש במחובר אסור לאחר מטעם מוקצה. ולא תקשה ממש"כ באות א' דשיטת רבינו במבשל בשבת דאסור משום שלא יהנה ממלאכת שבת. וא"כ מ"ש הוא מ"ש ישראל אחר. והרי בעה"מ נתן טעם משום שאין אדם חוטא ולא לו. וזה לא שייך אלא לטעם שמא יאמר. אבל לטעם שלא יהנה ממל"ש מאי שנא. הא ל"ק דשיטת רבינו דלא אסור משום הניית שבת אלא בישראל המבשל בשבת אבל בכותי המבשל בשבת אינו אסור אלא משום גזרה שמא יאמר ואע"ג דבה"ג בה' יו"ט כ' בכותי שהביא דורון לישראל ביו"ט ראשון מותר בכדי שיעשה ביו"ט שני. והרי התוס' ביצה שם כ' דאי קיי"ל הטעם שמא יאמר אסור בכדי שיעשה ביו"ט שני. וא"כ משמע דבה"ג ס"ל הטעם משום הניית שבת. ודוחק לומר דרבינו ובה"ג פליגי בזה. אבל באמת גם זה אינו מוכרח שהרי בעה"מ כ' בפי' הטעם שמא יאמר כמבואר בלשונו לעיל. ומכ"מ כ' בפשיטות שם שמותר בכדי שיעשה ביו"ט שני וכ' הטעם דהאיסור אינו אלא משום קנסא וגזירא שמא יאמר לו ודיו שקנסו עליו ביו"ט ראשון. וזהו דעת בה"ג. [ורש"י ותו' כתבו בשם בה"ג להיפך. והיינו ה"ג של ר"י גאון וכ"כ בפי' בזהב סמ"ג בה' שבת. ובה"ג שלפנינו הוא של רבן שמעון קיירא כמש"כ בכ"מ] וכ"ה דעת הרמב"ם שכ' בה' שבת פ"ו דטעם הא דכותי שעשה בשביל ישראל אסור הוא משום שלא יאמר וכ"כ בפי' המשניות מכשירין פ"ב מ"ו ומכ"מ דייק מרן הב"י סי' תקט"ו מלשון הרמב"ם דאם ניצוד או נלקט ביו"ט ראשון מותר ביו"ט שני אפי' לקטו בשביל ישראל. היוצא מדברינו בדעת הרמב"ם נהפוך ממה שהבינו האחרונים לדעתו ז"ל דבישראל המבשל בשבת אסור משום קנסא ובכותי המבשל משום שלא יהנה. ולמש"כ באות א' וכאן נתבאר להיפך בישראל משום הניית שבת ובכותי משום שמא יאמר. נחזור להא דר"פ. דגם רש"י פי' הטעם דאסור בו ביום מטעם מוקצה ופי' הטעם דבעינן בכדי שיעשה כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וא"כ אסור גם לאחר וכ"כ הר"ן בשמו ז"ל ומש"ה הקש' על פרש"י שכ' הטעם משום מוקצה. ולבאר עומק דעת רש"י הנני להביא פרש"י שבת די"ח ב' בהא דלא ימלא אדם קדרה עססית ותורמסין ואם מלא אסורין בכדי שיעשה. ופרש"י שלא יהנה ממלאכת שבת והוא לשון הירו' שהבאתי באות א'. ולכאורה אינו מובן מאי שייך כאן הניית שבת עליו. הרי לא עשה עבירה בשבת. אלא עבר על גזרת חז"ל לפני שבת ולא שייך לזה עבירה שנעשה בשבת. וצ"ל סברת הירו' ורש"י שלא יהנה ממלאכה שנעשה בשבת לצורך ישראל. וא"כ תקשה הא אפי' קדרה שהתירו חז"ל להעמיד בע"ש שיתבשל בשבת אסור שהרי נעשה מלאכה בשבת. אבל הא ל"ק דס"ל לרש"י דמלאכה שנעשה בהיתר ושרי לאכלה בשבת עצמו הרי שבת מכינה לעצמו וממיל' שרי אפי' למ"ש אבל אם אסור לאכול בשבת מאיזה גזרה וכדומה. א"כ בא מלאכת שבת בשביל חול וזה אסור ליהנות בחול ממלאכת שבת. ומש"ה אסור בכדי שיעשה. והיינו דקדרה דעססית ותורמסין אסור בשבת עצמו משום שמא יחתה. ולהכי אסור במ"ש בכדי שיעשה משום הניית שבת בחול. וזהו פרש"י בביצה דכותי שהביא דורון לישראל. דביו"ט אסור רק מטעם מוקצה משום דביו"ט עצמו לא שייך לאסור מה שנעשה ביו"ט בהיתר אלא מטעם מוקצה. וממילא אסור במוצאי יו"ט כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט. אבל אי לא הי' אסור ביו"ט משום מוקצה לא הי' אסור במוצאי יו"ט. ושיטה זו ממקום קדוש יהלך הוא רב שרירא גאון ז"ל שהביאו הפוסקים משמו דשרי להטמין בערב יוה"כ לצורך מוצאי יוה"כ ובמוצאי יוה"כ אסור בכדי שיעשה. ותמה הטור אחרי שאין בזה איסור אמאי בעינן בכדי שיעשה. והק"נ רצה ליישב עפ"י שיטת הרשב"א שבת פ"א בהא דלא ימלא נחתום חבית של מים שהטעם דאסור בכדי שיעשה שמא יחתה. ולא הועיל מאומה אלא ליישב שיטת רב עמרם גאון שאסר להטמין. אבל טעמו של רש"ג שהתיר להטמין ואסר לאכול הוא פלא. אבל לדברינו מבואר דאחר שאסור לאכול ביוה"כ נמצא הניית יוה"כ עליו בחול: וע' שבת ד"מ מרחץ שפקקו נקביו מע"ש למ"ש רוחץ בה מיד. וכ' הר"ן והובא בש"ע סי' שכ"ו שאם לא סתמו נקביו אסור בכדי שיעשה משום שמא יחתה כדאי' גבי חביות של מים. מבואר דעתו ז"ל דהא דבעינן סתימת הנקבים הוא משום המים שהוחמו בשבת ולא משום הבל המרחץ לחוד. אבל רש"י פי' שלא יצא חמימותו ל"א שפקקו נקביו אותן נקבים שהמרחץ מתחממת ע"י שהאור נסוקת מתחתיו עכ"ל. משמע דלא מיירי בהחמת מים כלל כי אם בהבל המרחץ לבד. וכך הביא האגודה והובא במג"א שם. והוכיח מפרש"י שאסור להכניס הבל לבית בשבת. וסיים ט"ז ואין המנהג כן. אבל לדברינו בעומק דעת רש"י אינו כן אלא בשבת ודאי שרי ליהנות ממלאכה שנעשה בשבת בהיתר. אבל כאן במרחץ שהוחם בשבת והרי בשבת אסור לרחוץ בה וא"כ הכנסת ההבל בשבת הוא בשביל חול מש"ה אסור כ"ז דעת רש"י. אבל לא כן דעת רבינו וסייעתו. והא דקדרה של עססית ותורמסין אסור בכדי שיעשה הוא משום גזרה ולא כהירו'. הא מיהא נשתווה דעת רבינו ופירש"י דהא דכותי הביא דורון לישראל במחובר אסור בו ביום הוא משום מוקצה. אבל דעת הרי"ף אינו כן. וכמש"כ במלחמות. דהא דאסור ביו"ט אפי' נלקט מאליו הוא משום שמא יעלה ויתלוש כמש"כ הרי"ף ביצה פ"א גבי עצים הנושרים דהוי נולד וגזרו שמא יעלה ויתלוש זהו הוכחת הרמב"ן. והנני להוסיף דבמקומה מבואר הכי שכ' הרי"ף בהא דר"פ בזה"ל והא דאמרינן אם יש מאותו המין במחובר אסור לא מיבעי באכילה דאסור אלא אפי' לטלטלו נמי אסור דמשום דלא חזי למלאכה מוקצה הוא עכ"ל. ואי הוי ס"ל להרי"ף דיש בזה איסור מוקצה מחמת איסור כרבינו או כגרו"צ כרש"י פשיטא דכמו דמוקצה אסור באכילה אסור בטלטול. ומאי איריא משום דלא חזי למלאכה. ואי חזי למלאכה מאי הוי. אלא הא דאסור באכילה הוא משום שמא יעלה ויתלוש. וגזרה זו אינה אלא לאסור אכילה כמש"כ התוס' שבת דמ"ה ב' ד"ה דאית לי' ביצה. ואפשר דמש"ה לא אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה עכ"ל. וזהו דעת הרי"ף בל"ס. ומש"ה העלה דמכ"מ זהו דוקא בביצה דחזי לסמוך בה כרעי המטה וכדומה. אבל בפירות שאינן ראויין למלאכה וכיון שאינן ראוין לאכילה ג"כ הרי הם כעצים ואבנים דאסורין בטלטול. והנה התוספות הוכיחו דכאן בדרב פפא יש טעם איסור מוקצה מדמיירי בכל הסוגיא בספק מוכן. ויש להוסיף מדאסר רב פפא מספק אי נתלשו בו ביום והרי ר"פ ס"ל בריש מס' ביצה דספק דשיל"מ מותר. אלא ע"כ משום מוקצה דכבר איפסיק כר' יהושע דספק מוכן אסור. וכ"ת אכתי קשה אמאיאסו' מספק לערב בכדי שיעשה. הא לא ק' דכיון דאסור מספק בו ביום מטעם מוקצה הרי נתחזק איסור והוי כודאי נלקט ביו"ט מש"ה אסור בכדי שיעשה וקרוב לזה כתב הגאון רע"א ז"ל בס' דו"ח. אבל אם ביו"ט עצמו אינו אסור אלא משום גזרה שמא יעלה ויתלוש אמאי אסר ר"פ מספק. והרמב"ן הקשה על שיטה זו שאסור ביו"ט עצמו משום מוקצה מהא דאי' בפסחים דף נ"ו דא' עולא אר"ל בהא דאסרי חכמים פירות הנושרין בשבת ויו"ט ולא כאנשי יריחו משום שמא יעלה ויתלוש. ולא משום מוקצה דמוכן לעורבים הוי מוכן לאדם מכש"כ כותי שתלש לעצמו דהוי מוכן לדידיה דממילא מוכן גם לישראל. וגם הא קיי"ל אין הכן לכותי כ"ז טענת הרמב"ן ז"ל. אבל רש"י כ' בסוגיא זו בזה"ל ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של כותי. ור"ל ע"פ מש"כ בעה"מ בשם הירו' דאע"ג דאין הכן בשל כותי מכ"מ במחובר לא חלקו. ומה שהקשה מהא דעולא באמת ר"פ לית ליה הא דעולא אר"ל אלא כרבין אר"ל דמפרש טעם אנשי יריחו וחכמים דפליגי בדין מוקצה במוכן לעורבים אי הוי מוכן לאדם. הן אמת דזה לא מתיישב עדיין אלא לשיטת רבינו דכ' דמש"ה הוי מוקצה משום דקיי"ל בזה כר' יהודה היינו דמפרש בגמרא לחכמים דאסור משום שאינו מוכן לאדם. אבל לפרש"י דר"ש מודה שלא תחלוק במחובר ואפי' מוכן לכותי אסור א"כ אמאי איצטריך לומר דלא הוי מוכן לאדם. וי"ל דמשום דקאי התם אליבא דר"י מפרש בטעם דסגי לטעמיה. מיהו גם ר"ש מודה במחובר. ולדברינו מיושב קושית התוס' בכ"מ על הא דאי' תרי טעמי באיסור מחובר איסור מוקצה ואיסור שמא יעלה ויתלוש. ואפשר דבאמת יש מחלוקת בזה עולא ורבין אליבא דר"ל ורב פפא ס"ל כרבין ורב יוסף דאמר בריש מס' ביצה גזרה שמא יעלה ויתלוש ס"ל כעולא. ואנן קיי"ל כרב פפא דקאמר הילכתא רבתי. [וצ"ע פרש"י מס' חולין שם במימרא דר"פ פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ דלעת ופרש"י מן המחובר ומבשל לחולה שנחלה היום מש"ה הוי מוקצה. והרי לשיטת רש"י אפי' לא נחלה היום הוי מוקצה לר"פ משום דלא תחלוק במחובר. ולא עדיף מחובר זה מהא דשל כותי]. עוד ראוי להעיר במימרא דר"פ. דבנוס' רבינו והרי"ף ליתא הא דאי' לפנינו כותי שהביא דורון לישראל ביו"ט. ולרבינו והרי"ף מיירי אפי' בשבת אם מטעם מוקצה אם משום שמא יעלה ויתלוש. ונוס' דילן בגמרא מקורה מבה"ג ור"ח ויבואר לפנינו באות הסמוך:

ח

וההוא ליפתא דאתאי במברכתא. כ"ה בכת"י וכצ"ל. וקש' מאי ראיה מרבא לפסק הלכה הא רבא כר"י ס"ל כהוכחת הגמ' שבת דקמ"ב וביצה דל"ג מדדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצי' ליקח מהן אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביו"ט משום שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים. וקושיא זו אי' ברא"ש שלהי מס' ביצה על בה"ג שפסק בנולד דהלכה כר"י והביא ראיה מהא דרבא. ודחה הרא"ש דרבא ס"ל גם במוקצה כר"י. וגברי רברבי כרבינו ובה"ג אמרי מילתא לאו דבר ריק הוא. אבל לכשתמצא לומר דלפי פי' בה"ג הא דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליקח מהן אוד משום דקמתקנו מנא ביו"ט אסור. וכמו שהביאו התו' שבת שם בשמו. וא"כ מוכח להיפך דדוקא משום תקוני מנא הא משום מוקצה שרי. דאי משום מוקצה ג"כ אסור מאי איריא ליקח מהן אוד אפי' לסמוך בהו כרעי המטה דלאו מנא הוא אסור. ואין לומר דקמ"ל דאע"ג דלא מתקציא ליה אסור כלשון התוס' שם בשם ר"ת. דא"כ למאי נקיט רבא לדיר העצים. אלא ודאי דבלא תקוני מנא שרי משום דמוקצה שרי ונולד אסור. הרי כרבינו ובה"ג. ומעתה יש לבאר סוגי' הגמ' דאזיל להיפך דרבא ס"ל דמוקצה אסור. איברא יש לדעת דפליגי סוגיות הש"ס דבביצה שם מבואר דלר' יהודה כל העצים מוקצין ביו"ט משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה. ומש"ה תנן אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן בדלת. ולפי זה מבואר דרבא ס"ל במוקצה כר"ש שהרי לר"י בל"ז אסור. אבל בשבת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) אוקי הגמ' הא דאין סומכין את הקדירה בבקעת כב"ש וגזרה יו"ט אטו שבת וכתבו בעה"מ ורמב"ן במלחמות ביצה פרק ד' דהסוגיות חלוקין. ולפי סוגיא דשבת גם לר"י מותר לטלטל עצים. וא"כ אין ראיה דרבא ס"ל במוקצה כר"ש ומסתמא ס"ל כרב נחמן רבי' דמוקצה ונולד שוין. וכמו דנולד אסור ה"נ מוקצה. ואנן דקיי"ל כסוגיא דביצה דלר"י כל עצים לא ניתנו אלא להסקה וע"כ מחלק רבא בין נולד למוקצה. ועדיין עלינו ליישב לפי זה הא שהוכיח הגמ' דביצה מכאן דרבא ס"ל מוקצה אסור והקשה מהא דא"ל רבא לשמעיה טווי לי בר אווזא ושדי מעייהו לשונרא. וצ"ל דרבינו ובה"ג לא גרסי שם דאית ליה מוקצה אלא למימרא דרבא כר"י ס"ל והא א"ל רבא לשמעיה כו'. והקושיא הוא משום נולד דגם בהא דבר אווזא הוי נולד. וכ"כ בקרבן נתנאל שלהי מס' ביצה. אלא שק' הא שהביא הסוגי' דשבת שם דאמר רבא דבר יונה שרי משום דחזי לאומצא ודייק הגמ' דחזי לאומצא אין דלא חזי לאומצא לא ש"מ דכר"י ס"ל במוקצה. אבל כד דייקת נעמוד מזה על מש"כ הרמב"ם בה"ש פכ"ו דשרי לטלטל בשר חי בשבת משום דראוי לאדם. מבואר דבשר קשה שאינו ראוי אלא לכלבים אסור ומשום שאינו עומד לכלבים כמש"כ המג"א והגר"א סי' ש"ח והכי דעת כמה ראשונים. ולא כהטור שכ' משום דחזי לכלבים. ותמוה שיטת הרמב"ם מסוגי' דשבת הנ"ל דלר"ש אפי' לא חזי לאומצא שרי. וע' בחי' רשב"א שיישב בדוחק גדול. אבל האמת דזה הדין תלוי במחלוקת הסוגיות. דלסוגי' דשבת דרבא כר"י ס"ל במוקצה ס"ל כהטור דלר"ש שרי אפי' אינו עומד לכלבים רק דחזי. אבל למאי דקיי"ל דרבא כר"ש ס"ל מוכרח לומר דגם לר"ש בדלא עומד לכלבים אסור ומש"ה הוא דיהיב רבא הטעם משום דחזי לאומצא וזהו פסק הרמב"ם. והנה בשבת דקכ"ח תני' ת"ר דג מלוח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו בשר בין תפל בין מליח מותר לטלטלו וסתמא כר"ש ויש מוחקים נוס' זו וסתמא כר"ש ולהרמב"ם והטור דפסקי הכי ע"כ גרסי הכי. אלא דלהרמב"ם הא דאסור דג תפל משום שאינו עומד לבהמה וכפרש"י דלכלבים לאו דעתיה למשדיא. אבל לר"י אפי' בשר אסור וכר"ח משום שאינו חזי לאומצא וחזי לבהמה לא חזי לאדם. ולר"ש שרי משום שדרך ליתן לחיה. אבל לדעת הטור צריך ליישב נוס' זו משום דדג תפל אינו ראוי אפי' לכלבים כמש"כ התוס' בישוב ראשון וכ"כ הטור בפי'. אבל לנוס' השני' דלא גרסינן וסתמא כר"ש ס"ל דדג תפל חזי לכלבים ושונרי והברייתא דתני דאסור אתי כר"י וכישוב השני בתו'. ובשר תפל מותר אפי' לר"י משום שהוא מאכל לחיה. וכ"כ התו' שם ע"ב בד"ה בשר. ולמש"כ שני הנוס' אמתים ותלי' בשני הסוגיות דלפי סוגי' דשבת ע"כ לא גרסינן וסתמא כר"ש דלר"ש אפי' בתפל שרי דחזי לכלבים ושונרי. ולפי סוגיא דביצה גרסינן שפיר וסתמא כר"ש ודג תפל אסור משום דלא קיימי להכי והכי קיי"ל. וזהו דעת רבינו ובה"ג. ולמש"כ נתחזק מש"כ בסי' י"א אות ה' דהא דתבואה שרי לטלטל בשבת הוא משום דחזי לאדם. ולא משום דחזי לבהמה שהרי לא קיימא לבהמה. וצ"ע פרש"י ר"פ מפנין ד"ה תרומה טהורה כו' דחזי לבהמת כהן כו'. ואמאי דקדק רש"י הכי הא תבואה חזיין לאדם כפרש"י שם דמ"ה בד"ה חטים שזרען בקרקע ללקוט ולאכול. וצ"ל משום דאיכא תבואה דלא חזי לכוס לאדם כמו שעורין קמ"ל דמכ"מ שריין דחזי לבהמת כהן. ומש"ה כ' רבינו ג"כ בסי' הנ"ל תבן ותבואה דחזי לבהמה. דהני דלא חזי לכוס מחיים דרך להאכילן לבהמה.

ט

ולא ס"ל כוותי' דר"נ כו'. דאי הוי ס"ל כר"נ אזיל הראיות מהא דר"פ ומההיא דליפתא. די"ל דמיירי ביו"ט מש"ה פירש רבינו דלא קיי"ל כר"נ. והטור סי' תצ"ה כ' בשמו של רבינו שמחלק בין שבת ליו"ט וכבר העיר בש"ש והביא בשם המרדכי וש"פ בשמו של רבינו כדאי' לפנינו. ואוסיף דהכי אי' בס' תמים דעים להראב"ד בהשגות על בעה"מ. והנראה שיש טה"ד בטור. דבדברי רבינו א"א להגיה ולהעמיד ע"ד הטור דא"כ בטל כל היסוד. וגם כי הראב"ד בקי טובא בדברי רבינו כידוע. ובעיקר הדין ידוע שיטת הרי"ף ורמב"ם. וגם תשובת בעל המאור הכל גלוי וידוע ומכ"מ הסכים המאור להלכה כהרי"ף וע' מש"כ סי' מ"ד דעפי"ז נשתנה סדרי סוגית הש"ס עוד. והנה הרא"ש שלהי מס' ביצה כ' בשם רבינו חננאל בזה"ל והא דא' רב ששת עז לחלבה כו' באנו למחלוקת ר"י ור"ש הא בהדיא קיי"ל כר"ש ואע"ג דביו"ט קי"ל כר"י ה"מ כגון נולד ומוקצה מחמת איסור וכי"ב אבל הני כולהו שרי ביו"ט עכ"ל. ונראה דלמדו דנולד ביו"ט אסור מהא דאי' בשבת דמ"ה ב' על הא דר' יוחנן דאסר קינה של תרנגולין משום ביצה ומקשה מהא דא' ר"נ כל שמתיר מוקצה מתיר נולד ותמהו התו' הא לר' יוחנן אסור משום משקין שזבו. ובחי' רשב"א נדחק בזה וכן הרא"ש שלהי מס' ביצה וכבר הוכחנו לעיל מלשון הרי"ף דהמחוור כישוב התוס' שם דמשום גזרה אינו אסור אלא באכילה. ר"ל דהא דאסר ר' יוחנן לטלטל בדאית בי' ביצה וכהא דתני' בריש מס' ביצה ביצה שנולדה בי"ט אין מטלטלין להשתמש בה לכסות את הכלי ולסמוך בה כרעי המטה. ומפרש בגמ' דמיירי בתרנגולת העומדת לאכילה כמו במשנתנו ואסור משום גזרה כמו משקין שזבו ע"כ צ"ל הטעם דכיון דלא חזי לאכילה ממילא הווין נולד גמור כמו כותי שחקק קב בבקעת בשבת דכ"ט וה"נ אינה ראוי' אלא לכסות בה את הכלי ולסמוך כו' וכ"כ הגאון רע"א ריש מס' ביצה. והיינו דמקשה מהא דא' ר"נ. והנה אי' בביצה ד"ד אושפזיכני' דראב"א הוי לי' ביצה שנולדה ביו"ט ואסר לטלטל אפי' למאן דלית לי' הכנה דרבה. וסתמא מיירי התם אפי' תרנגולת העומדת לאכילה הרי מבואר דקיי"ל בנולד ביו"ט דאסור. ומש"כ עוד מוקצה מחמת איסור למד ג"כ מדרב ששא דס"ל כר"ש דאסור משום מוקצה. ולא ס"ל לר"ח הא דפרש"י דהוי כגו"צ וגם לא ס"ל כמש"כ רבינו דאסור אפי' בשבת משום דקיימו ר"י ור"מ בחדא שיטתא. וע"כ הטעם משום דמיירי ביו"ט וחמור בזה. והן הן דברי בה"ג שכ' בזה"ל ואע"ג דבמוקצה הלכה כר"ש נולד אסור כגון מאנא דאיתבר ביומא טבא אסור לאקודה ולמיפא ובשולא בי' דהוי לי' נולד דדרש רבא כו'. הרי דייק דנולד אסור ביו"ט כר"ח. וגם עפ"י בה"ג הוגה בדר"פ ביו"ט. דמוקצה מ"א אסור ביו"ט ולא בשבת וכר"ח. ורבינו דלא מחלק בין שבת ליו"ט כלל. ע"כ ס"ל דנולד אסור אפי' בשבת מהא דאושפזיכני' דראב"א. וגם לא גריס בדר"פ ביו"ט כמש"כ לעיל. ודע דהרמב"ן במלחמות ריש מס' ביצה הביא בשמו של רבינו פסק לענין אפרוח שנולד ביו"ט ולפנינו ליתא:

י

ופליגי בה נמי ר"א ורבינא כו'. ע' מש"כ באות ד'. וכאן החסרון ניכר מתוכו וכצ"ל ח"א בכולה שבת הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת מיאוס. וח"א במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסור אבל כו'. ובכת"י אי' בזה"ל לבד ממוקצה מ"א ומאי ניהו נר שהדליקו באותו שבת. והאי דאיכא למ"ד לבר ממוקצה מ"א ליכא למימר מחמת חסרון כיס דבחסרון כיס אפי' ר"ש מודה כו'.

יא

דקא מקשינן אבל לא בעצים שבמוקצה כו'. בגמרא דשבת לא הביא ראי' זו. שהרי אפשר ליישב דמתניתין כר"י וכדאי' ביצה ד"ל באיכא דמתני כו'. ובאמת לרבינו דפסק כר"ש ביו"ט וא"כ הלכה כלישנא קמא דמוקי מתניתין כר"ש. ממילא מבואר דגם לר"ש אסור. אבל לר"נ דסתמא ביו"ט כר"י אין מכאן ראי'. מש"ה הביא הגמ' ראי' אחרת ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף