העמק שאלה/קיב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

למינח נייח שמיטתא וכו' . בכת"י אי' למיתן נייח כו'. ולשון נקי הוא:

ואסור למכסה אילני בגווה משום דקדחי ומהוי כזרייעה כצ"ל ובכת"י אי' משום דקדחי כזריעה דכתיב שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וכאן מיירי רבינו באיסור דאורייתא. וכסוח אילן היא זמירה שבכרם כת"א וכרמך לא תזמור לא תכסח. ואחד כרם ואחד כל אילן שוה כמש"כ הרמב"ם וסמ"ג ריש ה' שביעית. ואע"ג דכתיב וכרמך. מכ"מ כל האילן בכלל וכבר ביאר הרמב"ם בסה"מ מ"ע קל"ד טעמו ש"ד וז"ל ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה בכלל כל שיצמח מן הארץ ואמנם בא זה הצווי בכרם וזית בלבד בעבור שבא הכתוב אזהרה ביחוד מלאסוף תבואות הכרם. וכמו שהכרם שהפקרו מ"ע הנה מניעתו בל"ת כן הזית וכל מה שיצמח בשנה השביעית שהתבאר שהפקרו בעשה הנה מניעתו בל"ת ודין הזית ודין שאר פירות אחד עכ"ל. ומלשון רבינו בכת"י משמע דבא ללמדינו מקור זה הדין מדכתיב שבת שבתון יהיה לארץ ומשמע כל שבארץ פי' הגדל ממנה. והא דכתיב כרמך וזיתיך כבר נדרש במכילתא משפטים יפה בשני אופנים ע"ש. הא מיהא דכסוח אילני אינו תולדה כמו כסוח דתני בסמוך מנין לניכוש ולכסוח. דמיירי בזרעים ואינו אסור אלא מדרבנן. ומש"ה הוסיף אח"כ לומר ואסור למיעבד כו'. ר"ל שמכ"מ אסור מדרבנן כל עבודות:

ב

זריעה וזמור המיוחדין עבודה שבשדה. בכת"י אי' זריעה וזמור המיוחדין מנין כו'. ובגמרא ליתא האי לישנא עד סוף הברייתא זריעה בכלל היתה כו'. מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם. ורבינו כתב להלן בזה"ל אף אין לי אלא דבר שהיא עבודה בשדה ובכרם. ומתוך לשונו של רבינו למדנו לענין מה שפרש״י ותו' דכל הני עבודות ישנן בשדה ובכרם בשניהם משא"כ קשקוש כו׳ והקשו התו׳ שהרי יש מלאכות דחשיב לאיסורא ואינן בשניהם ויישבו שבמקומן היו עושין כן. ומלבד הדוחק קשה לי א״כ מאי קאמר דזמירה בכלל זריעה ולא נצרך לכתוב. הא בעי למיכתב תרווייהו שדה וכרם לומר דכעין הפרט שיהא עבודה שבשניהן. וי״ל דה״ק לכתוב שדך וכרמך לא תזרע ותו לא. אבל רבינו לא דקדק לפי נוסחא דילן וכתב עבודה שבשדה לחוד. אלמא שאינו מפרש הכי. אלא ה״פ דוקא מלאכה שמיוחדת לעבודת הקרקע לגדולין משא״כ חפירה שאין מיוחד לשדה. דגם בחצר ובבית איתא לעשות גומא וזהו דקדוק הלשון בסוף הברייתא אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בשדה ובכרם. פי' לאפוקי דבר שאין מיוחד לעבודה. אבל מדברי רש״י נראה דגריס אף כל עבודה שבשדה ושבכרם. משמע דממעט עבודה שאינה בשניהן. וכלשון רבינו ממש אי' בירו' שבת פ"ז ה״ב. ובת״כ פ' בהר מה הזרע והזמור מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן. אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ באילן. והיינו לאפוקי חפירות ונקעים למים שהוא דבר שנעשין שלא לעבודת הארץ. אלא לתשמיש ולשתיה ג״כ • ולמש"כ ניחא הא דשרי סקול אבנים במקום פסידא לפי׳ התו' שם ד׳ ו׳ ב׳ ד״ה צדין את האשות. והיינו משום דגם בחצר מסקלין לנקותו. מיהו הנימו״קי פי' בא״א הא דצדין. ובזה יש ליישב מה שהקשו הריטב״א והנימוק״י מ"ט שהתירו השקאה. בשביעית יותר מניכוש. וכ' הריטב״א משום דניכוש היא טרחא יתירא כמו מימי גשמים וקילון לדעתו ז״ל דאסור גם בשביעית והנימו״י כ' משום דהשקאה אינה עבודה חשובה שעושין כ״פ בשנה. אבל למש"כ י״ל משום דהשקאה ג״כ אינה מיוחדת כ״כ לעבודת הארץ. דיש מרביץ חצירו מפני האבק. מיהו אינו. דומה השקאה לקשקוש ונקעים דפשישא דמותרין אפי׳ נימא דתולדות אסורין מה״ת. והשקאה לא נימא דלשרי אא״כ דתולדות דרבנן כמבואר בסוגיא דמ״ק שם. והיינו משום דודאי אינה דומה מלאכת השקאה לצורך שדה זרע ונטיעות. לריבוץ חצר מפני האבק. וא״כ אי מה״ת תולדות אסורין גם השקאה אסורה. אבל אי תולדות דרבנן שפיר י״ל דהתירו יותר משום שיש דמיון למלאכה זו גם בחצרות. משא״כ בכל תולדות שדומין יותר לזריעה וזמור שמיוחדין לעבודת הארץ. והשתא ניחא הא דהרבצה מותר יותר מהשקאה לפירש״י ותו' שם ד׳ ו׳ ד״ה מרביצין. וידוע דטרחא בשביעית לאו כלום. כמבואר במסכת ע״ג ד׳ נ׳ ב׳ שביעית מלאכה אשרה רחמנא טרחא שרי והכי אי׳ בירו׳ שביעית ספ״ב ומ״ק פ״א ה"ג וא"כ מ״ט שרי הרבצה טפי מהשקאה • ולפמ״ש א״ש דהרבצה שכיחא יותר בחצר ובבתים ואינו כעין עבודה כלל ומותר יותר אפי' מקשקוש וחביריו דאפילו להרווחה שרי להאי תנא ־ משא״כ השקאה מיוחד יותר לעבודה. ונראה דלפרש״י בע״א שם דמפרש הא דתניא מזהמין בשביעית כשיש מכה באילן ונשרה קליפתו כו׳ ועבודה זו אינה אלא במחובר ועבודת הארץ. וע״כ הא דשרי משום שאינו בשדה ובכרם כפרש״י שם. אבל הרמב״ם בפי׳ המשניות שביעית פ״ב כ׳ זהום הוא לריח רע כדי שיריחו התולעים כו׳ וא״כ יש עבודה זו בפירות תלושים ג״כ ואינה עבודה מיוחדת בארץ ׃

ולא כל מלאכה שברכמך. מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן ת״ל שדך לא כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. כ״ה בגמ׳ ובכת״י ׃

ג

יכול לא יקשקש כו׳. בגמרא אי׳ בבבא זו ולא יעדר תחת הגפנים. ורבינו לא גריס לה וכ״כ הכ״מ בשם רש״י. וגם בת״כ פ׳ בהר ליתא. וכן מחק הריטב״א נוסחא זו. דקשה טובא מדתניא ברישא דעדור אסור. ומה שיישב רש״י לפנינו בזה״ל ואם תיקשי הא אסר עדור לעיל קא תריץ לקמן בעוגיות הא בחדתי הא בעתיקי וה"ה לעידור עכ"ל. ותמוה דא"כ יותר הוי להקשות מרישא אסיפא דברייתא זו עצמה. ותו דישוב דעוגיות להלן דף ד' ב' בחוה"מ קאי ומשום טירחא וזה לא שייך בשביעית כמ"ש אות ב'. ואי נימא משום דבחדתי אינו אלא הרוחה דאסור כמו דמשני הש"ס בדף ג' גבי קשקוש. א"כ לאו מהאי קרא דשדך נ"ל דאסור. אלא מקרא תשמטנה ונטשתה. אלא כ"ז ליתא ולהמבין עם תלמיד ידוע שפרש"י על מ"ק הוא נדפס ברי"ף ולא שבגמרא:

ד

ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים. בכת"י איתא ולא ימלא נקעים שתחת הזתים ולא יעשה עוגיות בין אילן לחבירו. והכי תניא בת"כ שם. ובזה הנוסחא היה מקום ליישב רומי' דעוגיות דבמשנה תנן ולא עוגיות לגפנים ומשמע דקאי נמי על שביעית. וברייתא קשרי בשביעית ולפ"ז יש לומר דבין אילן לחבירו שרי ותחת הזתים אסור. אבל רש"י יישב על הך קושיא אותו ישוב דשני הש"ס בחוה"מ וע' מש"כ לעיל אות ג' והרמב"ם פסק דעושין עוגיות לגפנים בשביעית. והיינו משום דמפרש דמשנתינו דאין עושין עוגיות לגפנים קאי על חוה"מ. אבל בשביעית שרי. וכ"כ הנמוק"י. אלמא דס"ל שאין נפקותא בין אילן לחבירו לתחת הזתים:

ה

נאמר כאן שבת ונאמר בשבת בראשית שבת כצ"ל. וכ"ה בגמרא גמר שבת שבת משבת בראשית כו'. ובכת"י אי' נאמר כאן שבתון ונאמר בשבת בראשית שבתון מה שבת כו'. והכי אי' הנוסחא בתוס' רה"ש ד' ט' א' ד"ה ור"ע. דיליף שבת שבתון משבת בראשית והכי הוה נוסחא לפני ריטב"א מ"ק שם וז"ל ק"ל א"כ לית להו לר"ג וב"ד תוספת בשבת לפניו ולאחריו ופליגי אההיא דרשה דהתם וסוגין דכולהו הש"ס כו'. וי"ל דאינהו הכי קאמרי דלישנא דשבתון לא משמע לפניו ולאחריו. ולמד סתום מן המפורש דשבת דהתם נמי ליכא תוספת אי לאו דרבי' קרא מתשבתו שבתכ' וכ"ת ניליף מינה אין למדין קל מחמור ועוד דהתם שבתכם קאמר ובשביעית שבת הארץ הוא כן נ"ל עכ"ל: והנה לפי דבריו ז"ל אין דיוק דשבתון מועיל לעיקר הישוב דכמו כן נוכל לומר מלשון שבת דכתיב בשבת בראשי' דאי לאו דרביי' קרא לא משמע לפניו ולאחריו אבל באמת עיקר הישוב של הריטב"א אינו מרווח דא"כ אין עצם הלמוד משבת בראשי'. אלא בתורת מדאיצטריך קרא לרבות תוספת לשבת בראשית מתשבתו שבתכם אלמא דבלא זה אין במשמעות הלשון תוספת וה"ה בשביעית ומלבד שאין הלשון דר' יוחנן משמע הכי. גם אינו מחוור. דבלא מדאיצטריך ג"כ אין שום משמעות על תוספת כ"ז שאינו מרומז בקרא לרבות. וגם לא יישב עדיין רומיא דסוגיא זו אסוגיא דר"ה ד' ט' דקאמר לר' ישמעאל דדריש מתשבתו שבתכם לרבות תוספת שבת ויו"ט ושביעית וכמש"כ התוס' שם דהא דתני' הא כיצד כ"מ שנאמר שבות אסור לפניו ולאחריו אתיא לרבות שביעית. ובסי' קס"ז אות ב' הראיתי לדעת ההוכחה על שביעית באופן שא"א לנטות דכמו שנתרבה מזה הכתוב שבת ויו"ט כמו כן נתרבה שביעית ועיקר רבוי דשבתכם לא בא אלא משום שביעית. ומעתה רומיא דהני סוגיות בתרתי. חדא בשבת ויו"ט. דבר"ה קאמר דאיכא תוספת והכא קאמר בפשיטות מה שבת בראשית לפניו ולאחריו מותרין. ושנית לענין שביעית. והתו' יישבו בשני אופני'. במו"ק יישבו דתוספ' שבת וי"ט אינו חלא פורתא וההיא פורתא לא קחשיב כיון דאינו אלא כל שהוא. וכי ההוא שיעורא נמי יהא מודה ר"ג דצריך להוסיף גם בשביעית. ומשמע דה"ה לענוי יוה"כ שעור תוספת כ"ש מה"ת. וכן הבין הגר"א או"ח סי' רס"א. ובאמת הכי משמע מתוס' ר"ה שם שיישבו בזה הישוב הא דפסחים ד' נ"ד יוה"כ ספיקו דבה"ש אסור משמע דביום ליכא תוספת כלל ע"ש. ומש"ה דחה הגר"א זה הישוב עפ"י דבריהם ביצה דף ל' ד"ה דהא. דיש שיעור לתוספת וא"כ אזיל זה התירוץ שאין לומר אכתי דאותו השיעור המועט דשבת ויוה"כ ישנו בשביעית. ולא יותר. שהרי זה פשוט דכיון דיש שיעור. א"כ שעור דשנת שביעית מרובה משיעור תוספת דיום א'. ובר"ה יישבו עוד דבאמת ר"ג לית ליה תוספת כלל. והביאו ראיה מן הירו' לזה יע"ש. ובאמת זהו שיטת הרמב"ם ז"ל ובסי' קס"ז שם הראיתי לדעת שגם הרי"ף בשיטה זו קאי. והנה הגר"א שם חיזק שיטה זו ממשניות דפ"א דשבת וב"ה מתירין עם השמש ובפרק ב' ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין כו'. משמע הא ודאי יום שרי בלי שום תוספת ואני הוספתי להוכיח מסוכה ד' כ"ח לא נצרכא אלא לתוספת ענוי. ואמאי דייק הגמ' תוספת ענוי ולא קאמר תוספת יו"הכ דמשמע בין בענוי בין בשביתת מלאכה אלא ע"כ אין תוספת אלא לענוי כשיטת הרמב"ם ז"ל ושם הארכתי עוד בשיטת הרי"ף והרמב"ם. אבל רבינו ס"ל דיש תוספת לשבת ויו"ט כמבואר שם שהביא ברייתא דמערב עד ערב בשלימות. והכי שיטת הרמב"ן ושארי פוסקים. וא"כ עלינו ליישב הני הוכחות שכתב רבינו הגר"א ממשניות דמס' שבת וסוגי' דסוכה הנ"ל. וגם סוגיא דמ"ק הא קיימא להלכה שאין תוספת לשביעית בזה"ז. וא"כ דקיי"ל שאין תוספת לשביעית ע"כ אין תוספת לשבת ויו"ט. וכ"ז קושיות גדולות. אבל מנוסחא זו דהג"ש הוא משבתון שבתון זכיתי לעמוד על עיקר הישוב בעזר האל. דהא פשיטא דשבתון להקטין ולמעט אתי כמש"כ סי' נ"ד אות כ"א. ומש"ה כתיב ביו"ט שבתון לחוד. משום היתר מלאכת אוכל נפש. ורק הכתוב ממחרת השבת מתפרש ביו"ט. היינו משום דמיירי קרא בקרבנות. ובזה אין נ"מ בין יש בהם אוכל נפש או לא. דחובה הכל שרי ונדרים ונדבות הכל אסור. וא"כ בשבת בראשית דכתיב שבתון בפ תשא ובויקהל גבי מלאכת המשכן. ובפ' אמור גבי מועדי' שבת שבתון אינו מובן מה בא להקטין ולמעט. וע"כ אינו בא אלא למעט מתוספת. דלא דמי ליוה"כ. וה"נ הא דכתיב בשביתת מלאכה ביוה"כ עצמו שבת שבתון. ג"כ למעט מתוספת ולא דמי לענוי. איברא קשה הא כבר אתרבי מתשבתו שבתכם. דיש תוספת בכל הני. ע"כ יש לנו לומר דבא למעט מחומר התוספת. דבעינוי יוה"כ הוי עשה ממש. וא"כ אפי' במקום מצוה כמו אכילת תרומה וקדשים אסור. שאין עשה דוחה עשה. משא"כ בשבת ושביתת מלאכה דיוה"כ אינו מ"ע ממש. ולא הוי אלא רבוי כמו חצי שעור דאסור מה"ת ומכ"מ אינו כגוף האיסור. ה"נ אינו אלא רבוי אבל במקום מצוה שרי. ומש"ה גבי מלאכת המשכן כתיב שבתון. דבתוספת שבת שרי לעשות מלאכת המשכן. וכן במועדים שע"כ צריך לפרש הא דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וגו'. ומאי שייטא דשבת בראשית למועדים. וכבר פירש הגר"א ז"ל דהכוונה על ששת ימי המועדות השנה. היינו שני ימי הפסח. וא' דעצרת. וא' ר"ה וראשון ושמיני דחג. והשביעי הוא יוה"כ. אבל לפי הפשט מיירי בשבת בראשית והכי תניא בת"כ פרשתא אמור מה ענין שבתות אצל מועדים כו'. וא"כ נצרך לפרש דבא הכתוב ללמד דמלאכת אוכל נפש דיו"ט אע"ג דמצוה הוא. מכ"מ דוקא בימי החול שרי ומצוה. אבל אם חל בשבת אסור. ומעתה ניחא דכתיב שם שבתון ללמד דבזה ליכא תוספת שבת. משום מצוה דיו"ט. [והא דכתיב בפ' בשלח שבתון שבת קודש לה' מחר. כבר פירשתי בסי' מ"ח אות א' דהפי' שמשה סבור היה שהקב"ה שובת כו' ולא נתחייבו עוד בשמירת שבת עד שאמר ה' ראו כי ה' נתן לכם השבת יע"ש. ולהקב"ה לא שייך תוספת אחר שבמקום מצוה שרי]. ומעתה מתיישב שפיר משנה דשבת דמיירי במעשרות והדלקת הנר שהוא מצוה. ונדחית מצוה דתוספת משום מצוה דכבוד שבת עצמה. וניחא ג"כ סוגיא דסוכה הנ"ל. דודאי עשה אינו אלא בענוי לבד. ומכ"מ גם מלאכה אסור שלא במקום מצוה. והא דקאמר במו"ק מה שבת בראשית לפניו ולאחריו מותרין לא שמותר לגמרי אלא ה"ק מה זה הכתוב דשבתון ע"כ לא בא אלא להתיר תוספת כמש"כ. ה"נ בשביעית דכתיב שבתון. ולולי הג"ש משבת בראשית ס"ד דבא למעט שאר מלאכות לבד זריעה וקצירה. אבל נ"ל מג"ש דבא למעט כמו כן תוספת שמותר לגמרי. דאין לומר דדוקא במקום מצוה. דהא פשיטא דהא לא עדיף משבת בראשית. ותו איזה מצוה יש במלאכת שביעית. אלא להתיר תוספת שביעית לגמרי. ורק לפניו נ"ל מהילכתא דילדות אסור. ודוקא בזמן הבית. ועדיין תקשה הרי מכ"מ אתרבי משבתכם תוספת שביעית ג"כ וכמש"כ לעיל. והישוב ע"ז יבואר בסי' קס"ז אות ב' בס"ד. נחזור לתוספת שבת בראשית. דאימעיט משבתון שאינו עשה ממש. ושרי במקום מצוה. ומתיישב בזה קו' הגר"א מדתנן שבת פ"א וב"ה מתירין בכולן עם השמש. דמשמע בתוספת שבת שרי. ולפ"ז אתי שפיר שהרי לא תנן זה הלשון אלא בבבא דבש"א אין נותנים עורות לעבדן ולא כלים לכובס כותי. וכ"ז אינו אלא שבות אפי' בשבת עצמה. ובתוספת לא גזרו על שבותין כיון דאינו אלא איסורא בעלמא ואפי' עשה ליכא. ואפילו נימא דשבות זה אסור מה"ת כמש"כ לעיל סי' י' אות ו' דעת היראים והסמ"ג מ"מ לא אתרבי לאסור אלא בשבת עצמה ולא בתוספת. אבל בבות הראשונות במשנה זו דישראל בעצמו עושה מלאכה. ודאי מודו ב"ה דאסור בזמן תוספת. וממילא נתיישב הא דכתיב בשביתת מלאכה דיוה"כ שבתון. למעט במקום מצוה דשרי. דלא נימא דדמי לתוספת עינוי דידיה. ומאחר שזכינו לזה ליישב שיטת רבינו והרמב"ן ז"ל. יש מקום ליישב ג"כ לשון התו' דמ"ק הנ"ל שכ' דתוספת אינו אלא כ"ש. ולפי דברינו י"ל דבענוי מודו דיש לה שיעור וכמ"ש התו' בעצמן בכ"מ. והא דכתבו דסגי בכ"ש היינו דוקא בשבת בראשית דכתיב שבתון וכן במלאכת יוה"כ וע"כ למעט מתוספת אתי. היינו דלא בעינן שיהא ניכר איזה זמן מסויים לתוספת [והא שאמרו בפסחים ד' נ"ד דיוה"כ ספקו אסור בבה"ש. ומשמע שאין תוספת יותר יישבו בפסחים שם]. וע"כ לא אתרבי מתשבתו שבתכם אלא לתוספת כ"ש. ולא מהני דרשה זו אלא כי היכי דלהני קבלה בשעור מסויים ג"כ. וכמש"כ הרמב"ן במלחמות ה' מס' תענית פ"א ובס' תורת האדם דקבלה תליא במצות תוספת. והוא עיקר ומוסכם לכל הפוסקים כמ"ש בסי' קס"ז בס"ד. מש"ה כתיב בשבת ויו"ט ושביעית תוספת כ"ש. וממילא מהני קבלה. אבל בלא קבלה אין שום תוספת שבת ויו"ט מסויים אלא מדרבנן. וגם לא גזרו במקום מצוה ולא גזרו על שבותין כמ"ש לעיל. וז"ל תהר"י ברכות פ"ד בשם הר"י מאורליינש שאע"פ שתוספת שבת די בכ"ש אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה יותר בכלל תוספת הוי ומחויב עליו אע"פ שאפשר לומ' שאינו אלא מדרבנן אפ"ה אסור לעשות שום דבר כמו תוספת כ"ש כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מה לי איסו' מדרבנן או מדאוריי' ומאי נצרך לדמות איסור קבלת שבת לתוספ' כ"ש. אבל היינו שכתבתי דבלא קבלה שאינו אסור אלא מדרבנן שרי במקום מצוה וכן לא גזרו על שבותין. וכדמוכח ממשנה דשבת כמש"כ. אבל אם קבלו הוי כמו תוספת כל שהוא שמדאורייתא הוא ואסור בכל דבר:

ו

ואסור למישתיל ערב שביעי' כו'. רבינו קאי בזה"ז כידוע. והיינו שכ' הרמב"ם ה' שביעית פ"ג הי"א אף בזה"ז אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהא אחר הקליט' ל' יום קודם ר"ה של שביעית. וסתם קליטה שני שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה בארבעה עשר יום יקיים כו'. ומבואר דעת הרמב"ם כרש"י והר"ש ז"ל דמימרא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה לדברי האומר שלשים צריך שלשי' ושלשים כו' בשביעי' מיירי ולא כר"ת שפירש לענין ערלה כמ"ש התוס' משמו ביבמות דף פ"ג ור"ה ד' י'. וכן הרי"ף הביא מימרא זו דר"נ בר"ה פ"א לענין שביעית ומזה יש להוכיח כמו כן דנוהג הני שלשים יום בזה"ז. שהרי ידוע שאין דרכו של הרי"ף להביא אלא הנהוג בזה"ז. מיהו קשה מנליה להרי"ף ורמב"ם דאפילו בזה"ז צריך שלא ישריש בתוך שלשים יום לפני שביעית הרי בטלה איסור שלפני שביעית בזה"ז. ודילמא רב נחמן לא אמרה אלא בזמן הבית. והרי פשטיה דלשון רבינו הכי משמע דלא אסור אלא שלשים יום לת"ק ולר' יהודה שלשה ימים ולר' יוסי ור' שמעון שני שבתות. ונראה שהוכיחו מסוגיא דיבמות ד' פ"ג א' דקאמר רב הלכה כר' יוסי ור"ש בהרכבה דתנן אין נוטעין כו' ואמר ר"נ אמר רבה ב"א לדברי האומר כו'. ומימרא דרב נחמן לא שייכא הכא כלל. וכבר עמדו התוס' בר"ה ד' י' לשיטת ר"ת ז"ל ויישבו דקמ"ל דאף בערלה הלכה כר' יוסי ור"ש. אבל לשיטת רש"י ורמב"ם נהי דאתי כמשמעו דמיירי בשביעית מ"מ לאיזה ענין הובא מימרא זו לכאן. אלא משום דעיקר הילכתא דרב קיימא בזה"ז. וה"נ מימרא דר"נ. וכ"ת הא גופא קשה מ"ט החמירו בקליטת הזרע יותר מעבודת השדה דמותר בתוספת שביעית בזה"ז. ע"ז יישב הרמב"ם מפני מראית העין שמא יאמרו דבשביעית נטע. ולא הוצרך הרמב"ם לזה הטעם. אלא משום שהקדים וכתב ודבר זה אסור לעולם. פי' אפי' בזה"ז מש"ה ביאר זה הטעם. אבל בזה"ב הטעם פשוט. ועיקר טעם הרמב"ם אי' בירו' תרומו' פ"ב לענין נטע בדיעבד ל' יום לפני שביעית. דתנן התם הנוטע בשביעי' בין שוגג בין מזיד יעקור ובשבת שוגג יקיים. ומפרש בירו' משום דנחשדו על השביעי' ולא נחשדו על השבתות. ד"א מונין לשביעי' ואין מונין לשבתות. [והובא בתלמוד דילן ג"כ גיטין ד' נ"ג]. היאך עבידא פי' מאי בינייהו. נטע פחות מל"י לפני רה"ש של שביעית ונכנסה שביעית אין תימר חשד אין כאן חשד אין תימר מונין יש כאן. והיינו שיאמרו נטע בשביעית עצמה. הרי דקליטה בתוך שלשים יש חששה זו. ומש"ה אסור לעולם לכתחילה אפילו בזה"ז אבל דעת רבינו משמע דלא אסור אלא ל' יום או שתי שבתות. שהרי לא הביא הא דר"נ. וצ"ל או דס"ל כר"ת דמפרש הא דר"נ רק לערלה. או דס"ל דרב נחמן בזמן הבית מיירי דיש תוספת. ולא בזה"ז:

ז

מקמי שביעית פחות משלשים יום כו'. הטעות מוכח שהרי פלוגתא היא אי ל"י או פחות. וגם לא קיי"ל הכי כמבואר בסמוך. אלא עיקר הנוסחא בכת"י ואסור למישתיל מיקמי שביעית אלא הוא דברך מקמי שביעית. דתניא אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין פחות משלשים יום כו'. אבל לשון דברך הוא טה"ס וצ"ל דבדר וביאורו ע' באות הסמוך:

ח

ת"ק סבר לתלתין בדרא ר"י סבר לתלתא בדרא כו'. כצ"ל פי' מתפשט השורש בארץ. וזה הלשון אי' בדברי רבינו לעיל סי' ס"ג ולהלן סי' קכ"ב כי היכי דבדרא נורא ברובא. והוא לשון הכתוב דניאל ד' ובדרו אנבה. ובא רבינו ללמדינו שלא תפרש קליטת הזרע. היינו במה שהוא יוצא מן הארץ. דא"כ תיקשי לן נחזי אימתי יצא מן הארץ בתוך ל' יום או לפניו אלא תלוי במה שמשלח הזרע שרשין אילך ואילך ומתפשט לרוחב. ועד שלא נקלטה הזרע בהכי הרי היא כמונחת וניטלת ביד ואחר שנתפשט בשרשין נתפס בה וצריך תלישה בכח. ונקרא קליטה. ועיין מש"כ בזה בש"ש. והגאון חתם סופר סי' רפ"ד. ולפי דבריהם אין מקום לפרש לשון רבינו בכת"י הנ"ל באות הקודם והעיקר כמש"כ.

ט

אבעיא להו בהרכבה מאי כו'. וכן הרי"ף בר"ה פ"א כתב בזה"ל וגרסינן בפ' הערל אמרי בי רב משמיה דרב הלכה כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה ואמרינן בהרכבה מה לי אמר שמואל ת"ש דא"ל שמואל לרב ענן כו' והא מילתא איסורא היא וקיי"ל כרב באיסורי עכ"ל. ושותא דרבותינו צריכא תלמוד. למאי הביאו החקירה מה לי אמר שמואל אחרי דדעתייהו לעבור ע"ד ולפסוק כרב. והנראה דאע"ג דקיי"ל כרב לגבי שמואל באסורי. מכ"מ אם עומד שמואל בדעת הרבים קיי"ל כותי'. תדע דלענין מחלוקת בקידוש אי אדם אוסר דבר שאינו שלו. ופסק שמואל כר"י ור"ש שאין אדם אוסר שא"ש. ורב פסק כר"מ דאדם אוסר והכי פסק הרמב"ם בפי' המשניות במס' כלאים כרב. ומכ"מ בחיבורו פסק כשמואל. והיינו משום דשמואל פסק כרבים. הן אמת שהכ"מ הסביר הטעם דפסק כר"י ור"ש משום דבדרב גופא איכא מחלוקת מכ"מ הסמ"ג מל"ת ר"פ כ' והלכה כר"י ור"ש כדפסק שמואל בפ' הערל ותו לא מידי. הרי דמשום דשמואל לחוד פסק כר"י ור"ש ולא כרב דפסק כר"מ דיחידאה הוא. וה"נ בהרכבה אי שמואל פסק כת"ק דבעינן שלשים. היה לנו לפסוק כשמואל דבכ"מ הלכה כת"ק. אבל אחר שהביאו הש"ס דשמואל פסק כר' יהודה. א"כ הלכה כרב באיסורי. אבל אין זה הכלל ברור וצריך בדיקה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף