העמק שאלה/קכד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א
דכתיב הצאן ובקר ישחט להם. לא הוצרך רבינו לכך דמקרא מלא כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך. אלא משום דאיירי בסדר בהעלותך. נקיט קרא מזה הסדר. וי"ל עוד דס"ד שחיטה לאו היינו זביחה. ולשון שחיטה לא כתיב אלא בקדשים וידענו שהוא מן הצואר כדאי' חולין ד' כ"ז א' מדכתיב את הראש ואת הפדר ע"ש. אבל בחולין לא ידענו מהו זביחה. מש"ה הביא קרא הצאן ובקר ישחט להם. דמשמע אפי' של חולין דומי' של דגי הים. ואפי' לר"י בחולין פרק א' דס"ל שלא הותר לישראל בשר תאוה במדבר וא"כ אין ראי' מכאן לחולין. י"ל דאע"ג דלהס"ד בסוגי' דשם מפרש האי קרא בקרבנות לר"י. מכ"מ להמסקנא דחיה דלא חזי להקרבה לא אסר רחמנא במדבר וה"ה בבע"מ כמש"כ התו' סד"ה ר"ע ומיירי קרא אפי' בחולין ובעי שחיטה. ולר"ע דמפרש' הסוגי' שם דנחירתן זהו שחיטתן. הרי דשחיטה אינו במשמע מן הצואר. הא ל"ק דה"פ זהו שחיטתן דהאידנא אבל ודאי למדנו מכאן דלדורות בעינן שחיטה שהוא מן הצואר כקדשים. וע' מש"כ בביאור הספרי נשא פי' נ"ג דיש ללמוד דשחיטה היינו זביחה מדכתיב בקדשים לשון תזבחנו לה' אלהיך. מכ"מ רבינו נקיט קרא דחולין לראי' ע"ז:
ב
ועוף מנלן כו'. תני ב"ק כו'. תנאי נינהו. ורבינו הביא תרווייהו ואי משום לאפושי ראיות וברייתות הוי לי' לרבינו להביא ברייתא דרבי כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה וכו' על רוב א' בעוף כו'. אלא הא שהביא רבינו ברייתא דב"ק כדי לסיים הא דדגים וחגבים דשייכין בדרשה דב"ק. והא שהביא ברייתא דת"כ זאת תורת וכו' באיזה תורה שוותה בהמה לעוף כו'. אפשר כדי ללמדנו דלכתחילה צריך להשוות עוף לבהמה מה"ת כל שאפשר ולשחוט שני סימנים. ולא מיעט רחמנא מזאת אלא בדיעבד. והכי דעת התוס' דכ"א בד"ה ואינו מבדיל. משא"כ מדרשה דב"ק שהוקש עוף לדגים בצד א' א"כ לא בעינן אף לכתחילה מה"ת שני סימנים כמו דגים וכפרש"י שם ד"ה ואינו מבדיל בס"א כו' אבל בסימן ב' אפי' מצוה לכתחילה ליכא כדתני' לקמן לחייבו בב' סימנין א"א שכבר הוקש לדגים עכ"ל. ור"ל מה"ת א"צ אלא מדרבנן. מש"ה הביא רבינו הא דת"כ דאפי' מה"ת בעינן לכתחילה שני סימנים. הכי יש לבאר דעת רבינו וכיב"ז כ' הכ"מ ליישב דברי הרמב"ם ריש ה' שחיטה שתמוהים עוד יותר ע"ש. וכל מחבר לקח לו דרשה היאות לפי דעתו להעמיד עה"נ ובאשר אין בזה דברים ברורים לתקוע דברי רבינו ורמיזותיו לדבר הלכה זו ע"כ קצרתי:
ג
וחגבים בתר דגים כתיבי. הא פשיטא דלא בעי שחיטה כמבואר בכמה סוגיות הש"ס ותוספתא כמש"כ התוס' דס"ו סד"ה במאי. ולא בא רבינו אלא להעמידנו על טעם ומקור הדין. ורש"י הביא לשון זה בשם בה"ג. והוסיף עוד והעוף כמשמעו ולא שרץ העוף דהיינו מינין קטנים ופירושו חגבים עכ"ל. והא ליתא בה"ג שלפנינו. ובאמת לא נצרכנו לדיוק זה שהרי בפירוש כתיב בתר וכל נפש החיה אשר במים ולכל נפש השורצת עה"א. וע"כ בחגבים מיירי כמש"כ רבינו בסמוך שהרי אין לך מותר בשרצים אלא חגבים אלמא שלא נכלל בעוף. והא שכ' רבינו דחגבים בתר דגים כתיבי בא להוציא מדעת רב סעדי' גאון שהביאו העיטור דאע"ג דלא בעי שחיטה מתים מיהא אסירי. ר"ל כמש"כ התוס' ד"כ ד"ה לא אמרן דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מכ"מ נחירה מיהא בעי. והי' ס"ד דלפי האמת הכי הוא בחגבים ורק משחיטה הוציאו הכתוב מכלל עופות אבל נחירה וכדומה מיהא בעי. להכי בא רבינו לומר דכיון דבתר דגים כתיבי דבאסיפה בעלמ' שריין וה"נ בחגבים. והכי מבואר בשבת ד"צ ב' דחגבים שריין גם מחיים גם כי מייתי. ורק מחיים אסירי משום בל תשקצו. וכ"כ העיטור שרב האי גאון השיב על רס"ג ז"ל:
ד
והיכא דשחטה כותי ואע"ג דשחטה כי אורחא כו'. דכתיב וזבחת כו'. מבואר כדעת התוס' ורא"ש פ"א דחולין דשחיטת כותי אפי' אינו עובד ע"ג פסולה מה"ת מהאי קרא וכדתני' בתוספתא פ"א שחיטת עובדי כוכבים ושחיטת כותים פסולה ושחיטת הקוף ה"ז פסולה שנאמר וזבחת ואכלת ולא שזבח הכותי ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה. וכ"ז לא כדעת הרמב"ם דס"ל דשחיט' כותי מה"ת אינה פסולה אלא בעובד עבוד' כוכבי' ומדכתי' וקרא לך ואכלת מזבחו ולא כהתוספתא. והרמב"ם דייק מדתנן בפ"ב נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחט' כדרכה פסול' שנא' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. והרי לא נתמעט מכאן אלא נשחטה מאלי' ולא מי שאינו בר זביחה. והכי משמע עוד מדסיים התנא דמשנתנו מה שאתה זובח אתה אוכל שהוא מיותר והכי מיבעי וזבחת מה שאתה זובח וכדתניא בתוספתא. אלא בא ללמד דלא נתמעט אלא אי נשחט ממי שאינו בר אכילה כלל ולא לאפוקי שחיטת כותי. אבל רבינו לא ס"ל הכי. מיהו יש להבין לדעת רבינו לשון משנתנו ולמאי הסמיך התנא הדרש מוזבחת ואכלת. דמשמע דמדכתיב ואכלת סמוך לוזבחת קא דריש. והרי אפי' אי כתיב וזבחת לחוד דרשינן שפיר למעט מי שאינו בר זביחה. דלשון וזבחת משמעו אתה שמצווה עליה. וכבר כתבנו שיטת רבינו בסי' ע"ו אות ד' שפוסל שמירת חשו"ק במצות משום דכתיב ושמרתם את המצות דמשמעו אתם המצווים ע"ז תשמרו. [והכי פירשנו הא דאי' ביומא די"א מדכתיב במזוזה ביתך ס"ד ולא בית האשה ולכאורה תמוה הא כל התורה בלשון זכר נאמרה ולא נתמעטה אשה אלא היכא דכתיב איש כמש"כ התו' ב"ק דט"ו. ולא עוד אלא בקידושין דף ל"ה ב' מדייק כמו כן זקנך למעוטי זקן אשה. ומכ"מ לא מיעט אלא בלשון ולא זקן אשתך ומשנוי לשון הכתוב יע"ש אבל למעט מדכתיב בלשון זכר אינו במשמע כלל. וכש"כ כאן במזוזה דאפשר למעט ביתך ולא דשותפים. ופירשנו דמשום דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך. משמע על מי שמצווה על הכתיבה קאי ביתך. ואשה אינה בר כתיבת מזוזה היא. הרי דלשון נוכח דקרא משמע עם מי שמדבר ומצווה ע"ז הוא דייק אתה ולא אחר] ונראה דבא התנא ללמדנו בזה דשחיטת חשו"ק כשר. דבכ"מ דבעינן שיהא בר הכי לא מהני שיהיו אחר זמן ראוים לכך כמו בכתיבת סת"מ פסולין משום שאינן בר קשירה עתה. וכן לענין יבום דבעינן בר הקמת שם מקשה ביבמות דף קי"א ב' קרי כאן להקים לאחיו שם וקטן לאו בר הכי הוא. ומש"ה פוסל רבינו לעיל מצת חשו"ק כמש"כ. וא"כ אמאי שחיטתן כשרה. וכבר הוו בזה הגאון תבואות שור סי' א' והגאון נוב"ת חלק או"ח סי' א'. והעלו דמיקריין בני זביחה משום שמוזהרין הגדולים עליהם מלהאכילם נבילות. ומלבד דזה הישוב אינו מחוור מסברא. דאכתי הם בעצמן אינם מצווין על זה. עוד קשה לפי זה לדעת הרא"ש וכ"פ דמומר לעבודת כוכבים להכעיס מיקרי לאו בר זביחה ושחיטתו פסול' אפי' אחרים עומדים ע"ג. ולפי סברת הגאונים ז"ל הרי אנן מוזהרין להאכילן משום ל"ע. הן אמת דשיטת רש"י בד"ג ב' בד"ה חוץ כו' אבל אוכל נבלות להכעיס מנבל בידים עכ"ל. מבואר דאי עומדים ע"ג כשר והכי דעת הרשב"א ורא"ה. וכבר כ' הגאון רע"א בשו"ת סי' ס"ט שלמדו מחשו"ק. אבל הרי הרא"ש וש"פ לא ס"ל הכי. אלא נרא' הטעם דחש"ו כשר כמו דאית' בגיטין דפ"ה א' דקטן מיקרי בר הויה והתוספ' שם בדכ"ב העלו דכמ"כ מיקרי בר כריתות משום שיהיו ראוין לאחר כן לכך. וזה להיפך מכל הני שכתבנו. וצ"ל דבשביל דכתיב ויצאה והיתה דבעינן שתהא בשעת קבלת הגט בת הויה. ובאשר דרך להיות הויה קודם ליציאה ולמאי כתיב ויצאה והיתה. אלא אפי' תהא בשעת יציאה ראויה להיות בת הויה אח"כ סגי. והשת' נימא כמ"כ בשחיטה מדכתיב' וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל זביחתך אח"כ. פי' אפי' יהא נצרך לאכול זבוחה אחר השחיטה כשר. ומעתה בדין מומר לעבודת כוכבים נחלקו הראשונים ז"ל בסברא. והא פשיטא דמומר לתיאבון אע"ג דלדעת התוס' ע"ג דף כ"ו בד"ה סמי מכאן מומר דלסת"מ פסול דלאו בר קשירה מיקרי וע' מש"כ בסי' יו"ד אות ג' מכ"מ לענין שחיטה ודאי מיקרי בר זביחה שהרי אם יזדמן לפניו כשרות לא יאכל נבלות נמצא נצרך הוא לשחיטה. ונחלקו במומר להכעיס דרש"י ורשב"א ס"ל דמיקרי בר זביחה כשישוב. וכמו דחרש מיקרי ב"ז כשישיג רפואה. ה"נ מיקרי מומר ב"ז כשישוב ורפא לו. ולא דמי לכותי כדאי' בקידושין פרק ג' לענין דבר שלא בא לעולם ובגיטין דף פ"ה א' משום דלא עבידי דמיגיירי. והרא"ש ס"ל דמומר לעבודת כוכבים להכעיס לא עבידי לשוב וכל באיה לא ישובון כתיב. והא דמיקרי בר כריתות היינו משו' דאם קידש קידושיו קידושין כדאי' ביבמות דמ"ז א'. ישראל מומר הוא קידושיו קידושין. הא מיהא נתיישב לדעת רבינו דיוק המשנה בפרק ב':
ה
והיכא דלא בדק ואגמרה אסור. בכת"י אי' ואגמרה לשחיטה אסור וכצ"ל. ולכאורה פי' ואגמרה היינו שחיטת רוב סימנים. ויהיה משמעות הלשון הכי שלא בדק ולא גמר הרוב מיד. וכמש"כ הרשב"א בתה"א שער א' שבודקים תומ"י שאם לא נשחט הרוב יוכל עדיין לגומרם. אבל א"א לפרש הכי לשון רבינו שהרי אכתי לא דבר רבינו בדין רוב סימנים או כולו או מקצתייהו. ותו מה קמ"ל רבינו פשיטא שאם יכול לגמור לפני זמן שהייה יגמור. ואם לא בדק בזה המשך אין תועלת מבדיקה זו אלא כדי לעמוד על הברור. להכי נראה עיקר כמש"כ לעיל סי' צ"ב אות א' בס"ד דרבינו בשיטת בה"ג קאי דהבדיקה הוא משום שמוטה. ויותר טוב שיאחר הבדיקה עד אחר שיצא כל דם הבהמה. רק קודם שיחתוך הראש שהוא כלות עסק השחיטה לגמרי. וקאמר והיכא דלא בדק ואגמרה. היינו שגמר וסילק ידו לגמרי מהשחיטה. ואשמעינן בזה דכ"ז שלא נגמר עסק השחיטה מהני עוד בדיקה לראות אם לא נשמטו הסימנים. וע' מש"כ שם ולהלן אות י"ד:
ו
פשיטא כיון דכי שהה ודרס כו'. דילמא שהה ודרס כצ"ל. וכ"ה בכת"י. ובגמרא אי' מאי קמ"ל תנינא כולהו. והנה על נוס' רבינו יש לדקדק דילמא קמ"ל שמואל דחיישינן לעיקור גם כן דלא שכיחא. אבל לנוס' הגמרא שהיא נוס' בה"ג ורי"ף הכי מקשה. למאי פירש שמואל ואלו הן ה"ש שהייה כו' הא תנינן לכולהי הלכות. מיהו לנוס' הגמ' יש לדקדק גם כן אי כל הקושיא הוא על הא דפי' הלכות שחיטה מה יישב הש"ס ע"ז לא צריכא אלא ששחט לפנינו כו'. אלא ע"כ קושית הש"ס בתורת ממ"נ. אי אשמעינן שמואל דיני שחיטה כולהו תנינהו ואי אשמעינן דאי לא גמיר חיישינן להו מאי קמ"ל במאי דחשיב שהייה דרסה שמצוי הרבה. ומשני דמכ"מ איצטריך לאשמעינן במוחזק לן שאינו שוהה ודורס. נמצא מתפרש קושית הגמרא בתרי נוסחי יחדו. וע"פ שני הנוס' מובן קושית הגמ':
לא צריכא דאע"ג דמוחזק לן דשחיט שפיר. ובגמ' אי' דשחט ב' וג' פעמים והיינו הך. ור"ל או דלמ"ד בתרי זימני הוי חזקה או למ"ד בתלתא זימני הוי חזקה.
ז
והיכא דלא ידעינן כו'. ושחט ואזל לעלמא. דאי הוא לפנינו צריך בדיקה אחריו אם הוא בקי בהלכות שחיטה או לא כמבואר באריכות באות י"ב וי"ג.
אמינא לך טעמא. זהו פרש"י בחולין. ולא כפרש"י שבת ד"ד בל' ראשון. ובכתיבת יד ליתא האי אמינא לך טעמא:
ח
אי נמי אחר שחטה. בגמ' אי' אי נמי אינש אחרינא שמע ושחט כו'. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דאפי' לא שמע ושחט בגזל כשר וכדתני' בתוספתא שהביאו התו' שם שאבדו או שנגנבו כו' אבל בספר יראים סי' ל"ז כ' דאם לא שמע באמת פסול. והיינו כדעת הרמב"ם דמומר לדבר אחד צריך בדיקת סכין. ולא כהתוספת'. ונוסחת רבינו מכרעת דלעולם כשר וע' סי' ס"ח אות י"ט וכ':
ט
תרומה אי נימא אחר תרמה הוי ליה תורם שלא מדעת כו'. כ"ה בכת"י וכצ"ל. ובגמ' איתא דילמא אינש אחרינא שמע כו'. והנה ידוע מש"כ התו' וש"פ בעירובין דף ל"ב דקיי"ל כרב נחמן שאין אומרים בדאורייתא חזקה שליח עושה שליחותו להקל. ולמדו מסוגיא זו דסליק הש"ס. דחיישינן לאחר. וכן פסק הרמב"ם ה' תרומות פרק ד'. וכבר כתבנו בסי' י"ז אות ג' בס"ד שלא כן דעת רבינו. ורק לענין גט אשה דבעינן עדים להוציא מחזקת א"א לא מהני חזקה זו דשליח ע"ש. וצ"ל דרבינו מפרש סוגי' דילן בחולין. דאע"ג דר"נ אומר לעולם אין חזקה שליח ע"ש כו' אין זה נוגע לעיקר הפסק. ור"נ ליבי' כשמעתיה דס"ל אין חזקה שליח ע"ש. ולא קיי"להכי. אבל הכא יש טעם לפסול התרומה אפי' נימא חזקה זו שפיר והלך לעשות שליחותו מכ"מ הא אכתי חיישינן דילמא אשתהי מעט כדאי' בעירובין שם דשליח כולי יומא נטרי. וכי מטא לאורתא ומצא תרום כסבור שבעה"ב תרם בעצמו ובאמת חיישינן דילמא אחר שמע ותרם. אבל באין מקום לזה החשש כגון שאין באותו מקום אנשים לחוש לכך. ואין לנו ספק אלא שמא לא תרם השליח ג"כ. באמת חזקתו תרום אפי' אין ניכר בכרי אי תרם או לא וסמכינן על חזקה דשליח ע"ש לדעת רבינו. ויש להוסיף. שהרי תחלת הבעי' דרב דימי ב"י מיירי בהלך ומצא שחוט ומצא תרום. פי' שניכר שנתרם אלא שא"י מי עשה כן. אי יש לחוש לאחר או לא. אבל באין מקום לחוש אלא אי עשה השליח או לא נעשה כלל תלי' במחלוקת ר"נ ור"ש בעירובין. והרי רבינו דייק ותיקן הלשון לפי דעתו ז"ל דבגמ' אי' ודילמא אחר שמע כו' דמשמעו שאין לנו לסמוך על השליח שתרם ואפי' מצא תרום גם כן אין ראיה משום דילמא אחר שמע כו'. ועדיין לא נתחזק בזה חזקת השליח. ומובן דמכש"כ אם אין ניכר כלל אי נתרם שאין חזקתו תרום. אבל רבינו כ' אי נימא אחר תרמה כו'. וה"פ אם יש לחוש גם לזה אז אינו תרום ולא מהני חזקת השליח אבל בדליכ' זה החשש ודאי סמכינן על החזקה אפי' אינו ניכר. ויש ליישב עוד בא"א זה הפסק אליבא דרב ששת. דהא ודאי אפי' לר"ש אם אפשר לשאול את השליח צריך לשאול וכמו בחזקה דחבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן דאלימא מחזקת השליח שהרי אפי' ר"נ מודה בה. ומכ"מ דוקא מת החבר ואין בידינו לשאלו כמש"כ הגר"א יו"ד סי' א'. וא"כ מהני הא דאין חזקתו תרום דצריך לשאול אם אפשר. אבל בשחיטה אין נ"מ בשאלה לשליח כלל. ובזה יש ליישב הא דא' רב שמעיה בעירובין שם חזקה שאין ב"ד עומדין כו' שנתקשו התוס' שם ליישב אליבא דר"ש וגם דבריהם צריך באור ואכ"מ. ולדברינו אתי שפיר דמהני חזקת ב"ד שאין צריך לשאלם כלל. וע' להלן אות י"ב:
י
חשו"ק כו' לא סמכינן עלייהו. לא כהטור סי' א' דקטן היודע לאמן ידיו ובקי בה"ש שחיטתו כשרה אפי' באין עומד ע"ג וכן כתב במשמרת הבית ש"א. אבל הסכמת הפוסקים כדעת רבינו שאין הקטן נאמן להוציא מחזקת איסור. וזהו דעת הרא"ה בבד"ה שם. מיהו נראה דרבינו לאו מזה הטעם שאין נאמן ס"ל הכי. שהרי בסמוך כ' אי נמי חשו"ק דקא שחטין קמי מאן דגמר וחזי מקצת שחיטה כו'. ואי בעינן עדות מהיכא תיתי דמהני חזקה דשפיר שחיט מקצת שחיטה. ותו ק' שהרי בסי' צ"א כתב דפטורין מכסוי ואו"ב אע"ג דמחזקי ששחטו שפיר. ואי מטעם נאמנות הרי אינו אלא ספק וחייב בכסוי ואו"ב. אלא עיקר טעמו של רבינו כמשמעו דרוב מעשיהם המקולקלים מוציא מחזקתייהו דשחטי שפיר. ונ"מ גם לחומרא. דאי מטעם נאמנות רשאי להאכיל את הקטן עצמו כמש"כ הגאון ת"ש סי' א' אבל אי מטעם רוב מעשיהם מקולקלים אסור. וכ"כ הגאון בפלתי ליישב דעת הטור שאינו חושש לעדות כלל שהרי סומכין על רוב מצויין א"ש אע"ג שהלך ואינו מעיד כלל שיצא מלפניו בכשרות. ותו ק' לי מדאיתא בסוכה ספ"ג קטן היודע לאמן את ידיו אוכלין משחיטתו אמר ר"ה והוא שגדול עומד ע"ג. ואי איתא דבעינן עדות מאי קמ"ל ר"ה פשיטא דאמירה דהני לאו כלום הוא. אלא ודאי לא בעינן עדות כלל דרוב שחיטת מומחין יפה ומתוקן. והרי אפי' מומר שחיטתו כשר בבדיקת סכין ומזה הטעם כמש"כ סי' צ"ב אות ב'. אלא טעמו של רבינו הוא כמש"כ משום דחשו"ק רוב מעשיהם מקולקלים ואשמעינן ר"ה דאפי' יודע לשחוט לא מהני. ומעתה לא קשה מאי אשמעינן הא משנתנו היא בריש חולין. דלא מיבעי לשיטת רשב"א ורא"ש ור"ן וש"ע דיודע לשחוט ואחרים עומדים ע"ג מותר לשחוט לכתחילה. וא"כ אין זה האופן בכלל חשו"ק דמשנתנו דתנן בהו ושחיטתן כשרה בדיעבד דוקא. וא"כ ודאי ניחא דאשמעינן דמכ"מ לא יצא מכלל רוב מעשיהם מקולקלים לענין זה דבעינן גדול עומד ע"ג. אפי' לשיטת התו' וסמ"ג והגאון ת"ש דיודע לשחוט דוקא בדיעבד והיינו מתניתין. ג"כ ניחא דהא גופא קמ"ל דהיינו קטן דתנן. ומש"ה בעינן גדול עומד ע"ג. נחזור לענין דרבינו בזה כטור ורשב"א ס"ל דלא חיישינן לנאמנות. ולא פליגי אלא בסברא אי קטן כהאי עדיין רוב מעשיהם מקולקלים אי לא. ונרא' דתליא בהא דאיתא בבכורות ד"כ א' כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תליא במעשה אבל ברובא דתליא במעשה לא. והקשו התוס' מהא דאי' בפרק בתרא דיבמות דרוב נשים מתעברות ויולדות. ותירצו דתשמיש דאדם לא חשיב תלי' במעשה כמו תשמיש דבהמה דפעמים צריך להרביע כו'. ור"ל דמעשה מבן דעת ודאי אזלינן בתר רוב מעשיו. והיינו טעמא דסמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה כו' חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י כו' חזקה שליח ע"ש וכן הרבה. אבל מעשה דבהמה לא אזלינן בתר רוב. וא"כ י"ל דה"ה קטן שאינו בר דעת אפי' רוב מעשיו מתוקנים לפנינו הא אכתי הוא רוב התלוי במעשה. ויפה כ' הגאון פלתי דלכ"ע לא בעינן כאן הבאת ש"ש כמו לענין כל ד"ת. דלא בעינן אלא שיגיע לפלגות ראובן בכל דבר ויהא נקרא רוב אלו רוב שאינו תלוי במעשה כמש"כ. ודעת הטור דלענין זה מיקרי בר דעת וא"כ אזלינן בתר רוב מעשיו המתוקנים. וע' מש"כ לעיל סי' צ"א אות ד':
יא
שחיטתן כשרה. מזה הוכיח הגאון ת"ש דעת רבינו שהוא כדעת התו' דאפי' יודע לאמן את ידיו וגדול עומד ע"ג דוקא בדיעבד. מדכתב לשון שחיטתן כשרה דמשמע בדיעבד. ותמה על א"ז הגדול שהביא דברי רבינו ומכ"מ הקיל במומחה ומוחזק וגדול עומד ע"ג. אבל באמת רק דעת התו' בד"ג א' ד"ה המניח הוא דשחיטתן כשרה משמע בדיעבד. אבל שיטת רש"י אינו כן שהרי ז"ל בד"ב עמוד א' ד"ה ושחיטתן כשרה דיעבד כו' והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחילה וחדא קתני דכיון דתני הכל שוחטין פשיטא דכשרה עכ"ל. הרי דמגוף לשון שחיטתן כשרה לא משמע בדיעבד אלא מדתנן הכל שוחטין תחלה. והכי דייק לשון רש"י בד' י"ט במשנה השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה ואפי' לכתחילה נמי ואיידי דבעי למיתני המולק מן הצדדין תנא נמי השוחט בדיעבד עכ"ל. הרי שדייק ליישב לשון השוחט דמשמע בדיעבד כדאיתא לעיל ד"ג א' המניח משמע בדיעבד. אבל לשון שחיטתן כשרה לא דקדק ליישב כלל. וכן ריש פרק ב' השוחט דיעבד כו' פרש"י אאחד בעוף קאי השוחט. משמע דעיקר הדיוק מלשון השוחט כמשמעות הגמרא ולא כמש"כ התו' הנ"ל דאשחיטתן כשרה סמיך. ומש"כ רש"י ד"ב ב' ד"ה תרתי דיעבד כו' דאי תנא שחיטת הכל כשירה משמע שכיר בדיעבד. מזה לא קשה שהרי כמ"כ כ' אי נמי ליתני הכל שוחטין כדתנן גבי מעריכין כו' והרי לשון הכל שוחטין ודאי אינו במשמע דוקא בדיעבד. אלא ע"כ ה"ק דכיון דאפשר הכי והכי ממילא הייתי מפרש לחומרא. הא מיהא מלשון זה אין הכרע כ"כ. וראוי לדעת דדיוק כזה אי' ביבמות דק"ב א' והתנן חלצה במנעל חליצתה כשרה דיעבד אין לכתחילה לא. משמע כשיטת התו'. והיינו שנתקשו הרבה בד"ה וה"ה דאפי' לכתחלה ואיידי דתנא סיפא כו' תימא להס"ד תקשה לי' סיפא בסנדל שיש בו עקב כשר משמע הא לכתחילה לא אלא ע"כ משום סיפא כו'. אבל לרש"י באמת אין הדיוק שם ג"כ מלשון חליצתן כשרה אלא מלשון חלצה. ולא תני חליצת מנעל כשרה. כמו דדייקינן מלשון השוחט. ולא קתני שחיטת הצדדין וכדומה. ובסנדל שיש בו עקב לא תנן חלצה ואזיל קושית התו' יבמות הנ"ל. ולפי דברינו מיושב פסק א"ז הגדול. דדוקא בדיעבד. שמדברי רבינו אין הכרע כלל.
יב
היכי דמי אי דקא אתי חד מעלמא דלא ידיע בי' אי גמיר אי לא גמיר כצ"ל וכ"ה בכת"י. ולשון בה"ג אי אתי אחד מעלמא כו'. וכ"ז הדיוק ללמדנו שאינו בן עיר שנבדוק אותו. וסיים רבינו עוד ולא ידיע בי'. היינו שאין אדם יודע ממנו שנלך לשאול עליו. ובגמ' ליתא כ"ז אלא היכי דמי אי דלא ידע בי' אי גמיר אי לא גמיר כו' והי' במשמע דרק כשאין בעל הבהמה בעצמו יודע ממנו שרי לאכול משחיטתו וא"צ לחקור עליו. אבל מלשון רבינו ובה"ג מבואר דדוקא שאין לנו ממי לחקור עליו. אבל אם אפשר לעמוד על הברור אין סומכין על רוב מצוין אצל שחיטה. וממילא אם הוא לפנינו ואפשר לבדקו צריך לבדקו. וע' באות הסמוך. וזהו שיטת הגאונים והרי"ף שהביא הבעל המאור וחלק עליו. והרמב"ן במלחמת ה' זכר את רבינו בשמו ז"ל על זה הפסק וכן במרדכי חולין סי' תקצ"ה. והנה הבעה"מ הקשה על שיטה זו מסוגיין. דא"כ נימא דרב נחמן מיירי דלא ידע אי גמיר או לא ואסור לאכול עד שיבדקנו וע' מה שיישב הרמב"ן שם. והרשב"א בתה"ב שער א' דלשון אסור לא משמע הכי. אבל לפי הנראה לפי נוס' רבינו ובה"ג דקדק הש"ס ל' ר"נ ראה אחד ששחט משמע שהוא יחיד מן העולם דמשמע שא"א לבדוק. ובזה ניחא הא דמשני לעולם דידע דלא גמיר וכגון ששחט חד סימן לפנינו כו' וכבר הקשה בא"ז הגדול אמאי לא מוקים כהא דלעיל ד"ט א' במימר' דר"י א"ש כל טבח שא"י ה"ש אסור לאכול משחיטתו כו' ומקשה מאי קמ"ל ומשני ל"צ ששחט לפנינו בו"ג פעמים ושחט שפיר מ"ד מדאידך שחט שפיר האי נמי שחט שפיר קמ"ל כו' והובא לעיל בל"א קצת. ואמאי לא משני הא דר"נ ג"כ הכי אלא משום דקא דייק לשון אחד דמשמע שלא הכרנו אותו מעולם. מש"ה א"א לאוקמי דמוחזק לן ששחט שפיר. וה"נ כי מוקמינן בלא ידע בי' אי גמיר אי לא גמיר ע"כ מיירי באופן שא"א לעמוד עליו מש"ה שפיר מקשה הגמ' נסמוך על רוב מצוין כו'. עוד הק' בעה"מ ע"ז מאוקי' בתרא דרבינא ריש מס' חולין הכל מוחזקין שוחטין אע"פ שאין מומחין הרי דאי נימא רוב מצוין א"ש מומחין שרי לכתחלה לשחוט והרמב"ן העלה מכאן דין מחודש. דהגאונים מודים דלכתחילה רשאין ליתן ע"ס שיבדקנו. כיון דבדיעבד בל"ז כשר. וא"כ ניחא לשון הכל שוחטין ע"ס שיבדקנו. והרא"ש ס"ל ג"כ זה הכלל. אבל ע"כ לא מזה הראי' שהרי פסק דלעלפויי ג"כ חיישינן לבדוק כמו בהמחאה. וקשה על הרא"ש מל"ק דרבינא הכל מומחין שוחטין אע"פ שאין מוחזקין הרי דשרי לכתחילה לשחוט ולא חיישינן לעלפויי וכאן א"א ליישב דהכל שוחטין ע"ס שיבדקנו אם נתעלף או לא. דע"כ ללישנא קמא א"א לפרש הכל שוחטין בזה האופן כמש"כ הרא"ש ליישב קושיתו להגאונים אמאי קאמר כולהו כל"ק דרבינא לא אמרי משום דס"ל רוב מצוין א"ש מומחין הן. אכתי לוקמי הכל שוחטין ע"ס שיבדקנו ויישב דלשון הכל שוחטין לא משמע הכי. וא"כ היאך קאמר האי לישנא אע"פ שאין מוחזקין. וע"כ צ"ל דלעלפויי ל"ח כלל. וא"כ היאך פסק הרא"ש דחיישינן. אלא לא חש לאוקימתא. וא"כ אין ראי' ג"כ מהא דאוקים רבינא בל"ב אע"פ שאין מומחין דרשאין לכתחילה ע"ס שיבדקנו. ועיקר ראי' שלו ז"ל הוא מהא דכולהו לא אוקמי כרבינא משום דרוב כו' ואכתי נוקמי הכל שוחטין מומחין ושחיטתן כשרה בדלא ידע אי גמיר וצריך לבדוק וכרבינא ממש. מאי אמרת הא אפי' בלא בדיקה כשר אי ליתי' קמן. הא לא איריא שהרי לאוקימתא דאביי ורבא ג"כ הכריחו התו' ד"ג ד"ה המניח וד"ה. אבל דבלא בדיקה אי ליתא קמן כשר אלא אי איתא קמן בעינן חתיכת כזית בשר וה"נ נימא בדלא ידע דגמיר. תדע דהכי ס"ל להרא"ש. שהרי מקשה להגאונים נוקמי הכל שוחטין ע"ס שיבדקנו. וע"כ היאך יפרש ושחיטתו כשירה. הא בדיעבד גם בלא בדיקה כשר אלא כמש"כ וא"כ קשה נוקמי אמוראי כרבינא ממש. וצ"ל דא"א לפרש הכל שוחטין במומחה. דאפי' בלא ידע שרי לכתחילה ע"ס שיבדקנו. וגם א"א לאוקמי בדלא ידע וע"ס שיבדקנו. דזה לא מיקרי ג"כ לכתחילה כמש"כ הרא"ש. נמצא דהכרחו של הרא"ש תליא בשיטת התו' דחותך כזית בשר לאוקימתא דאביי ורבא אינו אלא כשאפשר אבל הרמב"ן לא קשה לי' ק' הרא"ש משום דא"כ שחיטתן כשרה לא אתי שפיר ולא ס"ל כשיטת התו' באוקימת' דאביי ורבא. ובחי' הרמב"ן חולין הביא ישוב ראשון של התו' ד"ה המניח. ולא הביא ישוב השני כלל. ומה שהוכיחו התוס' בד"ה אבל הנ"ל דכשר בדלא אפשר מהא דכותי שנמצא עומד בצד הבור דכשר משום שירא לאסור יינו של ישראל. יש ליישב דלא דמי כלל לשחיטה. דהתם נתפס הכותי כגנב על העמידה אצל הבור ג"כ ודמי לנתפס על הביאה ג"כ. ומש"ה ל"ק ג"כ מהא דתנן שם המטהר יינו ש"נ בבית הפתוח לרה"ר שיש בה ישראלים מותר ולפרש"י וכן הרמב"ן בחי' ע"ג שם מיירי בלי מפתח וחותם. אלא משום שנתפס על הביאה ג"כ. וכ"כ הרמב"ן שם בפי'. משא"כ הכא אין נתפס על גוף השחיטה [ ובזה נראה דמש"ה פרש"י בחולין דהא דאין השומר כו' סיפא דחנות. וס"ל דתרווייהו מיתנין בברייתא חדא והכי פרש"י שם ע"ב ד"ה ואביי כו' מהשומר את החנות. לא ששכח ממשנה דספ"ד דע"ג חלילה. אלא ס"ל לרבינו דע"כ ברייתא היא סיפא דחנות. דאי מתניתין דספ"ד דע"ג. דקאי על המטהר יינו ש"נ הנ"ל אין ראיה לשחיטה כמש"כ. ולא הי' רבא מקשה כלום לאביי. אלא ע"כ סיפא דהמניח כותי בחנותו היא דהביאה הוי ברשות] אבל התוס' אזלי לטעמייהו בע"ג שם דהא דתנן המטהר יינו של כותי מיירי במפתח וחותם ומשום הכי לא קשה להו מהכא כלל. אלא מהא דנמצא עומד בצד הבור ולא מדמו לה לנתפס על הביאה. הא מיהא דהרמב"ן לית לי' הוכחת הרא"ש. נמצא דנתכוונו הרמב"ן והרא"ש לדעה א' ולא מטעם וראי' אחת. ומעתה יש לנו מקום לומר דאע"ג דהרי"ף שהביא אוקימתא דרבינא שפיר סמך עלה ג"כ ואפשר להוכיח מינה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אבל רבינו שלא הזכיר אלא הא דר"נ אין שום משמעות דשרי לכתחילה ליתן ע"ס שיבדקנו וזהו שכ' בד"מ והגהת רמ"א סי' א' שדעת רבינו דאין לסמוך כו' ומיירי ע"ס שיבדקנו כדמוכח מהש"ע וש"ך ס"ק ג'. נחזור לעיקר דין של רבינו שדקדק מלשון ראה אחד ששחט כו'. ובאמת כל ראיות שהביא הרמב"ן ורשב"א ז"ל אין בהם כדי הכרע לדעת הגאונים. ז"ל. דמה שהביאו מבדיקת הריאה אפשר לדחות דהתם ע"כ משום דהוי מיעוט המצוי כמש"כ רמב"ן עצמו. וא"כ מי יימר דמיעוט שאין מומחין הוא מצוי וע' ברא"ש סי' ט"ז מפורש דהוא אינו מצוי וכ"כ רשב"א עצמו במה"ב שם. וכן מה שהביא הרמב"ן מחזקת סימנים וכיב"ז. באמת אין כל החזקות שוין וא"א לדמות מילתא למילתא. שהרי בעירובין ד' ל"ב בהא דהאומר לחבירו לקוט תאנים כו' משמע דא"צ אפי' לשאלו אי עישר משום דר"ח חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שא"מ. משמע דאותה חזקה מהני דאפי' א"צ לשאול והרי בכ"מ קאמר חבר שמת והניח מגורה כו' משמע דוקא מת הא אפשר לשאול צריך לשאול. אלא ודאי אינו דומה אותה חזקה עצמה בכל המקומות. דודאי בעירובין שהחבר האכיל בידו חזקה אלימתא היא יותר עד שא"צ אפי' לשאול הרי שאין מדמין בדבר. ומה שהביאו ראי' מהא דאי' ריש פסחי' ד"ד אי דאיתי' קמן נשיילי' ודאי גם הבעה"מ ובדה"ב מודי דראוי לשאול אצלו אי מומחה הוא. אבל לחקור אחריו שהוא טירחא יתירא כבדיקת חמץ אינו מוכרח שצריך. ומה שהביאו מהא דאי' ריש מס' חולין לעלפויי לא חיישי' ורוב מצוין א"ש מומחין הן ולא קאמר לא חיישינן י"ל דנ"מ לענין לכתחילה דאכתי אפשר לומר דלכתחילה אין ניתנין לשחוט אלא א"כ יודעין שיודע ה"ש משא"כ לעלפויי ל"ח כלל אבל בדיעבד אכתי אין הוכחה דבעינן חקירה אלא עיקר טעמייהו של הגאונים הוא ע"פ גירסתם בגמ' כנוסחת רבינו. ודקדוק הגמ' הוא מל' ראה אחד.
יג
היכא דאתי חד מעלמא כו' מי צריך לאהדורי בתרי' ולמיבדקי'. פי' טרחא א' היינו לחקור אחריו. או לבודקו כשהוא לפנינו ודאי צריך אבל חד מעלמא דא"א לשאול עליו וגם אינו לפנינו. וא"כ צריך שני דברים לאהדורי בתרי' ואח"כ לבודקו וזה לא ידענו מהא דגרסי ולא ידיע בי' כנ"ל. ופשיט רבינו מהא דר"נ. ומדלא צריך להמסקנא לילך להשליח אולי יודע מאן שחיט אלא ודאי א"צ כ"כ לחקור על השוחט ואח"כ לבודקו. ועפ"י זה יתפרש שפיר הא דתני' הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט. ולכאורה קשה הא זו וא"צ לומר זו היא. דשליח עדיף דאפשר השליח שחט. ומש"ה נדחקו התו' בד"ה או דהלך ומצא שחוט קאי על השליח. ולא כמשמעות הסוגי' בסמוך בהא דבעי ר"ד מר"נ דהתם הפי' דהמשלח מצאו שחוט. וכדמשמע נמי בתוספתא חולין פרק ב' דתני' המוצא תרנגולת שחוטה בשוק וכן מי שנתן תרנגולתו לא' מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו הולכין אחר הרוב. הרי דקאי על בעה"ב שמצא בעה"ב התרנגולת שחוטה וא"י מה טיבו. אבל לפי מש"כ מתפרש כפשוטו ורבותא קמ"ל ל"מ שמצא תרנגולת שחוטה בשוק ואין לו למי לשאול עלי' ואפי' נתן לשליח ולא ידע בעה"ב האיך נשחטה וס"ד דילך וישאלנו דילמא שחטה אינש בעלמא ואפשר למיבדקי' קמ"ל דכולי האי לא מטרחינן. וכבר הביא הגאון תבואות שור ס"ק ג' דברי רבינו. מיהו מה שהביא הת"ש ראי' לזה מהא דטרחא חשיב דיעבד לענין כמה דברים אין שום ראי' לכאן. דודאי כאן אטרחוה רבנן טובא כמש"כ לעיל. וגם זה כבר כתבתי שאין מדמין חזקות זה לזה. ואין אנו יכולין לידון בדבר ממק"א אלא מסוגי' דמומחין עצמה וכדברי רבינו:
יד
ונדיא ידי' כו'. הרשב"א בתה"ב בית שני שער שני וכן הר"ן העתיקו לשון רבינו ונידחי ידי' והיינו הך. והנה התו' והסמ"ג לאחר שהביאו פי' רבינו במימרא דרב דמיירי בהצטרפות הוסיפו להביא רבותא בשמו של רבינו שאפי' חתך מיעוט הקנה למעלה לצד העור וחזר ושחט מיעוטו למטה ולצד אחר זה שלא כנגד זה דכשרה דכיון דבין הכל יש רוב. ויש להבין איזה חידוש יש בזה. אחרי שמפרשין הא דרב שנים וג' מקומות בהצטרפות לרוב ממילא הא מפורש בברייתא שם שנים אוחזין בסכין אפי' אחד למעלה וא' למטה כשרה. דאפי' זה שלא כנגד זה כשר וכמש"כ התו'. וכ"כ באמת הגאון ת"ש סי' כ"א סק"א דרבינו למד מברייתא זו. וא"כ מה זו הביאו הפוסקים משמו ש"ר. ונראה שבאו להוציא מדעת ר"ח שכ' התו' וז"ל ור"ח פי' שנים וג' מקומות כגון רוב הקנה למעלה ורוב הוושט למטה. ולפירושו לא משכחת ג' מקומות עכ"ל. והתימא אחרי שהר"ח בעצמו הביא לשון ג' מקומות בע"כ הי' לו איזה פירוש בדבר. אבל הענין דר"ח מפרש שני מקומות אפי' זה שלא כנגד זה והיינו כל סימן בפ"ע. אבל ג' מקומות דע"כ מיירי בסימן א' מיירי זה כנגד זה דוקא. והוציא זה החילוק מדתני' בברייתא שני' שחט את הוושט למטה ואת הקנה למעלה או את הוושט למעלה ואת הקנה למטה שחיטתו כשרה ומדנקיט שני סימנים ולא תני רבותא גדולה מזה בסימן א' ש"מ דבאמת בסימן א' למעלה ולמטה פסולה עד שיהא זה כנגד זה. וי"ל עוד דקשה לר"ח השתא ג' שרי תרי מיבעי ובשלמא לפרש"י דמיירי שלא בהצטרפות נעשה רוב אלא הרוב הי' במק"א א"כ ב' וג' לאו דווקא וה"ה אפי' טובא. אבל ר"ח מפרש כמו רבינו דמיירי ששחט רוב בהצטרפות. וא"כ ליכא אלא ג' צדדים. דצד התחתון א"א מחמת חלודה וא"כ השתא ג' שרי תרי מיבעי'. וידוע מש"כ התו' שבת ד"ס ב' ובכ"מ דהיכא שהוא דווקא יש להקשות הכי. מש"ה פי' תרי אפי' זה שלא כנגד זה וג' זה כנגד זה וע"כ א"א לחלק בין תרי לשלש אלא משום דשנים היינו בשני סימני' וג' ע"כ בסימן א'. זהו דעת ר"ח. והתו' לא מסתבר להו לחלק פי' שנים ושלשה מקומות בתרי אנפי או שלא ירדו לסוף דעת ר"ח. מיהו' רבינו לא ס"ל הכי שהרי השוה בין זה כנגד זה בין זה שלא כנגד זה והא דנקיט שנים ושלשה מקומות לק"מ לדעת רבינו בסי' י' והביאו הר"ן בפ' מפנין דגריס התם ארבע וחמש כדאמרי אינשי ולא גריס ואי בעי אפי' טובא נמי. ובאמת אסור יותר מזה. אלמא לא ק' לשון זה וע' מש"כ בסי' י"א אות ג' בס"ד דרק רב חסדא דייק הכי ואנן לא דייקינן כולי האי והא דתני' בברייתא שני' שחט את הוושט למעלה ואת הקנה למטה כו' י"ל דרבותא קמ"ל לא מיבעיא וושט ומיעוט קנה במקום א' ומיעוט שני דקנה במקום אחר דכשר אלא אפי' כל סימן א' למעלה וכל סימן השני למטה כשר. ובזה יובן לשון הרמב"ם פ"ב ה"י שכתב וכן שנים שאוחזין שני סכינין ושחטו כ"א בשני מקומות מצואר שחיטתן כשרה. ואפי' שחט זה הוושט בלבד או רובו והשני שחט במקום א' קנה או רובו הרי שחיטה זו כשרה ואע"ג שאין השחיטה כולה במק"א עכ"ל. וכ' הלח"מ דס"ל כר"ח וא"כ דין הראשון ע"כ כפרש"י דכל א' שחט בפ"ע ולא בהצטרפות מיירי כמש"כ התו' שם וזה דוחק ומכש"כ למש"כ דגם ר"ח ס"ל בזה כרבינו ולא מצינו איזה גאון שפי' כרש"י ז"ל. אלא ודאי להיפך דהרמב"ם כרבינו ס"ל וכ' דין הראשון והיינו מימרא דרב וברייתא קמא. ולא חילק בין שנים לשלשה מאומה ואח"כ כתב ברייתא שני' בלשון אפי' וכמש"כ דזה יותר רבותא: ונראה ראי' לדעת רבינו מדקאמר ההוא תורא דשחיט שנים וג' מקומות ולר"ח דיש חילוק בדין. ממ"נ היכי הוי מעשה לנקוט חדא. אבל לדעת רבינו אין בזה קפידא וכמו בשנים אפי' שלא כנגד זה ה"ה בשלשה. ולא דקדקו לדעת היכי הוי מעשה כיון שאין בזה נ"מ. כ"ז דברנו לבאר מחלוקת רבינו עם ר"ח ולזה הסכימו רוב פוסקים. וע' בס' המכריע ס' ד'. והנה רש"י נקיט דרך בפ"ע ומפרש דלא בהצטרפות מיירי כל הסוגי' אלא ששחט במ"א וחזר והתחיל לשחוט למטה לצד הגוף או למעלה לצד הראש. וקמ"ל דאע"ג דכשיש חתך אחר אין בית השחיטה מתרווח ולא הוי מפורעת כמש"כ התו' כשר. ונראה דרש"י מיאן בפי' רבינו משום דקשי' לי' הא דאי' שם אי אמרת בשלמא בשני סכינין ובשני ב"א שפיר מ"ד ליחוש דילמא סמכי אהדדי והאי לא אתי למיעבד רובא והאי לא אתי למיעבד רובא קמ"ל דאין חוששין. וכבר כ' התו' דלרבינו ה"פ בין שניהם לא יעשו רוב. וקשה לי ז"ל הא אפי' בשוחט א' אי' בד"ט א' הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה. ומפרש כדעת רוב הראשונים ז"ל דהבדיקה היא אם נשחט הרוב. וכש"כ הכא דצריך מדידה אם יש בהצטרפות רוב. ודאי בבדיקה יעמוד עה"ד. להכי פי' דלא בהצטרפות מיירי ופי' דילמא סמכי אהדדי כו' דכ"א לא ישחוט רוב יגם כל א' לא יבדוק כלל שיסמוך על חבירו. מיהו רבינו וה"ג ס"ל דהבדיקה אינו אלא משום שמוטה שהוא פסול בגוף הסימן ולא משום שמא לא שחט הרוב. ולהא לא חיישינן כלל דרוב מעשי מומחה מתוקן ושוחט הרוב. ומטעם זה כשר שחיטת מומר ולא חיישינן שמא לא נשחט הרוב ולא בדק. כמו שטרח הרשב"א ליישב כממש"כ לעיל בסי' צ"ב אות א'. אבל רבינו וה"ג לא חיישי לפסול דתלי במעשה כלל. וא"כ שפיר יש לחוש דילמא סמכי אהדדי ולא עבדי רובא והרי אינן מורגלין לבדוק אח"ז. ולא כמש"כ הר"ן ריש מס' חולין דלבה"ג צריך לבדוק גם אחר שמוטה. מבואר דמכש"כ שיש לבדוק אחר הרוב. ולא נראה הכי דעת רבינו ובה"ג וכמש"כ לעיל סי' צ"ב אות א' דמוכח מדבריהם שא"צ לבדוק כלל אחר הרוב. והטעם בזה י"ל למש"כ בסי' קל"ז אות ב' דמה"ת סגי בשחיטת רוב מצומצם. ומדרבנן בעינן שיהא ניכר לעינים. וא"כ דרך כל אדם לשחוט רוב הניכר לעינים. ואין לחוש שמא לא נשחט כ"כ דמכל מקום ודאי נשחט רוב מצומצם מיהא וסגי מה"ת ומשום חשש דרבנן אין לבדוק. כל זה נראה לבאר מחלוקת רבינו עם פירש"י. וע' להלן שם שכתבתי דבדיקת רוב לפרש"י סמכו על הברייתא דת"כ פ' שמיני להבדיל בין הטמא ובין הטהור בין נשחט רובו של קנה לחצי ע"ש. ולדעת רבינו ובה"ג פי' ברייתא זו בא"א כמבואר שם. הא מיהא רבינו ורש"י אזלי לשיטתייהו בפי' סוגי' דילן. וא"כ ק' על שיטת רשב"א ור"ן שקים להו דבדיק' דאחר השחיטה שהוא משום רוב. והכא נקטי לעיקר פי' רבינו וא"כ קשה ליישב סוגי' זו שאנו עומדים בו. וצ"ל דהחשש הוא שמא יפסידו הבהמה ויעברו על בל תשחית:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |