העמק שאלה/צד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה צד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

דאילו שכבא כו' . גם שאילתא זו אינה בכת"י ובפי' כת"י בפרשה זו. כי אם בפר' תצא. ולפני המסדר היה גם כן שם וציין עלה בסימן קנ"ו. וגם היתה בפרשת ברכה. והיא מקומה העיקרי. והראשונים הביאו אותה בשם שאלתות דפ' ברכה כאשר יבואר לפנינו. ויש אשר קראו אותה שאילתא דקבורת משה שבשביל זה הענין הובאת אותה שאלתא בפ' ברכה אכן משנה לא זזה:

שרי לנחותיה מבי סריא. ובכת"י אי' מן בסריה. וצ"ל כמו לפנינו. ופי' ממקום מחלתו ותשישתו לפני המיתה. והוא כעין שפי' בערוך ערך סר בגמ' סנהדרין ד' כ"ב מאמר אבישג לדוד כד סרי לגנבא כו' שהוא תשש כח. וכאן הפי' שישמטו מקום משכבו מתחתיו וינוח על הארץ. ואי הנוסחא מבי סדיא. הוא מלשון גמרא כתובות ד' ס"א רבא אבי סדיא היינו על כרים שמראשותיו. וכאן הפי' אם מת בשכבו בכרים וכסתות מותר להשפיל משכבו מן הכרים. אבל לא באופן שיוציאוהו מן המטה ויחזירוהו עליה אחר כך. אלא שישמטו הכרים משם. וקא משמע לן דדוקא לטלטולי המת בהדיא אסור. אבל אם יזדעזע המת בשעה שישמעו את משכבו או הכרים מתחתיו לא איכפת לן. אי משום דהוי פ"ר דלא ניחא ליה ושרי לדעת רבינו בשאילתא ק"ה כאשר יבואר. או אפי' לשיטת התו' שרי משום דהוי טלטול מן הצד שלא לצורך דבר האסור שהרי לא ניחא ליה בנענוע המת:

ושרי לאחותי ערבא דמיא עללביה כי היכי דליקרר ליביה. כן צריך להיות וכ"ה בכת"י. ופיר' עריבת מים:

משל לנר שהיתה דולקת קימעא. בכת"י אי' שהיתה כבה והולכת.

ב

ודלא שרי למיעבד ביו"ט. לכאורה נראין דברי רבינו כדעת הרמב"ן ורשב"א ז"ל דביו"ט ראשון אסור לישראל להוציאו וכדומה כמו בשבת ולא כש"ע סי' תקכ"ו ס"א. וע' בדברי הר"ן שבת פרק תולין וביצה פ"א ורמב"ן בחי' שבת הנקרא אוצר נחמד שם. ועיקר טעם המתירין משום מתוך ולצורך מצוה שרי וממילא לא קשה עלייהו משנה דאין בין יו"ט לשבת כו' שהביא רבינו. שהרי באמת אוקי הש"ס שבת דף קכ"ד מתניתין דלא כבית הלל דס"ל מתוך. אלא שהרמב"ן ז"ל הקשה מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט. ולא אמרי' מתוך אע"ג שהוא מצוה ותו דבכתובות פ"א אי' שאין אומרין מתוך אלא בהנאת כל נפש והרי אין כאן הנאת נפש. ובפ' כל הכלים ד' קנ"ד האריך עוד רמב"ן ז"ל לבאר גדרי מתוך. והקשה לפי דבריו מהא דריש פסחי' דלמ"ד מתוך מותר לשרוף חמץ ביו"ט. ואמאי הא אינה אלא מצוה. ויישב שהתם הוא צורך היום קצת. וע' תו' ריש פסחי' דף ה' ב'. ובאמת זה הישוב אינו אלא לדעת התוס' ורמב"ן דלא אמרינן מתוך בהוצאה והבערה אלא בצורך היום קצת. אבל לדעת רש"י ביצה ד' י"ב א' ודעת הרמב"ם פ"א מה' יו"ט דבהוצאה והבערה שרי משום מתוך לגמרי וע' מש"כ באורך בישוב דעת הרי"ף ורמב"ם בפ' בשלח שאילתא נ' אות א'. וא"כ הדק"ל מאי טעמא אין שורפין קדשים ביו"ט. ותו קשה לשיטת הריב"א בפסחים שם דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אינה אסורה ביו"ט כלל. וא"כ למ"ד הבערה ללאו יצאת אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט. ויותר קשה לשיטת רש"י שבת ד' קכ"ו ב' דתרומה טמאה בחול מריצה לפני כלבו. ומכ"מ ביו"ט אסור משום מלאכה. וביאר דבריו בביצה דף כ"ב ב'. דרחמנא אחשבה להבערתו הילכך מלאכה היא. א"כ קשה טובא היאך הוכיח רבא דלר"ע אין בעור חמץ אלא שריפה. נימא דאפי' השבתתו בכל דבר ג"כ אסור ביו"ט משום דרחמנא אחשבה לבעוריה. וכבר הוו טובא בקושיא זו גאוני בתראי. ולענ"ד נראה ליישב כל הני קושיו'. דהא ודאי לכ"ע איסור שריפת קדשי' בי"ט הוא מקרא מלא ולא תותירו ממנו עד בקר וגו' ליתן לו בוקר שני לשריפתו. ובריי' זו תני ג"כ במכילת' ואין בה ספק. ולא נחלקו אמוראי אלא במילה שלא בזמנה כמפורש בדברי רבא בשבת ד' כ"ד. ואביי ג"כ מודה בש"ק דנ"ל מדתני דבי חזקיה. אלא דס"ל דאפי' היה דולק מבע"י אסור כמבואר להלן בשם הרשב"א. וא"כ א"א למילף מינה דעשה דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט דבשריפת קדשים ע"כ גזה"כ הוא. מש"ה הביא מקרא אחר. הא מיהא בש"ק לכ"ע אסור מדרשה דקרא. מש"ה אפי' הבערה ללאו יצאת אסור. והיא הנותנת לאסור כל הבערה שבעולם בקדשי'. שהרי הדין נותן דאע"ג דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט. שריפת קדשים שרי משום מתוך והשתא דאסר' רחמנא דאחשבה למלאכה. אם כן ה"ה כל הבערה. ולא הובא בגמרא הא דהני אמוראי לעען מילה לכאן. אלא ללמדנו דכמו דשאר מ"ע אינו דוחה יו"ט. א"כ ה"נ בשריפת קדשים השתא דבפירוש אסרה רחמנא. מהמא סברא זו דרחמנא אחשבה למלאכה זו דש"ק. דלא לדחי יו"ט. ולא נימא דחידוש הוא ולא אפשר ללמוד תרומה מקדשי המקדש. מש"ה הביא הא דאביי ורבא ור"א דכל מ"ע אינו דוחה יו"ט. וא"כ יש מקום לומר דהא דאין שורפין קדשים ביו"ט הוא משום דרחמנא אחשבה למלאכה ודומה שריפת קדשים לשאר מ"ע. וא"כ גם תרומה מיקרי קודש ובאותה חשיבות היא דמיקרי מלאכה ואסור ביו"ט וכמש"כ רש"י בד' כ"ה א' בד"ה ואין עשה כו' ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט כו' גם זו לא יצא מן הכלל עכ"ל. והוי כמו מוקצה דס"ד דהש"ס פסחי' ד' מ"ז ב' דמדכתיב והכינו למדנו דאסור טלטול מוקצה וס"ל להגמ' דממיל' הוי בלאו משום לא תעשה כל מלאכה כמבוא' שם. הכי נמי אחר דכתיב והנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו. אמרינן דרחמנא אחשביה למיקרי מלאכה וה"ה תרומה. משא"כ אי נימא דחידוש הוא וגזה"כ. אין תרומה בכלל החידוש וכמו שיבואר:

ומקור סברא זו מבואר בירו' שבת פרק ב' עה"מ ולא בשמן שריפה אמר רב חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור [פירוש מבע"י] במדורת קדשים והיא דלוקה והולכת בשבת. [פי' מדתנן שאין מדליקין בש"ש בע"ש וס"ד שמחמת איסור שריפת קדשים מה"ת הוא] והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בה"מ ובגבילין כדי שתאחז האור ברובו. [אלמא שאין בזה איסור. ואמאי אסור בכריפת קדשים כה"ג] א"ר יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת. [פירוש לא משום מלאכה אסור. דא"כ ודאי לא מיקרי מלאכה שהרי נעשית מאליה ביו"ט. אלא גזה"כ שאין קדשים נשרפין ביו"ט ואפי' מבעיר מבע"י] מה חמית לומר כן. [דאסרה רחמנא שיהיה קדשים נשרפין ביו"ט] לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. אחר שני בקרים. א' בוקרו של ט"ו וא' בוקרו של י"ו. וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף [הרי שא"צ להמתין על שריפת נותר לעבור צורה שהוא מעל"ע. אלא אחר היתר אכילה שורפין ואמאי בעינן בפסח שני בקרים. הא אינו נאכל אלא לילה ראשונה. אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב]. מהו להצית את האור במדורת חמץ [מבע"י שיהא דולק ביו"ט]. מאן דיליף לה [דמצות חמץ בשריפה דוקא] מנותר [הוא ר' יהודה]. אסור [כמו נותר דגזרת הכתו' הוא בלא טעם מלאכה]. מאן דלא יליף לה [הא דחמץ בשריפה] מנותר. [הוא רבי בירו' פסחים פ"ב דיליף מדכתיב תשביתו ואין השבתה מן העולם אלא שריפה. וע' מש"כ באורך להלן סי' ק' אות ב' דזהו דעת ר"ע ג"כ] מותר. דכיון דלא מנותר ילפינן. א"כ אינו אסור אלא משום מלאכה. ומבע"י מותר] רב אחא בשם ר"ח זאת אומרת [ממתני' יש להוכיח להיפך]. שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דלוקה והולכת בשבת. [והא דאסור להדליק ביו"ט עצמה הוא דרחמנא אחשבה להבערתה ואסור משום מלאכה]. והא תנינן [עד שלא ביאר ההוכחה. מיישב פי' המשנה] אין מדליקין בש"ש [כצ"ל. והיינו מתני' שאסור להדליק בשבת והיינו מבע"י]. ומשני יו"ט שחל להיות בע"ש [וכשיטת ש"ס דילן. וביו"ט ודאי אסור תרומה כמו קדשים דרחמנא אחשביה למהוי מלאכה]. מעתה [מסיק ההוכחה דמותר להדליק מבע"י] אין מדליקין בש"ש בלילה ע"ש שאין שורפין את הקדשים בלילה [בשלמא אי מותר להדליק מבע"י והא דאסור להדליק ביום טוב היינו דרחמנא אחשבה לש"ק מלאכה ומש"ה שפיר נ"ל תרומה מינה. שגם היא קדשים. משא"כ הא דאסור לשרוף נותר בלילה אינו אלא גזה"כ לא אפשר למילף תרומה מינה. אבל אי נימא שגם מבע"י אסור בקדשים וא"כ לא משום מלאכה קאתי עלה אלא גזה"כ. ומכ"מ ילפינן תרומה מינה. וכדתנן ולא בשמן שריפה. א"כ ה"נ אין מדליקין שמן שריפה בלילה כמו קדשים] א"ר יוחנן [דחי לראיה זו. שאפי' אי נימא דקדשים אסור מבע"י ומגזרת הכתוב. ג"כ אפשר למילף תרומה מינה. והא דשרי להדליק שמן שריפה בלילה ולא נ"ל מקדשים. היינו משום] ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל כמה דר"י אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה. כך עבר זמנה [אפי' קדשים. וה"ה תרומה] נשרפת בין ביום בין בלילה. ומקשה ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה. [פי' הא אין לה זמן לשריפתה. ואם כן לעולם זמנה. ואזדא ישוב ר' יוחנן]. ר"י בן פזי אומר מכיון שנטמאה כמי שעבר זמנה. [דעיקר מצותה אכילה. והוי כעבר זמנה]. תני ר' יוסי מנין לכל הנימולים שלא יהיו נימולים אלא ביום ת"ל וביום. [וא"כ אזדא ישוב ר' יוחנן]. א"ל ר' יוחנן ויש כאן זו כל מחויבי טבילות טובלין כדרכן ביום חוץ מנדה ויולדת שאין טובלות אלא בלילה. נדה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה. [הרי דעבר זמנה אינו כמו בזמנה ה"נ במילה ושריפת קדשים. ולא כהברייתא דתני ר' יוסי] דרשה רחב"א בציראי [אגב מייתי לדינא למעשה. דמכ"מ אסור לטבול ביום מדרבנן.] נדה שעבר זמנה כו' עד מעוברת זמן היתה. נדה שנאנסה וטבלה [מייתי לה להחזיק דבריו של ר"י דלכאורה אין מקום לדמות טבילת נדה שאין לה מצוה רק טהרה כפי שרוצה להטהר לבעלה ולטהרות. מש"ה בלילה ראשונה עדיין לא הגיע זמן לטבול וליטהר משא"כ אחר זמן. אבל במילה ושר"ק שמצוה היא. מש"ה אפי' לא קיים המצוה בזמנה בדינו עומד. מש"ה מייתי דר' יוחנן שפיר קאמר דס"ל דגם טבילת נדה מצוה היא. שהרי ס"ל דנאנסה וטבלה שאינה טהורה. והוא באמת דעת ר' יוחנן בחולין ד' ל' ויליף לה מקרא]. שמי בשם רב כו' וכן חמיין רבנן מקדמין. [פירוש גם מזה ראיה דטבילת נדה מצוה מדאנו רואין שרבנן מקדימין. מזהירין את הנשים לטבול בזמנה אלמא שהוא מצוה ולא טהרה לבד. ודחי ראיה זו] לעיבורה [הא שמזהירין להקדים היינו משום עיבורה. כדי שתתעבר תחלה. ומייתי עוד] ר"ל בשם ר"מ מצוה להקדים כדי לזרז במצות. [רק כדי לזרז ולא משום מצוה זמנית]. נמצא לפי דקיי"ל כרב בנדה שנאנסה וטבלה טהורה אזיל דבריו של ר"י. ומש"ה קיי"ל דמילה שלב"ז מצותה ביום. ולא קשה מנדה כלל. ומעתה נשאר הוכחת ר"א בשם ר"ח דמותר להדליק מבע"י קדשים. ואינו אסור אלא משחשיכה משום מלאכה. ומש"ה נ"ל תרומה מקדשים. משא"כ בלילה דגזה"כ הוא. אין למדין תרומה מנותר. ואפי' פסולי קדשים עצמן רק שאינו נותר רשאין לשרוף בלילה. כמש"כ הרמב"ם ז"ל והבאתי לעיל שאי' י' אות ח' בס"ד. ועפ"י מש"כ בבאור הירו' מיושב ק' התו' מנחות דמ"ו ב' ד"ה לפי. כן הקשו אמאי לא מותיב אביי לשרפינהו בלילה דמנותר לא יליף. מסיק צורת הקרבתו. וניחא דאביי לטעמי' דס"ל כהירו' דאסור להדליק מבע"י והוא דלוקה והולכת ביו"ט וכמש"כ הרשב"א בחי' שבת פ"ב ד' כ"ג ב' לבאר הא דא"ל אביי לרבה אלא מעתה ביו"ט לשתרי. ובזה בארתי לעיל ג"כ הא דאביי לא ניחא ליה למילף דאין עשה דוחה ל"ת דיו"ט מהא דתני חזקיה שאין שורפין קדשים ביו"ט וכדאיתא שם דף כ"ד ובפ' ר"א דמילה. והיינו משום דשם הוא גזרת הכתו' שהרי אפי' מבע"י אסור. ומעתה כשם שאין שורפין כל פס"ק ביו"ט דגמרינן מנותר ה"נ אין שורפים כל פס"ק בלילה ומש"ה לא מקשה מהא דלישרפינהו בלילה אלא בסוף דהוי מצותו בכך]:

נחזור לענין דלא אמרינן אחשבה רחמנא אלא אחר שבפי' אסרה תורה. ומזה נ"ל שאר ביעורי תרומה אפי' אכילת כלב. אבל חמץ שאינו מפורש בקרא תלי' בעיקר הדין. וה"ה לענין מצוה דצרכי המת. ואזיל ק' הרמב"ן ז"ל ונשאר דעת המתירים ז"ל במקומה. מיהו לפי מה שביארנו שיטת הרי"ף ורמב"ם בפ' בשלח בס"ד. לא שרי משום מתוך אלא הוצאה והבערה. אבל לבשל מים וכדומה לא אמרינן מתוך ע"ש. ומעתה נחזור לדעת רבינו דבאמת נראה שאין להכריע מדבריו ז"ל כדעת הרמב"ן וסיעתו ז"ל. דודאי לא קאי על הוצאה דשרי מטעם מתוך. דבהא ליכא ראיה מהא דתנן אין בין יו"ט לשבת כו' כמש"כ לעיל. אלא קאי על איסור טלטול דמיירי בי' ובהא כ"ע מודי דאסור ביו"ט כמו בשבת ולא שריא אלא ע"י ככר או תינוק דשרי בשבת ג"כ. וע"ז הביא שפיר משנה זו דפ' משילין כל שחייבין עליו משום שבות כו' אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד. ואיסור מוקצה לא שרי' אפי' בא"נ עצמו. וכבר ערער ע"ז הרדב"ז סי' תק"ז. והורה למעשה שלא לחלל ע"י ישראל איסור מוקצה. אבל מנהגינו שלא כרדב"ז וכמש"כ המ"א שם סק"ג. ומכ"מ נראה במת סמוך לחשיכה באופן שע"כ יהיה קבורתו בלילה של יום טוב שני. אין לחלל יו"ט א' ע"י ישראל בהגבהת המת כנהוג:

ג

ודשכיב ביו"ט ראשון חזינן אי לא מינטר כו'. זהו כדעת רש"י שבת ד' קל"ט ב' בהא דאי' אר"א עובדא הוי בבי כנישתא דמעון ביו"ט הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפני' או מלאחרי' ואתו לקמיה דר"י וא"ל יתעסקו בו עממין. ופרש"י ד"ה ולא ידענא אי מלפני'. אם חל יו"ט בע"ש ומת בו ביום ומפני שלא יוכלו להתעסק בו למחר התירו לקוברו ע"י עממים עכ"ל ובד"ה או מלאחריה והוא מת בשבת ומפני שנשתהא כבר והיה מסריח התירו עכ"ל והכי פירש שם במימרא דרבא שהובא בסמוך. הרי דבל"ז לא התירו ע"י עממין. והרא"ש ריש מ' ביצה הביא דעה זו בשם הלכות. וליתא בה"ג שלפנינו בה יו"ט. אדרבה יש להוכיח להיפך שכ' בזה"ל בה' יו"ט. לגבי מת שרי לאעסוקי בי' ישראל ביו"ט שני דאמר רבא מת ביו"ט ראשון מתעסקין בו עממין ביו"ט שני מתעסקין בו ישראל ואפילו בשני יו"ט של רה"ש משא"כ בביצה. ולא כתב יותר. ולא הביא הא דמ"ז ורב אשי במ' ביצה ד"ו א' אי שרי בלא משתהי. ע"כ משום דסתמא כפירושו בלא חילוק. ואי אי' דבבא ראשונה דמימרא דרבא היינו מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מיירי דוקא באשתהי הרי יש חילוק. אלא גם רישא סתמא כפירושו דאין חילוק. הא מיהת דעת רבינו ברור בזה. והרמב"ן בחי' שבת שם ובתורת האדם ענין ההוצאה והרא"ש לא נתקבל אצלם זה הדין אע"ג דהכי משמע שמעתא דשבת דדיוק ביו"ט הסמוך לשבת הוא דוקא. מכ"מ קשה להו סוגיא דביצה שם דאיתא אמר רבא מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל כו'. אמר מ"ז לא אמרן אלא דאשתהי אבל לא אשתהי משהינן ליה ר"א אמר אע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה מ"ט יו"ט שני לגבי מת כחול שויה רבנן. ואי איתא דמר זוטרא קאי גם על יו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. היאך סתים ר"א דבריו רק על יו"ט שני. אלא ע"כ מר זוטרא ג"כ לא קאי אלא על יו"ט שני יתעסקו בו ישראל. עוד הקשה הרא"ש היאך אפשר שלא יהא כבוד הבריות דוחה אמירה לא"י שבות דרבנן. ואף על גב דלא סריח כבוד המת הוא שלא להלינו. ואנא אוסיף קמחא דרש"י ז"ל סותר ד"ע לכאורה דבסוגיא דביצה שם ד"ה לא אמרן כתב דיתעסקו בו ישראל עכ"ל. אלמא דס"ל דמר זוטרא לא קאי על בבא ראשונה דביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין. ומכש"כ רב אשי שמיקל ממנו. ונראה דלק"מ. דודאי לא משום איסור יו"ט קאתו עליה. אלא משום דכבודו של מת שיתעסקו בו ישראל כדאיתא בסוטה ד' י"ג ב' הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים. כש"כ ישראל לגבי א"י. וע' תשובת תה"ד סימן פ"ב בשם המרדכי. והרי משום כבודו של מת רשאי להלין את המת כדאי' בסנהדרין דמ"ז א'. וממילא כיון שאין כבודו בכך שיתעסקו בו עממין. שוב אסור ג"כ משום יו"ט. וכמו דאסור לקבור ע"י עממין בשבת ויוה"כ אע"ג דלא מינטר כדאי' ברה"ש ד' כ' ובשו"ע שם. אע"ג דשבות שרי ע"י ישראל מכש"כ קבורה ע"י א"י. אלא משו' שאין כבודו של מת שיתחלל ש"ק ויוה"כ ע"י קבורתו. וממילא אסור משום שבת ויוה"כ. ה"נ ביו"ט ראשון היכא דאפשר להשהות וזהו כבודו שיתעסקו בו ישראל. אסור לקוברו ע"י א"י ויש בזה אסור יו"ט ג"כ. והשתא למר זוטרא דס"ל ביו"ט שני היכא דמינטר אסור ע"י ישראל. ולא אמרינן כחול שוי' רבנן. ממילא יותר טוב לקבור בראשון ע"י עממין. ולא להשהותו עד למחר כדי שיתעסקו בו ישראל. שהרי עסק ע"י ישראל ביו"ט שני אסור הוא ולא התירו אלא ע"י הדחק. אבל לר"א דס"ל כחול שוי' רבנן אפי' אפשר להשהותו עד למחר ממילא כבודו של מת ביו"ט ראשון להשהותו עד למחר ויתעסקו בו ישראל. והשתא מבואר כונת רש"י ז"ל. דבהא דמ"ז פי' דקאי על יום טוב שני. אבל למסקנא דר"א נהפך הדין. זהו דעת רש"י. וכבר הביא הב"י בשם הראב"ד שמצוה להלין מת ביום טוב ראשון כדי שיתעסקו בו ישראל. אלמא דלא משום איסור עממין ביו"ט ראשון. אלא משום כבוד המת. אלא דרש"י ס"ל דממילא אסור משום יו"ט ג"כ. איברא לדעת רבינו שיבואר בסמוך דבי"ט שני נמי אם אפשר ע"י עממין אסור לעשות ע"י ישראל הדרא ק' לדוכתא. אמאי נשהנו עד למחר. הא למחר ג"כ יתעסקו בו עממין. ויתיישב באות הסמוך:

ד

שכבא דשכיב ביום טוב שני ולא שכיחי עממין לאתעסוקי בי' מהו לאיעסוקי בי' כו'. כ"ה בכת"י. ומבואר דהיכא דשכיחי עממין יתעסקו בו עממין אפי'. ביו"ט שני וכן הביאו כל הראשונים בשמו של רבינו. הרמב"ן שם והמאירי והר"ן והראב"ד בס' תמים דעים סי' ק"כ. והוא הוסיף לומר דהוכיח. רבינו זה משום דק"ל משנה דמועד אין חופרין כוכין וקברות במועד וכש"כ יו"ט שני. ומש"ה משני דכאן באפשר בעממין וכאן בלא אפשר. ולי נראה דגי' רבינו היה בגמ' יו"ט שני דחוי הוא לגבי מת כמבואר להלן אות ו' נוס' כת"י. ולשון דחוי משמע אם א"א בענין אחר. אבל כל שאפשר לעשות ע"י אחר שלא יעבור על איסור יו"ט שני יותר טוב. וכדאיתא כיב"ז ביומא ד"ו לענין טומאה דחוי' דאם אפשר ע"י אחר אפי' מבית אב אחר מביאין כהן אחר. ואע"ג דמצוה שיעסוק כל כהן ביומו כדכתיב לבד ממכריו על האבות. מכ"מ כיון שדחוי' היא כל שאפשר בא"א עדיף. וה"נ לשון דחוי משמע אם אפשר ע"י עממין עדיף. אלא אם א"א לא משהינן ליה. והנה פוסקים ראשונים ז"ל דחו דעת רבינו ז"ל בשתי ידים דלשון כחול שוי' רבנן משמע בהדי' דאפילו אפשר בעממין שרי עד שהמאירי כ' ע"ד רבינו אלה שאין להם שורש בשמועה זו. אבל מנהג אשכנז ושארי מדינות שהביא רמ"א בשם המרדכי ותה"ד דכל היכא דאפשר בעממין עושין הקבר והארון והתכריכין ע"י עממין ושאר הדברים עושין ישראל אבל אם לא אפשר בעממין עושין הכל ע"י ישראל עכ"ל. והנה שם מבואר טעם המנהג משום דר"ת חש להא דא' רבינא והאידנא דאיכא חברי חיישינן. או משום דהא"ז פסק כמר זוטרא שאין עושין ע"י ישראל אלא מצד הדוחק. ולשני טעמים אלו אידחי עיקר מימרא דר"א דבלא אשתהי ג"כ אין משהין אותו עד למחר. והרי לא כתב הרמ"א זה המנהג דאם א"א בעממין ולא אשתהי אסור ע"י ישראל. אלא עיקר מנהג ישראל תורת רבינו הוא דקיי"ל כר"א. אבל מכ"מ אינו אלא דחוי וכל שאפשר ע"י אחר אסור. וכן אם א"א בעממין ועושין ע"י ישראל מכ"מ דין דחוי לה לענין דכל למעוטי גברא עדיף כמו לענין פקו"נ וכמש"כ בס"ד כימן י' אות ט' בס"ד. ואע"ג שכבוד המת במרובים כדאי' בסוטה פרק א'. היינו דוקא בהוצאת המת ובטלטולו ובהלבשתו ובהנחתו לקבר ובשארי דברים שנוגע לגופו. שהרי לפי המנהג אין זה אלא בתפירת תכריכין וחפירת הקבר וכדומה. אבל שאר הדברים היינו שפירש הש"ע ביו"ט ראשון להלבישו ולטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר עושין ע"י ישראל בי"ט שני אפי' לדעת רבינו. ובשו"ת מהר"מ מרוטנבורג סי' תרל"ו שהביא זה המנהג וסיים וכן פסק השב"ט והשאלתות. משמע שפי' דעת רבינו הכי. אלא שהבין שכן אפי' ביו"ט ראשון. וכמש"כ הש"ע שם. ונמצא דין יו"ט ראשון ושני שוין. אלא באם לא אפשר בעממין דשרי ע"י ישראל הכל. ולענ"ד במש"כ ביו"ט ראשון לא כן דעת רבינו כמש"כ באות א' שהרי בפי' הביא המשנה שאין בין יו"ט לשבת כו'. ורק הוצאה והבערה אפשר להתיר מטעם מתוך כמש"כ שם. אבל ליגע בו בלא ככר או תינוק ולחמם לו מים וכן לשומו בקבר ודאי אסור מזה הטעם. והיינו שכ' לעיל טרחינן ומיתינן עממין וקברינן ליה ואי ליכא עממין ישראל אסיר למיקברי' בי"ט. דמשמעות זה"ל אפי' יש כבר תכריכים וקבר ואינו חסר אלא קבורה אסור. אבל ביו"ט שני שינה רבינו לשונו וכת' מהו לאיעסוקי ביה ישראל. משמע שפיר כמו שהבין מהר"מ מרוטנבורג וכפי המנהג דבכל עסקי המת איירי. אבל טלטול מוקצה שאינו אלא איסור שבות פשיטא דכשם שהתירו לומר לא"י לעשות מלאכות דאוריי' משום כבוד הבריות ה"נ שרי בטלטול מוקצה וכדאי' בשבת פ' המוציא לענין בה"כ משום כבוד הבריות. בשלמא ביו"ט ראשון ובאשתהי שהתירו לקברו ע"י עממין וע"י ישראל כלל לא כמש"כ היינו משום שכמו שכבוד המת שיגעו בגופו ברחיצה ובהנחה לקבר ישראלים ולא עממין. ה"נ כבוד המת שלא יתחלל יו"ט לישראל ע"י וכמש"כ באות הקדום. מש"ה אין היתר בשום דבר שיעשו ישראל זולת הוצאה והבערה משום מתוך. משא"כ ביו"ט שני דלא חיישינן לזה יש לנו לדון דכל שכבוד המת שיעשו ישראל דוקא והיינו מה שנוגע לגופו ממש. יעשו ישראל וכמש"כ שאין בהם אלא שבות. ולא איצריך אלא בעסקי' שחוץ לגופו שהם איסור דאוריית'. ולפ"ז נשאר המנהג ביו"ט שני כדעת רבינו. זולת בשול מים דזה תליא בדין מתוך אי אמרינן בזה מתוך או לא כמש"כ בסי' נ"א ולעיל באות א'. והשתא מיושב קו' הרא"ש ע"ד רבינו באות הקדום דאוסר ביו"ט ראשון אפי' ע"י עממין בלא אשתהי דודאי הכי הוא דכבוד המת הוא שיעסקו ישראל בקבורתו מה שנוגע לגופו. ובין למר זוטרא ובין לר"א ביו"ט ראשון ודאי דוקא באשתהי מותר ע"י עממין. אבל בלא אשתהי אסור. משום דניחא למת שיתעסקו בקבורתו ישראל. ואף ע"ג דגם ביו"ט שני אינו אלא משום שא"א ובדוחק. זה אינו אלא בשצריכין לחפירת קבר עסק ישראל. אבל הכא ביש עממין הרי יעשו עממין. ובדבר הנוגעים לגופו הרי יתעסקו ישראל וזהו כבודו. ושיטת רבינו מחוורת:

ה

או דילמא אי שרית להו סברי כו'. דקשה לרבינו דמפרש בדליכא עממין. א"כ פשיטא דמשום כבוד הבריות שרי כמו כל איסור דרבנן ולאו דלא תסור. ומה"ת דלא לידחי יו"ט שני שעיקרו אינו אלא מנהג. ע"ז יישב דמצד הדין ודאי שרי בפשיטות אלא שיש לחוש ולהחמיר משום סייג דלא ליתי לזלזולי ביו"ט שני. ומכש"כ בדבר הנעשה ברבים וכמו שבאמת אסר רב לבני בשכר קבורת יו"ט שני כדאי' בשבת דף קל"ט. ואע"ג דבמקום מצוה הוכחנו דעת רבינו וכל הגאונים בסי' ט' אות ד' דשרי ביו"ט שני. וע"ע להלן בסי' צ"ו אות ז' הוכחה לזה מסוגיא דנדה. שאני התם שהוא מצוה דיחיד נשאל עליו ואין רבים יודעים שהקילו ביו"ט שני. ולא אתי לזלזולי אי נקיל ביו"ט שני יותר. אבל עסק במת שרבים מתעסקין עמו ואם נתיר ביו"ט שני יש לחוש שיקלו ביותר:

ו

יו"ט שני כחול שויה רבנן. כבר כתבתי דבכת"י איתא יו"ט שני לענין מת דחוי לכל דבריו למזבן ליה כו'. והיא המחוורת לשיטת רבינו אלא שיש לפרש הסוגיא בגמרא דפליגי מר זוטרא ור"א בלא אשתהי. ואמר ר"א אע"ג דלא אשתהי נמי לא משהינן ליה מ"ט יו"ט שני לגבי ראשון כחול שויה רבנן. ולנוס' רבינו פי' הטעם דכמו שדחוי לכל דבריו אע"פ שאינו עיקר לצרכי המת שבהעדרם יהיה מבוזה. אלא שאינו בכבוד הראוי לו כמו למיגז ליה אסא דאיתא בגמרא. ובדברי רבינו למיעבד ערסא לאדם גדול. שאינו אלא כבוד שהרי אין עושין כן לכל המתים]. ה"נ אי לא אשתהי אע"ג שאינו בזיון אי ילינו אותו שהרי מלינין לכמה דברים. מכ"מ דחוי גם לזה. ובזה ניחא ג"כ הא שלא הביא רבינו הא דרב אשי דאע"ג דלא אשתהי. והרי בבא קמא דרבא מיירי דוקא באשתהי לדעתו ז"ל. אלא משום דכיון שהביא האי והילכתא דיו"ט שני כו' ממילא מבואר דלא שנא. שהרי הקדם הזמן הוא הכבוד כמו שאר מיני כבוד. משא"כ תפירת תכריכין וחפירת הקבר ולעשות המטה וכדומה אם אך אפשר לעשות ע"י עממין או ע"י יחיד לא הותרה יו"ט שני:

ז

למזבן ליה זוודתא. לקנות תכריכים. וקמ"ל דהמוכר שרי למכור וליקח מחיר. ואין להביא מזה ראיה להא דאי' בש"ע שם ס"ה דהחופר קבר ביו"ט שני שרי ליטול שכר די"ל דשאני התם דמשתרשי ליה ביו"ט ולא מפסיד זמנו להרויח במקום אחר ומחוייב לחפור בחנם. משא"כ ליתן בחנם ולהפסיד שלו אינו מחוייב ומש"ה שרי ליטול מחיר:

ולמיחט ליה לבושיה כצ"ל וכ"ה בכת"י. פי' לתפור:

ח

ולמירמא ליה תכלתא. כבר הובא דברי רבינו בספר אבן העוזר לראב"ן דף קמ"ז ע"ג וז"ל וגם בשאלתות דר"א בקבורת משה פסק הלכתא יו"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן למירמי לי' תכלתא ולמיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא עכ"ל ופי' בקבורת משה היינו בפ' ברכה. והוא בסימן קס"ד שהשמיט המעתיק וכמש"כ לעיל. וכך היה הנוסחא שלפניו. ולמד הראב"ן מכאן להטיל ציצית בטליתות של מתים. והעלה דתלי' בפלוגתא דר' ינאי ור' יוחנן בנדה דס"א לענין לקוברו בכלאים ופסק כר' ינאי משום דרבא כותיה במנחות ד' מ"א. ורב אשי דאמר זאת אומרת מצות בטילות לע"ל [כ"ה גי' ראב"ן בגמ'] לדברי ר' יוחנן קאמר. וכרבא עבדינן דהא פסק רב אחאי כוותיה עכ"ל ובאמת יפה דחה לפי זה הר"י מפריש והובא ברא"ש מ"ק סי' קכ"ז. דרבא אליבא דשמואל קאי דס"ל אין מצות בטילות לע"ל ואנן קיי"ל כר"י. אבל דעת רבינו מכריע לפסוק הכי אי מזה הטעם או דס"ל דלא תלי' בזה כלל. מיהו ממילא נדחה מש"כ בעה"מ בשם מלכי צדק דהא דאי' בההוא שעתא רמינן להפי' בשעה שנושאים אותו והמה מלובשים בציצית. מש"ה רמינן אז בטלית המת ג"כ. ואאל"כ לדברי רבינו. דא"כ לא היה רבינו מתיר לחלל ע"ז יו"ט שני. ויותר טוב לישא המת בלא טלית מצויץ בבגדי הנושאים ג"כ:

ט

אם גברא רבא למיעבד לי' ערסא. היינו כדאי' במ"ק ד' כ"ה א' חכם כבודו במטה ראשונה שנא' וירכיבו את ארון האלהים אל עגלה חדשה. וע' הגהות הגאון ר"א לנדא ז"ל שפי' הכי לעשות עבורו מטה חדשה. ואפי' לפרש"י שם. מכ"מ מהאי קרא מוכח כמו כן דצריך לעשות מטה חדשה כמו שעשו לארון. והא שלא הוזכר בגמרא בפי' לפרש"י היינו משום שמנהגם היה לשאת על המטה ששוכב עליו בעודו בחיים. וא"כ ודאי א"צ יותר אפי' לחכם. רק אם שכב על הארץ ובכל אדם היו נוטלין מטת חבירו. אבל חכם אם אין לו מטה כבודו למיעבד לי' ערסא. ורבינו מיירי באופן שנצרך למטה: ובזה"ז שהמנהג לשאת על מטה מיוחדת למתים אפשר שלא שייך זה הדין דמכ"מ לצורך מצוה נעשה. ומשום זה לא נזכר בפוסקים. ומכ"מ נוהגים עוד היום בפטירת קדושי עליון לעשות מטה חדשה עבורו. ויש לזה מקום וראי'. אבל בדברים כאלה ראוי לקצר. כיון שלא נזכר בפי' בש"ס ופוסקים:

י

שנאמר לועג לרש חרף עושהו. בכת"י אי' שנא' ומכבדו חונן אביון: ובנוס' דילן הוא טה"ד וצ"ל עושק דל חרף עושהו וגו'. והיינו רישא דהאי קרא ומכבדו חונן אביון דקאי ג"כ עלה מת כדאיתא ברכות ד' י"ח ואם הלווהו מהשכרו אר"א עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל ומכבדו חונן אביון. וכאן דמיירי בכבוד המתים שדוחים יו"ט שני אפי' שאין בו בזיון כמש"כ אות ו'. מש"ה הביא קרא שנזכר בו כבוד. ללמד דהחונן אביון בכבוד הרי הוא כמכבד להקב"ה:

דרשה כמעשה וגו' כצ"ל. והוא ציון לשאי' דעריות דבסמוך.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף