שיחה:רש"ש/כתובות/ל/ב

תוד״ה זר, התוס׳ כתבו לחדש דתשלומי תרומה הוי כפרה והוכיחו כן בתרתי חדא מהא דאין הכהן יכול למחול, ועוד דבתרומת עצמו בעי׳ הפרשה, וביארו דלכך אין קלב״מ, ואח״כ הקשו מהכנת שנתערב ולדה וכו׳ דמבואר התם דבספק פטורין ואם נימא דהוא כפרה מדוע פטורין מספק, וכתבו ליישב, ׳וי״ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן, ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה, והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו׳, והיינו דחידשו דהכפרה היא בהפרשה ולכך סגי בהפרשה אבל הנתינה לא הוי כפרה ולהכי מספק אי״צ לשלם.

והקשה הרש״ש דלכאו׳ הוא תלי׳ בפלוגתת רבי וראב״ש, דהנה בירושלמי (פ״ו מתרומות ה״א) פליגי דרבי סבר דנתינתו מקדשתו, והיינו דבכל תשלומי תרומה לא סגי בהפרשה אלא הנתינה היא המקדשת, וראב״ש סבר דהפרשתו מקדשתו, ולכאו׳ כל דברי התוס׳ דסגי בהפרשה הם רק לפי שיטת ראב״ש דהפרשתו מקדשתו, אבל לרבי דנתינתו מקדשתו לכאו׳ לא סגי בהפרשה, אלא בעי׳ נתינה, ושוב קשי׳ מ״ש מכהנת שנתערב, וכתב הרש״ש ליישב דכל מה דלפי רבי נתינתו מקדשתו היינו רק היכא דיש דין נתינה, אבל היכא דאין דין נתינה סגי בהפרשה, וביאר דזהו שהוסיפו התוס׳ דלפי״ז צ״ל דלאחר הפרשה מהני מחילה, והיינו דהיכא דאיכא מחילה אף לרבי סגי בהפרשה, וה״ה נמי בספק דאין דין נתינה סגי בהפרשה עיי״ש.

אמנם לכאו׳ הוא תלוי בביאור הירושלמי, דהנה איתא בירושלמי שם על הא דאיתא במשנה שם דאינו יכול למחול אם ׳רצה הכהן למחול אינו מוחל כשלא הפריש, הפריש ואחר כך אכל תפלוגתא דרבי ורבי לעזר ב״ר שמעון דתני ונתן לכהן את הקודש מתנתו מקדשתו מלאכול בתרומה ואף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי ר״א ב״ר שמעון וכו׳, והנה לפי גירסא זו איכא תרי מילי בירושלמי דבתחילה קאי לענין מחילה דרק קודם הפרשה לא מהני מחילה אבל לאחר הפרשה מהני מחילה, ואח״כ קאי לענין היכא דאכל לאחר הפרשה אן חייב, ולפי״ז שפיר י״ל כד׳ הרש״ש דאף לרבי מהני מחילה לאחר הפרשה, אמנם הגר״א גריס שם ׳הפריש ואח״כ מחל׳, ולפי״ז כוונת הירושלמי דהא דלאחר הפרשה לא מהני מחילה הוא תלוי בפלוגתת רבי וראב״ש, דלפי רבי דנתינתו מקדשתו אינו יכול למחול גם לאחר הפרשה, ורק לפי ראב״ש דהפרשתו מקדשתו יכול למחול לאחר הפרשה, ולפי״ז הרי מבו׳ להדי׳ בירושלמי דלפי רבי אינו יכול למחול גם לאחר הפרשה, ולפי״ז הרי נמצא דא״א לפרש כד׳ הרש״ש דהא כלל לא מהני מחילה ע״ז וזה גם הוי חלק מהכפרה ושוב קשה קושי׳ התוס׳ מכהנת שנתערב וולדה, ולקושטא לפי דרך זו בלא״ה מבו׳ להדי׳ בתוס׳ דאיירי אליבא דראב״ש, דהא התוס׳ כתבו להדי׳ דמהני מחילה לאחר הפרשה, ואילו לרבי מבו׳ בירושלמי דלא מהני הפרשה. (ושו״ר בס״ד בס׳ תורת זרעים שלמד כן בפשטות ד׳ הירושלמי והקשה מדברי התוס׳ עיי״ש.) וצ״ל דהרש״ש למד כפי גירסת הירושלמי דאיתא ׳אכל׳, וכן גרס בפני משה עיי״ש.

ועוד בעיקר מה שנקט הרש״ש דלפי רבי היכא דליכא דין נתינה הפרשתו מקדשתו, בפשוטו בירושלמי משמע דהא פלוגתא דר״ל ור״י, דהנה בירושלמי איתא ׳מחל ואחר כך אכל, תפלוגתא דרבי יוחנן ור״ש בן לקיש דאיתפלגון גזל תרומה משל אבי אמו כהן, רבי יוחנן אמר משלם לשבט, וריש לקיש אמר משלם לעצמו׳, והיינו שדן הירושלמי מה הדין היכא דמחל לו ואח״כ אכל, וע״ז מייתי פלוגתת ר״י ור״ל להיכא דל״ש תשלומין כגון היכא דגזל מאבי אמו כהן (והוא היורש) דר״י סבר דיש דין נתינה לשבט ור״ל סבר דמשלם לעצמו, ואמרינן עלה בירושלמי ׳ר״י כרבי ר״ש בן לקיש כר״א ב״ר שמעון׳, והינו דלכאו׳ פלוגתת ר״י ור״ל תלי׳ בפלוגתת רבי וראב״ש, דר״י דסבר דיש דין נתינה לשבט גם בכה״ג סבר כרבי דנתינתו מקדשתו, ור״ל דסבר דאין נתינה לשבט סבר כראב״ש דהפרשתו מקדשתו, ודחי שם ׳א״ר בון בר חייא ואין יסבור ר״ש בן לקיש כרבי ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן אבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן אוף רבי מודה׳, והיינו דכל מה דאמר רבי נתינתו מקדשתו היינו היכא דיש דין נתינה אבל היכא דאין דין נתינה מודה רבי דהפרשתו מקדשתו, ועכ״פ נמצא דפליגי ר״י ור״ל בדעת רבי אם היכא דהתשלומין הם לעצמו ואין גזילה מממון השבט אם בזה רבי מודה דהפרשתו מקדשתו דר״י סבר דגם בזה סבר רבי דנתינתו מקדשתו, ור״ל סבר דבזה רבי מודה דהפרשתו מקדשתו, ולכאו׳ כל דברי הרש״ש דרבי מודה לענין ספק דאין דין נתינה הוי רק לפי ר״ל אבל לר״י אף בזה סבר רבי דהפרשתו מקדשתו, והדרא קושי׳ לדוכתה.

והנה יש להכריח בשיטת הרמב״ם כמו שנקט הרש״ש בד׳ התוס׳, דהנה בס׳ תור״ז (פ״ו מתרומות מ״א) כתב לדקדק מד׳ הרמב״ם דס״ל דמהני מחילה לאחר הפרשה, דהנה הרמב״ם בפיה״מ (בפ״ז ה״א) כתב לבאר דינא דאין הכהן יכול למחול ׳ונתן לכהן את הקדש מלמד שהתשלומין קדש וכיון שהם קדש אין לכהן ליתנם במתנה מפני שהם קודש ואסור לישראל ליהנות בקדש׳, והיינו דביאר דהטעם דאין יכול למחול משום דאסור לישראל להנות מזה, וכן כתב במ״ד שם ׳שנ׳ ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש ואינו יכול ליתנו לישראל לפי שאסור לישראל לאכול תרומה׳, ומבו׳ דהוא איסור למחול משום שאסור לישראל לאכול, ומשמע דאם מחל מהני מחילה, ויש לתמוה דהא בירושלמי אמרינן דר״י דסבר דבאכל תרומה של אבי אמו כהן נותן לשבט לא סבר כראב״ש דאמר הפרשתו מקדשתו, ומבואר בירושלמי עוד לפי גירסת הגר״א דרק לפי ראב״ש מהני מחילה לאחר הפרשה, אבל לרבי דנתינתו מקדשתו לא מהני מחילה לאחר הפרשה, ומאידך הרמב״ם בהלכה (בפ״י הכ״ב) פסק להדי׳ כר״י דצריך ליתן לכהן, אלמא פסק כרבי ולא כראב״ש והאיך נקט דמהני מחילה, ולכאו׳ הוא ראי׳ דהרמב״ם למד כד׳ הפני משה דאף לרבי מהני מחילה לאחר הפרשה וכמו שנקט הרש״ש בדעת התוס׳ ועיין.